תוכנית בזל

תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו. מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.

תוכנית בזל

הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

  1. קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.
  2. ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.
  3. חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.
  4. צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.
Basel program
המצע שהוצג לאישור תוכנית בזל בקונגרס הציוני הראשון, לפני השינויים, 1897 (מקור, בגרמנית)

דרכי הביצוע

  1. פיתוח תכליתי של ארץ ישראל, וזאת על ידי יישובה בעובדי אדמה, עוסקים במלאכה ועוסקים במשלחי יד.
  2. איגודם של יהודים ברמה המקומית או הכללית על פי החוקים של כל מדינה ומדינה
  3. הגברת הרגש הלאומי היהודי וההכרה בלאומיות היהודים – הגברת רגשי הלאומיות היהודים והכרה של העולם בזכותם של היהודים למדינה משלהם, בהיותם לאום.
  4. פעולות הכנה להשגת משפט הכלל – הסכמת הממשלות השונות להקמת בית לאומי (צ'רטר).

על מנת לממש את תוכנית בזל הוקמה ההסתדרות הציונית, שתפקידהּ היה לרכז את המאמץ הציוני לעלייה, להתיישבות, לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולהשגת הצ'רטר מן הממשלות .

ניסוח התוכנית

ההחלטה לחבר תוכנית לתנועה הציונית התקבלה בדיונים המקדימים לקונגרס הציוני הראשון במהלך סוף השבוע שלפניו. לטענת עורך הדי ולט, שאול רפאל לנדאו, הוא העלה בפני הרצל את הצורך בחיבור מצע ותוכנית לתנועה, אולם הרצל התנגד להצעה בטענה שהתוכנית לתנועה הציונית קיימת כבר בספרו מדינת היהודים. עם זאת, מכיוון שבספר זה לא הוזכרה ארץ-ישראל בהכרח כמדינת הלאום המיוחלת לעם היהודי, טענו לנדאו ונוספים (בעיקר חברי תנועת חיבת ציון מרוסיה) שיש בכל זאת צורך לחבר מסמך שיגדיר את מטרות הציונות. בעקבות הלחץ שהופעל על הרצל, הסכים הלה להקמת ועדה שתנסח את התוכנית הציונית. לראשות הוועדה מונה מקס נורדאו ואליו נצטרפו ארבעה משפטנים: נתן בירנבוים, אלכסנדר מינץ, זיגמונד ברומברג-ויטקובסקי ושאול רפאל לנדאו. כמו כן מונו שני בני הפלוגתא בנושא האסטרטגיה של התנועה הציונית: מקס בודנהיימר שיצג את "הציונות המדינית" בה דגל הרצל ואיש "חובבי ציון", צבי הרמן שפירא, שייצג את אסכולת "הציונות המעשית" שדגלה בהתיישבות בארץ ישראל. השניים כבר קיימו בשנים לפני כן מחלוקת ערה באשר לכיוונים אליהם צריכה הציונות לשאוף. חברי הוועדה קיימו מספר סבבי דיונים במהלכם ניסח נורדאו את מטרת הציונות כפי שמופיעה במשפט הפתיחה של התוכנית, והשאר חיברו וניסחו את ארבעת סעיפי התוכנית[1][2][3].

מקס נורדאו הציג בפני צירי הקונגרס את הנוסח המוצע ביומו השני של הקונגרס הציוני (30 אוגוסט, 1897) ולאחר מכן התקיים דיון ער בסוגיית הבסיס החוקי למטרת הציונות ודיון חוזר בוועדה. בדיון זה התגבשה הסכמה כללית על שינוי הנוסח כך שמטרת הציונות תתממש על בסיס "משפט הכלל". כך אושרה התוכנית הציונית המכונה "תוכנית בזל"[4].

התוכנית משקפת פשרה בין האסכולות המרכזיות בציונות ודאגה לאינטרסים של הקהילות היהודיות בגולה:

  • התוכנית כוללת את הצורך בהתיישבות ופיתוח של ארץ ישראל כפי שקידמו אנשי "הציונות המעשית" ו"חובבי ציון", אולם גם את החשיבות ביצירת בסיס מדיני להסכמה של המעצמות להקמת בית לאומי יהודי, כפי שגרסו הרצל ואנשי "הציונות המדינית".
  • השימוש במושג "משפט הכלל" נועד לסייע ביצירת לחץ על האימפריה העות'מאנית להסכים לתוכנית הצ'רטר לאוטונומיה יהודית תחת האימפריה במסגרת מה שנתפס אז כמשפט ונורמות בינלאומיים.
  • איזכור החוקיות של פעילות היהודים בכל מדינה, כפי שנוסח בסעיף השני, נועד בעיקר להגן על יהדות רוסיה בפני פעולות שיכל השלטון הרוסי לנקוט אם יפרש את הציונות כפעילות חתרנית ומהפכנית בארצם.

ההחלטות שהתקבלו בקונגרס

  1. קיום קונגרס ציוני אשר יתכנס באופן שוטף אחת לשנה, ואשר יהא אספה לאומית של העם היהודי לצורך דיון וקבלת החלטות לקבלת הארץ.
  2. בחירות: הצירים ייבחרו על ידי הקהילות ברוכשם את השקל הציוני, המשייכם לתנועה.
  3. הקמת ועד פועל ציוני, אשר יהיה גוף מבצע של החלטות הקונגרס הציוני.
  4. הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
למימוש מטרה זו, הוקמו מוסדות השייכים לתנועה הציונית: בנק לאומי – "אוצר התיישבות היהודים", וב-1902 הוקם בנק אנגלו-פלשתינה ביפו, כחברת-בת של הבנק בגולה, שנועד להיות קרן למימון הפעולות הכלכליות-חברתיות של התנועה הציונית; החלו פעולות התיישבות בארץ ישראל ונרכשו קרקעות בה על ידי קרן קיימת לישראל.

"תוכנית בזל" שימשה כבסיס העקרוני המרכזי לתנועה הציונית עד להקמתה של מדינת ישראל. בקונגרס הציוני הכ"ג ב-1951, שהתקיים בירושלים, נוסחה תוכנית ירושלים של ההסתדרות הציונית ובה הוגדרו עקרונות פעולה של התנועה הציונית לאחר כינונה של מדינת ישראל. עקרונות אלה הפכו למטרות שנוסחו ב"תוכנית ירושלים" מעודכנת שגובשה בקונגרס הכ"ז של הסתדרות הציונית בירושלים ביוני 1968 ומשמשים גם היום כמצע העקרוני של מטרות התנועה הציונית[5]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מ.י. בודנהיימר, דרכי לציון, הוצאת הספרים של הסוה"י, 1953, עמ' 74-116
  2. ^ Saul Raphael Landau, Sturm und Drang im Zionismus, Neue National-Zeitung, Wien, 1937 pp. 90-116
  3. ^ Sigmund Bromberg, Politicher Zionismus und die Colonisation Palastinas, Verinf des Verfassers, 1898, pp. 5-9
  4. ^ הפרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1957 עמ' 97-102
  5. ^ התוכנית באתר ההסתדרות הציונית העולמית
בזל

בזל (, בגרמנית: Basel; בצרפתית: Bâle; באיטלקית: Basilea) היא עיר בקנטון בזל-שטאדט שבצפון שווייץ, השוכנת על שתי גדות הריין, במקום בו גובלת שווייץ עם צרפת וגרמניה. בזל היא העיר השלישית בגודלה בשווייץ, עם 174,793 תושבים (2014) בעיר עצמה, מתוכם כ-2,500 יהודים, ו-731 אלף תושבים במטרופולין שלה (2004). המטרופולין של בזל נמצא בחלקו במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה וחלקו בחבל אלזס שבצרפת.

העיר נוסדה בידי הרומאים בשנת 43 לפני הספירה, ובוצרה על ידי הקיסר ואלנטינוס בשנת 374 לספירה. אוניברסיטת בזל, שנוסדה בשנת 1460, היא האוניברסיטה העתיקה ביותר בשווייץ.

בשנת 1897 התכנס בעיר הקונגרס הציוני העולמי הראשון.

השפה המדוברת בבזל היא גרמנית, בניב מקומי הקרוי גרמנית בזל.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

הציונים הכלליים

הציונים הכלליים הייתה מפלגה ציונית בתפוצות אירופה, בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מן הצד המרכזי בפוליטיקה בישראל התקיימה החל מראשית שנות השלושים ועד לשנות השישים. לאחר מכן הפכה למפלגה הליברלית שהיא חלק ממרכיבי הליכוד.

הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון

הקונגרס הציוני העולמי הראשון הוא הכינוס הגדול הראשון של צירי התנועה הציונית והוא ראשון הקונגרסים הציונים העולמיים. הקונגרס התקיים בעיר בזל שבשווייץ בין 29 ל-31 באוגוסט 1897 - א עד ג באלול תרנ"ז. יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל.

התנועה הקיבוצית

התנועה הקיבוצית הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון כלל תנועות ההתיישבות הקיבוציות שבמסגרת ההתיישבות העובדת. תחת כותרת זו פעלו שלוש תנועות קיבוציות גדולות (כל אחת עם כ-40.000 נפש), הקיבוץ המאוחד, איחוד הקיבוצים והקבוצות, והקיבוץ הארצי, ורביעית הייתה תנועה קטנה יותר, הקיבוץ הדתי. ב-1980 אוחדו שתי הראשונות לתק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), ובשנת 1999 הוקם איחוד של התק"ם - התנועה הקיבוצית המאוחדת, עם תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר שנקרא התנועה הקיבוצית. החל מיוני 2015, מכהן ניר מאיר כמזכ"ל התנועה.

ליאו מוצקין

ליאו (יהודה/אריה לייב) מוֹצקין (ברוסית: Лео (Арье Лейб) Моцкин;‏ 6 בדצמבר 1867, ברובארי, אוקראינה - 6 בנובמבר 1933, פריז) היה איש פוליטי יהודי-רוסי, יליד אוקראינה, לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים, מאבות הציונות ומיוזמי הקונגרס הציוני, יושב הראש השני של הוועד הפועל הציוני. רוב חייו חי בגרמניה שם רכש השכלה מתמטית ופילוסופית.

מנחם אוסישקין

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין (ברוסית: Усышкин;‏ 14 באוגוסט 1863 - 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים, יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית" והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציונות סינתטית

הציונות הסינתטית (סינתטי פירושו משולב, כלומר, במקרה זה שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) היא זרם בציונות, שהתגבש בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה והתגברות חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית בארץ ישראל. בייסוד הזרם מונח הרעיון שאין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית. יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות הדיפלומטית. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.

המושג ציונות סינתטית קיבל ביטוי לראשונה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה ב-1899. מטרתה של הוועידה הייתה להתוות דרכים חדשות לתנועה הציונית בהתאם לנסיבות הזמן - בפעילותה בארץ ישראל ובגולה. בוועידה דובר על כך שתורת הצ'רטר שבה דגל הרצל, שהתוותה את השגת המטרה הסופית של הציונות על ידי מבצע דיפלומטי בלבד – אינה עולה בקנה אחד עם הרצוי והדגישו את חשיבותו המכרעת של תכנון ההתיישבות בארץ ישראל שמטרתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עלייה המונית. בוויכוחים בוועידה הדגישו שאין הם רוצים לשנות את תוכנית בזל מיסודה, אך בהסכמת המעצמות הם רואים לא את התחלת הדרך אלא את סופה.

בהחלטותיה קבעה הוועידה שפיתוח מלא של עמדות התנועה הציונית בארץ ישראל וכן הכשרה שיטתית של הארץ (עלייה, רכישת קרקעות וכדומה) מהווים בהתאם לסעיף א' של תוכנית בזל יסוד בתפיסה הציונות המדינית ושצפייה באפס מעשה בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של התנועה הציונית ואשר ללא השגת תוצאות ממשיות יהיה המאבק הדיפלומטי לחינם.

צירוף המלים "ציונות סינתטית" נשמע בועידת הלסינגפורס בדצמבר 1906, אולם חיים ויצמן טען כי טבע את הביטוי בנאומו בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג. הוא טען שבאמצעות הביטוי הזה גייס אל המחנה שלו את "המעשיים" ובסופו של דבר אילץ את דוד וולפסון להתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. ויצמן השמיע בקונגרס את התביעה להעביר את מרכז הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ ישראל. הוא טען שאומנם יש לשאוף להשגת הצ'רטר אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב המאמצים בארץ - גם אם הממשלות יתנו את הצ'רטר המבוקש, לא יהיה אלא רק פיסת נייר בלא עבודה מעשית בארץ ישראל. באותו קונגרס פירש ויצמן את המונח ציונות סינתטית כמזיגה של הציונות המעשית והמדינית. ויצמן היה כימאי שעסק בסינתיזה באופן מדעי, וכי השימוש במטאפורות אלה היה טבעי לדידו. כתוצאה מהחלטות אלו הוקם ב-1908 המשרד הציוני הארצישראלי שתפקידו היה לפתח את ההתיישבות בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ויישובן.

אנשי הציונות הסינתטית, ויצמן ומרטין בובר, יצאו גם מקרב הפרקציה הדמוקרטית, אלו התנגדו לחיזוק השפעתם של הדתיים וראו בחילוניות את מהות התנועה. בנוסף זעמו על מנהיגותו המוחלטת של הרצל בתנועה, כמו כן התנגדו לפנייתו לעשירי עולם ותמכו דווקא בהדגשת פעילות חינוך ותרבות, שילוב ערכי התיישבות עם ערכי תרבות ובעד חיזוק הדמוקרטיה בתנועה ופנייה של המפלגה להמונים.

ציונות רוויזיוניסטית

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכה ציבורית במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאה עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

ציונות רוחנית

ציונות רוחנית היא זרם בתנועה הציונית, שגרס את התגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל על ידי יצירת מרכז רוחני בארץ ישראל, שיהיה מרכז מחנך לתפוצות העם וישמש חוצץ מול סכנת ההתבוללות המאיימת על קיום העם. לדעת אחד העם (אשר גינצברג), אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים, ואינה אמורה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתה לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

קרן היסוד

קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל היא המוסד הכספי המרכזי לפעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, מרכזת את כל המגביות בחו"ל (למעט ארצות הברית) לאיסוף תרומות לבניין הארץ.

מנכ"ל הקרן הוא גרג מייזל.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.