תדלוק אווירי

תדלוק אווירי הוא תהליך העברת דלק מכלי טיס אחד למשנהו בזמן טיסה. פעולה זו מאפשרת הגדלת טווח טיסה, המראה קצרה או המראה בתצורת נשיאה כבדה במיוחד, תוך השלמת הדלק הדרוש לביצוע המשימה לאחר ההמראה.

התדלוק האווירי כרוך בעלויות גבוהות, סיכון גדול יחסית, וציוד מיוחד המותקן על מטוס באופן שמונע שימוש בו למטרות אחרות. עקב כך מבוצע כיום תדלוק אווירי לצרכים צבאיים בלבד.

IAF B707 Refulling
מטוס בואינג 707 ("ראם") של חיל האוויר הישראלי מתדלק שלישיית מטוסי F-15 איגל
Refueling, 1923
התדלוק האווירי הראשון, 27 ביוני 1923
Helicopter aerial refueling
תדלוק אווירי של מסוק UH-60 בלק הוק
KC-135Boom-operator-521
עמדת הבומר במטוס KC-135 בשעת תדלוק של מטוס F-16
GR4 VC10
מטוס טורנדו בשעת תדלוק. ניתן לראות בבירור את מיקום צינור התדלוק
S-3 Viking in-flight refueling
מטוס S-3 ויקינג מתדלק מטוס זהה בשיטת הגשוש ומשפך
KC-135 refueling
מבט מתא הטייס של מטוס F-15 איגל על מטוס תדלוק KC-135 בשעת תדלוק
Boeing KC-135E boom drogue adapter.JPEG
מתאם עוגן לבום של מטוס תדלוק אמריקני מדגם KC-135
Israeli Air Force P5080112
תדלוק מסוקים. מטס יום העצמאות ה-60 מעל חופי תל אביב

היסטוריה ופיתוח

בדומה להתפתחויות רבות בהיסטוריה של התעופה, גם התדלוק האווירי הומצא במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.

התדלוק האווירי הראשון בוצע ב-27 ביוני 1923. מטוס כפול כנף של חברת דה הבילנד מדגם 4B טס ברציפות 37 שעות, כאשר מדי מספר שעות הצטרף אליו לטיסת מבנה מטוס מדגם דומה, והעביר אליו דלק בעזרת צינור שהשליך. שני המטוסים טסו במהירות נמוכה בהשוואה למטוסים מודרניים והדבר הקל על ביצוע התדלוק.

התקדמות הפיתוח הייתה מהירה: בשנת 1929 ביצעה קבוצה של טייסים מכוחות האוויר של צבא ארצות הברית טיסה רצופה של 150 שעות מעל לוס אנג'לס, במטוס שכונה סימן שאלה. על המשימה פיקד מייג'ור קארל ספאץ - לימים גנרל בכיר. ב-1930 ביצעו האחים האנטר טיסה רצופה של 533 שעות ו-40 דקות מעל שיקגו. בשנת 1935 פיתחו האחים קי צינור תדלוק בעל פיה המונעת שפיכה לא רצויה של דלק, ומיזערו את סכנת התדלוק האווירי. בעזרת המצאה זו הם שברו את שיאם של האחים האנטר בלמעלה ממאה שעות נוספות, והטיסו מטוס קרטיס רובין למעלה מ-27 ימים ברציפות.

במקביל להתפתחויות בארצות הברית, פיתח באנגליה חלוץ התעופה אלן קובהאם את שיטת התדלוק בעזרת סל (באנגלית: Probe & Drogue), וביצע הדגמות ציבוריות של המערכת החדשה. בשנת 1934 הוא ייסד את חברת Flight Refuelling Ltd (בראשי תיבות: FRL), ופיתח מערכת תדלוק אוטומטית, ששימשה לתדלוק אווירי של ספינת אוויר מדגם "שורט אמפייר" ממטוס AW.23. החברה קיימת עד היום כחלק מחברת Cobham PLC.

הטיסה הראשונה מסביב לכדור הארץ ללא נחיתה בוצעה בשנת 1949. מפציץ אסטרטגי אמריקאי מדגם B-50 טס במשך 94 שעות מבסיס חיל האוויר קורסוול שליד פורט וורת' שבטקסס, הקיף את כדור הארץ ונחת באותו בסיס. במהלך הטיסה תודלק המטוס באוויר שלוש פעמים: מעל מערב אפריקה, באזור גואם, ובין הוואי לחוף המערבי של ארצות הברית. בטיסה זו הוכח כי באמצעות תדלוק אווירי ניתן להאריך את טווח הטיסה של מטוסים ככל הנדרש.

במהלך השנים פותחו דגמים ייחודיים של מטוסים לשימוש כמכליות אוויריות. רובם היו בנויים על בסיס ההמצאה של האחים האנטר, תוך אפשרות לביצוע התדלוק גם במהירויות גבוהות יותר.

מערכות תדלוק אווירי

ישנן שתי גישות עיקריות לביצוע תדלוק אווירי. האחת, מבוססת על המצאת האחים האנטר, משתמשת בבום (באנגלית: boom and receptacle; בעברית מכונה שיטה זו לעיתים "מתדלק זכר"). השנייה - מבוססת על המצאת קובהאם, משתמשת בסל (באנגלית: Drouge and Probe; בתרגום חופשי: גשיש ומשפך; לעיתים מכונה השיטה "מתדלק נקבה"). שיטה נדירה יותר, שנעלמה משימוש, נקראת תדלוק כנף אל כנף.

שיטת הבום

הבוםאנגלית: Boom), הוא מוט קשיח, ארוך וחלול, שבתוכו נמצא צינור תדלוק טלסקופי, וממוקם על פי רוב בתחתית זנב המטוס. בקצה הצינור ממוקמת פיה (ה-"זכר") בעלת שסתום, המתחברת לפתח התדלוק (ה-"נקבה") בכלי הטיס המתודלק, ודרכה מוזרם הדלק רק לאחר שהחיבור פותח את השסתום. בזמן ההתחברות נשלף החוצה חלק מהצינור ומסייע לנעילת הבום במקום. ניהוג הבום לכיוון פתח התדלוק מתבצע בשילוב בין שני כנפונים הנמצאים בתחתית המוט, ומערכת הידראולית הנמצאת בבסיס הבום. פתח התדלוק עצמו ממוקם לרוב בחלקו העליון של המטוס, על קו האמצע של גוף המטוס (אחד מהחריגים הוא מטוס ה-F-15 איגל שבו פתח התדלוק נמצא בשורש כנף שמאל).

תהליך התדלוק מתבצע תוך טיסה במהירות בינונית ומטה (שילוב בין מהירות גבוהה יחסית של המתדלק הכבד, ומהירות איטית יחסית של מטוס הקרב המהיר). החל מנקודת הפתיחה, נע המתודלק על פי הוראות מהמטוס המתדלק. בשלב הגישה הסופית מכוון המתודלק על פי הוראות של מפעיל הבום המכונה בומר. בחיל האוויר הישראלי הבומר הוא מכונן טיס בכיר; בחיל האוויר האמריקאי זהו איש צוות אוויר חוגר. ההוראות מועברות בעזרת קשר רדיו או באיתות בעזרת מנורות ייעודיות הממוקמות מעל הבום. מרגע תחילת הגישה ועד סיום התדלוק אחראי הבומר לשליטה על תהליך הגישה וההתחברות, ולבקרה על כמות הדלק שעברה אל המתודלק.

עמדת הבומר שונה ממטוס למטוס. במטוס KC-135 הבומר שוכב על גחונו כשפניו לכיוון המטוס המתודלק והוא צופה בו ישירות דרך חלון מיוחד. ב-KC-10 העמדה זהה, אלא שהבומר יושב בכיסא. במטוסי הבואינג 707 שמחזיק חיל האוויר הישראלי כמטוסי תדלוק, הבומר צופה במטוסים דרך מצלמה תלת ממדית במעגל סגור[1].

בגמר התדלוק יינעל שסתום הפיה, והמטוס המתודלק יאט במקצת את מהירות טיסתו על מנת להתנתק מהצינור. הבום עצמו ננעל בצמוד לגוף מטוס התדלוק כאשר אינו בשימוש.

חילות אוויר המחזיקים מכליות תדלוק בשיטת הבום:

שיטת הדוקרן והעוגן

העוגן (באנגלית: Drogue) הוא מתאם דמוי כדור נוצה, שמחובר דרך שסתום בקצהו הצר לצינור גמיש וארוך שיוצא מיחידת התדלוק. למטוס המתודלק יש צינור תדלוק המכונה דוקרן (באנגלית: Probe; זהו ה"זכר") הממוקם לרוב במקביל לאף המטוס או המסוק, שאליו מתחבר העוגן (ה"נקבה").

תהליך הגישה לפני התחברות דומה לשיטת הבום: המטוס המתודלק ניגש אל המתדלק מאחור, וגולש למהירות טיסה מתואמת. להבדיל משיטת הבום, כאן אין בומר המכווין את הצינור אל המתודלק, אלא הטייס המתודלק מתמרן כך שהדוקרן מתחבר לעוגן. עקב גמישות הצינור סכנת ההתנתקות לפני הזמן נמוכה, ויש מרחב תמרון מסוים לכל כיוון גם תוך כדי התדלוק. בגמר התדלוק מאט המתודלק את מהירות טיסתו, וכך הוא מתנתק מהצינור.

לחלק ממטוסי התדלוק בשיטת הבום יש מתאם מיוחד המאפשר הרכבת עוגן על קצה הבום או לחלופין, מערכת משולבת שבה בקצוות הכנפיים יש מערכת בשיטת העוגן, ובמרכז המטוס יש עמדת בום. כך מתאפשר תדלוק של מטוסים מדגמים שונים בעזרת מערכת אחת.

כנף אל כנף

תדלוק כנף אל כנף היא שיטה הדומה לשיטת הסל, אך מורכבת יותר. היא הייתה בשימוש במספר מצומצם של מפציצים סובייטיים מדגמי Tu-4 ו-Tu-16 (גרסת המכלית שלו כונתה Tu-16Z), וכיום היא יצאה כליל משימוש.

בשיטה זו המתדלק משחרר צינור גמיש מקצה הכנף, כאשר כלי הטיס שלידו צריך לתפוס את הצינור בעזרת נועלן מיוחד המורכב בקצה הכנף שלו. לאחר שהצינור נתפס וננעל במקומו הופעלו משאבות הדלק ובוצע העברת הדלק.

שיקולים לבחירת שיטת תדלוק

היתרון העיקרי של שיטת הבום הוא היכולת להעביר כמות עצומה של דלק בזמן קצר מאוד (בסדרת ה-KC-135 מדובר על 1,000 גלון בדקה). זאת גם הייתה הסיבה לשימוש בשיטה זו במפציצים אסטרטגיים מתוצרת ארצות הברית: ככל שזמן התדלוק ארוך יותר, כך תגבר עייפותם של הטייסים (תדלוק אווירי דורש מהמתודלק ריכוז גבוה לאורך זמן). החסרונות הבולטים של השיטה הוא היכולת לתדלק רק כלי טיס אחד בכל התחברות, ללא אפשרות לביצוע תדלוק מקבילי; הצורך באיש צוות מקצועי נוסף לשליטה על הבום; והסכנה שהבום הקשיח יפגע בגוף המטוס המתודלק ויגרום לנזקים - לבום עצמו ו/או למטוס.

שיטת הסל מאפשרת תדלוק מקבילי, אך היא אטית בהרבה. בנוסף, היא השיטה היחידה המאפשרת תדלוק של מסוקים (להבי הרוטור העליון של המסוק יפגעו בבום שמגיע ישירות מעל המסוק). הצינור גמיש, ולא קיימת כמעט סכנת פגיעה במסוק המתודלק. יתרון נוסף הוא שניתן להרכיב מערכת שכזאת על כל כלי טיס, למקרה שבו אין אפשרות להשתמש במטוס תדלוק ייעודי.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ http://uploaded.fresh.co.il/2004/09/29/566968.jpg
  2. ^ http://www.airliners.net/open.file/1121894/M/
  3. ^ http://www.airliners.net/open.file/0629649/M/
  4. ^ http://www.airliners.net/open.file/0223267/M/
  5. ^ http://www.airliners.net/open.file/0413291/M/
  6. ^ http://www.airliners.net/open.file/0382106/M/
  7. ^ http://www.airliners.net/open.file/1023728/M/
E-2 הוקאיי

נורת'רופ גראמן E-2 הוקאיי (אנגלית: Hawkeye) הוא מטוס דו-מנועי הנועד לשליטה ובקרה, לפיקוד ולהתראה מוקדמת. הוא פותח לפי דרישות הצי האמריקני, ונועד לתפעול מעל נושאות מטוסים. את המטוס קל לזהות לפי הצלחת הגדולה שמותקנת על גבו.

צה"ל רכש 4 מטוסי הוקאיי (E-2C) בשנת 1978 והעניק להם את השם העברי "דיה", כשמה של ציפור הטרף חדת-העין. המטוסים סופקו לישראל במהלך 1981.

במהלך מבצע שלום הגליל המטוסים הופעלו במבצע ערצב 19 לתקיפת מערך טילי הנ"מ הסורי בבקעת הלבנון. הצלחתו של המבצע נזקפת, בין השאר, ליכולת ההתראה והשליטה של חיל האוויר הישראלי שהסתמכה על הפעלתם של מטוסי הדיה.

המטוסים הפסיקו פעילותם בשנת 1994. שלושה מבין המטוסים שפעלו בחיל האוויר הישראלי, נמכרו לחיל הים של מקסיקו בשנת 2002, לאחר ששופצו על ידי התעשייה האווירית לישראל בשיתוף חברת למדה הנדסת מערכות. המטוס הרביעי נמצא במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

חיל האוויר הישראלי היה הראשון לפתח יכולת תדלוק אווירי למטוסי ההוקאיי.

F/A-259 STRIKER

F/A-259 STRIKER הוא מטוס קרב-תקיפה רב-משימתי, בפיתוח משותף של התעשייה האווירית לישראל וחברת AERO VODOCHODY, יצרנית המטוסים הגדולה בצ'כיה.

המטוס החדש יבנה על בסיס מטוס צ'כי קודם, L-159 ALCA, ויקבל שדרוגים במערכות אוויוניקה וטכנולוגיות מתקדמות אחרות של התעשייה האווירית. המטוס מתוכנן להיות בעל ביצועים ברמה גבוהה, יכולות תמרון וטווח מוגדל אשר נדרשים בשוק ואין להם הרבה תחליפים במטוסי קרב קלים.

ה-STRIKER מיועד למשימות סיוע לכח קרקעי, לפעולות נגד טרור להגנה ופטרול לאורך גבולות יכולות, והוא מתוכנן להיות בעל עלות נמוכה יחסית למטוסי קרב אחרים. הקוקפיט מתקדם ומאובזר מאד דיגיטלית. הוא מסוגל לפעול ממסלולים לא כבושים, ניתן לציידו בכלי נשק חכמים, כולל נשק STANDOFF. ניתן להתקין במטוס מכ"ם EASA, תצוגת קסדה ויכולת תדלוק אווירי. מערכות האוויוניקה במטוס הן בנות דור 4 עם אפשרות עתידית להתקין בו טכנולוגיות של מודעות מצבית לטייס.

תוכניות פיתוח למטוס הוצגו בסלון האווירי בפארנבורו, בריטניה, והמטוס עתיד להשתתף בתחרות על מטוס התקיפה הקל העתידי של חיל האוויר האמריקני.

מנהל מפעל להב בתעשייה האווירית, בנימין כהן, אמר ל-WORLD DEFENSE NEWS ול-FLIGHT GLOBAL כי "שיתוף הפעולה עם חברת AERO יוכל לספק לחיל האוויר האמריקני מטוס הכולל מערכות חדישות תוצרת התעשייה האווירית, מטוס שיעמוד בדרישות הגבוהות ביותר". נשיא AERO, ג'וזפה ג'ורדו, הוסיף כי מדינות רבות בעולם מחפשות כיום מטוס קרב זולת יחסית, בעל כושר הישרדות גבוה ורב-משימתיות. "המטוס החדש שמציגות שתי החברות מישראל ומצ'כיה ייתן מענה ופתרון לביצועים גבוהים בעלות נמוכה. אין כיום בשוק מטוסי קרב רבים מסוג זה, כיוון שמדובר בסוג מטוסים חדש ובסוג חדש של דרישות מטעם חילות אוויר רבים".

UH-60 בלק הוק

UH-60 בלק הוק (באנגלית: UH-60 Black Hawk; בחיל האוויר הישראלי: "ינשוף") הוא מסוק סער בינוני, מתוצרת חברת סיקורסקי האמריקנית. נמצא בשירות צבאות רבים, ומשמש כמסוק הסער העיקרי של צבא ארצות הברית. המסוק נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בשנת 1994.

איירבוס

איירבוס (באנגלית: Airbus) היא יצרנית מטוסים אירופית. החברה נוסדה בשנת 1970 על ידי ממשלות צרפת וגרמניה, במטרה להתחרות ביצרנית המטוסים האמריקנית בואינג. למיזם הצטרפו ספרד בשנת 1971, ובריטניה בשנת 1978. החברה רשומה בצרפת, ומפעלה הראשי נמצא בטולוז.

איירבוס התמקדה מאז הקמתה בפיתוח מטוסי נוסעים, ובינואר 1999 החלה לפתח מטוסים לשימוש צבאי. משנת 2001 איירבוס היא חברה בת של קבוצת איירבוס, שנוסדה בשנת 2000 במטרה להתחרות בתאגיד האמריקני בואינג. איירבוס מעסיקה כ-63,000 עובדים, ומפעילה 16 אתרי ייצור בצרפת, גרמניה, בריטניה, ספרד, ארצות הברית וסין. החברה ביצעה מסירה ראשונה במאי 1974, ועד יוני 2013 מסרה כ-7,900 מטוסים.

ממוצריה הבולטים של החברה: איירבוס A320 - מטוס הנוסעים הראשון בעולם המופעל באמצעות מערכת בקרת טיסה טוס-על-חוט, ו-איירבוס A380 - מטוס הנוסעים הגדול בעולם.

בואינג 707

בואינג 707 הוא מטוס נוסעים מסחרי צר-גוף בעל ארבעה מנועים, שפותח בחברת בואינג בשנות ה-50 של המאה ה-20. שם הדגם מבוטא בצורה פופולרית "שבע-אפס-שבע". פאן אמריקן וורלד איירווייז החלה להפעיל את השירות המסחרי הראשון באמצעות דגם זה לפריז החל ב-26 באוקטובר 1958. בואינג סיפקה 1,010 יחידות של מטוס ה-707, ובכלל זה גם מדגם קטן ומהיר יותר שנקרא בואינג 720. אף על פי שהמטוס לא היה מטוס הנוסעים הסילוני המסחרי הראשון, ה-707 היה בין מטוסי הסילון הראשונים שזכו להצלחה מסחרית. מטוס זה הפך לכלי התובלה העיקרי להובלת נוסעים מסחרית בשנות ה-60, ונותר נפוץ גם לאורך שנות ה-70 של המאה ה-20. מטוס זה נתפס אצל רבים כמטוס שהוביל לתקופה הסילונית. מטוס הבואינג 707 הפך את בואינג לאחת מיצרניות מטוסי הנוסעים העיקריות והיה המטוס הראשון בסדרת ה-7x7 של החברה.

בואינג KC-135 סטרטוטנקר

בואינג KC-135 סטרטוטנקר (באנגלית: Boeing KC-135 Stratotanker) הוא מטוס תדלוק ותובלה מתוצרת חברת בואינג האמריקאית המשמש את חיל האוויר של ארצות הברית וחילות אוויר נוספים.

המטוס נכנס לשירות ב־1956 כמחליפו של הבואינג KC-97 סטרטופייטר. הוא היה למטוס הסילון הראשון ששימש למשימות תדלוק אווירי. המטוס פותח על בסיס מטוס הבואינג 367-80 שממנו פותח במקביל גם המטוס האזרחי בואינג 707. ה־KC-135 נועד לתת מענה לתדלוק צי המפציצים האסטרטגיים של חיל האוויר האמריקאי ולאפשר הגעתם לכל נקודה ברחבי כדור הארץ.

בשנים 1956–1965 סופקו לחיל האוויר למעלה מ־800 מטוסי KC-135A. מתוכם למעלה מ־415 עברו שדרוג והוכנסו בהם מנועי CFM-56. מטוסים אלו קיבלו את הכינוי KC-135R ו־KC-135T. שדרוג נוסף היה בהכנסת מנועי TF-33-PW-102 למטוסים שקיבלו את הכינוי KC-135E.

לאורך שנות שירותו בחיל האוויר מילא המטוס בנוסף למשימות תדלוק אווירי, גם משימות הובלה של ציוד ונוסעים, משימות סיור וכן כמטוס למשימות של חילוץ רפואי.

המטוס מתוכנן לצאת בהדרגה משירות עם כניסת מחליפו בואינג KC-46 פגסוס.

המטוס נמכר למספר חיילות אוויר זרים, בהם חיל האוויר הטורקי, חיל האוויר של צ'ילה, חיל האוויר הצרפתי וחיל האוויר של סינגפור.

חיל האוויר ה-18 של ארצות הברית

חיל האוויר ה-18 של ארצות הברית (באנגלית: Eighteenth Air Force) הוא כוח אווירי המשתייך לפיקוד התובלה של חיל האוויר. משימתו של חיל האוויר ה-18 היא להעמיד כוח אווירי שיאפשר הובלת כוחות ותדלוק אווירי ותמיכה בפיקודים הקרביים המאוחדים דרך פיקוד התובלה של ארצות הברית. מפקדת החיל ממוקמת בבסיס חיל האוויר סקוט באילינוי.

חיל האוויר האיטלקי

חיל האוויר האיטלקי (באיטלקית: Aeronautica Militare – AM) הוא חיל האוויר של איטליה וזרוע אחת מארבע הזרועות של הכוחות המזוינים של איטליה. החיל הוקם כחיל עצמאי ב-28 במרץ 1923 על ידי ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה כחיל האוויר המלכותי האיטלקי (Regia Aeronautica). לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הפכה איטליה לרפובליקה על ידי משאל עם, קיבל חיל האוויר המלכותי האיטלקי את שמו הנוכחי. מאז הקמתו מילא החיל תפקיד משמעותי בהיסטוריה הצבאית המודרנית של איטליה.

חיל האוויר הטורקי

חיל האוויר הטורקי (בטורקית: Türk Hava Kuvvetleri) הוא זרוע האוויר של הכוחות המזוינים של טורקיה.

חיל האוויר הטורקי הוא חיל האוויר השלישי בגודלו בנאט"ו ונחשב לאחד הגדולים והחזקים במזרח התיכון יחד עם חיל האוויר הישראלי, חיל האוויר המצרי וחיל האוויר הסעודי. חיל האוויר הטורקי הוא אחד מחילות האוויר הוותיקים בעולם ומשתתף בפעילויות נאט"ו (טורקיה חברה בנאט"ו מאז 1952). לפי המכון הבינלאומי ללימודים אסטרטגיים לחיל האוויר הטורקי נכון ל-2013 כ-60,000 חיילים ו-523 כלי טיס מאוישים.

מטוסי חיל האוויר הטורקי וחיל האוויר היווני מנהלים מדי פעם קרבות אוויר "יבשים" (ללא שימוש בירי), כחלק מהתגרויות של הצדדים זה בזה. מספר מטוסים אף התרסקו כתוצאה מאותם מרדפים אוויריים.

ב-1995 וב-1999 השתתפו טייסים טורקיים במבצעי נאט"ו בבוסניה והרצגובינה ובהפצצות על סרביה.

יעד תקיפה עיקרי של חיל האוויר הטורקי בתחילת המאה ה-21, כחלק מיעדי הכוחות המזוינים של טורקיה, הוא הכורדים שבצפון עיראק, המותקפים בנימוק שהם מתארגנים לפעולות טרור נגד טורקיה.

חיל האוויר המלכותי האוסטרלי

חיל האוויר המלכותי האוסטרלי (ב-אנגלית: Royal Australian Air Force- RAAF) הוא הזרוע האווירית של כוחות ההגנה של אוסטרליה (Australian Defence Force - ADF). חיל האוויר הוקם במרץ 1921 והוא ההמשך של "כוחות התעופה האוסטרלים" (Australian Flying Corps- AFC) שהוקמו ב 1912. חיל האוויר לקח חלק ברוב מלחמותיה של אוסטרליה במאה ה-20, כולל מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. לאחרונה השתתף החיל בפלישה לעיראק ב-2003 ועדיין מעורב במלחמה באפגניסטן. המוטו של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי מבוסס על המשפט הלטיני "Per ardua ad astra" שמשמעותו "Through struggle to the stars" ("אל הכוכבים באמצעות מאבק").

חיל האוויר של ארצות הברית

חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית: United States Air Force - USAF, נקרא בעברית בקיצור חה"אא – חיל האוויר האמריקאי) הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. החיל הוקם בשנת 1917 (בעקבות כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה), והפך לזרוע נפרדת ב-18 בספטמבר 1947. נכון לשנת 2012, החיל מפעיל כ-5,638 כלי טיס, 450 טילים בלסטיים בין יבשתיים ו-63 לוויינים צבאיים. תקציב החיל הוא 140 מיליארד דולר ועם כוח אדם הכולל 309,339 חיילים בשירות פעיל, 185,522 אזרחים עובדי צבא, כוח מילואים של 71,400 איש ו-106,700 אנשי המשמר הלאומי.

חיפוש והצלה קרבי

חיפוש והצלה קרבי (באנגלית: Combat Search And Rescue - CSAR) הם פעולות חיפוש והצלה לחילוץ טייסים אשר נטשו את מטוסם בשטח אויב ולפינוי לוחמים פצועים משדה הקרב. היחידה הייעודית בצה"ל למשימות אלה היא יחידת החילוץ והפינוי הקרבי בהטס - 669.

הרכב כוח משימה למבצעי חילוץ קרבי מגוון ותלוי במשימה. הוא יכול לכלול כוח חילוץ רגלי, רכוב או מוסק. עם או ללא ליווי מסוקי קרב. והוא יכול להתרחב למערך מורכב של כטב"מים מטוסי קרב, מטוסי תדלוק אווירי, ומטוס לשליטה ובקרה.

טייסת 120

טייסת 120, המכונה גם טייסת "ענקי המדבר" (בעבר נקראה "הבינלאומית"), היא טייסת תובלה בחיל האוויר הישראלי. הטייסת מפעילה מטוסי בואינג 707 ("ראם/שקנאי/ברבור") מבסיס נבטים.

הטייסת מפעילה את מטוסי הבואינג 707 בשלוש תצורות:

תובלת נוסעים.

ביון מכ"ם, מערכות תקשורת ומערכות בקרה.

תדלוק אווירי.

טייסת 192

טייסת 192, שכונתה גם "טייסת ההוקאיי", הייתה טייסת מטוסי שליטה ובקרה בחיל האוויר הישראלי. הטייסת הפעילה מטוסים מסוג E-2C הוקאיי ("דיה") לבקרה אווירית. הטייסת פעלה מבסיס חצרים ונסגרה בשנת 1994 עת הוצאו מטוסיה משרות חיל האוויר.

שמה האזרחי של הטייסת היה: "רואים רחוק" והמוטו של הטייסת היה: "אם יש ספק, אין ספק. פעל!"

מטוס ההוקאיי (אנגלית: Hawkeye) הוא מטוס שליטה ובקרה, פיקוד והתראה מוקדמת דו מנועי. הוא פותח לפי דרישות הצי האמריקני, ונועד לתפעול מעל נושאות מטוסים. את המטוס קל לזהות לפי הצלחת הגדולה שמותקנת על גבו.

צה"ל רכש 4 מטוסי הוקאיי (E-2C) בשנת 1978 והעניק להם את השם דייה. בהוקאיי חמישה אנשי צוות אויר: שני טייסים ושלושה בקרי טיסה. המטוסים הפסיקו פעילותם בחיל האוויר הישראלי בשנת 1994. שלושה מבין המטוסים שפעלו בחיל האוויר הישראלי, נמכרו לחיל הים של מקסיקו בשנת 2002, לאחר ששופצו על ידי התעשייה האווירית לישראל בשיתוף חברת למדה הנדסת מערכות. המטוס הרביעי מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

חיל האוויר הישראלי היה הראשון לפתח יכולת תדלוק אווירי למטוסי ההוקאיי.

ציור הדיה כאלמנט המרכזי בסמל הטייסת הוא העתק של סמל חברת גראמן יצרנית המטוס.

מבצע רגל עץ

מבצע רגל עץ הוא מבצע בו הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי את מפקדות אש"ף בתוניסיה ב-טז בתשרי תשמ"ו, 1 באוקטובר 1985. מבצע זה הוא ההפצצה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי, כ-2,300 ק"מ. במבצע זה גם בוצע תדלוק אווירי באמצעות מטוסי בואינג 707 ("ראם"). גם כאן, זהו התדלוק האווירי המרוחק ביותר שנעשה על ידי חיל האוויר הישראלי עד אותו זמן.

מהנדס טיסה

מהנדס טיסה (בחיל האוויר הישראלי: מכונן אוויר) הוא איש צוות אוויר במטוסים שאחראי לבדיקת המטוס לפני ואחרי כל טיסה ולניטור המערכות במטוס בזמן הטיסה. המערכות המנוטרות הן: לחץ האוויר, הדלק, בקרת הסביבה, המערכת ההידראולית ומערכת החשמל[דרוש מקור]. בחלק מהמטוסים הצבאיים מבצע מהנדס הטיסה בדיקה מקיפה של כלל המערכות[דרוש מקור].

עמדת מהנדס הטיסה ממוקמת בתא הטייס, בדרך כלל מאחורי ובין הטייס וטייס המשנה. במספר מטוסים צבאיים יושב מהנדס הטיסה בין הטייסים, במטוסי בואינג הוא יושב מול פאנל צדדי אשר בו מחווני ומפסקי המערכות השונות ובטופולב 134 הוא ממוקם באף המטוס. מהנדס הטיסה הוא מומחה למערכות המטוס ואחראי לאיתור ופתרון בעיות שעלולות להתעורר בזמן הטיסה או במצבי חירום. כמו כן, תפקידו הוא לעבד את הנתונים הנדרשים להמראה ולנחיתה של המטוס. במטוסי ההרקולס אחראי המכונן על ניהול התהליכים הטקטיים בטיסה (הצנחות, תדלוק אווירי וכו').

בעקבות התפתחות טכנולוגיית המחשבים ומערכות הטיסה, כיום אין עוד צורך במהנדסי טיסה במטוסי הנוסעים החדישים. עם זאת, הם עדיין משמשים בתפקידם על גבי מטוסים ישנים יותר שעדיין נמצאים בשירות פעיל כגון בואינג 727 ובואינג 747 מדגמי 100, 200 ו-300. במטוסים החדשים ניטור מערכות הטיסה נעשה באמצעות מחשב המדווח על תקלות ישירות לטייסים.

בחלק מחברות התובלה האוויריות מהנדס הטיסה נחשב גם לקצין שני, אם הוא טייס בהכשרתו. בחברות התעופה המסחריות מהנדס הטיסה הוא שלישי בשרשרת הפיקוד, אחרי הקברניט והקצין הראשון ואינו הבכיר בצוות הטיסה.

בחיל האוויר הישראלי ישנם מהנדסי טיסה במטוסי הבואינג 707 שתפקידם הוא לבצע את תהליך ההתחברות בעת תדלוק אווירי. כינוי בעל התפקיד בעת הטיסה הוא בוּמר, על שם מוט התדלוק המכונה "בום".

מקדונל דאגלס KC-10 אקסטנדר

מקדונל דאגלס KC-10 אקסטנדר (באנגלית: McDonnell Douglas KC-10 Extender) הוא מטוס תדלוק ותובלה מתוצרת חברת מקדונל דאגלס האמריקאית המשמש את חיל האוויר של ארצות הברית.

המטוס פותח על בסיס המטוס האזרחי מקדונל דאגלס DC-10 וכלל כ-88% מהמערכות הקיימות. לאלו נוספו מערכות ייעודיות למטרות חיל האוויר האמריקאי בהן מערכות טיסה צבאית, מערכות תדלוק אווירי, תחנת תפעול לתדלוק האווירי, מכל דלק, ותקשורת לווינית.

המטוס נכנס לשירות במרץ 1981 ומאז יוצרו ממנו 60 יחידות. שתי יחידות מדגם KDC-10 נמכרו לחיל האוויר ההולנדי.

צוות אוויר

צוות אוויר (בראשי תיבות: צ"א) הוא שם כולל לבעלי תפקיד בהטסת כלי טיס מאויש ותפעולו, הנמצאים בכלי הטיס בזמן הטיסה. הרכב הצוות תלוי בסוג כלי טיס ויעוד הטיסה.

תעופה צבאית

תעופה צבאית הוא תחום בתעופה העוסק בשימוש ובפיתוח כלי טיס שונים למטרות צבאיות, כגון ביון, תובלה, הצנחת כוחות, הפצצה, וכן הלאה.

התעופה הצבאית באה לידי שימוש בפעם הראשונה במלחמת העולם הראשונה והתפתחה מאוד בתקופת מלחמת העולם השנייה בה הגיע לשיא מספר המטוסים הצבאיים – 600,000 מטוסים. בתקופת המלחמה הומצאו מטוסי הסילון ושופרו טווחי הטיסה.

תעופה צבאית תעופהתעופה אזרחית
סוגי כלי טיס מטוס קרבמטוס תקיפהמטוס קרב רב-משימתימפציץמטוס ריגולמטוס תובלהמסוק קרבמסוק סערכטב"םמטוס שליטה ובקרה
מטוס F-16I של חיל האוויר הישראלי

מסוק קרב

מטוס ספיטפייר מדגם 22
כלי נשק פצצה (שימוש כללי ומונחית) • טיל אוויר-אווירטיל אוויר-קרקעטיל שיוטרקטהתותח אוטומטי/מקלע כבד (כגון M2 בראונינג ו-M61A1 וולקן)
מושגים עיקריים לוחמה אוויריתקרב אווירהפצצה אסטרטגיתהפצצה טקטיתתובלה אווירית • מודיעין אוויר
מערכות עיקריות לוחמה אווירית במלחמת העולם הראשונהלוחמה אווירית במלחמת העולם השנייהלוחמה אווירית במלחמת קוריאה • לוחמה אווירית במלחמת וייטנאם • לוחמה אווירית במלחמת המפרץ
מושגים משניים טייסתאלוף הפלות • גיחה • נ"מ • יעף • חמקנותהמראה ונחיתה אנכית (VTOL) • המראה ונחיתה קצרה (STOL) • לוחמה אלקטרונית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.