תגלית

תגלית היא מציאת ידע חשוב או בעל ערך על אודות דבר שהיה קיים אך בלתי ידוע[1]. מתן הסבר לתופעת טבע שלא הייתה מובנת, אך דבר קיומה היה ידוע, אינו בגדר תגלית (ואף לא בגדר המצאה), כי אם יצירה של תאוריה. במקרים רבים התאוריה מקדימה את התגלית, כלומר החוקרים מגלים דבר מה שכבר יש הבנה תאורטית לגביו. הערכת חשיבותן של תגליות מתבצעת בפרספקטיבה היסטורית לאחר שנוצר הקשר בין התגלית ובין התאוריה שמסבירה אותה.

את התגליות המדעיות ניתן לסווג לשלוש קבוצות עיקריות:

  • גילוי עצם חדש, כגון חלקיק, גילוי על ידי תצפית של גרם שמים לא מוכר או גילוי אזור גאוגרפי חדש על פני כדור הארץ (דוגמת גילוי אמריקה)
  • גילוי תופעת טבע שדבר קיומה לא היה ידוע.
  • גילוי מאפיין לא ידוע של עצם מוכר.

דוגמאות לתגליות מדעיות

גילויו של גלילאו גליליי את הירחים של צדק נחשב לאחד הגילויים החשובים שהביאו להחלפתה של תאוריית מערכת כוכבי הלכת הגאוצנטרית (שכדור הארץ במרכזה) בתאוריית המערכת ההליוצנטריתהשמש במרכזה). כפי שעולה מתיאורו של גלילאו בספרו "השליח הכוכבי" (Sidereus Nuncius) (1610). הגילוי לא היה מובן מאליו, אלא דרש מעקב ממושך בטלסקופ במשך מספר לילות רצופים, והבנה שגרמי השמים שבהם מדובר הם למעשה ירחים המקיפים כוכב לכת[2].

יוהנס קפלר גילה את החוקים המוכרים כיום כחוקי קפלר, ומתארים את תנועת כוכבי הלכת סביב השמש, בעקבות עבודה ממושכת שכללה ניתוח של התצפיות האסטרונומיות הרבות שערך טיכו ברהה. תגליתו של קפלר בדבר התנועה האליפטית של כוכבי הלכת סביב השמש הייתה מפתיעה ביותר, ועם זאת הוא בפירוש התכוון לגלות את אופי התנועה, ולבחון האם נכונה התאוריה המקובלת באותם ימים, על כך שמסלוליהם של גרמי השמים חייבים להיות מעגליים.

גילויו של כוכב הלכת נפטון, כמעט 250 שנה מאוחר יותר, יכול להיחשב גם הוא כגילוי לאחר חקירה בכיוון הנכון. למעשה, מיקומו חוּשב עוד בטרם הגילוי, בעזרת מציאת השפעתו על המסלול של אורנוס. לעומת זאת, גילוי פלוטו בשנת 1930 היה מקרי. ההערכה המוקדמת כי אמור להימצא כוכב לכת נוסף שמשפיע על מסלולו של אורנוס הייתה שגויה, משום שהמסלול לא נמדד כהלכה. האסטרונומים צפו על אזור מסוים בחלל שבו אמור היה להימצא העצם שמשפיע על מסלולו של אורנוס ומצאו שם את פלוטו. מאוחר יותר התברר שמסתו של פלוטו נמוכה ואין לו כלל השפעה על אורנוס.

Penicillin 3D Model
ציור תלת-ממדי של פניצילין

הפעולה הרפואית של פניצילין כחומר שקוטל חיידקים היא דוגמה נוספת לתגלית שיש בה מקריות. אלכסנדר פלמינג גידל חיידקים במעבדה ומצא זיהום (לא מתוכנן) פטרייתי באחת מצלחות הפטרי. כאשר ראה שחיידקים אינם גדלים בקרבת הזיהום, החל פלמינג לחקור את השפעת הפטרייה על החיידקים. גילוי הפניצילין הוא דוגמה, אחת מני רבות, לתגלית שככל הנראה התגלתה באופן בלתי תלוי קודם לגילוי ה"רשמי", בידי מדענים אחרים, אולם היא לא הובנה כראוי או שלא זכתה לפרסום מסיבות שונות.

גילוי תכונת הכיראליות של חומרים כימיים במאה ה-19 הוא דוגמה לעבודה "שיטתית". התגלית התרחשה הודות לעבודתם המסודרת של ז'אן-בטיסט ביו ולואי פסטר שבדקו את התכונות האופטיות של חומרים אורגניים בעזרת אור מקוטב.

First medical X-ray by Wilhelm Röntgen of his wife Anna Bertha Ludwig's hand - 18951222
צילום בעזרת קרני-X משנת 1895, זמן קצר לאחר גילוי הקרינה. היד בצילום היא ידה של אנה ברתה, אשת וילהלם רנטגן. ניתן להבחין בטבעת על הקמיצה

קרני ה-X משמשות כיום במגוון יישומים. התגלית שזיכתה את וילהלם רנטגן בפרס נובל לפיזיקה הייתה מקרית, ולאחר זמן התברר שבעצם הוא לא הבין בצורה מדויקת את מהותה. רנטגן חקר בשנת 1895 את הקרינה הנפלטת משפופרות ריק. במקרה הוא הניח את ידו בין שפופרת בקופסה אטומה ללוח צילום, וצילום רטנגן של היד הופיע על הלוח. חזרה שיטתית על הניסוי הביאה את הפיזיקאי המנוסה למסקנה שגילה קרניים מסוג חדש, בעלות חדירות גבוהה בצורה יוצאת דופן. לימים התברר, בניסויים אחרים, שקרני-X הן קרינה אלקטרומגנטית בעלת תדר גבוה מזה של האור הנראה, ובכך קיבלה תגליתו של רנטגן את הפירוש הפיזיקלי המדויק.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו חלקיקים אלמנטריים שבגילויים הייתה מידה מסוימת של מקריות, אך כיום חלקיקים חדשים כמעט שאינם מתגלים במקרה. על מנת לגלות אותם יש להשקיע סכומי כסף גדולים בבניית מאיצי חלקיקים המיועדים ליצירת החלקיקים, והמדינות שמממנות את הניסויים לא מוכנות להשקיע סכומים אלה אם אין תוכנית עבודה מסודרת הכוללת את רשימת כל הגילויים הצפויים במאיץ. דוגמה לתגלית כגון זו היא גילויו של הקווארק העליון בפרמילאב בשנת 1995, שקיומו נחזה שנים רבות קודם לכן במסגרת המודל הסטנדרטי של החלקיקים.

Wilson penzias200
רוברט וילסון (משמאל) וארנו פנזיאס (מימין) על רקע אנטנת השופר ששימשה אותם בעת גילוי קרינת הרקע הקוסמית

קרינת הרקע הקוסמית, שמהווה את אחד האישושים החזקים לתאוריית המפץ הגדול, התגלתה במקרה בשנת 1964. חוקרים שעסקו בנושא ניסו במשך שנים לגלות קרינה זו שמקורה באירוע היווצרות האטומים הראשונים כ-380,000 שנה לאחר המפץ הגדול. האסטרונומים ארנו פנזיאס ורוברט וילסון מ"מעבדות בל", שעסקו בניסויי רדיו-אסטרונומיה בשנת 1964, קלטו באמצעות אנטנה רגישה רעש רקע שהפריע להם להתחיל את הניסוי. האסטרונומים הבינו שהרעש מגיע מכל הכיוונים באופן אחיד וניתחו את תכונותיו בצורה מדויקת. הם לא הכירו את התאוריה שחוזה את קיומה של קרינת הרקע הקוסמית, ורק לאחר ששוחחו עם עמיתיהם בדבר רעש הרקע שהם קלטו, הבינו פנזיאס ווילסון את גודל התגלית[3].

אקראיות כנגד עבודה שיטתית

קיימת נטייה לייחס חלק גדול מהתגליות לאקראיות, ואכן מוכרים מקרים רבים שבהם עובד החוקר בצורה שיטתית בכיוון מסוים, אך מגלה תגלית אחרת מזו שציפה לה. אקראיות זו מצומצמת מזו המשתמעת מהמושג "אקראיות", משום שגם כאשר מדובר בתגלית אקראית, המגלים הם בדרך כלל חוקרים שעסקו שנים רבות במחקר (אם כי לא התכוונו לגלות את שגילו). באנגלית, היכולת לגלות תגלית כזו מכונה serendipity (סרנדיפיות), וזה גם שם העצם המתאר תגלית שהתגלתה בדרך זו. יובל נאמן הציע את המילה "אתינות" בתור תרגום ליכולת מיוחדת זו (בעקבות סיפורו של שאול שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה). אולם, רוב התגליות נעשות לאחר חקירה ממושכת בכיוון הספציפי, ולאחר איסוף כמות מספיקה של נתונים. ייתכן שהטיה קוגניטיבית גורמת לנו לחשוב שמידת האקראיות בתגליות היא משמעותית, ומשכיחה את גורם העבודה הקשה והאפורה הנלווה לרוב רובן של התגליות.

הסיפור הידוע ביותר אודות תגלית אקראית הוא סיפור התפוח שנפל על ראשו של אייזק ניוטון, ובעקבותיו ניסח ניוטון את חוק המשיכה האוניברסלי. יש המרחיבים את חלקה של יד הגורל, ומוסיפים שניוטון נדחף לבוסתן התפוחים על ידי מגפת דבר שפקדה את אנגליה. יש להזכיר שתפוחים נפלו מעצים אלפי שנים קודם לכן, ואיש לא ניסח את חוקי הכבידה בעקבות זאת. גם אם נפילת התפוח[4] נתנה השראה לניוטון, שהיה עסוק באותה תקופה בניסיון להבין את חוקי הטבע הבסיסיים שמסבירים את התגלית האמפירית של יוהנס קפלר (חוקי קפלר), ברור שאין היא מהווה תנאי מספיק לפיתוח התאוריה.

המחלוקת בדבר קיומה של לוגיקת גילוי

ישנה מחלוקת לגבי מידת האקראיות בתגליות מדעיות. לפי השקפה השוללת אקראיות, המזל ממלא תפקיד מצומצם ביותר בהשגתן, כלומר ניתן להגיע לתגליות באופן מסודר על ידי היצמדות ללוגיקה של גילוי. לעומת זאת, השקפה מנוגדת גורסת שיד הגורל ממלאת תפקיד מכריע בתגליות מדעיות, כלומר אין פרוצדורה שניתן לבצע על מנת להבטיח מציאת תגליות.

בפילוסופיה של המדע קיימת הבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. הקשר הגילוי הוא המסגרת שבה מגיעים מדענים לתגליותיהם. הקשר הצידוק הוא התהליך שבו נותנים המדענים פשר לתגליותיהם באמצעות המסגרת התאורטית שבה הם פועלים[5]. לאור הבחנה זו ניתן להפריד בין שתי טענות שונות בקרב האסכולה השוללת אקראיות:

  • לפי הטענה החזקה השוללת אקראיות, אקראיות אינה ממלאת תפקיד הן בהקשר הגילוי והן בהקשר הצידוק. עמדה זו מזוהה באופן מסורתי עם הפילוסופיה האמפיריציסטית, ולפיה קיימת לוגיקה של גילוי מדעי ואישוש התגליות. לוגיקה זו מבוססת על אינדוקציה, כלומר על הסקת חוקים כלליים ממקרים פרטיים, ומקריות אינה ממלאת בה תפקיד של ממש[6].
  • לפי העמדה החלשה השוללת אקראיות, יש לאקראיות חלק של ממש בהקשר הגילוי, אך לא בהקשר הצידוק. על פי השקפה זו, מרבית התגליות האקראיות שהשאירו חותם משמעותי קרו דווקא למדענים וממציאים, שידעו להבין את משמעות התוצאה שאליה הגיעו גם אם שלא במתכוון. בספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" (1934) טען פילוסוף המדע קרל פופר, כנגד העמדה האמפיריציסטית המסורתית, כי לא זו בלבד שאין לוגיקה או שיטה מסודרת של גילוי במדע, אלא שזה גם מצב רצוי. אולם, לפי פופר, הקשר הצידוק נשלט על ידי מתודה מדעית חמורה, שבה הם מעלים השערות נועזות ביחס לגילויים ומנסים להפריך אותן על ידי ביצוע ניסויים.

פילוסופיה מאוחרת יותר של המדע (החל משנות השישים של המאה העשרים), המושפעת בעיקר מעבודתו של תומאס קון מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק, ועל קיומה של שיטה מדעית אובייקטיבית בלתי מושפעת מערכים חברתיים ואחרים, שבזכות קיומה טען פופר. מובן שלפי גישות אלה, למקריות יש תפקיד מכריע בגילוי המדעי, משום שהתפתחות המדע כולה מושפעת ממכלול גורמים חוץ מדעיים קונטינגנטיים (contingent) התלויים בנסיבות מסוימות[7].

העמדה השוללת אקראיות מעוררת גם את בעיית הדטרמיניזם ההיסטורי. השוללים קיומה של אקראיות נוהגים לטעון שגילויים מסוימים היו בלתי נמנעים, במוקדם או במאוחר. המתנגדים לטענות מסוג זה טוענים שהשערות אלה בסגנון "מה היה קורה אילו", לא ניתנות לאימות באופן עקרוני משום שהן מתייחסות למשהו שלא קרה. כתיבה זו מכילה דטרמיניזם היסטורי, משום שהיא מניחה כי העבר חייב היה להוביל באופן בלתי נמנע להווה. היסטוריוגרפיה המכילה דטרמיניזים היסטורי מסוג זה מכונה 'היסטוריה ויגית' (Whig history)[8]. היסטוריה ויגית הייתה מקובלת בקרב היסטוריונים שכתבו עד למחצית הראשונה של המאה העשרים, אך היא נחשבת על פי רוב לכתיבה גרועה בקרב היסטוריונים של המדע בני זמננו[9]. מנגד, השוללים קיומה של אקראיות יכולים עדיין לטעון שמרגע שתוכנית מחקר מסוימת מתבססת, והקהילה המדעית החלה לעסוק בשיטתיות בפתרון בעיות מסוימות לאור הנחות תאורטיות מסוימות (או בלשונו של קון, החלה תקופת "מדע תקני"), גילויים מסוימים הם כמעט בלתי נמנעים לאור המאמץ המשותף של הקהילה המדעית.

הבניה חברתית של תגליות מדעיות

החל מסוף שנות השישים של המאה העשרים החלו פילוסופים וסוציולוגים של המדע, המשתייכים לזרם הקונסטרוקטיביזם חברתי, לערער על התפישה שמדענים מגלים דברים הקיימים בעולם באופן אובייקטיבי. כאלטרנטיבה, הם טוענים שמדענים עוסקים בהבניה חברתית של תגליות, שלהן הם נותנים מעמד של עובדות. תפישה זו מערערת על ההבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק. בנוסף, גישה זו מעמידה בסימן שאלה את מעמדן של תגליות שונות. בו בזמן היא מסבירה מדוע תגליות מסוימות זכו בהכרה או לא זכו בה. הגישה הקונסטרוקטיביסטית מנסה להסביר מדוע קריטריונים מסוימים התקבלו על ידי הקהילה המדעית בזמן ובמקום מסוימים כקריטריונים לקביעת אמיתותן או שקריותן של טענות תגלית. הסברים מסוג זה לוקחים בחשבון אינטרסים ונורמות חברתיים שהיו נפוצים בקהילה באותו זמן.

טענות ספקניות מסוג זה מועלות במספר פרסומים חשובים. בספרם "חיי מעבדה" (1979) עקבו ברונו לאטור וסטיב וולגר (Steve Woolgar) מקרוב אחר עבודת צוות מדענים שטענו כי גילו את ההורמון הקרוי TRH (הורמון שחרור תירוטרופין), ואף זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1977. במהלך עבודתם, הפיקו המדענים כמות מזערית, פחות מגרם, של חומר שלטענתם היה TRH. לטענת וולגר ולאטור, לא קיים מבחן עצמאי היכול לאשש את הטענה שהחומר שהופק הוא אכן TRH. בניגוד לחומרים מוכרים, כגון זהב, שקיימות דגימות שלהם שביחס אליהן ניתן לבדוק אם חומרים החשודים כזהב הם אכן זהב, לא קיימת דגימה עצמאית של TRH בכמות מספקת שאליה ניתן להשוות את החומר המסונתז. לטענתם, ההכרזה "זהו TRH" ו"זוהי בדיקה קבילה לזיהוי TRH" קמות ונופלות יחדיו. לפי וולגר ולאטור, השיקולים שהובילו את החוקרים למסקנה שהם גילו TRH הם שיקולים תאורטיים, והטענה שהחומר המסונתז הוא TRH היא תוצאה של דיון ושל משא ומתן חברתי בין המדענים. לפי לאטור, לא ניתן לטעון ש-TRH היה קיים בטרם התגלה לכאורה, ובאופן כללי דברים לא קיימים לפני הבנייתם.

מנגד, פילוסופים של המדע מערערים על קביעה זו או על המסקנות שניתן להכליל ממנה על המדע כולו. יש הטוענים כי הכמות המזערית של TRH שהופקה אינה מייצגת את המצב הטיפוסי במדע. אחרים טוענים שאין בתיאור זה לבטל את ההבחנה בין הקשר הגילוי והצידוק[10]. הפילוסוף ג'יימס ר. בראון טוען שהשיקולים שמובילים למסקנה שהבדיקה לזיהוי TRH תקפה הם אומנם תאורטיים, אך הם שיקולים עצמאיים מהתאוריה שהנחתה את תהליך הגילוי[11].

בעיה הכללית שעולה מתיאור זה היא בעיית "רגרסיית הנסיין" (experimenter's regress), כלומר המעגליות שבתגלית: כדי לאשש את הגילוי של תופעה מסוימת דרוש קריטריון לזיהויה. אולם לפני שהתופעה התגלתה, כיצד ניתן לקבוע קריטריון כזה? רגרסיית הנסיין נידונה בהרחבה על ידי הסוציולוג הארי קולינס. קולינס עקב במשך שנים אחר המחקר בנושא גלי כבידה. תורת היחסות הכללית מנבאת את קיומן של תנודות מזעריות בצורת גלים בעקמומיות של המרחב-זמן, שהן תוצאה של תנועת גופים בעלי מסה. עוצמתם של גלי הכבידה נמוכה, ועל מנת לגלות אותם דרוש מכשור רגיש ביותר שיידע להפריד בין גלי הכבידה לרעש הרקע. בסוף שנות השישים של המאה העשרים ובתחילת שנות השבעים טען הפיזיקאי בעל המוניטין ג'וזף ובר (Joseph Weber) שגילה גלי כבידה. אולם, קהילת הפיזיקאים הניסיוניים העוסקים בגלי כבידה קיבלה את טענתו בספקנות. היא סירבה להכיר בתגלית ובתקפות הגלאי שבנה. מדענים אחרים, שהשתמשו בגלאים אחרים, לא הצליח לשחזר את תוצאותיו של ובר בניסויים, ובמהלך השנים התערער המוניטין המדעי של ובר[12].

קולינס טוען שבהיעדר קריטריון ברור ומוכן מראש לשאלה "כיצד אמורים להֵרָאות גלי כבידה" או "איזה מכשיר הוא גלאי כבידה ואיזה לא", ההכרה בטענה מסוימת כתגלית היא תוצאה של תהליכים חברתיים, ומושפעת בהתאם מאינטרסים חברתיים של המדענים המעורבים, כגון אינטרסים לאומיים, מקצועיים, אישיים, וקוגניטיביים (אינטרס חברתי של המדען להמשיך בתוכנית המחקר ובתאוריה שבהן כבר צבר מומחיות)[13],

הסוציולוג אנדרו פיקרינג דן בהשפעתם של אינטרסים חברתיים על תגליות בספרו "ֵמבנים קוורקים" (1984). פיקרינג עקב אחרי פעילותם של הפיזיקאים שעסקו בפיתוח מודל החלקיקים האלמנטריים. לטענתו, היה למדענים "מרחב תמרון" בפרשנות של תוצאות הניסויים שביצעו במאיצי חלקיקים. מדענים נטו לפרש את התוצאות לאור התאוריות שבהן תמכו ושבהן כבר צברו מומחיות, וכן לאור ההעדפות התאורטיות הכלליות של חברי הקהילה. הוא טוען שגילויים לכאורה של חלקיקים אלמנטריים היו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה: המדענים מצאו את החלקיקים שציפו למצוא. לכן, יותר משעסקו המדענים בגילוי חלקיקים יסודיים הקיימים בעולם באופן עצמאי, הם עסקו בהבנייתם באופן שמתיישב עם העדפותיהם התאורטיות והאינטרסים הקוגניטיביים שלהם מחד, ועם תוצאות הניסויים מאידך.

המתנגדים לתיאורו של פיקרינג טוענים כי הוא מייחס מרחב תמרון רב מדי למדענים בפירושיהם. בפרט, הרטוריקה הקונסטרוקטיביסטית שלו אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ההיסטוריות שהוא עצמו מביא לתמיכה בטענותיו. לטענת המתנגדים, בסופו של דבר העדויות המצטברות אינן מאפשרות יותר ממספר מצומצם של פרשנויות[14].

התמונה העולה ממחקרים אלה מערערת על מושגים כגון תגלית, ניסוי, חזרה על ניסויים, תחזית, אישוש והפרכה, הנפוצים בפילוסופיה המסורתית של המדע ובתפישה המקובלת של הציבור את המדע. הערעור הוא קודם כל ברמה העקרונית, כלומר: המעגליות האינהרנטית הכרוכה בקביעת קריטריונים לשאלות העולות מבעיית רגרסיית הנסיין. הערעור הוא גם ברמה המעשית: החוקרים מצביעים על כך שבעידן הנוכחי של "מדע גדול", שבו נדרש ציוד יקר ורגיש מאוד כדי לבצע ניסויים, למרבית המדענים אין מספיק משאבים לבצע ניסויים בעצמם או לחזור על ניסויים. על כן, ההחלטות המתקבלות בקהילה המדעית לגבי תקפותן של תגליות נעשות בעיקר בתהליכים של משא ומתן חברתי, שבו לקבוצות מצומצמות וקטנות של מדענים יש בעלות על הנתונים האמפיריים ועל הגישה להפקתם. במשא ומתן זה משמשים בערבוביה אינטרסים קוגניטיביים, אינטרסים כלכליים ואינטרסים אישיים כבדי משקל.

מדענים מנסים להתמודד עם היבט מסוים של הביקורת הנוגע להטיה לא מודעת בעבודתם. לאור זאת, ננקטים אמצעים שאמורים לשפר את האובייקטיביות של עבודת המדענים ולמנוע הטיות כאלה. כיום מתרחבת ההכרה בקרב מדענים בדבר קיומן של שגיאות מדידה סיסטמטיות (שגיאות מדידה שיטתיות, הנובעות מהמכשור) שלא ניתן לשער מראש את גודלן. טקטיקה להתמודדות עם הטיות שונות שעלולות להשפיע על הכרזה שגויה של גילוי חלקיק חדש היא, למשל, ניתוח עיוור של תוצאות. שיטה נוספת היא עבודה במקביל של מספר קבוצות על אותן תוצאות ניסוי על מנת לוודא את תקפות המסקנות. אספקטים אחרים של הביקורת, כמו המחסור בקריטריונים ברורים לתקפותם של ניסויים ושל מכשירי מדידה, והריכוזיות בהקשר של התהליכים הנוגעים להחלטות על תקפות התוצאות, לא זכו עדיין להתייחסות נרחבת מצד המדענים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Brown, James R. (1994), Smoke and Mirrors: How Science Reflects Reality, (London: Routledge).
  • Franklin, Allan. (1994), How to Avoid the Experimenters' Regress, Studies in History and Philosophy of Science 25, 463-491.
  • Gingras Yves. & Schweber, Silvan S. (1986), Constraints on Construction, Social Studies of Science 16, 372-383.
  • Godin, Benoît. & Gingras, Yves. (2002), The Experimenters’ Regress : From Skepticism to Argumentation, Studies in History and Philosophy of Science 33(1), 133-148.
  • Hacking, Ian. (1988), The Participant Irrealist At Large in the Laboratory, British Journal for the Philosophy of Science 39, 277-294.
  • Kuhn, Thomas S. (1977), The Essential Tension: Selected Studies in Scientific Tradition and Change (Chicago: University of Chicago Press).
  • Latour, Bruno. and Woolgar, Steve. (1986), Laboratory Life (Princeton: Princeton University Press).
  • Lovett, B. J. (2006), The New History of Psychology: A Review and Critique, History of Psychology 9, 17-37.
  • Pickering, Andrew. (1982). Interests and Analogies. In Science in Context: Reading in the Sociology of Science, edited by Barry Barnes and David Edges, 125-146. Cambridge, MA: MIT press.
  • Pickering, Andrew. (1984), Constructing Quarks: A Sociological History of Particle Physics (Chicago: Universsity of Chicago Press).
  • Popper, Karl. ([1934] 2002). The Logic of Scientific Discovery (English translation. London: Routledge).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ להבדיל מהמצאה שהיא יצירת מהות חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן
  2. ^ ראו קישור לתרגום ספרו של גלילאו לאנגלית בקישורים החיצוניים.
  3. ^ *הרצאתו של רוברט וילסון בעת קבלת פרס נובל לפיזיקה בשנת 1978.
  4. ^ לא ידוע בוודאות אם סיפור התפוח אכן התרחש. כך למשל בסקירה הקרויה "Newton's Apple" מובא ספק באמיתות הסיפור, ומתוארת הדרך בה בנה ניוטון את תורתו.
  5. ^ ראו רייכנבך 1938 בקישורים החיצוניים.
  6. ^ עמדה זו מזוהה עם האמפיריציזם האנגלי המסורתי (ג'ון לוק, רוג'ר בייקון) וכן עם דמויות מפתח בפוזיטיביזם הלוגי כגון רודולף קרנפ.
  7. ^ Kuhn 1977, 328;
  8. ^ Whiggish historiography בוויקיפדיה באנגלית. באטרפילד (1931) טבע לראשונה את המונח בספרו The Whig Interpretation of History. ראו קישור לספר בקישורים החיצוניים.
  9. ^ Lovett 2006
  10. ^ ראו Hacking 1988 לדיון מעמיק בבעיות הפילוסופיות שעולות מספרם של וולגר ולאטור.
  11. ^ Brown 1994, Chapter 3.
  12. ^ ראו "פרויקט גלי הכבידה של הארי קולינס" בקישורים החיצוניים להפניות לפרסומיו של קולינס בנושא.
  13. ^ ראו Pickering 1982 להגדרת אינטרס קוגניטיבי ולדיון סוציולוגי בו. להתנגדויות לטיעון של קולינס זה ראו Franklin 1994; Godin & Gingras 2002
  14. ^ למשל Gingras & Schweber 1986
2004 במוזיקה

בערך זה מצוינים אירועים שהתרחשו במהלך שנת 2004 ונוגעים לעולם המוזיקה.

2011 במוזיקה

בערך זה מצוינים אירועים שהתרחשו במהלך שנת 2011 ונוגעים לעולם המוזיקה.

אימפריאליזם

אימפריאליזם היא שיטה מדינית הדוגלת בהרחבת שטח השלטון של המדינה, במטרה להגדיל את כוחה ואת עושרה על ידי השתלטות על ארצות אחרות וניצול משאביהן והעמים השוכנים בהם.

אפונים

אֶפּוֹנִים (eponym) הוא שם, אמיתי או בדוי, של אדם שעל שמו נקרא מקום, עם, מושג, תגלית או כל דבר אחר. האפונים עשוי להיות רשמי, דוגמת יחידת מדידה הנקראת על שם המדען שהמציא אותה, או פופולרי ובלתי רשמי. באנגלית מודרנית, המילה "eponymous" מתייחסת לדבר הנקרא על שם תוכנו, דוגמת אלבום הנקרא על שם הלהקה שהוציאה אותו, או ספר הנקרא על שם גיבורו. לעיתים האטימולוגיה העממית של האפונים שגויה – לדוגמה, "סלט קיסר", המיוחס לפעמים ליוליוס קיסר בגלל שמו.

ברוך בנאסרף

ברוך בנאסרף (ספרדית: Baruj Benacerraf; ‏29 באוקטובר 1920 - 2 באוגוסט 2011) היה אימונולוג יהודי אמריקאי יליד ונצואלה, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1980 על "תגלית גנים המקודדים מולקולות על פני התא החשובות לאבחנה של מערכת החיסון בין עצמי ולא-עצמי" (Major Histocompatibility Complex - MHC).

המצאה

המצאה היא פתרון חדש ובלתי צפוי לבעיה או קושי בעולם המוחשי, הנהגה במחשבתו של אדם. עם זאת, המצאה עשויה גם להיות חידוש שאינו מהפכני הבנוי מרעיונות הקיימים כבר.

המצאות נחשבות לאחד ממנופיה הגדולים ביותר של הכלכלה, ומדד ראשון במעלה בקביעת מידת ההתפתחות האנושית.

הסחה לאדום

הסחה לאדום או היסט לאדום (באנגלית: Redshift) היא תופעה פיזיקלית המתארת מצב בו תדר האור הנמדד על ידי צופה נמוך יותר מהתדר שהיה לאור כאשר נפלט על ידי המקור. לרוב תופעה זו מתרחשת כאשר מקור האור מתרחק במהירות מהצופה, עקב אפקט פיזיקלי המכונה אפקט דופלר. כאשר מקור האור מתקרב, מתרחשת תופעה הפוכה, ותדר האור הנמדד על ידי צופה גבוה יותר מהתדר שהיה לאור כאשר נפלט על ידי המקור. תופעה זו מכונה הסחה לכחול.

ההסחה לאדום נתונה על ידי:

כאשר המהירות נלקחת בסימן חיובי כאשר הגוף מתרחק. עבור מהירויות לא יחסותיות, מתקבל הביטוי המקורב הרשום באגף הימני ביותר.

תופעת ההסחה לאדום מוכרת בעיקר במקרה הספקטרום הנפלט על ידי גלקסיות מרוחקות מוסט כולו לאדום, כאשר מידת ההסחה לאדום היא פונקציה של המרחק: ככל שהגלקסיה מרוחקת יותר, כך ההסחה לאדום תהיה גדולה יותר. תגלית זו היא שהביאה לניסוחה של תאוריית המפץ הגדול, לפיה היקום התפרץ כולו מנקודת ייחודיות אחת ומשם התחיל להתפשט.

התפשטות היקום

התפשטות היקום הוא מונח שמתאר את גידול המרחקים בין נקודות שונות ביקום לאורך הזמן. ההתפשטות היא של היקום עצמו, כלומר, היא מוגדרת כהתרחקות חלקים שונים בתוך היקום ולא כתנועה של החומר ביקום "החוצה". למעשה היקום אינו מתפשט לשום מקום חוץ מעצמו. הקבלה נפוצה לכך היא התרחבות פני השטח של בלון כשמנפחים אותו. אם נצייר נקודות על פני הבלון המרחק ביניהן יגדל כשהבלון יתנפח. זוהי הקבלה בדו-ממד (פני השטח של הבלון). ישנה גם הקבלה נפוצה בתלת-ממד, תפיחה של לחם צימוקים, כשהלחם תופח המרחק בין הצימוקים גדל.

התפשטות היקום היא תכונת מפתח במפץ הגדול ותוארה באופן מתמטי בפתרונות של פרידמן, למטר, ווקר ורוברטסון (מטריקת FLRW) לתורת היחסות הכללית.

התופעה התגלתה בסדרה של תצפיות אסטרונומיות שערך האסטרונום האמריקני אדווין האבל בשנות העשרים של המאה העשרים. במסגרת עבודתו במצפה כוכבים, ערך האבל צילומים של גלקסיות רחוקות בעזרת עמיתו וידידו האסטרונום מילטון יומאסון. תוך כדי בחינתם בספקטרומטר אופטי, גילה האבל כי קוי הספקטרום של האור המגיע מגלקסיות רחוקות מוסחים לאדום, מה שמעיד על כך שהגלקסיות מתרחקות זו מזו וכי היקום נמצא בהתפשטות מתמדת.

לפני גילויו של האבל, הוסיף אלברט איינשטיין למשוואותיו את הקבוע הקוסמולוגי, כדי להסביר מדוע היקום במצב יציב ואינו קורס לתוך עצמו עקב כוח המשיכה בין מרכיביו. לאחר פרסום תגליתו של האבל בדבר התפשטות היקום, הגדיר איינשטיין את הוספת הקבוע הקוסמולוגי כ"טעות הגדולה של חייו".

בשנים האחרונות התברר כי לא רק שקצב התפשטות היקום אינו מאט, אלא שהוא מאיץ. תגלית מפתיעה זו אילצה את הקוסמולוגים להוסיף חזרה למשוואות את הקבוע הקוסמולוגי, אותו מרכיב מסתורי שמתאר את כוח הדחייה. אחד הכלים המדעיים החשובים שהובילו לתגלית היה טלסקופ החלל האבל, ומדעני מכון המחקר של טלסקופ החלל מכנים תגלית זו כתגלית החשובה ביותר של טלסקופ החלל, שבזכותה השתלם כל המבצע. אחד ההסברים להתפשטות היקום המואצת הוא קיומה של אנרגיה אפלה שתכונותיה עדיין לא מוסברות בבירור.

חוק האבל הוא ממצא תצפיתי האומר שכל הגלקסיות ביקום נראות כנמצאות במצב של התרחקות מתמדת זו מזו (אך למעשה מה שמתפשט הוא המרחב). יתר-על-כן, מהירות ההתרחקות של כל שתי גלקסיות זו מזו פרופורציונלית למרחק ביניהן. ככל שהמרחק בין שתי גלקסיות גדול יותר, כך גדולה יותר מהירות התרחקותן זו מזו. כאמור זו עובדה שנמדדת בתצפית והיא ניתנת לפירוש הפשוט ביותר כביטוי לכך שהיקום נמצא במצב של התפשטות. היקום מרחיב את ממדיו ללא הרף, מכאן נובע שבעבר היה היקום בעל ממדים קטנים יותר. בפרט נובע מכך, למשל, שצפיפות הגלקסיות בעבר הייתה גדולה מצפיפותן המרחבית כיום. תצפיות בגלקסיות-רדיו מאשרות אף עובדה זו.

התגלית של התפשטות היקום פתחה עידן חדש באסטרונומיה, ובמיוחד בהתפתחות הקוסמולוגיה למדע, שכן מתגלית זו נבעה המסקנה שפעם כל החומר ביקום היה מרוכז בנקודה אחת והתפתח מודל המפץ הגדול המסביר את היווצרות היקום.

כיום כבר ברור כי היקום ימשיך להתפשט לנצח וכוח הכבידה אינו יכול לעצור את התפשטותו.

ורנר ארבר

ורנר ארבר (באנגלית: Werner Arber; ‏נולד ב־3 ביוני 1929) הוא מיקרוביולוג וגנטיקאי שווייצרי. בשנת 1978 זכה יחד עם המילטון סמית' ודניאל נתנס פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על גילויים של אנזימי הגבלה. תגלית זו הובילה לחקר DNA רקומביננטי.

כריסטיאן אייקמן

כריסטיאן אייקמן (באנגלית: Christiaan Eijkman; ‏11 באוגוסט 1858 - 5 בנובמבר 1930) היה רופא צבאי הולנדי, פרופסור לפיזיולוגיה שעסק גם בתחום הבקטריולוגיה. אייקמן חקר את מחלת הבריברי וגילה כי היא נגרמת בעקבות מחסור בוויטמין B1. על תגלית זו קיבל אייקמן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1929, אותו חלק עם פרדריק גואולנד הופקינס (Frederick Gowland Hopkins) תגליתו של אייקמן הצילה חיים והביאה לידעתנו את החשיבות של הוויטמינים בתזונה.

כריסטיאן דה דוב

כריסטיאן דה דוב (Christian René Marie Joseph, Viscount de Duve;‏ 2 ביולי 1917 - 4 במאי 2013) היה פיזיולוג אנגלי-בלגי שעסק בתחומי הביולוגיה והכימיה והתמקד בחקר המבנה המקרוני של התא.דה דוב נולד באנגליה וחי בבלגיה. הוא זכה ב-1974 בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה יחד עם עמיתיו אלברט קלוד וג'ורג'ה אמיל פאלאדה. הפרס ניתן להם על מחקרם ותגליותיהם בנושאי אברוני התא ליזוזום, ופראוקסיזום.דה דוב זכה ב-1967, בפרס מטעם עמותת גאירדנרבזכות תגלית הליזוזום וב-1989 גם במדליית וילסון (הפרס שנחשב ליוקרתי ביותר לחקר הפיזיולוגיה של התא).

לואי פסטר

לואי פסטר (בצרפתית: Louis Pasteur‏; 27 בדצמבר 1822 – 28 בספטמבר 1895) היה כימאי וביולוג צרפתי שנודע בזכות תרומתו לעקרונות החיסון, התסיסה והפיסטור ולהבנת כיראליות בכימיה. פסטר זכור בזכות פריצות הדרך הבולטות שהשיג בחקר המחלות ובמניעתן, והתגליות שלו ושל ממשיכי דרכו הצילו חיים של מיליוני אנשים מאז תקופתו ועד היום. הוא הקטין את התמותה מזיהומים בלידה ויצר את החיסונים הראשונים עבור כלבת וגחלת. התגליות שלו בתחום הרפואה הניבו תמיכה ישירה לתאוריית מחלות מחיידקים (שטוענת כי חלק מהמחלות נגרמות בידי חיידקים ווירוסים) ואת היישום שלה ברפואה המודרנית. בציבור הרחב הוא ידוע בזכות תרומתו לטכנולוגיות טיפול בחלב, ביין ובמוצרים נוספים כדי למנוע זיהום במזון על ידי חיידקים, תהליך שכיום קרוי פיסטור, על שמו. הוא נחשב לאחד משלושת המייסדים של הבקטריולוגיה, יחד עם רוברט קוך ופרדיננד כהן וכן הוא ידוע כ"אבי המיקרוביולוגיה".

פסטר אחראי להפרכת תאוריית הבריאה הספונטנית. הוא ביצע ניסויים שהראו כי ללא מקור זיהום, מיקרואורגניזמים אינם יכולים להתפתח במצע כלשהו. בחסות האקדמיה הצרפתית למדעים, הוא הדגים כיצד בצלוחיות מעוקרות וחתומות לא מתפתחים חיים אבל בצלוחיות מעוקרות ופתוחות יכולים להתפתח מיקרואורגניזמים. באמצעות שימוש בבקבוק בעל פייה מעוקלת דמוית צוואר ברווז, פסטר הדגים כי חשיפה לאבק שיש באוויר (אשר נושא מיקרואורגניזמים) מעודדת צמיחת מיקרואורגניזמים אבל חשיפה לאוויר עצמו ללא אבק זה, מותירה את המצע נקי מחיידקים.

אף על פי שפסטר אינו הראשון שהציע את תאוריית החיידקים, הוא פיתח אותה וניהל ניסויים שהדגימו בצורה ברורה את נכונות התאוריה והצליח לשכנע את רוב המדענים באירופה בנכונתה.

מרטין אוונס

סר מרטין ג'ון אוונס (באנגלית: Sir Martin John Evans; נולד ב-1 בינואר 1941) הוא מדען בריטי אשר לזכותו עומדת תגלית תאי הגזע העובריים בשנת 1981 וכן תרומתו לפיתוח "עכבר הנוקאאוט" (Knockout Mouse) והטכנולוגיה הנלווית של התכווננות לגנים. הוא הוכרז כזוכה פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 2007 בזכות מחקרו על התכווננות לגנים בעכברים, יחד עם מריו קפצ'י ואוליבר סמיתיס.

אוונס הוא בוגר כריסט קולג' באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1963. הוא סיים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת לונדון בשנת 1969. בין השנים 1969–1978 הוא עבד במחלקה לאנטומיה ואמבריולוגיה באוניברסיטת קולג' לונדון. בין השנים 1978–1999 הוא עבד במחלקה לגנטיקה באוניברסיטת קיימברידג'. מאז שנת 1999 ועד היום הוא פרופסור לגנטיקה של יונקים וראש בית הספר למדעי החיים באוניברסיטת קרדיף.

בשנת 2004 קיבל מרטין אוונס אות אבירות ממלכת בריטניה על תרומתו למדעי הרפואה. בשנת 2009 העניקה לו החברה המלכותית את מדליית קופלי.

נכון ל-2018 הוא נשיא אוניברסיטת קארדיף.

נירית בקשי

נירית בקשי (נולדה ב-27 בינואר 1982) היא דוגמנית ומלכת היופי של ישראל לשנת 2000.

פילוסופיה של המתמטיקה

הפילוסופיה של המתמטיקה היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהנחות היסוד של המתמטיקה ובמשמעותה של המתמטיקה. הפילוסופיה של המתמטיקה מנסה לתת תשובות לשאלות כגון:

"האם המתמטיקה היא תגלית או המצאה?"

"מדוע המתמטיקה שימושית בתיאור היקום?"

"באיזה מובן, אם בכלל, ישויות בסיסיות של המתמטיקה, כמו מספרים, קיימות?"

"האם משפטים מתמטיים נכונים ובאיזה אופן?"

פרויקט תגלית

"תגלית" (באנגלית: Birthright Israel – "זכות אבות", "זכות מלידה") הוא ארגון חינוכי ללא כוונת רווח ומיזם ציוני שהוקם כדי להילחם בתופעת ההתבוללות של הדור היהודי הצעיר בתפוצות ובכדי לחזק את הקשר שבין צעירי יהדות התפוצות לישראל. המיזם הוקם בשנת 1999 כשותָפות ראשונה במינה של פילנתרופים יהודיים עם ממשלת ישראל ועם הקהילות היהודיות ברחבי העולם. תגלית, כשמה, מעודדת את משתתפיה, שלרובם זה ביקורם הראשון בישראל, לגלות משמעות חדשה בזהותם היהודית האישית ובקשר שלהם אל ההיסטוריה ואל התרבות היהודית.

פרס גראמי

פרס גראמי (באנגלית: Grammy Award, שם מקוצר של המקור - Gramophone Awards, "פרס הגרמופון") הוא פרס הניתן על ידי האקדמיה הלאומית לאמנויות ולמדעי ההקלטה של ארצות הברית עבור הישג יוצא דופן בתעשיית המוזיקה.

הגראמי הוא פרס שנתי. טקס הענקת הפרס נערך בדרך כלל בסטייפלס סנטר בלוס אנג'לס בחודש פברואר, ומשודר בארצות הברית ברשת הטלוויזיה CBS.

זכייה בפרס הגראמי מוענקת בעשרות קטגוריות שונות בכל שנה. רוב הקטגוריות מחולקות לפי סוגות מוזיקליות שונות, ואילו הקטגוריות המרכזיות והבולטות ביותר אינן מוגבלות לסוגה מסוימת.

הגראמי נחשב לפרס היוקרתי ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית, ומייצג תחום זה בדומה לפרס האוסקר בתחום הקולנוע, פרס אמי בתחום הטלוויזיה ולפרס טוני בתחום אמנות הבמה (ארבעת הפרסים יחדיו נקראים EGOT ובעולם ישנם רק 12 איש שזכו בכולם).

קרחון טיילור

קרחון טיילור (באנגלית: Taylor Glacier הוא קרחון אנטארקטי באורך כ-54 ק"מ, היורד רמת אדמת ויקטוריה

אל הקצה המערבי של עמק טיילור, צפונית לגבעות קרקי, דרומית לרכס אסגארד. חלקו האמצעי של הקרחון גובל בצפון במבצרים הפנימיים ובדרום בעמק ביקון.

הקרחון התגלה על ידי משלחת דיסקברי (1904-1901) ונחשב אז לחלק מקרחון פראר. קבוצת המסע המערבית של משלחת טרה נובה קבעה, שהחלקים העליונים והתחתונים של מה שנודע עד אז כקרחון פראר היו מחוברים כתאומים סיאמיים מצפון לנובהד. לאור תגלית זו כינה קפטיין סקוט את החלק העליון על שם גריפית' טיילור, גאולוג ומפקד הקבוצה המערבית.

קרחון טיילור נמצא במוקד מיזם מדידות ויצירת תבניות שמנהלים חוקרים מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. ואוניברסיטת טקסס

באוסטין.בדומה לקרחונים אחרים בעמקים היבשים מקמרדו, לקרחון טיילור יש "בסיס קר", כלומר, תחתיתו קפואה וצמודה בקרח אל הקרקע שמתחתיה. לשאר הקרחונים בעולם יש "בסיס רטוב", כלומר, הם מקרצפים את תשתית הסלע, גוררים עמם ומותירים ערימות סחף גלויות לעין של מורנות לאורך שוליהם.

זרימתם של קרחונים בעלי בסיס קר מזכירה מאד מֶרֶק, כשהם נהדפים קדימה בכוח משקלם הם. קרחונים בעלי בסיס קר צוברים בדרכם כמות מינימלית של שברי הריסות, מחוללים ארוזיה מועטה ומשאירים בנתיבם רק מורנות קטנות. הם גם נראים שונים במבט מלמעלה. פניהם אינם משובשים בבתרונים רבים והם שטוחים וחלקים בהשוואה לקרחונים אחרים.

בקצהו של הקרחון מצויים מפלי הדם הנשפכים אל אגם בוני.

קרחון פראר

קרחון פראר (באנגלית: Ferrar Glacier) הוא קרחון באנטארקטיקה. אורכו הוא כ-56 ק"מ, והוא יורד מרמת אדמת ויקטוריה, מערבית לרכס החברה המלכותית אל ניו הרבור במצר מקמרדו. הקרחון פונה ימינה (מזרחה) צפונית-מזרחית לנובהד, שם הוא מתחבר צד בצד, כדרך תאומים סיאמיים, אל קרחון טיילור. משם, הוא ממשיך מזרחה לאורך הצד הדרומי של גבעות קוקרי אל ניו הרבור.

מגלי הקרחון היו אנשי משלחת דיסקברי (1904-1901) בראשות קפטיין רוברט פלקון סקוט, שקרא לאתר על שם הארטלי א. פראר, גאולוג המשלחת. השם קרחון פראר התייחס במקור הן לחלק הקרחון שמתחת לפנייתו ימינה והן לקרחון טיילור הנוכחי. תומאס גריפית' טיילור, גאולוג משלחת טרה נובה, (1913-1910), גם היא בפיקודו של סקוט, מצא ראיה לכך, ששני הקרחונים הללו אינם שני חלקים של קרחון יחיד אלא שני קרחונים מחוברים. לאור תגלית זו, קבע סקוט את השמות קרחון פראר וקרחון טיילור כפי שהם ידועים עכשיו, בעיקרו של דבר; קרחון טיילור פונה שמאלה בסלעי קבנדיש ומתנקז מזרחה לאורך הצד הצפוני של גבעות קרקי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.