תגלת-פלאסר השלישי

תִּגְלַת-פַּלְאֶסֶר השלישי, מלך באשור בשנים 745 עד 727 לפנה"ס. על פי ספר מלכים ב' הוא הגלה חלק מעשרת השבטים של ממלכת ישראל.

Tilglath pileser iii
תגלת פלאסר השלישי - תמונתו מתוך אסטלה השמורה במוזיאון הבריטי בלונדון, אנגליה

תולדות חייו

ראשית חייו

תגלת פלאסר השלישי (באכדית: תוכולתי-אפיל-אשארה) היה כנראה ממוצא לא מלכותי - כנראה גנרל בצבא אשור ומושל העיר כלח, אף על פי שבכתובת מתקופתו הוא הציג את עצמו כבנו של אדד-ניררי השלישי. המידע לגבי ראשית חייו של תגלת-פלאסר אינו רב.

עלייתו לשלטון

הוא עלה לשלטון לאחר תקופה ארוכה שבה אשור איבדה את מעמדה כמעצמה אזורית והפכה לממלכה קטנה. בשנת 746 לפנה"ס בעקבות מצב כלכלי וביטחוני קשה, פרץ מרד בעיר כלח שהייתה בירת אשור. בעקבות המרד תפס תגלת פלאסר השלישי את השלטון, ואימץ את השם תגלת-פלאסר.

תגלת-פלאסר השלישי פתח בעלייתו לכס ממלכת אשור תקופה חדשה בתולדות האימפריה, ובזמנו הסתמן שינוי יסודי במדיניותה ובאופי פעילותה הצבאית.

פועלו כשליט אשור

חלק מן הארצות הכבושות אורגן מחדש במסגרת מנהלתית-טריטוריאלית של פחוות אשוריות, הוצבו בהן נציבים והם נחשבו חלק מן המינהל האשורי. תגלת פלאסר השלישי יצר מערכת של דואר שהתבססה על רוכבי סוסים. הוא הקים סביבו מבנה פקידותי שטיפל בידע ובמודיעין שהגיע לאשור - אנו יודעים זאת מכתובות על מערך מודיעין שהיה פעיל בתוך ממלכת אוררטו.

בעקבות שיטת ההגליה הדו-סטרית שפותחה ושוכללה בתקופה זו חלו גם שינויים ניכרים בהרכב האוכלוסייה של פחוות אלו. ארצות אחרות שבאו תחת עול אשור זכו להתקיים במעמד של ממלכות גרורות. המרקם האתני והחברתי שלהן לא נפגע, או שנפגע במידה מועטה בלבד, ושליטיהן והמינהל העצמי שלהן נשארו על כנם. אולם מעמד זה היה מותנה בנאמנות מדינית לאשור ובחובות כלכליים, בעיקר בצורת מסים, שהפרתן הייתה עלולה לגרור ביטול המעמד של מדינה גרורה ולסיפוחה בתור פחווה לאשור תוך ביטול האוטונומיה שניתנה לה קודם לכן.

כיבושיו

בשנת 740 לפנה"ס חזרה אשור בהנהגתו של תגלת-פלאסר לפעילות צבאית במערב. באותה שנה נכבשה ארפד, ובשנת 738 נכבשה כלנה. בכך הושלמה השתלטותה של אשור על צפון סוריה. עליונות אשור מבחינה צבאית-מדינית הופגנה בכל מערב אסיה. הכרת שליטי האזור בעובדה זו משתקפת ברשימת המלכים שהעלו מס לתגלת-פלאסר ב-738. ביניהם נכללו שליטים של מרכז סוריה (כמו חמת) ודרום סוריה (דמשק) וכן רצועת החוף הפיניקית (גבל וצור), אך גם מלכים רחוקים יותר כמו מנחם בן גדי מלך ישראל ("מנחם השומרוני"), זביבה מלכת הערבים וכן שבט קדר. לאחר שהשתלט על סוריה וארץ ישראל הוא פנה להילחם בממלכת אוררטו שממזרח לאשור. הוא צר על בירתה תושפע אך לא הצליח לכבוש אותה. הוא כבש גם את בבל (שמלך בה מוכין זרי), ונעזר לשם כך בשני שבטים ארמים שדאגו לאספקה של הצבא, וכך הפך גם למלך בבל.

קישורים חיצוניים

הקודם:
אשור-דן השלישי (755 - 745)
מלכי אשור
שנים 745 עד 727 לפנה"ס
הבא:
שלמנאסר החמישי (726 - 722)
730-739 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 739 - 730 לפנה"ס

740-749 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 749 - 740 לפנה"ס

אדבאל

אַדְבְּאֵל היה הבן השלישי של ישמעאל (ואשתו מריבה, על פי המדרש). משמעו של השם אדבאל על פי הערבית הוא: האל יסד, תקן. הוא היה נשיא שבט שנקרא אדבאל על שמו. שבט זה נזכר בדברי הימים של תגלת-פלאסר השלישי בתור שבט היושב במדברות של חצי האי סיני הגובלים עם מצרים העתיקה.

אדד-ניררי השלישי

אדד-ניררי השלישי (|אדד-נִרַרִ) היה מלך אשור בתקופת האימפריה האשורית החדשה. הוא מלך בין השנים 783-811 לפנה"ס.

אדד-ניררי היה בנו ויורשו של המלך שמשי-אדד החמישי שמת בגיל צעיר יחסית. הוא עלה כנראה לשלטון בגיל צעיר, ובחמש שנות שלטונו הראשונות אמו המלכה שַמוּראמַת (Shammuramat) שימשה כעוצרת. הוא היה אביהם של המלכים האשוריים שלמנאסר הרביעי, אשור-דן השלישי ואשור-ניררי החמישי שמלכו אחריו. המלך תגלת-פלאסר השלישי תיאר את עצמו בכתובות שהשאיר כבנו, אבל לא ברור אם אמנם מידע זה נכון.

גילו הצעיר של אדד-ניררי והמאבקים שניהל אביו בתחילת שלטונו על המלוכה, החלישו את אשור, והביאו להגברת שאיפותיהם של מפקדים מושלים ושליטים מקומיים. בשנת 806 נעשה שליט בפועל, הוא ניהל מספר מלחמות במטרה לחזק את שלטונו ולהחזיר את הכוח שהיה לאשור בתקופת סבו שלמנאסר השלישי. מיד לאחר שנעשה שליט בפועל, הוא יצא למלחמה בסוריה נלחם בבן הדד השלישי ושיעבד את העיר ארם דמשק והטיל עליה מס כבד. שיעבוד זה איפשר לממלכת ישראל בתקופתו של יואש, להשתחרר מעולה של ארם. ישראל מוזכרת ברשימת העמים ששילמו מס לאשור. על פי הכתובת שלו הוא הגיע בכיבושיו עד לים התיכון וקיבל מס מממלכת ישראל, צור וצידון. ובעיר ארוד השוכנת על אי בחוף סוריה של היום הציב פסל בדמותו. בנוסף בנה לעצמו ארמון ומקדש. על פי כתובת נוספת שלו שנמצאה הוא הכניע גם את אדום ואת פלשת.

בכתובת אשורית של אדד-ניררי שנמצאה על גבי מצבת תל א-רימאח, מצוין המלך יואש כמעלה מס לאשור:

אדדי-ניררי יצא למסעות מלחמה דרומה, כבש את בבל והרחיב את תחום שלטונה של אשור לתוך מדי. הוא נהל מלחמות עד סוף תקופת שלטונו. בתקופה זו התחזק כוחה של אוררטו ממלכה בצפונה של אשור. בכתובות אין אזכור של יציאה למלחמה לכיוון צפון, וייתכן ואשור ויתרה על שטחים אלה שנכבשו בתקופות קדומות יותר.

אדד-ניררי בנה בעיר נינוה מקדש לאל נבו. לאחר מותו של אדד-ניררי, נכנסה אשור לתקופה שבה שלטונה נחלש עד לעלייתו של תגלת-פלאסר השלישי לשלטון.

ארם דמשק

ארם דמשק היא אחת הממלכות הארמיות ששכנו בין נהר החידקל וגבולה הצפון-מזרחי של ממלכת ישראל. ארם דמשק הייתה הדרומית ביותר מביניהן וגבלה בממלכת ישראל ובחוף הפיניקי[דרושה הבהרה]. הממלכה התקיימה מסוף המאה ה-12 לפנה"ס ועד שנת 732 לפנה"ס עת שנכבשה על ידי המלך האשורי תגלת-פלאסר השלישי.

המקורות לקיומה של הממלכה מחולקים לשלושה: רשימות אנלים מאשור שהוא המקור הגדול ביותר, טקסטים ארמיים והתנ"ך. מכיוון שדמשק המשיכה להיות מיושבת ללא הפסקה, לא ניתן לבצע בה חפירות ארכאולוגיות שאולי היו מניבות מידע נוסף.

ארפד

אַרְפָּד היא עיר מקראית שנכללה בתחומה של ממלכת ארם בצפון סוריה של ימינו, ומזוהה על ידי החוקרים עם תל ריפעת , הממוקם כ-30 ק"מ צפונית לחלב, לא הרחק מהגבול עם טורקיה.

ארפד הוזכרה לראשונה בהיסטוריה בתעודות האשוריות משנת 806 לפנה"ס, אולם היה זה אזכור שולי בלבד. האזכור המשמעותי הראשון של העיר מתוארך לשנת 740 לפנה"ס, השנה בה כבש את העיר תגלת פלאסר השלישי, מלכה של ממלכת אשור, שלוש שנים לאחר שהביס את הקואליציה הצבאית בין ממלכת אוררטו, ארפד ומלטיה, בראשותו של סרדורי השני. למרות הכיבוש לא נחרבה העיר, אלא נקבעה כנציבות בממלכתו של תגלת פאסר.

מתעאל בר עתרסמך מלך ארפד נזכר בכתובת סוג'ין שעל אסטלות ספירה בה מתעודת הברית של ארפד עם בר-גאיה מלך כתך. הכתובת מתוארכת למאה ה-8 לפני הספירה.

בשנת 720 לפנה"ס ניסתה ארפד יחד עם שכנתה מדרום חמת למרוד באשורים. הניסיון למרד דוכא במהירות ובאכזריות על ידי שלמנאסר החמישי יורשו של תגלת פלאסר, דבר שהביא לחורבן שתי הערים והרג תושביהן.

אירוע החורבן של ארפד וחמת מוזכר מספר פעמים בתנ"ך, לרוב בתור לוחמה פסיכולוגית וכלי להפחדה של האשורים נגד ממלכת יהודה, כפי שבא לידי ביטוי בספר מלכים ב':" וַיּׁאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ...הֵהֵצֵּל הִצִּילו אֱלֹהֵי הֵגּוֹיִם אִישׁ אֶת אֵרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֵיֵּה אְלׁהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד... (מלכים ב', י"ח, י"ט-ל"ה)." אך גם בתור כלי בידי הנביאים, כדוגמה לגאוות אשור שתלו את הצלחתם בכוחם ולא בכוחו של אלוהים ולכן נענשו:" הֲלׁא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לׁא כְּאַרְפָּד חֲמָת...(ישעיהו, י, ט)."

ארפד מוזכרת בכתובת זכור כאחת מ-17 ממלכות שחברו ביחד עם בן הדד השלישי לצור על חדרך.

דברת (יישוב מקראי)

במהדורת האנאלים של תגלת-פלאסר השלישי 'דָּבְרַה' היתה עיר שסבלה ממדיניות ההגליות האשוריות דאז.[1]

דָּבְרַת הייתה עיר הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך, והתקיימה גם בתקופת בית שני.

תחילה נזכרת העיר בגבול שבין נחלת שבט זבולון ונחלת שבט יששכר, ליד הר תבור: "וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעָלָה יָפִיעַ".

לאחר מכן, נזכרת כעיר לוויים בנחלת שבט יששכר: "וּמִמַּטֵּה יִשָּׂשכָר אֶת קִשְׁיוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ, אֶת דָּבְרַת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ".

העיר המשיכה להתקיים כיישוב יהודי גם בתקופת בית שני, ובתקופת המרד הגדול מזכיר אותה יוסף בן מתתיהו (בצורה דבריתא) כעיר שצעיריה שדדו את שיירת המלכה ברניקי.

היישוב המשיך להתקיים גם בתקופת התלמוד, ואוסביוס באונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה) זיהה את "דברת" המקראית עם "דבריתא" בת זמנו, וציין כי מדובר בכפר של יהודים.

שם העיר השתמר בשמם של קיבוץ דברת וכפר דבורייה, השוכנים באזור שבו שכנה העיר.

המאה ה-8 לפנה"ס

המאה ה-8 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 800 לפני הספירה והסתיימה בשנת 701 לפנה"ס. זוהי המאה השמינית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במצרים העתיקה החלה השושלת ה-25 של הפרעונים השחורים מנוביה.

במסופוטמיה נוסדה האימפריה החדשה של אשור והטילה את חיתתה על כל עמי האזור לאורך המאה כולה.

ביוון התפתח האלפבית היווני והופיעו יסודותיה של תרבות יוון ביצירותיהם של משוררים כהומרוס והסיודוס. המשחקים האולימפיים נוסדו, ומתיישבים יוונים הקימו מושבות רבות בארצות הים התיכון והים השחור. בתחום הפוליטי, התעצבה החוקה הספרטנית בידי המחוקק האגדי ליקורגוס, ואילו באתונה חל מעבר משלטון מלוכני לשלטון אצילים ארכוני.

באיטליה נוסדה העיר רומא ואופיה עוצב בידי מלכיה הראשונים והאגדיים. במקביל צמחה באיטליה התרבות האטרוסקית.

באירופה גופה התרחשו נדידות עמים שונות. שבטים גרמאנים חצו את הנהר נמן אשר ליד הים הבלטי בחיפושם אחר שטחי מרעה, וגם החלה ההתיישבות הקלטית בבריטניה.

בסין שלטה שושלת ג'ואו, אך במאה זו היא החלה לאבד בהדרגה את שלטונה הממשי.

באמריקה החלו האולמקים לבנות פרמידות, ובני המאיה החלו להתיישבותם בחצי האי יוקטן.

בהיסטוריה המקראית חלו תמורות גדולות ומרחיקות לכת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס.

בראשית המאה הביס המלך יואש את הארמים בעידודו של הנביא אלישע, ושם קץ לשנים רבות של לחץ ארמי קשה על ישראל. בימי בנו ירבעם השני הגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה הטריטוריאלית בעידודו של הנביא יונה בן אמיתי. במקביל, עוזיהו מלך יהודה הוביל את ממלכתו לשיאים של עצמה צבאית ושגשוג כלכלי. שגשוג זה הוביל לבסוף לשחיתות וסיאוב שעוררו את תוכחות הנביאים הושע, עמוס ומיכה.

לאחר מות ירבעם השני ורצח בנו זכריהו באמצע המאה, נכנסה ממלכת ישראל לרצף מרידות ומשברים פנימיים שערערו את היחסים עם יהודה והובילו לבסוף לנפילת הממלכה בידי אשור והגליית אוכלוסייתה. ממלכת יהודה סבלה גם היא מהכיבוש האשורי בימי המלך חזקיהו והנביא ישעיהו, ובסופה של המאה הנהיג בה חזקיהו רפורמה דתית שריכזה את הפולחן בירושלים וביערה כל שריד לעבודה הזרה בממלכה.

חנון מלך עזה

חנון (ידוע לעיתים גם כחנו) היה מלך עזה שהשתתף במרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי.

חנון, הצטרף לקואליציה האנטי אשורית שכללה את ממלכת ישראל, מצרים העתיקה, ארם דמשק, ושבטים ערבים. מלך אשור תגלת פלאסר השלישי יצא בראש נגד חנון. הוא עבר בדרך בממלכת יהודה ושעבד אותה אל אשור. לאחר מכן ככל הנראה בגלל תבוסות צבאיות נמלט חנון מעזה אל מצרים. תגלת פלאסר עלה על עזה ובזז אותה. לאחר מכן יצא למערכה על מצרים שתוצאותיה אינן ברורות.

ינוח (עיר מקראית בגליל)

יָנוֹחַ הייתה עיר בגליל בתקופת ממלכת ישראל.

ינוח נזכרת פעם אחת בתנ"ך. בספר מלכים מסופר כי בתקופת פקח בן רמליהו מלך ישראל, כבש אותה תגלת פלאסר השלישי מלך אשור:"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה:"

הארכאולוג לואי-איג ונסאן, הציע לזהות את ינוח עם "תל אַ-נַעְמֶה" שבעמק החולה. ונסאן שיער שהשם ינוח הוא הצורה העברית של השם הכנעני ינועם שהופיעה בכתובות מצריות מתקופת הברונזה המאוחרת. אחרים דחו זיהוי זה בטענה שאין דמיון בשם בין ינוח ל"נעמה".היו שהציעו לזהות את ינוח בכפר "ינוח" בלבנון, 10 קילומטר מזרחית לצור. במאה ה-20 הוצע על ידי קליין, לזהותה בין תרשיחא ליאנוח-ג'ת, באתר שבו נערכו חפירות ארכאולוגיות ונמצאו ממצאים מתקופת הברונזה ותקופת הברזל. יוחנן אהרוני תמך בזיהוי זה וטען שהיא תואמת את הרשימות האנאליסטיות של תגלת פלאסר השלישי שנמצאו בכלח הכוללת, לשיטתו, שמות ערים מאזור עכו.החוקר יעקב קפלן הציע לזהות את ינוח בתל הנמצא בין תל אבל בית מעכה לתל קדש, שזוהו בהתאם עם "תל אבל" ו"תל קדיס" שבגליל העליון, בהתאם לסדר הערים בפסוק. קפלן זיהה את ינוח עם תל הנמצא ב"גבעת שוקת" שליד כפר גלעדי, אשר לא הרחק ממנו קיים אתר הלניסטי רומי בשם ח'רבת ניחא, הנזכר כבר במפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. על פי הצעתו של קפלן, השם של ינוח נדד מגבעת שוקת אל "ח'רבת ניחא", מרחק של כקילומטר וחצי.

מרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי

מרד המס נגד תגלת פלאסר השלישי היה מרד של מספר מדינות נגד האימפריה האשורית החדשה בגלל עול המיסים וחוסר העצמאות של המדינות. לאחר שפרץ המרד, יצא תיגלת פלאסר השלישי למסע לדיכוי המרד, ולהענשת המדינות המורדות. הדבר נזכר הן בתנ"ך והן בכתבים האשוריים של תיגלת פלאסר, דוגמת הכתובת שנמצאה בכלח. מבין המדינות המורדות ממלכת ישראל.

נבו (אל)

נַבּוּ הוא אל החוכמה והכתב הבבלי, בנו של מרדוך. בת זוגו של נבו היא האלה תשמתום. במקור, הסגידה לאל נבו הגיעה למסופוטמיה מהאמורים, כנראה במקביל למרדוך. מרדוך הפך לאל הבבלי המרכזי ואילו נבו שכן במקדש א-זידה בעיר בורסיפה. על פי התאורים שהשאיר אחריו המלך הבבלי אפיל-סין, הוא היה זה שהוביל לבניית המקדש. בתחילה נקרא "סופר ומזכיר למרדוך" ואחר כך כבנו של מרדוך ושרפניתום. בחג ראש השנה הבבלי נהגו להעביר את פסל נבו מהמקדש בבורסיפה לבבל כדי לאחדו עם אביו, מרדוך.

נבו שימש כפטרון הסופרים, בדומה לאלה ניסבה השומרית. סמליו הם עזרי הכתב: טבלת החימר ועט הכתיבה. מוצג לבוש בכובע עם קרניים ועומד כשידיו משולבות ככומר. רוכב על הדרקון המכונף של מרדוך (סירוש).

האטימולוגיה של שמו אינה ברורה. ייתכן ומדובר בשורש נב' שפירושו להכריז או לקרוא. לפי זה, פירוש השם נבו הוא "זה שקראו לו".

נבו אחראי לכתוב את הגורל שנגזר מהאלים על כל אדם, בארכיון המקודש. מכאן נובע כוחו של נבו להאריך, לקצר ולהשפיע על חיי בני האדם.

האל נבו מוזכר בתנ"ך בספר ישעיהו: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה"" (ישעיה, מ"ו, א).

פסל של נבו מכלח שנבנה בתקופת תגלת פלאסר השלישי מוצג במוזיאון הבריטי.

באסטרולוגיה הבבלית המאוחרת, נבו נקשר לכוכב חמה. בתור אל החוכמה והכתב ניתן לראות אותו כמקביל לאל היווני אפולו, או הרמס ולאל הרומי מרקורי.

סרגון השני

סַרְגוֹן השני (באכדית: שָרוּ-כּינוּ שמשמעותו המלך החוקי, המלך הלגיטימי) היה מלך אשור בין השנים 722 - 705 לפנה"ס. נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה. לפי רוב הדעות היה בנו הצעיר של תגלת פלאסר השלישי.

עלה לשלטון לאחר מותו הפתאומי של אחיו שלמנאסר החמישי. על תקופת שלטונו השתמרו מסמכים רבים. מטרתו הייתה מתחילה לבסס את שלטונה של אשור באזורים נוספים על אלה ששלטה בהם בתחילת מלכותו. בראשית שלטונו ערך מסעות לסוריה וארץ ישראל ולקראת 718 לצפון לאוררטו ולממלכות השכנות. בבירתו דור שרוכין השתמרו תיאורים רבים של מסעותיו ומכתביו, במיוחד מכתבי ריגול על אוררטו.

רשף

רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת.

רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.

הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים.

"לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות:

""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). דבר ורשף שבחבקוק ג מופיעים, על פי אחד הפירושים, כיישויות חיות המשרתות את ה' בלכתן לפניו, בעת הופעתו כאל לוחם. רשף שבחבקוק ג' אינו מופיע כאל גדול, אלא רק כישות תלויה באל, נלווית אליו וסרה למרותו. הוא ירד איפוא ממעלתו והפך למלאך התיאופניה.

הופעת שני אלים ההולכים לצידו של אל ראשי, לפניו או אחריו, ידועה מהמיתולוגיה של עמים רבים, כמו בדוגמאות מבבל וכנען. בתיאור הופעתו של אדד, אלוהי הסערה הבבלי, בעלילות גילגמש נאמר עליו, ששני אלים הולכים לפניו, בדומה לתמונה המתוארת בחבקוק. בטקסט אכדי אחר נאמר על מורדוך, בדומה לנאמר על ה' בחבקוק: "(מורדוך) לפניו אנליל, אחריו נרגל". מן הספרות האוגריתית ידוע שלבעל יש שני אלים משרתים והם שליחיו. בכתובת פיניקית מארסלאן טאש נאמר שבעל יצא, וגלען ורבען יצאו כמשרתים לפניו.

שלמנאסר החמישי

שַׁלְמַנְאֶסֶר הַחֲמִישִׁי (באכדית: שׁוּלְמָנוּ-אָשָׁרִיד) היה מלך אשור מ-727 עד 722 לפנה"ס, היה בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי.

שמשי-אדד החמישי

שמשי-אדד החמישי היה מלך אשור, הוא מלך בין השנים 824–811 לפנה"ס. הוא נקרא על שם אל הסערה אדד.

שמשי-אדד היה בנו ויורשו של המלך שלמנאסר השלישי, בעלה של המלכה שַמוּראמַת (Shammuramat), אביו של אדד-ניררי השלישי שמלך אחריו, וסבו של שלמנאסר הרביעי.

שנות שלטונו הראשונות היו רצופות במאבק עם אחיו על כס המלוכה של אשור. אחיו אשור-דנין-פאל הנהיג מרד שהחל כבר בשנת 826 לפנה"ס על הירושה. על פי כתובת של שמשי-אדד, אחיו הצליח להעביר לצידו 27 ערים חשובות כולל העיר נינוה. המרד נמשך עד שנת 820 לפנה"ס. המרד החליש את האימפריה האשורית והשפעתה נמשכה עד הרפורמות של תגלת פלאסר השלישי.

בשלב מאוחר יותר של תקופת מלכותו הוא יצא למסע מלחמה לדרום מסופוטמיה וכרת חושה עם המלך הבבלי מרדוך-זאקיר-שומי הראשון.

בשנת 814 לפנה"ס הוא ניצח בקרב של דור-פאפסוקאל כנגד המלך הבבלי מרדוך-באלסו-איקבי וכמה שבטים ארמיים שהתיישבו בבל.

שמשי-אדד הראשון

שַמְשִי-אַדַד הראשון (גם שמשי-אדו) מלך בין השנים 1776-1808 לפנה"ס בתקופת הקדומה של אשור, היה שליט עיר המדינה המספוטמית אֶכַּלַתוּם, מעט לפני שלטונו של חמורבי בבבל. היה בנו של אִלַה-כִּבְכַּבֻּ, כנראה אמורי במוצאו, שמקורו בעיר תרקה. השם אדד בשמו הוא על שם אל הסערה אדד.

שמשי-אדד, לוחם שאפתן, עמל שנים רבות על כיבושה מחדש של עירו, לאחר שזאת נכבשה בידי מלך אשנונה, נרם-סין. בבוא הזמן, כבש בחזרה את עירו והחל במסע כיבושים מעייף שבו ניצח את שליטי בבל ומארי, סיפח שטחים רבים לממלכתו, וייסד ממלכה חזקה בצפון מסופוטמיה. בין השאר, כבש את אשור והפסיק את שושלתו של פוזור-אשור הראשון. הוא נזכר ברשימת מלכי אשור, אף על פי שלאשורים היה חלק קטן מאוד בממלכתו, והוא היה מלך דחוי. בכתובותיו, שנמצאו בארמונו במארי, תיאר את כיבושיו ככאלו שמתחו את גבולות ממלכתו מעילם ועד לים התיכון, אך כנראה יש בכך התרברבות יתרה, וממלכתו לא הייתה בת גודל כה רב. הוא הקים עיר בירה חדשה בעמק נהר החבור וקרא לה שובת אנליל על שם האל השומרי אנליל. שמשי אדד טיפח את המסורות השומריות האכדיות והעלה את פולחנו של האל השומרי אנליל שהיה אל הרוח האוויר והסער במיתולוגיה השומרית.

הוא המליך בשנת 1792 לפנה"ס, את בנו הצעיר ישמח-אדד כשליט על מארי, ואת בנו הבכור אשמי-דגן הראשון, על אכלתום והעיר אשור. לאחר שנפל חלל בשדה הקרב. ירש אותו אשמי-דגן שלא הצליח לשמור על האימפריה שלו, ונחל תבוסה לשליטי ימחד, מארי, עילם ואשנונה, עריו נשדדו ונכבשו, ולבסוף הפך לואסל של חמורבי, שליט בבל המפורסם.

בימיו עברה התפיסה הביורוקרטית באשור ובעולם העתיק תמורות משמעותיות. מקור הצלחתו הייתה המערכת השלטונית שהנהיג, לא רק שאיחד לעד את שלושת ערי אשור החשובות (אשור, נינוה וארבאלו) גם מיהר להחזיר לפעולה את המושבות המסחריות שבקפדוקיה ומינה שרים רבים על כל האזורים שבממלכתו; הוא פיתח רשת של רצים והרבה לערוך מפקדי אוכלוסין. ממלכתו הייתה לממלכה הראשונה בסהר הפורה בעלת ריכוז כוח ביורוקרטי, ועל אף ששמה לעצמה את האימפריה האכדית כמודל לחיקוי, הפכה בעצמה למודל למלכים אשוריים מאוחרים כדוגמת תגלת פלאסר השלישי, שבימיהם הגיעה האימפריה האשורית לשיא כוחה.

תל חצור

תל חצור הוא תל וגן לאומי השוכן בתל אל-קדח, סמוך לאיילת השחר ממערב, בגבולו הדרומי של עמק החולה. תל חצור משתרע על שטח של כ-840 דונם בין התוואי הישן והחדש של כביש 90 והוא הגדול מבין כ-200 תילים מקראיים ברחבי ישראל. בשנת 2005 הוכר תל חצור כאתר מורשת ישראלית יחד עם תל מגידו ותל באר שבע.

העיר חצור הייתה מיושבת מסוף האלף ה-3 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לפנה"ס. בתנ"ך ניזכרת חצור בשלושה הקשרים: תפקידה בעת יישוב הארץ בידי הישראלים באלף השני לפנה"ס, בנייתה מחדש על ידי ממלכת ישראל החל במאה ה-10 לפנה"ס, וכיבושה בשנת 732 לפנה"ס בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי.

חצור הגלילית, שקמה כמעברה ב-1953, נקראה על שם חצור הקדומה.

תל כודאדי

תל כּוּדָאדִי הוא תל השוכן על הגדה הצפונית של נחל הירקון בתל אביב, בסמוך לשפכו אל הים. בתל אתר ארכאולוגי, שנחשף לראשונה בשנת 1934, בעת ביצוע עבודות לבניית המגדלור שבשפך. השרידים נחפרו בשנים 1936–1938 במסגרת חפירות הצלה שנערכו לקראת בניית תחנת הכוח רדינג בסמוך. רוב השרידים נפגעו כתוצאה מעבודות הבניה והשטחת התל, וכמעט שאינם נראים עוד בשטח.

החפירות חשפו שרידי שתי מצודות, ומשך עשרות שנים ייחסו אותן החוקרים בשגגה לממלכת ישראל. אולם דבר זה הסתבר מאוחר יותר כטעות, וכיום מקובל כי מדובר במצודות מהמאה ה-8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה קדמית של הנמל ששכן סמוך לתל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. החוקרים אורן טל ואלכסנדר פאנטלקין משערים כי "המצודה של תל כודאדי שייכת לסדרה של מצודות אשוריות אשר נבנו לאורך החוף". המצודה חרבה בשנת 732 לפנה"ס בעת מסעו של מלך אשור תגלת-פלאסר השלישי.

במקום התגלו גם שרידי יישוב שהתקיים החל מהתקופה הפרסית, וחרב בסוף התקופה הביזנטית.

במלחמת העולם הראשונה שימש השפך כאחת משלוש נקודות צליחת הירקון על ידי הצבא הבריטי, ובתל כודאדי ניצב אחד משלושת עמודי הזיכרון לציון הצליחה.

בשנת 2007 ערכה רשות העתיקות עבודות שימור וחיזוק באתר, והוא הוקף ברציף עץ.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.