תוכנית אוגנדה

תוכנית אוגנדה הייתה הצעה בריטית להקמת התיישבות יהודית במזרח אפריקה הבריטית סביבה התפתח פולמוס ומאבק פוליטי בפוליטיקה הציונית בשנים 1903–1905. ההצעה התייחסה לשטח בן 13,000 קמ"ר במערב קניה, הקרוי מישור גואס נגישו[1] (באנגלית: Uasin Gishu [2]). הצעה זו שזכתה לכינוי "תוכנית אוגנדה" בדיונים הציוניים, חדרה לתשומת הלב של הציבוריות הציונית בקונגרס הציוני השישי שנפתח ב-23 באוגוסט 1903. בקונגרס החל הפולמוס על ההצעה, השלכותיה ומשמעויותיה, ובו הסתמנו רבים מבין ציוני רוסיה כמתנגדיה החריפים. הקונגרס הסתיים בהחלטה על תמיכה בהקמת ועדה שתעסוק בנושא ההצעה הבריטית, וכן על משלחת חקר אל האזור המוצע שתבדוק את התאמתו.

הפולמוס על ההצעה המשיך לסעור לאחר הקונגרס ומתנגדיה, שכינו את עצמם ציוני ציון, התארגנו פוליטית כנגדה.

משלחת החקר מצאה את המקום בלתי מתאים להתיישבות והציעה לקונגרס הציוני השביעי (1905) לדחות את ההצעה. בעיני הבריטים ירדה קרנה של ההצעה עוד לפני כן מסיבות פנימיות. הקונגרס השביעי קיבל את הצעת משלחת החקר ודחה את ההצעה.

Die Welt, Basel 27 August 1903
הודעתו של קלמנט היל ממשרד החוץ הבריטי לעוזרו של הרצל על תמיכה ב"תוכנית אוגנדה", פורסמה בשער העיתון הציוני "די ולט", ב-27 באוגוסט 1903

לפני הקונגרס

הצעת צ'מברלין להרצל

ראשיתה של תוכנית אוגנדה בהצעה שקיבל תאודור הרצל משר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברלין, בפגישתם ב-23 באפריל 1903.[3] הצעתו הייתה שהיהודים יישבו אזור במזרח אפריקה הבריטית (הכינוי "אוגנדה" דבק בו בדיונים היהודיים משום מה, אף על פי שהיה ממוקם בקניה). הסיבה להצעה מצדו של צ'מברלין הייתה קשורה, לדעת ההיסטוריון דוד ויטל, לרצונו במתיישבים בקולוניה שהסבירות שיתקוממו כדרך הבורים בדרום אפריקה תהיה נמוכה.[4] בעת שהוצגה ההצעה הרצל לא קיבל אותה, באומרו שרק ארץ ישראל רלוונטית ובלוחצו שימשך המאמץ לאפשר את התיישבות היהודים באל עריש, מהלך שעוד היה בעיצומו.[5] לאחר מכן, במאי, לאחר שנודע על פרעות קישינב (שהתרחשו מספר ימים לפני פגישתם של הרצל וצ'מברלין, אך הידיעות על כך עוד לא הגיעו לאוזני איש מהם), המשיך צ'מברלין להציע ללאופולד גרינברג, נציגו של הרצל בבריטניה, הצעות ברוח דומה לגבי מזרח אפריקה. גרינברג היסס אך הבטיח להתייעץ עם הרצל על העניין. לאור העובדה שתוכנית אל עריש נראתה תקועה, אמר הרצל לגרינברג להמשיך להיות בקשר עם צ'מברלין בעניין מזרח אפריקה.[6]

החלטת הרצל לקדם את בדיקת הצעת צ'מברלין

את ההחלטה לקדם את המשא ומתן עם צ'מברלין על הצעת מזרח אפריקה קיבל הרצל לאחר שנודע דבר פרעות קישינב. דבר זה מעלה את הסברה הנפוצה (שמגובה גם בצורת ההנמקה של הרצל בנאומו לפני הקונגרס השישי ובמקומות אחרים) שכתוצאה מהזעזוע מהפרעות היה מוכן הרצל לצאת לתוכנית מרחיקת לכת דוגמת תוכנית אוגנדה. זו למשל עמדתו של ההיסטוריון מיכאל היימן בסקירתו המקיפה על גלגולה של תוכנית אוגנדה.[7] היסטוריונים אחרים שמים דגש בעיקר על החלטיותו של הרצל למצוא סיבות לשאת ולתת עם הבריטים. דוד ויטל עומד על כך שהסיבה המרכזית לפיתוח נתיב אוגנדה, בו לא ראה הרצל הבטחה רבה בעת שהוצע, הייתה ההתחוורות שתוכנית הצ'רטר על אל עריש עלתה על שרטון וספק אם תצא לדרך בשנים הקרובות. לדברי ויטל החלטתו של הרצל להמשיך במגעים בעניין מזרח אפריקה הייתה נאמנה לשיטתו, לפיה יש להמשיך לשאת ולתת עם שותפים דיפלומטיים גם אם הנושא שעל הפרק (במקרה הזה, תוכנית אל עריש) כבר לא רלוונטי. לדברי ויטל, לאחר שנראה היה שדבר לא יצא מתוכנית אל עריש, הפכה הצעת מזרח אפריקה, שלפנים ביטל אותה הרצל, להצעה משמעותית.[8]

ישעיהו פרידמן טוען שכל הכוונה בתוכנית אוגנדה הייתה להשיג מבריטניה הכרה בתנועה הציונית כמייצגת הלגיטימית של העם היהודי ומחויבות לספק עבורה פתרון. פרידמן מראה את ניסיונותיו של הרצל להביא את כל המעצמות לפתרון מוסכם לבעיית היהודים ביישובם בארץ ישראל, דבר שלשמו נחוצה הייתה לו הכרה בריטית בבעיה היהודית כבעיה לאומית, ובתנועה הציונית כנושאת ונותנת מטעם היהודים.[9] פרידמן מביא התכתבות בין הרצל ולאופולד גרינברג הנוגעת למטרות המשא ומתן על אוגנדה, ובתוכה, למשל, מכתב זה של גרינברג:

נראה לי שבמהותה אין למזרח אפריקה ערך רב. היא לא תהווה מקור משיכה רב לבני עמנו, שכן אין לנו לגביה חזקה מוסרית או היסטורית. ואולם, ערכה הפוליטי של הצעת צ'מברלין אדיר אם ננצלה במלואה. עלי להדגיש, כי תנאי הכרחי לכך הוא שההסכם שנחתום עם ממשלת בריטניה תהיה בו הצהרה מפורשת על רצונה לעזור לעמנו ... לכך יהיה ערך עצום עבורך, הן בתוך שורות תנועתנו, והן מחוצה לה. זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות הגלות שיכירו בנו לא כבקהילה מקומית, כמו שקרה, דרך משל, בקונגרס ברלין, אלא הכרה בנו כעם ... אנו נוכל לדחות את הצעת מזרח אפריקה, אך בינתיים נשיג מידי ממשלת בריטניה הכרה שאין ממנה נסיגה; שום ראש ממשלה בריטי לא יוכל עוד לחזור בו. כל מהלך יצטרך להיפתח בנקודת המוצא – ההכרה בנו כאומה. כאשר יתברר שמזרח אפריקה אינה מתאימה לנו, יעלו הצעות נוספות, וכך תיסלל הדרך לארץ-ישראל, בהדרגה אך בבטחה.

גרינברג להרצל, 7 ביוני 1903.[10]

הקונגרס השישי

כינוס הוועד הפועל הגדול לדיון בהצעה

הוועד הפועל הגדול התכנס כדי לדון בסדר היום של הקונגרס הציוני השישי ב-21 באוגוסט 1903, ובזמן זה הציג הרצל לראשונה בפניו את הצעת אוגנדה של הבריטים. הוועד תמך בהבאת ההצעה לפני הקונגרס, כולל החברים מציוני רוסיה. לדברי מיכאל היימן, ההפתעה המוחלטת של החברים הרוסים גרמה להם להסכים, אולי גם משום שהנושא עלה לאחר שהם תקפו באגרסיביות את הרצל על נושא כספים ציוניים שהושקעו בתוכנית אל עריש ללא אישורם.[11] לדברי ישעיהו פרידמן, אמנם מספר צירים בוועד מקרב ציוני רוסיה הביעו תמיהה מסוימת, אך ככלל, הם ראו את היתרון הגדול בהכרה הבריטית, וקיבלו את טיעונו של הרצל לפיו "הצ'רטר לארץ-ישראל רשום על המסמך הבריטי הרשמי בדיו בלתי נראית לעין; אם ילכו בעקבותיו ידאג שתוך חודשים מעטים הדיו תיהפך קריאה לכל בר-בי-רב."[12]

לדברי דוד ויטל תגובות הוועד הפועל היו מעורבות מכדי להכריע מה תהיה תגובת הציבור בקונגרס ונראה מהפרוטוקול שלא התנהל דיון של ממש על הנושא. הרצל עצמו יצא, לדבריו, בתחושה לא טובה, בעיקר על כך שאת הישגיו (שהוא ראה כמשמעותיים) מול רוסיה ובריטניה ראו הצירים כמובנים מאליהם.[13]

יום פתיחת הקונגרס

ב-23 באוגוסט 1903 נאם הרצל את נאום הפתיחה של הקונגרס השישי. הוא סקר בנאומו את האסונות האחרונים ואת החמרת מצב היהודים ואמר: "נציל־נא את אלה שעוד ניתן להצילם". הוא העלה לסדר היום של הקונגרס את ההצעה הבריטית בנוגע לאוטונומיה באוגנדה, והדגיש כי הממשלה הבריטית יודעת כי מטרתה של הציונות היא שיבה לארץ ישראל ושאוגנדה תשמש "אתר ארעי להתיישבות על בסיס לאומי". הוא דרש מהקונגרס לקבל את ההצעה ונענה בסערת תשואות. אלא שתהום נפערה בין הסיעות, שפתחו בהתייעצויות במהלך הנאומים. בישיבה הסוערת של הסיעה הרוסית תקף הסטודנט הצעיר חיים ויצמן את הרצל בחריפות וטען כי הממשלה הבריטית עתידה להציע "הצעה טובה יותר". כמה ממתנגדי תוכנית אוגנדה אף הכריזו על שביתת רעב. על אף שנורדאו לא תמך בתוכנית אוגנדה, הוא הגן על הרצל ואמר כי אוגנדה תשמש "מקלט לילה" לנרדפים. דבריו שכנעו רבים מהמתלבטים. רוב התומכים באפריקה המזרחית באו ממערב אירופה. גם רוב חברי מפלגת "המזרחי" הדתית תמכו בתוכנית אוגנדה. הקיצוניים שבלאומנים בוויכוח היו דווקא הסוציאליסטים מרוסיה.[14]

ההצעה הראשונה שהוצגה בקונגרס השישי ביומו הראשון הייתה הצעה להקים ועדה קטנה שתעסוק בכל נושא מזרח אפריקה והמשא ומתן עם הבריטים בנושא, ושוועדה זו תחליט האם להוציא משלחת חקר, ותביא את החלטתה לקונגרס נוסף.[15] אך לאחר שהרצל נשא ונתן זמן מה עם צירי רוסיה, הוא הבין את יחסי הכוחות טוב יותר וחש בטוח יותר בניצחונו. לכן, בהצעה הסופית שעלתה להצבעה ביומו האחרון של הקונגרס (לאחר שאושרה בוועד הפועל הגדול) הציע הרצל שתוקם ועדה לטיפול בנושא מזרח אפריקה וכן שתישלח משלחת חקר למזרח אפריקה. מסקנות משלחת החקר יובאו לקונגרס מיוחד שיכונס לצורך העניין.[16]

הפולמוס במהלך הקונגרס

במהלך הקונגרס החלה מתגבשת בהדרגתיות האופוזיציה, הרוסית בעיקרה, להצעת מזרח אפריקה, אופוזיציה שהחלה לזהות את עצמה בשם ציוני ציון עוד במהלך הקונגרס וביתר שאת לאחריו. הלנדסמנשפט הרוסי (אספת צירי רוסיה) התכנס פעמיים או שלוש ביום במהלך הקונגרס כדי לדון על עניין הצעת מזרח אפריקה ושם התגבשה ההתנגדות, וקולות תומכים בהצעה (כמו מנדלשטם, למשל) נדחקו לשוליים.[17] הרצל עצמו נע בין ניסיונות פיוס של המתנגדים,[18] לבין הבנה הולכת ומתחזקת שהרוב לצידו, ומכאן לדחיפה להצעה פחות מתפשרת (בעיקר הוספת משלחת החקר להצעת ההחלטה).[16]

הרצל התעקש על חשיבות המשא ומתן עם הבריטים וקבלת הכרתם בתנועה הציונית. בין השאר מסיבה זו הוא ייחס חשיבות רבה לכך שהצעתם תתקבל על ידי הקונגרס. כך יוכל להראות לבריטים שהציונים מתייחסים ברצינות ליחסים עמם. עניין זה כמעט והטה את הכף אצל ציוני רוסיה עצמם בנקודות מסוימות וכמעט והביא אותם לתמוך בהצעת הרצל. הרצל נפגש עם זאב טיומקין, אחד מציוני רוסיה שהתנגד להצעה, בערבו של 25 באוגוסט 1903, היום השלישי לקונגרס, וניסה לשכנע אותו להביא את חבריו לתמוך בהצעה מהטעם שדחייתה תגרום נזק ביחסים עם הבריטים. לאחר מכן נפגשו חברי הוועד הפועל הגדול הרוסים לדון בדבריו של הרצל לטיומקין ורבים מהחברים התחילו להסס בהתנגדותם, מחשש שסירוב להצעה הבריטית אכן יגרום נזקים לתנועה, אך מאחר שהרצל לא הבטיח להם שבמקרה שיאשרו את הקמת הוועדה נושא ההתיישבות במזרח אפריקה ייקבר, הם לא הצליחו להגיע לכדי החלטה.[19]

ההצבעה על ההצעה

הקונגרס הסתיים בהחלטה בעד ההצעה. ישנם הבדלים קטנים בנתונים אודות תוצאות ההצבעה שמביאים היסטוריונים שונים והבדלים גדולים יותר בפירוש התוצאות. לדברי מיכאל היימן, 295 צירים היו בעד ההצעה, 178 היו נגד ו-99 נמנעו, ביניהם חברי הוועד הפועל הגדול, עליהם כפה הרצל להימנע.[20] לדעת היימן מדובר בניצחון דחוק, היות שרוב הנמנעים, וחלק לא מבוטל מהתומכים, היו למעשה מתנגדים שרק מפאת כבודו של הרצל לא התנגדו.[20] דוד ויטל (שמונה, בשונה מהיימן 143 נמנעים) מסכים איתו שחיבור המתנגדים והנמנעים מגלה שהייתה התנגדות נרחבת לתוכנית ורוב דחוק.[21] ישעיהו פרידמן טוען כי העובדה שרבים לא הצביעו לפי דעתם על נושא מזרח אפריקה, אלא כהבעת אמון בהרצל ובדרכו, לא הייתה סטייה שיש לבקרה אלא הייתה עצם העניין, מאחר שהרצל ושותפיו טרחו לחדד את הצורך הפוליטי בהחלטה מול הבריטים שהיה חשוב יותר מכל החלטה סופית שתהיה בעניין התיישבות במזרח אפריקה.[22] פרידמן מביא גם הוא מספרים שונים (292 בעד, 176 נגד, 143 נמנעים)[23] ורואה בהם אות לניצחון ברור של הרצל.

רבים ממתנגדי ההצעה פרשו בהפגנתיות מהאולם והתכנסו באולם אחר. הרצל הצטרף אליהם והסביר את חשיבות ההכרה הבריטית בתנועה הציונית, וכן שלא יכול היה לדחות את ההצעה הבריטית כלאחר יד בצורה שתשרוף את הגשרים עמם. הם חזרו לאולם אך התסיסה בנושא זה המשיכה בקונגרס ולאחריו.[24]

בראיון שהעניק כמה ימים לאחר מכן לראובן בריינין, ניסה הרצל להסביר את שיקוליו:

"אנוכי הגדתי דברים מפורשים בנאום הפתיחה שלי בקונגרס השישי, שאוגנדא לא ציון היא ולעולם לא תהיה ציון. דברים מפורשים ע"ד התועלת שיש בידי ההצעה האפריקנית להביא להציונות לא יכולתי להגיד. מעל הבמה הלאומית אין עושים פוליטיקה [בפומבי]... על המבין היה להבין".[25]

לאחר הקונגרס

Ugand
קטע מעיתון "השקפה" לאליעזר בן יהודה, הדן בהצעה:
"בהעתון "דשואיש כרונכל" בגיליון האחרון נתפרסמו ידיעות רשמיות אדות האדמה אשר ממשלת אנגליה רוצה לתת ליהודים באפריקה המזרחית.
שטח האדמה הזאת הוא חמשת אלפים פרסה מרבעות. גבולה הדרומי מתוח במרחק חמש פרסה ממסלת הברזל האוגנדית. ממזרח תמחא האדמה בגבעות הנמשכות מצפון לדרום, ובמערב הגבול עובר ממזרח להר אלגון. הממשלה מוכנה להרחיב אחרי כן עוד יתר את גבולות הארץ עד ים ויקטוריה ניאנזה ויהיה למדינת היהודים נמל בים הגדול הזה.
הארץ הזאת היא על רמת ננדי הידועה. האוויר בה טוב ומבריא, האדמה שמנה ופוריה, והעקר כמעט שממה מאדם, כי מספר ילידי הארץ בה מעטים מאד, ולכן אין חשש בלבולים מצד ילידי הארץ. אדות טיב הארץ הזאת כתב סר הרי דשונסטון [ג'ונסטון], שהוא בן סמך בדבר, כידוע, בהעתון לכתיבה הארץ בשנת 1902, כדברים האלה לאמר:
"בכל הארץ היפה הזאת אין אף מקום אחד רע המראה ולא נעים. בכל מקום מראה הארץ הוא מלא חן ונעם, ומנוחה שורה עליו. היא דומה הרבה לאנגליה, ובהיות שהיא כמעט לגמרה בלי יושבים מילידי הארץ, היא כמו ממתנת לאנשים שיבואו ויעשוהו לארץ פלאות של עשר ושלוה אנגליה קטנה, כחצי שוטלנד, או מדינת אואלס [ויילס] רחבה, משתרעת על קו המשוה בגבה בינוני של כארבעת אלפים רגל מעל לפני הים ויקטוריה ניאנזה."
זו היא הארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת ליהודים לכונן להם עליה מדינה עם שלטון בית. שטחה הוא כשליש מכל ארץ ישראל מעבר לירדן, מערבה ומזרחה, וכמעט אין בה כלל יושבים, באופן שכל מה שהארץ הזאת תוכל לשאת יושבים עליה יוכלו כלם להיות מבני עמנו.
"

לאחר הקונגרס החל הפולמוס האמיתי, שכלל חילופי מכתבים רבים, פרסומים בעיתונות היהודית, כינוסים שונים ועוד, בעיקר מצד ציוני רוסיה. בשלב זה גם נכנס מנחם אוסישקין לעמדה מרכזית בתוך המאבק, לאחר שבמהלך הקונגרס עצמו בילה בארץ ישראל ולא לקח בו חלק.[26] חלק מהפולמוס היה התכתבות פומבית חריפה ותוקפנית בין הרצל לאוסישקין, בה אוסישקין עמד על כך שכחבר הוועד הפועל הגדול, אין הוא מקבל את הכרעת הרוב לשליחת המשלחת, ובכלל שלרוב אין זכות להכריע בענייני עיקרי הרעיון הציוני, אלא רק בשאלות דרך הביצוע. הרצל לעומתו הטעים, שאין הוא יכול לפסוח על שתי הסעיפים. על דעותיו הוא יכול להגן כחבר הוועד באופן דמוקרטי, אך אין הוא יכול שלא לקבל את הכרעת הרוב ועדיין להיות חבר בוועד הפועל, וחובתו להתפטר. הוא ביקר את נתיב רכישת הקרקעות בארץ ישראל, אותו העדיף אוסישקין, כאשליה. גם אם ירכוש אוסישקין את כל הקרקעות בעיר מגוריו יקטרינוסלב, כתב הרצל בלעג, הצאר יישאר הריבון שם. היהודים זקוקים לריבונות, ולא לקרקעות. הרצל גם ביקר את קובלנותיו של אוסישקין בדבר דרכו הדיפלומטית, באומרו שאם יש לאוסישקין דרך טובה יותר להשיג את ארץ ישראל מאשר הדיפלומטיה, עליו לחשוף אותה ולא להסתירה, ואם אין לו, אל לו להפר את אחדות התנועה.[27]

ועידת חרקוב

אחד השיאים של הפולמוס הגיעו עם כינוס ועידת חרקוב שבה התכנסו בין 11 ל-14 בנובמבר 1903 חברי הוועד הפועל הגדול הרוסיים. בוועידה נבחרה ועדת היגוי בת ארבעה חברים לציונות רוסיה, ובראשה אוסישקין, מה שנחשב לעלבון כלפי הרצל, משום שהוא היה ראש למתנגדיו. הוועידה הציבה אולטימטום: על הרצל לסגת מתוכנית אוגנדה ומכל כוונה עתידית להעלות שאיפות טריטוריאליות מחוץ לארץ ישראל, עליו לכנס את הוועד הפועל הגדול לפני שילוח המשלחת לאפריקה, ולקדם את ההתיישבות המעשית בא"י. על כל זה עליו להתחייב בכתב.[28] אם לא יקוימו תנאי האולטימטום, איימו, בשלב הראשון, להפסיק את הזרמת מסי השקל הציוני לווינה. התוכנית שלהם בהמשך כללה הצעות קיצוניות יותר, עד כדי הקמת התארגנות ציונית עצמאית ללא הרצל.

התוכניות שלהם הודלפו לעיתונות וכך נודע הדבר לציבור וגרם להם לנזק תדמיתי.[29] לטענת הביוגרף של הרצל ארנסט פאוול האיום המקורי שלהם, אותו רצו לשמור בסוד, היה להקים ארגון ציוני עצמאי בלי הרצל. הרצל פרסם את הדבר בביטאון התנועה הציונית, די ולט, וכך גייס לצידו גם רבים ממתנגדי "תוכנית אוגנדה", שראו באיום לפילוג סכנה חמורה.[30] לדברי מיכאל היימן, לא התקבלה החלטה בעניין ההצעות הדרסטיות שעלו בחרקוב כמו הפסקת תשלום ופילוג התנועה אך הן כנראה נידונו ברצינות. השיחות הודלפו לעיתונות בניסיון ליצור רושם שהחלטות הללו התקבלו.[31] פרסום דבר "המרד" ואיום הפילוג בגיליון די ולט של 25 בדצמבר, עורר התנגדות ציבורית רבה למתנגדי הרצל ופגע בהם. הרצל דאג שעותקיו יופצו נרחבות כדי לגייס תמיכה בעמדתו.[32]

כשבאו שליחי ועידת חרקוב (שמשון רוזנבאום וצבי בלקובסקי) להגיש את האולטימטום להרצל ב-31 בדצמבר 1903 הוא קיבל אותם בסבר פנים יפה וידידותיות, אך לא היה מוכן להתייחס אליהם כאל שליחים של ועידת חרקוב – בה ראה כינוס לא לגיטימי המנסה לכפות את סדר יומו על הקונגרס – אלא רק כאל חברים יחידים מהוועד הפועל הגדול.[33]

ועידת הפיוס והערכתה

מה שנודע כ"ועידת הפיוס", היה כינוס של הוועד הפועל הגדול ב-11–15 באפריל 1904 שנועד להביא לסיום העוינות בין תומכי "תוכנית אוגנדה" למתנגדיה. בסופו התקבלה עמדת הרצל לפיה החלטת הקונגרס תתקיים ותשלח ועידת החקר למזרח אפריקה. מצד שני, הרצל עצמו אמר שם, בין השאר, שההצלחה הגדולה ביותר במשא ומתן עם הבריטים לגבי "אוגנדה" היה דווקא כישלונו.[34]

ישעיהו פרידמן, הרואה בעיסוקו של הרצל בהצעת מזרח אפריקה בעיקר תכסיס שנועד לבסס את הקשרים הפוליטיים עם הבריטים רואה בוועידה זו, בה נוצר שלום בית, מתקבלת הסכמה על שליחת וועדת החקר ומתקבלת הסכמה להפסיק את העוינות, הצלחה גדולה להרצל. בוועידה, הרצל חוזר ומדגיש שרק ארץ-ישראל חשובה לו. לדעת דוד ויטל עמדה זו נוגדת את עמדתו הבסיסית של הרצל, לכן הוועידה מראה על כניעתו לאופוזיציה.[35] מאידך, ויטל מציין כי מנחם אוסישקין הרגיש שתוצאות הוועידה הן הפסד עבורו.[36] ישעיהו פרידמן, כאמור, רואה בוועידת הפיוס הכרה של ציוני רוסיה בעמדתו המקורית של הרצל, לפיה המשלחת והמשא ומתן על אוגנדה הם בעלי ערך דיפלומטי ולא מעשי, בעוד דוד ויטל רואה בוועידה ותוצאותיה עדות לכך שהרצל נכנע למעשה לדרישות מתנגדיו.

משלחת החקר וירידת התוכנית מהפרק

לאחר שג'וזף צ'מברלין עזב את תפקידו כשר המושבות בסוף 1903 ירדה קרנה של הצעת מזרח אפריקה בעיני משרד המושבות הבריטי.[37] בנוסף, התעוררה התנגדות של קומץ המתיישבים הבריטים במזרח אפריקה, שלא היו מעוניינים בהגעתם של יהודים לאזורם. עיתונם, "איסט אפריקן סטנדרד", יצא נגד רעיון הקמת המושבה היהודית, שהוגדרה כ-"Jewganda" ("יהוגנדה"), ודרש שלא להכניס לאזור "רוכלים יהודים שיציעו למכירה, מתוך האוצרות שבכיסי סחבותיהם, כל דבר – החל במסרק וכלה בחפיסת סבון – שאין הם נזקקים לו".[38] הדיונים עם הבריטים נמשכו, אף על פי שהתוכנית נראתה פחות ופחות ריאלית ורצויה מבחינתם.[39] עוד לפני שנשלחה משלחת החקר בראשית 1905 (לאחר מותו של הרצל, ועל בסיס ועידת הפיוס – בברכת ציוני רוסיה) נראה היה שמבחינת הבריטים ההצעה כבר לא ממשית.

המשלחת למזרח אפריקה מנתה שלושה חוקרים: קצין אנגלי בשם סנט. היל גיבנס ששימש ראש המשלחת; אלפרד קייזר, מומחה שווייצרי למדעי הטבע שהתאסלם והמהנדס היהודי נחום וילבוש. המשלחת הגיעה לאפריקה בינואר 1905 והחלה לנדוד מלווה במלווים וסבלים. חלק מהזמן הם נדדו בנפרד. לאחר חזרתם הם הכינו דו"ח מפורט באנגלית ובגרמנית בצירוף 24 צילומים ו-3 מפות. הדו"ח הוגש ב-16 במאי 1905 לממשלת אנגליה. וילבוש כתב בזכרונותיו כי במקרה הזה לא היו דעות מנוגדות כי "במקום שאין כלום אין לעשות כלום".

דו"ח המשלחת הלא אוהד הובא לקונגרס הציוני השביעי שאימץ את המלצתו לדחות את ההצעה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד
  • נחום וילבוש, המסע לאוגנדה, הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ג 1963.
  • Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977
  • Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982
  • יוסף גולדשטיין, פרשת אוגנדה – היבטים נוספים, ציון, שנה מ"ח, תשמ"ג, החברה ההיסטורית הישראלית, עמ' 408–425
  • ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997
  • עמוס כרמל, הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, הוצאת דביר, 2001, עמ' 18–19.
  • גליה גרבלר-ריצ'לר, "זו לא הייתה אוגנדה ואולי גם לא טעות: מפת המסע לאוגנדה", במדור: "על המפה" בכתב העת "עת-מול", גיליון 216 (עמ' 40–41), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ניסן תשע"א, אפריל 2011, ירושלים.
  • גור אלרואי, מחפשי מולדת, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2011.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 203-175
  2. ^ רוברט וייסבורד, ציון האפריקאית: הניסיון להקים מושבה יהודית במזרח אפריקה, 1968
  3. ^ אלכס ביין תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד, עמ' 567-568
  4. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 155-159
  5. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 159
  6. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 161-162
  7. ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 5-6
  8. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 267-268
  9. ^ ראו ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 181, שם עומד פרידמן על הדרך בה השתלבה תוכנית אוגנדה ולא סתרה את השגת ההסכמה מצידה של רוסיה להתערב אצל הסולטאן ולקדם את מתן הצ'רטר על ישראל לציונים
  10. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 179-180
  11. ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 7-8
  12. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 182-183
  13. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 276
  14. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 423–425.
  15. ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 9
  16. ^ 16.0 16.1 Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 16
  17. ^ לסקירה מדוקדקת של כל ההתרחשויות בקונגרס השישי ראו Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 5-24
  18. ^ למשל, Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 pp. 15, 19, 20
  19. ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 15
  20. ^ 20.0 20.1 Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 18
  21. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 302-303
  22. ^ ראו למשל את דבריו של לאופולד גרינברג: ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 186
  23. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 187
  24. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 187-189
  25. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 190
  26. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 309
  27. ^ אלכס ביין, תיאודור הרצל, ספר תולדותיו, הוצאת מצפה, תל אביב, תרצ"ד, עמ' 616-619
  28. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 318
  29. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 319
  30. ^ ארנסט פאוול, הרצל במבוך הגלות, ביוגרפיה, מחברות לספרות, 1997, עמ' 327
  31. ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 41
  32. ^ Heymann, Michael, Editor The Uganda Controversy Volume 2, Tel-Aviv University, 1977 p. 50
  33. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 pp. 332-333
  34. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 199
  35. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 345
  36. ^ Vital, David, Zionism: the Formative Years, Oxford 1982 p. 346
  37. ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 195
  38. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 428.
  39. ^ מי שעומד בפירוט על התגלגלות העמדה הבריטית הוא ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 195-199
אל עריש

אל עריש (ערבית العريش) היא עיר בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל עריש. העיר נמצאת כ-47 ק"מ מערבית לרפיח, ו-344 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. לפי הערכות, בשנת 2006 מנתה אוכלוסייתה 141,595 בני אדם, בהם פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות הפכה העיר ליעד תיירותי מבוקש[דרוש מקור].

ג'וזף צ'מברלין

ג'וזף צ'מברלין (באנגלית: Joseph Chamberlain‏; 8 ביולי 1836 – 2 ביולי 1914) היה מדינאי בריטי ואיש עסקים משפיע. שימש כשר המושבות בשנים 1895–1903. בתולדות הציונות ידוע כמי שהציע את תוכנית אוגנדה. אביהם של אוסטן ונוויל צ'מברלין.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

העלייה השנייה

העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה.

בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".

הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

זרמים בציונות

התנועה הציונית שנוסדה באופן רשמי בסוף המאה ה-19 איחדה בתוכה תפיסות שונות וזרמים שונים. הזרמים בתנועה הציונית יצגו העדפות שונות הן לגבי יעדי הציונות והן לגבי הדרך שבה יש להגשימם. המכנה המשותף לכולם היה השאיפה להתגשמות התחיה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. עם זאת, גם בשאלת יעד זה היו רבים (ביניהם הרצל עצמו) שצידדו בפתרון-ביניים טריטוריאליסטי זמני ("מקלט לילה"), כדוגמת תוכנית אוגנדה. גם כינון מדינה עצמאית לעם היהודי לא היה מקובל כמטרה על כמה חוגים ציוניים חשובים עד סמוך להקמת מדינת ישראל. מלבד המכנה המשותף הרחב, היו אופי הפתרון והשיטה בה יושג נתונים במחלוקת.

חזן

האם התכוונתם ל...

חיים בוגר (בוגרשוב)

ד"ר חיים בּוֹגֵר (בּוֹגְרָשוֹב, בּוֹגְרָצ'וֹב, 25 בספטמבר 1876 – 8 ביוני 1963) היה מחנך עברי, ממקימי הגימנסיה העברית הרצליה, פעיל ציוני וחבר הכנסת השנייה מטעם סיעת הציונים הכלליים.

טריטוריאליזם יהודי

טריטוריאליזם יהודי (באנגלית: Jewish Territorialist Organization), או בקיצור טריטוריאליזם היה שמה של גישה מקבילה לציונות ששאפה להשיג טריטוריה ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, ובה יתקיימו חיים אוטונומיים לאומיים. לטריטוריה זו, שתהיה המתאימה ביותר לצורכי היהודים, יהגרו יהודים ממקומות שונים בעולם ויקימו לעצמם בית לאומי. הטריטוריאליזם מנוגד לאוטונומיזם יהודי - הגישה הרואה ביהדות ישות רוחנית וביהודים עם בלי ארץ, ושואפת לאוטונומיה משפטית ועצמאות רוחנית של היהודים במקום מושבם.

יצחק יעקב ריינס

הרב יצחק יעקב ריינס (י"ט בחשוון ת"ר, 1839 -י' באלול תרע"ה, 1915) היה רב ליטאי. נולד בקרלין שליד פינסק. מגדולי התורה ביהדות ליטא, ומייסד תנועת "המזרחי". נודע כעילוי תלמודי עוד בצעירותו. באר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים בשלוב רעיונות מדעיים ולוגיים. ייסד את ישיבת "תורה ומדע" ששילבה לימודים תורניים וכלליים.

מנחם אוסישקין

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין (ברוסית: Усышкин;‏ 14 באוגוסט 1863 - 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים, יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית" והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

פועלי ציון

"פועלי ציון" (בראשי תיבות: פוע"צ) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שראשיתה באגודות ציוניות סוציאליסטיות שהוקמו בשלהי המאה ה-19. פועלי ציון הייתה הציר המרכזי של הציונות הסוציאליסטית, ומנהיגיה היו למנהיגים הראשיים של מפא"י, תנועת העבודה והיישוב עד הקמת המדינה, ולאחר מכן במדינת ישראל.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.

ציונות מעשית

הציונות המעשית היא גישה התומכת במגוון פעילויות המתמקדות בעלייה לארץ ישראל, בקניית אדמות בארץ ובהקמת יישובים ומפעלים. התומכים בגישה זו גרסו כי יש לעודד עליית יהודים לארץ ישראל ולסייע ליישובם בארץ בכל דרך אפשרית, וזאת מבלי להַתנות את ההתיישבות באישור האומות (כלומר ללא קבלת צ'רטר חוקי תחילה). רבים מתומכי גישה זו היו אנשי תנועת העבודה וההתיישבות העובדת אשר האמינו כי רק פעולות עלייה, התיישבות וכיבוש הקרקע הם שיכריעו את המאבק לפתרון בעיית היהודים. היטיב לבטא עמדה זו יוסף טרומפלדור אשר טבע את הסיסמה: "במקום שבו עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול".

ציונות סינתטית

הציונות הסינתטית (סינתטי פירושו משולב, כלומר, במקרה זה שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) היא זרם בציונות, שהתגבש בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה והתגברות חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית בארץ ישראל. בייסוד הזרם מונח הרעיון שאין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית. יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות הדיפלומטית. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים דיפלומטיים ואילו ההישגים הדיפלומטיים יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.

המושג ציונות סינתטית קיבל ביטוי לראשונה בוועידה השלישית של ציוני רוסיה ב-1899. מטרתה של הוועידה הייתה להתוות דרכים חדשות לתנועה הציונית בהתאם לנסיבות הזמן - בפעילותה בארץ ישראל ובגולה. בוועידה דובר על כך שתורת הצ'רטר שבה דגל הרצל, שהתוותה את השגת המטרה הסופית של הציונות על ידי מבצע דיפלומטי בלבד – אינה עולה בקנה אחד עם הרצוי והדגישו את חשיבותו המכרעת של תכנון ההתיישבות בארץ ישראל שמטרתה היא להכשיר את הקרקע לקליטת עלייה המונית. בוויכוחים בוועידה הדגישו שאין הם רוצים לשנות את תוכנית בזל מיסודה, אך בהסכמת המעצמות הם רואים לא את התחלת הדרך אלא את סופה.

בהחלטותיה קבעה הוועידה שפיתוח מלא של עמדות התנועה הציונית בארץ ישראל וכן הכשרה שיטתית של הארץ (עלייה, רכישת קרקעות וכדומה) מהווים בהתאם לסעיף א' של תוכנית בזל יסוד בתפיסה הציונות המדינית ושצפייה באפס מעשה בשטח זה עלולה להשפיע לרעה על יציבותה ויעילותה של התנועה הציונית ואשר ללא השגת תוצאות ממשיות יהיה המאבק הדיפלומטי לחינם.

צירוף המלים "ציונות סינתטית" נשמע בועידת הלסינגפורס בדצמבר 1906, אולם חיים ויצמן טען כי טבע את הביטוי בנאומו בקונגרס הציוני השמיני, שנערך באוגוסט 1907 בהאג. הוא טען שבאמצעות הביטוי הזה גייס אל המחנה שלו את "המעשיים" ובסופו של דבר אילץ את דוד וולפסון להתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. ויצמן השמיע בקונגרס את התביעה להעביר את מרכז הכובד של פעולת ההסתדרות הציונית לארץ ישראל. הוא טען שאומנם יש לשאוף להשגת הצ'רטר אבל שאיפה זו תצליח אך ורק בשילוב המאמצים בארץ - גם אם הממשלות יתנו את הצ'רטר המבוקש, לא יהיה אלא רק פיסת נייר בלא עבודה מעשית בארץ ישראל. באותו קונגרס פירש ויצמן את המונח ציונות סינתטית כמזיגה של הציונות המעשית והמדינית. ויצמן היה כימאי שעסק בסינתיזה באופן מדעי, וכי השימוש במטאפורות אלה היה טבעי לדידו. כתוצאה מהחלטות אלו הוקם ב-1908 המשרד הציוני הארצישראלי שתפקידו היה לפתח את ההתיישבות בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ויישובן.

אנשי הציונות הסינתטית, ויצמן ומרטין בובר, יצאו גם מקרב הפרקציה הדמוקרטית, אלו התנגדו לחיזוק השפעתם של הדתיים וראו בחילוניות את מהות התנועה. בנוסף זעמו על מנהיגותו המוחלטת של הרצל בתנועה, כמו כן התנגדו לפנייתו לעשירי עולם ותמכו דווקא בהדגשת פעילות חינוך ותרבות, שילוב ערכי התיישבות עם ערכי תרבות ובעד חיזוק הדמוקרטיה בתנועה ופנייה של המפלגה להמונים.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

תנועת המזרחי

הסתדרות המזרחי היא תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902.

לאחר החלטת הקונגרס הציוני שעל הציונים לעסוק בחינוך ציוני חילוני, קבעה קבוצת ציונים דתיים בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס שרק בשמירת המצוות יישמר העם היהודי. הקבוצה החליטה להמשיך ולפעול על-פי עקרונותיה במסגרת התנועה הציונית.

ב-22 בינואר 1957 התאחדה עם הפועל המזרחי ל"מפלגה הדתית לאומית - המזרחי-הפועל המזרחי".

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.