תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".

הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.

קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא[1] הנזכרת במגילה בתחילתה.

Small Flag of the United Nations ZP.svg החלטה 181 (II) של העצרת הכללית של האו"ם
PartitionPlan1947
מפת תוכנית החלוקה
תאריך 29 בנובמבר 1947
ישיבה מספר 128
קוד A/RES/181(II) (מסמך)
סיכום הצבעה

33 הצביעו בעד
13 הצביעו נגד
10 נמנעו

מקור התוכנית

בראשית הייתה הצהרת בלפור (1917) שאושרה על ידי מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל (1922) כפי שנוסח בועידת סן רמו (1920), אמנת מונטווידאו (1933) שאישררה את משטר המנדטים והאו"ם שירש את חבר הלאומים ומחויבויותיו, סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שנוסח בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 בהשפעתן של המשלחות הציוניות, מאשר את רצף התקפות של הזכויות הטריטוריאליות והאחרות שבכתב המנדט, הגירה, התיישבות צפופה, הנחת יסודות לבנייה מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שממערב לירדן ואת תקפותם של הכלים הבינלאומיים הכוללים זכויות אלו ב-1946. הרעיון לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית וערבית עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל כוועדת פיל (1937), וועדת וודהד (1938). עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים.[2]

מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם בפברואר 1947 ובקשתה לעצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע" או לחלופין "כיצד לתקנו".

בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי שואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי בין הבריטים, שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.

בזירה הבינלאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.

הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קורפוס ספרטום"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דו"ח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947. היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית.[3]

פרטי התוכנית

בתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית לבין מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות יהיו עברית וערבית בהתאמה, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בינלאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר.

בנוסף, כל מדינה תקיים בחירות לאספה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים. האספה המכוננת של כל מדינה תעבד קונסטיטוציה (חוקה) דמוקרטית למדינתה ותבחר ממשלה זמנית במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הוועדה. הקונסטיטוציות (חוקות) של כל מדינה יכללו הוראות כמו ליישב את כל הסכסוכים הבינלאומיים שבהם עלולה המדינה להיות מסובכת, לשמור על חופש המעבר והביקור לגבי כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ושל העיר ירושלים, פרט לנימוקים של ביטחון לאומי, בתנאי שכל מדינה תפקח על המגורים בתוך גבולותיה.

חלוקת השטח

תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר[4] למדינה יהודית שתשתרע על פני כ-15,000 קמ"ר שהם 55% בקירוב משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שתשתרע על פני כ-12,000 קמ"ר שהם 45% בקירוב משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית.

אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי.

בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית,[5] בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם,[6] ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות"[7] במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה.

השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9600 קמ"ר של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה.

החלטת עצרת האו"ם

המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות ממרבית שטח הארץ עד לשעה זו (בפועל הוחזקה מובלעת צבאית באזור חיפה עד סוף יוני 1948). בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהם. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות- חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך, הדיבור, העיתונות, האספה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא על ידי הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האספה הכללית של האו"ם.

UNGA 181 Map
     תומכות      מתנגדות שהפכו לתומכות
     נמנעות      מתנגדות
     נעדרות      מדינות שלא היו חברות באו"ם

ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התוכנית.

בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו.

תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה:

האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה לאומני אוטוריטארי, אשר נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם.

התגובות לתוכנית החלוקה

בריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה, שהיא תפנה את כוחותיה עד 14 במאי 1948 ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים.[8]

תגובת היהודים

רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית). עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. חלק מן הציבור היהודי, כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט. בתגובת הלח"י נאמר כי הארגון "מברך על הכרת האו"ם בזכותו של העם העברי לעצמאות במולדתו, אך מגנה את חלוקת ארץ ישראל, שהיא פשע כלפי האמת ההיסטורית הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי. העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו".[9]

בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית זו, עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה.[10] אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול,[11] וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.

[דרוש מקור]

תגובת הערבים

ההנהגה הערבית בארץ, לעומת זאת, דחתה את התוכנית מכול וכול. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז "קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם".[12] אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית[דרוש מקור].

למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות.

יישום התוכנית

האו"ם הקים לצורך הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה ועדה מיוחדת - "ועדת ארץ ישראל" ( באנגלית: United Nations Palestine Comission, UNPC). יו"ר הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה ומזכיר הוועדה היה איש האו"ם האמריקאי ראלף באנץ'. הוועדה אמורה הייתה להגיע לארץ ישראל אולם הבריטים מנעו את הגעתה והיא פעלה מניו יורק. ההיסטוריון אלעד בן דרור גילה שורה של רעיונות מקוריים אותם ניסתה הוועדה לקדם כדי לממש לפחות באופן חלקי את יישום תוכנית החלוקה. בן דרור גילה גם עבודת מטה של אנשי מזכירות האו"ם שמשלב מוקדם מאוד (עוד לפני 29 בנובמבר) העריכה כי מדינה ערבית לא תקום וכי על ועדת ארץ ישראל להתאמץ להבטיח את הקמת המדינה היהודית ושרידותה אל מול האלימות הערבית הצפויה.[13]

תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בינלאומית נרחבת. הסיבות לאי יישומה המלא, מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, העדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה, ונחרצות היישוב היהודי וישראל אחר כך שלא להצמד לקוים שהתוותה בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') ולאחר מכן לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעונינות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

כחלק מיישום תוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקים מיליציה יהודית חמושה שגם היא לא מומשה בשטח.

עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור בינלאומי לזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד.

לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלק העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו. ב־1950 הודיעה ירדן על סיפוח שטחי יהודה ושומרון שנותרו בשליטתה בסיום המלחמה והיו מיועדים עבור המדינה הערבית. הצעד התקבל בהתנגדות מצד רוב מדינות העולם והליגה הערבית.

מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים.[14] בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ- 78% משטחי המנדט.

בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כבר ביום 20 במרץ 1948 אמר בן-גוריון במסיבת עתונאים: "הקמת המדינה היהודית לא הייתה נתונה למעשה בהחלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר – אם כי להחלטה ההיא היה ערך מוסרי ומדיני רב – אלא באפשרות הכרעתנו בכוח בארץ. על ידי כוחנו אנו – אם נרצה לגייסו במלוא יכולתנו – תקום המדינה גם עכשיו". ר' קטע מיומני בן-גוריון מובא על ידי אביהו בר-איל
  2. ^ מאיר חזן, מתינות, עם עובד 2009, עמוד 208
  3. ^ לפי פרשנותו של אלכסנדר יעקובסון ב עמדות תומכי החלוקה, עמ' 56, סרבנות הערבים לחלופת המדינה הדו-לאומית הפדרלית של ועדת אונסקו"פ סללה את הדרך לגיבוש הרוב הנדרש לקבלת החלטה 181 בעצרת הכללית
  4. ^ השטח כולל את הכנרת והחולה, ללא הכנרת והחולה השטח היה 26,305 קמ"ר האנציקלופדיה העברית, כרך שישי ארץ-ישראל, עמ' 34
  5. ^ מקורות והתפתחות הבעיה הפלסטינית 1917 - 1977 מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה
  6. ^ פרק שלוש סעיף 1 החלטה [1]
  7. ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל], עמוד 19, 31
  8. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 100
  9. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 99
  10. ^ ראו אלחנן וסרמן#פועלו הציבורי כדוגמה.
  11. ^ ראו ציטוט מדבריו במאמר שלמות העם, התורה והארץ מאת הרב ברוך זלמן מלמד
  12. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 31
  13. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 43–53
  14. ^ 'שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל', עמוד 19 פרופסור יפה זילברשץ וד"ר נמרה גורן-אמיתי, בעריכת פרופסור רות גביזון
11 הנקודות

11 הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, במוצאי יום הכיפורים תש"ז י"א בתשרי, בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. מבצע התיישבות זה נחשב לגדול מסוגו בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.

1947

שנת 1947 היא השנה ה-47 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1947 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

29 בנובמבר

29 בנובמבר הוא היום ה-333 בשנה (334 בשנה מעוברת), בשבוע ה-48 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 32 ימים.

החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם

החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות היא החלטה לשדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם - מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. ההחלטה אושרה בעצרת הכללית ה-67, שנערכה ב-29 בנובמבר 2012 - יום השנה ה-65 לאישור תוכנית החלוקה של ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות לשני עמים (החלטה 181 משנת 1947).

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל משלב א' – מלחמת האזרחים, שפרצה למחרת קבלת ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, עבור בשלב ב' - פלישת מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל המערבית ובכללם שטחי מדינת ישראל ביום הכרזת עצמאותה וממועד ההפוגה השנייה עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם הקו העירוני, ועד הסכמי שביתת הנשק באפריל 1949, בעצימות נמוכה. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל...אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" - דבריו של דוד בן-גוריון. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

בראשיתה של המערכה התעמתו כוח המגן העברי וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות צה"ל שהוקם על בסיס כוחות ההגנה והפלמ"ח, לבין "הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")" הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו לצה"ל.

בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג ממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ולפתוח את התעבורה מירושלים אל מישור החוף והשפלה.

על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר אף נכבש בידי הלגיון הירדני.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות, סמן תחילתה של תקופה בת תשע עשרה שנה בתולדות ירושלים במאה ה-20, עד מלחמת ששת הימים, בה נחלקה ירושלים בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים חצה את העיר בין מזרחה, כולל הרובע היהודי, שהיה לחלק מממלכת ירדן, לבין מערבה, בתוספת מובלעת הר הצופים, שנותר בידי ישראל. ארמון הנציב היה לשטח מפורז בשליטת האו"ם.

הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי–ערבי הוא מאבק בין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית, החל משנת 1948 ושיאו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. הסכסוך לווה במתחים פוליטיים ומלחמות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לב הסכסוך התמקד בשליטה על הארץ ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית. לעומתם, התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם), ובהמשך התנועה הלאומית הפלסטינית שאפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלו או בחלקם.

הסכסוך, אשר שורשיו בסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית ובלוחמת מיליציות ערביות מול היהודיות בתקופה הבריטית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית בין השנים 1948-1982, לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה מקומי יותר, בעל אופי של מלחמה בלתי מאוזנת. הסכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות ברובו הסתיים, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה לגבי רמת הגולן, לעימות טריטוריאלי מול הפלסטינים, וטענות שוליות מצד בנות בריתה של איראן, סוריה ותנועת החזבאללה בלבנון.

ועדת פיל

ועדת פִּיל (באנגלית: Peel Commission) הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולהמליץ על צעדים לעתיד. יושב ראש הוועדה היה לורד ויליאם רוברט פיל, הרוזן הראשון לבית פיל (1st Earl Peel). את הוועדה מינה ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברליין.

ט"ו באלול

ט"ו באלול הוא היום החמישה עשר בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בט"ו אלול היא פרשת כי תבוא.

יחסי אקוודור–ישראל

בין המדינות אקוודור וישראל מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים. לישראל יש שגרירות בקיטו, ולאקוודור יש שגרירות בתל אביב. במהלך ההצבעה בנושא תוכנית החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, אקוודור הייתה בין 33 המדינות שהצביעו בעד תוכנית זו.

יחסי בלגיה–ישראל

יחסי בלגיה–ישראל הם היחסים הדיפלומטיים שבין בלגיה למדינת ישראל.

בלגיה הצביעה בעד תוכנית החלוקה של האו"ם לארץ ישראל בשנת 1947 והכירה במדינת ישראל ב-15 בינואר 1950. לבלגיה שגרירות בתל אביב, ולישראל שגרירות בבריסל.

בחודש פברואר 2010, נקבע שלט לכבוד המלך אלברט הראשון, בכיכר המלך אלברט בתל אביב. הטקס התקיים בנוכחותו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ושגריר בלגיה בישראל בנדיקט פרנקינט. המלך אלברט ביקר בתל אביב בשנת 1933 והתארח אצל מאיר דיזנגוף.

המלך בודואן והמלכה פביולה בקרו בישראל בשנת 1964.

יחסי הונדורס–ישראל

בין מדינת ישראל והונדורס מתקיימים יחסים דיפלומטיים. לאורך השנים, שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה הדוק בתחומי מדיניות חוץ, פוליטיקה, כלכלה, מסחר, צבא ותרבות.

ב-1947 נמנעה הונדורס בהצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינת ישראל.

בנובמבר 1948 הודיע הונדורס כי היא מכירה בישראל, והיא הייתה המדינה ה-18 בעולם שהכירה בישראל עד אותה עת. בשנת 1955 הגיש הציר הישראלי הראשון בהונדורס את כתב אמנתו לראש המדינה. בשנת 1985 פתחה הונדורס שגרירות בישראל. בשנת 1986 הגיע שר החוץ של הונדורס לביקור בישראל.בין ישראל להונדרס קיימים הסכמים בתחום המים ופיתוח החקלאות. בסוף 2016 חתמו שר הביטחון של ישראל אביגדור ליברמן ושר ההגנה של הונדורס על הצהרה לשיתוף פעולה ביטחוני בין המדינות. קונסול הכבוד של הונדורס בישראל הוא הזמר יהורם גאון. בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם כנגד ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בדצמבר 2017 הייתה הונדורס אחת מ-9 מדינות שהצביעו נגד ההחלטה (ביחד עם שכנתה גואטמלה). מאוחר יותר הודיע נשיא הורדוס על "בחינת אפשרות העברת השגרירות בישראל לירושלים"נשיא הונדורס חואן אורלנדו ארננדס, בוגר קורס של המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, ביקר מספר פעמים בישראל, ואף נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ב-2018, אך מאוחר יותר הודיע על ביטול השתתפותו.ב-24 במרץ 2019, הודיע נשיא הונדורס על פתיחה של נציגות דיפלומטית בירושלים. ב-1 בספטמבר באותה שנה הגיע לביקור בישראל על מנת לחנוך את המשרד המסחרי בירושלים.

יחסי ישראל–פרגוואי

בין ישראל ופרגוואי מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים. לישראל יש שגריר לא תושב בפרגוואי, ולפרגוואי יש שגרירות בתל אביב.

במהלך ההצבעה בנושא תוכנית החלוקה בעצרת הכללית ב-כ"ט בנובמבר 1947, הייתה פרגוואי בין 33 המדינות שהצביעו בעד תוכנית זו.

כ"ט בנובמבר

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), היום בו החליטה (החלטה 181) עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

כסלו

כסלו הוא חודש בלוח העברי, החודש התשיעי לפי המסורת המקראית והשלישי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף הסתיו ונחשב לחודש החשוך ביותר.

מבצע ברק

מבצע ברק היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב. במסגרת המבצע כבשה חטיבת גבעתי יחד עם גדוד מחטיבת הנגב אזורים נרחבים בדרום הארץ, בין רחובות לבאר טוביה.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מועצת גדולי התורה

מועצת גדולי התורה היא הסמכות הרוחנית העליונה בתנועות אגודת ישראל ודגל התורה.

מועצת העם

מוֹעֶצֶת הָעָם הייתה המוסד העליון של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה. היא תפסה את מקומה של המלך במועצה, שבשמה שלטה בריטניה בארץ ישראל המנדטורית.

מועצת העם הוקמה על ידי ההנהלה הציונית ב־12 באפריל 1948, לקראת הכרזת המדינה. כבר בפברואר באותה שנה, פרסמו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי את הצעתם המשותפת לעניין זה. המועצה מנתה 37 חברים, מתוכם נבחרו 13 חברים להימנות עם מנהלת העם, הקבינט של היישוב והגוף המבצע העליון שלו.

מלבד 13 חברי מנהלת העם בראשותו של דוד בן-גוריון, כללה מועצת העם מספר אישים בעלי מעמד והשפעה ביישוב, אשר נכונו להם לעתיד לבוא תפקידים בכירים במדינת ישראל ובהם יצחק בן צבי לימים נשיא המדינה, גולדה מאיר (אז מאירסון) לימים צירת ישראל במוסקבה, שרת העבודה והחוץ בממשלות ישראל וראש ממשלת ישראל הרביעית, זרח ורהפטיג לימים שר הדתות, והרצל רוזנבלום שהיה עורך ידיעות אחרונות.

חברי מועצת העם נתמנו לפי מפתח מפלגתי וארגוני: למפא"י 10 חברים, לציונים הכלליים 6 חברים, למזרחי והפועל המזרחי (לימים המפד"ל וכיום הבית היהודי) 5 חברים למפ"ם 5 חברים, לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל 3 חברים. לויצו, לעלייה חדשה, לתימנים ולספרדים - נציג אחד לכל ארגון.

כן נכללו במועצת העם, זו לראשונה במוסד עליון של הנהגת היישוב, שלושה חברים רוויזיוניסטים (תומכים, אך לא נציגים של אצ"ל ובוודאי לא של לח"י) וכן נציג של המפלגה הקומוניסטית, פועל יוצא של תמיכת ברית המועצות בתוכנית החלוקה. החברים הרוויזיוניסטיים היו: בן-ציון שטרנברג, צבי סגל והעיתונאי הרצל רוזנבלום (ששינה את שם משפחתו לצורך זה בלבד, על פי בקשת בן-גוריון, להרצל ורדי). החבר הקומוניסטי היה מאיר וילנר. בתחילה הרוויזיוניסטים התנגדו להזמנת הסוכנות להצטרפותם למועצת העם, בשל תוכנית החלוקהבמגילת העצמאות, מגילת היסוד של מדינת ישראל, אותה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף שבתל אביב ב־14 במאי 1948, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של מדינת ישראל ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

חברי מועצת המדינה הם החתומים על מגילת העצמאות, 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו־12 מחברי המועצה, שלא יכולים היו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר.

צבא ההצלה

צבא ההצלה הערבי (בערבית: جيش الإنقاذ - ג'יש אל אינקאד') היה צבא של מתנדבים ממדינות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הסורי, שפלש לתחום המנדט החל בינואר 1948 מבלי שנתקל בהתנגדות בריטית, במטרה לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי ולסכל את תוכנית החלוקה. צבא ההצלה היה יציר כפיה של הליגה הערבית ולא סר למנהיגותו של הוועד הערבי העליון. קאוקג'י היה יריבו של מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים עבד אל-קאדר אל-חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני. באופן כללי הסתיימה משימתו של "צבא ההצלה" בכישלון. עם זאת, צבא ההצלה גילה לפרקים יוזמה ויכולות בלתי מבוטלות. הוא ריתק לפעמים כוחות גדולים פי כמה של צה"ל, ואילץ אותו להאריך את הקווים גם כלפי פנים, ולא רק בגבולות החיצוניים של הארץ.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאותמלחמת ששת הימיםמלחמת ההתשה בבקעת הירדןמלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים פעולת כראמהמבצע זעם האלמבצע יונתןמבצע רגל עץמבצע תיבת נוחמבצע חומת מגןמבצע גשמי קיץמבצע עופרת יצוקהמבצע עמוד ענןמבצע צוק איתן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970)טבח הספורטאים במינכןפיגוע כביש החוףהאינתיפאדה הראשונהמהומות הר הבית (1990)האינתיפאדה השנייהפיגועי התאבדות בישראלהתקפות רקטות פלסטיניות על ישראלהלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקההלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענןהלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתןהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתןגל הטרור הפלסטיני (2015–2016)מהומות הר הבית (2017)פיגועי הטרור ב-2017העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)פיגועי הטרור ב-2018
הכוחות בסכסוך ישראל: צה"לשירות הביטחון הכללימשטרת ישראלמשמר הגבולהמוסד
הפלסטינים: פת"חחמאסאש"ףהג'יהאד האסלאמי הפלסטיניועדות ההתנגדות העממיתגדודי חללי אל-אקצא
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיהועידת מדרידהסכמי אוסלוהסכם ואימזכר שארם-א-שיח'ועידת קמפ דייווידמפת הדרכיםהיוזמה הסעודיתפסגת עקבהפסגת שארם א-שייח' (2005)תוכנית ההתנתקותועידת אנאפוליסתוכנית ההקפאה
מושגים בעיית הפליטיםאינתיפאדהזכות השיבהנפקדים נוכחיםתהדיאהשהידסיכול ממוקדמדיניות ההפרדה
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראלרמטכ"לי צה"לשרי הביטחון של ישראלראשי השב"כראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסיינייאסר ערפאתמחמוד עבאסחיידר עבד א-שאפיאחמד יאסיןח'אלד משעלמוחמד דחלאןפייסל חוסייניסרי נוסייבהג'יבריל רג'ובמרואן ברגותיג'ורג' חבשנאיף חוואתמהאסמאעיל הניהמוחמד דףיחיא סנוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני • תוכנית החלוקה • הכרזת העצמאותהנכבההקו הירוקיהודה ושומרוןרצועת עזהמזרח ירושלים
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב
לפני הכרזת העצמאות
שנות העשרה 1917: הצהרת בלפור1919: ועידת השלום בפריזהסכם ויצמן-פייסל האמיר פייסל מחיג'אז ונציג התנועה הציונית חיים ויצמן, 1918

נשיא ארצות הברית קרטר, נשיא מצרים סאדאת וראש ממשלת ישראל בגין, ועידת קמפ דייוויד, 1978

נשיא ארצות הברית קלינטון, ראש ממשלת ישראל רבין וראש אש"ף ערפאת, חתימת הסכמי אוסלו, 1993

נשיא ארצות הברית קלינטון, מלך ירדן חוסיין וראש ממשלת ישראל רבין, לקראת חתימת הסכם השלום ישראל-ירדן, 1995

נשיא ארצות הברית בוש, ראש ממשלת ישראל אולמרט וראש הרשות הפלסטינית עבאס, ועידת אנאפוליס, 2007
שנות העשרים 1920: ועידת סן רמו1921: ועדת הייקראפט1922: כתב המנדט1922: הספר הלבן הראשון1929-1930: ועדת שו
שנות השלושים 1930: ועדת סימפסוןהספר הלבן השני1936-1937: ועדת פיל1938: ועדת וודהד1939: ועידת השולחן העגולהספר הלבן השלישי
שנות הארבעים 1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאיתתוכנית מוריסון גריידי1947: ועדת אונסקו"פ • תוכנית החלוקה
הכרזת העצמאות עד הסכם השלום עם מצרים
שנות הארבעים 1948: הכרזת העצמאותהחלטה 194תוכנית ברנדוט1949: הסכמי רודוסועידת לוזאן1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים 1955: תוכנית אלפא
שנות השישים 1964: האמנה הפלסטינית1967: החלטה 242ועידת חרטום1967-1968: שליחות גונאר יארינג1969: הסכם קהירתוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1970: תוכנית רוג'רס השנייה1971: תוכנית רוג'רס השלישית1972: תוכנית הפדרציה1973: החלטה 338החלטה 339ועידת ז'נבה1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצריםהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריההחלטה 3501975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים1978: החלטה 425החלטה 426הסכמי קמפ דייוויד1979: החלטה 446
מהסכם השלום עם מצרים עד הסכם השלום עם ירדן
שנות השבעים 1979: הסכם השלום בין ישראל למצריםהחלטה 452תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן1980: החלטה 4781981: תוכנית פהדהחלטה 4971982: תוכנית רייגן1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי)עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל1985: עסקת ג'יבריל1987: הסכם לונדוןמזכר עמירב חוסייני
שנות התשעים 1991: ועידת מדריד1993: הסכם אוסלו א'1994: הסכם קהירהסכם השלום בין ישראל לירדן
מהסכם אוסלו ב' עד ימינו
שנות התשעים 1995: הסכם אוסלו ב'הבנות ביילין-אבו מאזן1996: הבנות ענבי זעם1997: הסכם חברון1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטתהסכם ואי1999: מזכר שארם-א-שיח'
העשור הראשון 2000: ועידת שפרדסטאוןועידת קמפ דייווידמתווה קלינטון2001: ועידת טאבה2002: היוזמה הסעודיתמפת הדרכיםהקוורטט לענייני המזרח התיכון2003: הודנהועידת עקבהיוזמת ז'נבה2004: עסקת חילופי השבויים2005: פסגת שארם א-שייח'תהדיאהתוכנית ההתנתקות2006: מסמך האסיריםהחלטה 17012007: ועידת אנאפוליס2008: שיחות ישראל-סוריהתהדיאהעסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה
שנות העשרה 2010: המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים2011: ההסכם לשחרור גלעד שליטההסכם לשחרור אילן גרפל2012: החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם2013: המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013)2016: החלטה 2334
ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.