תהרקה

תַּהָרְקָה היה פרעה ומלך מצרים בין השנים 690 לפנה"ס - 664 לפנה"ס. הוא היה נצר לשושלת הפרעונים ה-25 או בשמה הנפוץ יותר "השושלת הנובית".

תהרקה היה בנו של פִּיי, ראשון הפרעונים השחורים (כך היה נהוג לכנות את שליטי נוביה) ששלטו בממלכת מצרים במשך 75 שנה. למרות היותו של תהרקה בנו של המלך פיי, אחרי פיי מלכו דודו שַׁבָּכָּה ואחריו שַׁבָּתָכָּה בן דודו של שבכה. רק אחריהם עלה תהרקה לכס המלכות. ייתכן שהדבר נבע מגילו הצעיר של תהרקה אז, תהרקה עצמו פיקד באותו הזמן על הצבא המצרי. אולם ייתכן גם שהדבר נובע מסדרי הירושה בקרב הנובים: יורשו של כל מלך נבחר מבין בניה של אחותו.

Taharqa
פסל הגרניט בדמותו של תהרקה
Taharqa-Shabti BrooklynMuseum
פסל של תהרקה כפי שמוצג כיום במוזיאון ברוקלין אשר נחשף באתר קבורתו בנורי

תהרקה במקורות המקראיים

בשנת 701 לפנה"ס פלשו האשורים לממלכת יהודה במסגרת מסע המלחמה של סנחריב[1]. בשלב הזה החליטו המצרים תחת שלטון הנובים להתערב, ככל הנראה מחשש להתחזקותה של ממלכת אשור והתקרבותה באופן משמעותי אל גבולות ממלכת מצרים, כפי שמסופר בספר מלכים: "וַיִּשְׁמַע אֶל תִּרְהָקָה מֶלֶךְ כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִיתָּךְ..." (מלכים ב', י"ט, ט').

שני הצבאות התנגשו בסמוך לעיר המקראית אלתקה (בסמוך למושב גאליה של ימינו). אומנם לפי המקורות האשוריים מסופר על ניצחון מזהיר של סנחריב על צבא מצרים בפיקודו של מי שמוזכר בתיאורם כארור כל האלים הגדולים, היה זה לדעת רוב החוקרים תהרקה או כפי שמופיע בסיפור התנ"כי - תִּרְהָקָה, אשר הצליח בכל זאת לגרום לצבא האשורי נזק בקנה מידה משמעותי, שכן מסופר בהמשך אותו הפרק על השמדת מחנה הצבא האשורי באורח פלא: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִישָׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵה כֻּלָּם פְּגָרִים מֵתִים." (מלכים ב', י"ט, ל"א)

רוב החוקרים מסכימים שהתיאור הנ"ל מתאר את תוצאות הקרב בין תהרקה לסנחריב. לתוצאות אלה היו ככל הנראה השלכות מרחיקות לכת על ממלכת יהודה, מפני שלולא ההתערבות המצרית, הייתה ככל הנראה חרבה ממלכת יהודה בראשותו של חזקיהו בשנת 701 לפנה"ס, 115 שנה מוקדם יותר מהחורבן שאירע בסופו של דבר בשנת 586 לפנה"ס.

תקופת המלכות

בשנת 690 לפנה"ס הומלך תהרקה, בגיל 31 לפרעה ומיד החל להשקיע את עיקר מאמציו בפיתוח נרחב של ממלכת מצרים. מפעל זה התאפשר לו עקב ניצול חלון ההזדמנות הקצר שנוצר בעקבות הרגיעה באזור כולו: רוב השליטים המקומיים של ממלכת מצרים הוכנעו עוד בתקופת אביו ואחיו וממלכת אשור לאחר הקרב באלתקה נסוגה מאזור ממלכת יהודה.

תהרקה הקים מפעלי בניה נרחבים ביותר מאז ימי יסוד הממלכה החדשה במאה ה-15 לפנה"ס שכללו תנופות בניה בשתי הערים המרכזיות בממלכה: נא אמון ונפאטה (בירתם של הנובים טרם כיבוש ממלכת מצרים).

רבות מתרומותיו של תהרקה ניתן למצוא במקדשים הרבים אשר הקים והרחיב, והמפורסם שביניהם הוא המקדש בכרנך בסמוך לנא אמון, בו ניתן להבחין עד היום בעמוד בודד המתנשא לגובה של 19 מטרים, היחיד מבין עשרה שיצרו אכסדרה ענקית. בנפאטה, הנמצאת כ-100 ק"מ במעלה הנילוס, דרומית לנוא אמון בנה תהרקה שני מקדשים למרגלות ג'בל ברקל לכבוד בנות זוגו של האל אמון.

בשנת 675 לפנה"ס ניסה אסרחדון, יורשו של סנחריב לנתק את נתיב הספקת עצי הארז שסיפקו לתהרקה הפיניקים, על ידי שליחת צבאו לפיניקיה. תהרקה הגיב במהרה על ידי שיגור צבאו לעזרת בעלי בריתם בצפון, אך ללא הועיל. צבא אשור הצליח להביס את הפיניקים יחד עם המצרים שבאו לעזרתם ובמהרה פנה דרומה לכיוון ממלכת מצרים עצמה, הקרב בסילה (ליד קנטרה) התרחש בשנת 674 לפנה"ס. אולם תהרקה הצליח להביסם.

תקופת השקט לא נמשכה זמן רב, ושנתיים מאוחר יותר, בשנת 671 לפנה"ס, שלח אסרחדון את צבאו בפעם נוספת לכיוון מצרים. הפעם הייתה ידם של האשורים על העליונה, והנובים תחת פיקודו של תהרקה נהדפו עד למוף (בירת הממלכה המצרית-נובית), דבר אשר אילץ לבסוף את תהרקה לנטוש את ממלכת מצרים ולהמלט לנוביה. בעקבות תבוסת הנובים, כתב אסרחדון באסטלת הניצחון של אסרחדון שהציב בשמאל שהייתה בירת פחווה אשורית:

"את ממלכתו, את הרמונו, את אושנח'רו יורש כתרו ואת שאר בניו ובנותיו, את רכושו ואת חפציו, את סוסיו, את בקרו ואת צאנו, אשר לא יספרו מרוב, נשאתי לאשור. את שורש כוש תלשתי ממצרים."

בעקבות ניצחונו של אסרחדון, שלטה אשור על מצרים התחתונה וממפיס, ותהרקה המשיך לשלוט במצרים העליונה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 669 לפנה"ס, מת אסרחדון, ותהרקה בניסיון לשלוט שוב בכל מצרים, כבש את ממפיס, בעקבות כך נלחם אשורבניפל בנו של אסרחדון בתהרקה וכבש את נוא אמון, ותהרקה ברח לנפאטה, ולא שב צפונה. שם מת.[2] תהרקה נפטר בשנת 664 לפנה"ס ונקבר בפירמידה, אך לא כמו אבותיו שנקברו בבית הקברות המלכותי של נוביה באל-כורו, דרום מערבית לנפאטה בחר להקבר דווקא בנורי על גדות הנילוס צפון מזרחית לבירה.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ מקובל לתארך את מסע המלחמה של סנחריב לשנת 701 לפנה"ס. תארוך זה יוצר בעיה כרונולוגית שכן תהרקה הומלך רק בשנת 690 לפנה"ס, שנים מאוחר יותר. חוקרים ניסו ליישב בעייתיות זאת בכך ששיערו כי התואר "מלך", המוצמד לתהרקה במקרא, אינו מתאר בהכרח מצב אמיתי, אלא דווקא רומז על אשר עתיד להתרחש מאוחר יותר בחייו. אותם החוקרים העלו את הסברה כי בזמן המלחמה נגד סנחריב היה תהרקה מפקד צבא מצרים.
  2. ^ עורך: יהודה שיף, עולם התנ"ך - ישעיה, הוצאת דברי הימים הוצאה לאור, 1996-1993, עמ' 98
הקודם:
שבתכה
השושלת ה-25 של מצרים הבא:
תנות אמון
670-679 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 679 - 670 לפנה"ס

690-699 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 699 - 690 לפנה"ס

אסטלת הניצחון של אסרחדון

אסטלת הניצחון של אסרחדון היא אסטלה העשויה מדיאבז שהוקמה על ידי המלך האשורי אסרחדון, המנציחה את ניצחונו על המלך המצרי תהרקה בקרב שהתרחש בצפון מצרים העתיקה בשנת 671 לפנה"ס. האסטלה הוקמה בשער העיר שמאל, היום התל זנג'ירלי הויוק, שבאותה עת הייתה בירת פחווה אשורית. האסטלה התגלתה בשנת 1888 על ידי משלחת ארכאולוגית גרמנית של החברה הגרמנית האורינטלית (Deutsche Orient-Gesellschaft), בראשותם של הארכאולוג האוסטרי פליקס פון לושאן (Felix von Luschan) והארכאולוג הגרמני רוברט קולדווי (Robert Koldewey). האנדרטה מוצגת במוזיאון פרגמון בברלין.

הקרב הקודם בין שני המלכים התרחש בשנת 674 לפנה"ס. בקרב זה ניצח תהרקה. הקרב התרחש לאחר שתהרקה פשט לאזור הלבנט. בעקבות פלישה זו, נכנס אסרחדון לצפון מצרים, אך נהדף על ידי כוחותיו של תהרקה.

בקרב הנוסף שהתרחש שלוש שנים לאחר מכן, נסוג תהרקה עם צבאו לממפיס. לאחר שממפיס נכבשה, ברח תהרקה לכוש. הכתובת מתארת את ניצחונותיו ואת מה שעשה למלך המצרי ולבני ביתו לאחר הניצחון.

חלק מהכתובת:

אִשְחֻפְּרִ (אישחוּפרי) המוזכרת בכתובת לא זוהתה על ידי החוקרים. לגבי תהרקה, למרות שאסרחדון מצהיר שהוא הכה את תהרקה "מכה שאין לה מרפא", המשיך תהרקה להציק לשלטון אשור במצרים. אשור שלטה על מצרים התחתונה וממפיס, ותהרקה המשיך לשלוט במצרים העליונה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 669 לפנה"ס, מת אסרחדון, ותהרקה כבש את ממפיס, בעקבות כך נלחם אשורבניפל בנו של אסרחדון בתהרקה וכבש את נוא אמון, ותהרקה ברח לנפאטה, שם מת.

אסרחדון

אֵסַרְחַדּוֹן (אֵסַר-חַדֹּן; באשורית: אַשּׁוּר-אַחֶה-אִידִינָּה, Aššur-aḫe-iddina; ביוונית עתיקה: Ασαραδδων; בלטינית: Asor Haddan; פירוש השם: "אשור נתן לי אח") היה מלך אשור בשנים 681–669 לפנה"ס.

אשורבניפל

אשורבניפל (באשורית: אַשּׁור-בַּנִי-אַּפְּלִי, בתעתיק לטיני: Aššur-bani-apli‏ 669 לפנה"ס - 631 לפנה"ס (יש חוקרים הטוענים שמלך עד שנת 627 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, היה אחרון מלכי אשור החזקים. יש הטוענים כי אַסְנַפָּר הנזכר בספר עזרא פרק ד' הוא אשורבניפל. פירוש שמו באשורית "אשור-בני-אפלי" הוא: 'האל אשור הביא עוד בן/יורש'.

ג'בל ברקל ואתרי אזור נפאטה

ג'בל ברקל ואתרי אזור נפאטה הם אתר מורשת עולמית המורכב מחמישה אתרים היסטוריים השוכנים בעמק הנילוס בצפון סודאן, כ-400 ק"מ צפונית לחרטום, בירת סודאן. האתרים נמצאים משני צידי הנילוס, בסמוך ל"מפל הרביעי", והמרחק בין שני הקיצוניים שבהם הוא כ-40 ק"מ.

השושלת ה-25 של מצרים

השושלת ה-25 המכונה גם השושלת הנובית, השושלת הכושית, והפרעונים השחורים היא שושלת ממוצא נובי, שהתקיימה במצרים בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. השושלת הסתיימה בשל הכיבוש האשורי בשנת 661 לפנה"ס .

כתובות נהר אל-כלב

כתובות נהר אל-כַּלבּ הן קבוצת מצבות זיכרון היסטוריות מגולפות בסלעי גיר סמוך לשפך נהר אל-כלבּ בלבנון, כ-12 ק"מ צפונית לעיר ביירות. זמנן מאמצע האלף השני לפנה"ס ועד ימינו. אתר הכתובות נמצא ברובו מדרום לשפך הנהר, במתלול היורד אל הים וחוסם את המעבר לאורך החוף. הכתובות ברובן נועדו להנצחת הישגי שליטים ומצביאים בתקופות השונות – בכתב חרטומים מצרי, בכתב יתדות, ביוונית, רומית, ערבית, צרפתית ואנגלית. האתר הפך ברבות השנים למונומנט מרכזי בזיכרון ההיסטורי של לבנון, המסמל את מעמדה כארץ שנכבשה ונוצלה לאורך אלפי שנים על ידי מעצמות זרות אך שומרת על זהותה. בהתאם לכך נוספות לו מצבות חדשות באירועים משמעותיים בקורותיה.

מוצא ביתא ישראל

ההתיישבות היהודית לחופי הים האדום החלה כבר בעת העתיקה. המקרא מתאר קשרי סחר בין ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך לאזור זה, ומאוחר יותר בין ממלכת יהודה לבין ממלכת סבא (היא שבא) ואופיר. אחרי הכיבוש האשורי והבבלי של ארץ ישראל היגרו רבים מבני שבטי ישראל דרומה לחצי האי ערב, למצרים ולממלכת כוש.[דרוש מקור] משערים כי גלי הגירה אלה הם המקור הראשוני להיווצרות קהילות יהדות תימן וביתא ישראל בשטחי תימן, אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי של ימינו ויותר מאוחר להגירת יהודים מאזורים אלו ויצירת קהילות בני ישראל ויהדות קוצ'ין שבהודו. רב הנסתר על הגלוי בשאלת מוצאן של קהילות אלה, שדברי ימיהן מצטלבים לתקופות קצרות ושבים ונפרדים עד מחצית המאה התשע-עשרה.

מסע סנחריב בארץ ישראל

המסע השלישי של סנחריב למערב היה מסע עונשין של אשור נגד קואליציה של מדינות ובהן יהודה בשנת 701 לפנה"ס. האשורים יצאו למסע עונשין הן כדי להעניש את הממלכות המורדות על מרידתן באשור והן כדי לשעבד את הממלכות שמרדו באשור.המלחמה מוזכרת במקורות עתיקים רבים למדי ביחס לתקופה. המלחמה נזכרת במקורות מקראיים כאחד הניצחונות הגדולים של יהודה בזמן ההוא, שכן הביסה את אשור, האימפריה הגדולה ביותר באותה עת, ולאחר המלחמה הממלכה נותרה עצמאית בעוד שלפניה הייתה מדינה וסאלית. עם זאת ההרס היה רב, כל ערי יהודה מלבד ירושלים נלכדו, יהודים רבים הוגלו, שטחים רבים נכבשו והועברו לממלכות הפלשתיות וכל אוצרות בית המקדש נמסרו ככופר לאשור. עדויות ארכאולוגיות מראות על הרס רב ושיטתי בכל הערים הגדולות באותה תקופה. מקורות אשוריים מדווחים על כניעה מוחלטת של יהודה שכנראה נשארה כמדינת חסות של אשור עד ימי אשורבניפל.

פירמידות נוביות

נוביה הוא שמו העתיק של חבל הארץ בו זורם נהר הנילוס הנמצא באזור מפגש הגבולות בין מצרים וסודאן של ימינו ואשר שימש כבית לשלוש ממלכות כושיות בתקופת קדם: הראשונה, ממלכת קֶרמַה הקרויה על שם בירתה (בערך 2,400 לפנה"ס - 1,500 לפנה"ס), השנייה, ממלכת נפטה (1,000 לפנה"ס - 300 לפנה"ס) והשלישית ממלכת מְרוֹאֶה (300 לפנה"ס - 300).

כל אחת משלוש הממלכות הייתה בעלת תרבות, כלכלה, מערכת פוליטית וצבאית עשירה, וכל אחת מהן הושפעה רבות מממלכת הפרעונים במצרים, ששכנה מצפון לנוביה והיוותה לה מתחרה על ההגמוניה האזורית. לקראת סוף תקופת הפרעונים כבשו מלכי ממלכת נפטה את מצרים, והקימו בה שושלת פרעונים הידועה באגיפטולוגיה כשושלת ה-25.

שלטון ממלכת נפטה היה קצר יחסית והסתיים עם כיבוש האזור בידי אשור בשנת 656 לפנה"ס, אולם חרף הזמן הקצר הייתה השפעתה של תרבות מצרים על הנובים אדירה, אחד מביטוייה של השפעה זו היה פרץ בנייה של מבני פירמידה, פרץ שהתחזק בתקופת יורשי ממלכת נפטה - מלכי שושלת מרואה.

כיום מונים כ-220 פירמידות המרוכזות בשלושה מוקדים בסודאן, אשר שימשו כאתרי קבורתם של מלכי נפטה ומרואה. הפירמידות הראשונות בנוביה נבנו באתר הנקרא אל - קורו, המכיל את קברי המלך קאשטה ויורשו פייה, יחד עם יורשיו של פייה שאבאקה וטאנווטמני. באתר נמצאות גם 14 פירמידות של מלכות.

פירמידות נוביות מאוחרות יותר נבנו באתר נורי, על גדתו המערבית של הנילוס בנוביה העליונה. אתר זה שימש כנקרופוליס של 21 מלכים ו-52 מלכות ונסיכים. הפירמידה הגדולה ביותר באתר היא זו של המלך והפרעה בן השושלת ה-25 - תהרקה.

האתר הגדול ביותר שהתגלה בסודאן הוא האתר במרואה, הנמצא כ-100 קילומטרים מצפון לבירה חרטום. בתקופת ממלכת מרואה נקברו באתר כ-40 בני אצולה נובים.

צורתן החיצונית של הפירמידות הנוביות שונה מזו של אלו אשר נבנו במצרים ואשר שימשו כמקור ההשראה לבנאים הנובים. הפירמידות הנוביות נבנו לגבהים גבוהים יחסית (בין 6 לשלושים מטרים) ועל פני בסיס צר של לא יותר משמונה מטרים, מה שמשווה להן מראה של מבנים צרים וארוכים שדופנותיהם נוסקות מעלה בזווית של כ-70° ביחס לאופק. לשם השוואה, רוב הפירמידות במצרים נבנו על בסיס רחב פי חמישה ובזווית של בין 40° ל-50°. לרוב הפירמידות הנוביות מוצמד מעין מזבח להקרבת קורבנות, פרט נוסף אשר נשאב מתרבות הפירמידות המצרית.

כל הפירמידות בנוביה נשדדו כבר בימי קדם, אולם מהממצאים במקום ניתן להסיק כי הקבורים בתוכן היו חנוטים, מכוסים בתכשיטים וחתומים בארונות קבורה מעץ, בדומה לנהוג בתרבות מצרים. כשנחקרו הקברים במאות ה-19 וה-20, נמצאו בתוך חלק מהם קשתות אשפות חיצים, רתמות סוסים, קופסאות עץ, פרטי קדרות, זכוכית צבעונית ושאר פריטים אשר העידו על קשרי מסחר חזקים בין התרבות המרואית לזו של מצרים.

פלינדרס פיטרי

פרופסור סר ויליאם מתיו פלינדרס פיטרי (באנגלית: Sir William Matthew Flinders Petrie; ‏3 ביוני 1853 – 28 ביולי 1942) היה אגיפטולוג אנגלי, חבר בחברה המלכותית וחלוץ המתודולוגיה של הארכאולוגיה השיטתית המודרנית. הוא היה הראשון שהחזיק בתואר "אגיפטולוג" בממלכה המאוחדת, וחפר ברוב האתרים החשובים במצרים, לרבות נאוקרטיס, טאניס, תבאי ואתרים רבים במחוז אל-פיום. הוא חפר גם באתרים בארץ ישראל. פיטרי היה הראשון שניסח את עקרונות הארכאולוגיה המודרנית: עקרון ההשתכבות היחסית – סטרטיגרפיה, ועקרון הכרונולוגיה הקרמית – טיפולוגיה. אחד הגילויים החשובים ביותר שלו הוא אסטלת ישראל, כתובת מצרית המזכירה את השם "ישראל". זהו האזכור החוץ-מקראי הקדום ביותר שנמצא לשם זה. פיטרי ראה גילוי זה כחשוב ביותר בכל שנות עבודתו.

פרעוני מצרים

ערך זה כולל רשימה של פרעוני מצרים העתיקה, החל מהתקופה השושלתית הקדומה, בשנת 3000 לפנה"ס לערך וכלה בקיצו של בית תלמי, כאשר הפכה מצרים לפרובינציה רומית תחת שלטונו של אוגוסטוס קיסר בשנת 31 לפנה"ס. עקב הערפל ההיסטורי ששורר בחלק מהתקופות והבעיה שזוהתה בקביעת הכרונולוגיה המצרית והכרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק ייתכנו כפילויות ואי דיוקים בתאריכים הנקובים כאן. בעיקרון התיארוך בטבלאות נעשה לפי הכרונולוגיה הגבוהה.

שמאל (ממלכה עתיקה)

שַמאַל (נקראה בפי מלכיה יאדי) הייתה ממלכה עתיקה ששכנה בדרום טורקיה. בירתה שכנה בתל הארכאולוגי זינג'ירלי הויוק. במאה ה-10 לפנה"ס, התיישבו באתר הקדום הארמים והקימו ממלכה ארמית בשם שמאל שהתקיימה עד המאה ה-7 לפנה"ס. עד לכיבושה על ידי האימפריה הנאו אשורית והפיכתה לפחווה אשורית. אתר העיר שוכן ליד הרי נור בנפת גזיאנטפ במחוז דרום-מזרח אנטוליה.

שמש-שום-אוכין

שמש-שום-אוכין היה מלך בבל בתקופת השושלת העשירית האשורית של בבל. הוא מלך בבבל בין השנים 648-668 לפנה"ס. הוא היה נסיך אשורי, בנו השני של המלך האשורי אסרחדון, שמלך על בבל לפניו.

תנות אמון

תְּנוּת אָמוֹן היה פרעה ומלך מצרים ממוצא נובי בין השנים 664 לפנה"ס - 656 לפנה"ס. הוא היה בנו של שבכה ואחרון מלכי שושלת הפרעונים ה-25.

הניצחון של האשורים בשנת 669 לפנה"ס על צבאו של תהרקה, אילץ את הנובים לסגת בחזרה אל גבולות ממלכתם מדרום לאשד הראשון של נהר הנילוס.

עם נסיגת הנובים, מינו האשורים את נכו הראשון בתור שליט בובה מטעמם ונסוגו צפונה לעבר ארץ ישראל. להזדמנות הזאת בדיוק חיכה תנות אמון וברגע שעזבו אחרוני חייליו של אשורבניפל את אדמת מצרים, הורה לצבאו לשוט במעלה הנילוס ולהשתלט מחדש על ערי מצרים. תנות אמון השתלט על העיר תבאי וקבע שם את בירתו החדשה. לאחר מכן פנו הנובים צפונה לעבר העיר מוף (בירת ממלכת נוביה-מצרים בתקופת שלטון אבותיו), וכבש אותה. נכו הראשון עצמו נהרג באותה המערכה.

כששמע אשורבניפל על המתרחש שיגר מיד את צבאו חזרה לעבר מצרים והצליח להביס את תנות אמון בסדרה של מערכות באזור הדלתה של הנילוס ומיד פנה דרומה ליתר הערים שהיו בשליטת הנובים במעלה הנילוס. הנקודה הדרומית ביותר אליה הגיע האשורים הייתה העיר תבאי, שאף אותה הצליחו לכבוש. כיבוש תבאי אילץ את תנות אמון לסגת בפעם נוספת אל גבולות ממלכת כוש.

תוצאות הכיבוש האשורי שמו קץ לשלטון הנובי במצרים לתמיד, אולם יחד עם זאת השפעתו של תנות אמון עדיין הורגשה במצרים העליונה עד לשנת 656 לפנה"ס, בה הצליח פסמתיך הראשון לאחד מחדש את מצרים ולהשתחרר מההשפעה הנובית בדרום.

תנות אמון המשיך לשלוט בממלכת כוש בלבד שלוש שנים נוספות, עד שנפטר בשנת 653 לפנה"ס. הוא בחר להקבר יחד עם אבותיו בבית הקברות המלכותי באל-קורו, דרום מערבית לבירה נפאטה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.