תבליט

תבליט הוא פסל שאינו חופשי בחלל אלא צמוד למשטח.

תכונתו העיקרית של התבליט, לעומת הפיסול, היא התאמתו ושעבודו לאדריכלות, כמו למשל בשער הניצחון בפריז, המעוטר בשישה תבליטים. תכונה נוספת של התבליט היא העומק אשר נוצר כתוצאה ממרחק האובייקטים בתבליט מן הרקע. מרחק זה קובע את הצללים הנוצרים אשר יכולים להדגיש חלקים מסוימים בתבליט. אמנם יש שימוש בעקרון זה גם ביצירת פיסול חופשי, אולם הוא עקרון עבודה חשוב ביצירתם של תבליטים רבים.

ישנם תבליטים בהם הדימוי 'יוצא' מן הרקע ובולט ממנו. תבליטים אלו נקראים תבליט גבוה. בתבליט שקוע, לעומת זאת, הדימויים נסוגים אל תוך המשטח ושקועים בו. חוסר ההפרדה בין נושא התבליט לבין הרקע שלו מוליד יצירה הנעה בין ניסיון ליצירת נפחיות ותלת-ממדיות לבין שטיחות.

ישנן שיטות שונות ליצירת תבליט, בהן שיטות של החסרת חומר על ידי חריטה, חציבה, ריקוע או קידוח באבן או בעץ או בכל חומר אחר. שיטות אחרות ליצירת תבליט הן שיטות שבהן מוסיפים חומר כגון כיור או פיסול בחרס או בשעווה. שיטות אלו משמשות, על פי רוב, כשלב ביניים ליציקת התבליט במתכות שונות כגון ברונזה. בפיסול המודרני נוהגים להשתמש ביציקת תבליטים גם בטכניקה של יציקה על אובייקט חי (אדם או חפץ דומם אחר).

לפי הבלשן יצחק אבינרי, את המילה העברית תבליט חידש הבלשן יצחק אפשטיין.[1]

Dendera Tempel 14
תבליט מצרי

התבליט באמנות מצרים העתיקה

Constantinople Theodosius base NW
תבליט על גבי 'עמוד תאודסיוס', איסטנבול.
Autun St Lazare Tympanon
תבליט בטימפנון בקתדרלת סאן לזר, אוטון, צרפת
Florentine Gates of Paradise RB
דלתות גן העדן, בבפטיסטריום של פירנצה
Henry moore relife 1 1959
הנרי מור, תבליט מס' 1 (1959), ברונזה, מוצג במוזיאון ישראל

באמנות שהתפתחה במצרים העתיקה נשמר לתבליטים מקום נכבד בעיטור חלקי מקדשים וקברים. הקומפוזיציה (מיחבר) של התבליטים הורכבה בדרך כלל מרצועות אורך שבהן דמויות, סמני כתב ואובייקטים אחרים החרוטים באבן. תבליטים אלו היו צבועים ותיארו הן את החיים באותה תקופה והן הציגו סיפורי מיתולוגיה מצריים. עבור בוני הקברים, היו לדימויים הכוח להפוך למוחשיים ואמיתיים בעולם הבא. המשטח ובו התבליט היה מלא לגמרי בדימויים ללא חלקים ריקים כיוון שהמצרים האמינו, במה שכינו חוקרים, כ"אימת הריק".

התבליט באמנות הקלאסית

באמנות יוון העתיקה שימש התבליט בעיקר כעיטור למצבות קבורה. הם הציגו בדרך כלל דמות המייצגת את הנפטר, לרוב חיילים. לפעמים נוספה לסצנה דמויות של מתאבלים ובני משפחה הנפרדים מן הנפטר. כמו באמנות היוונית הקלאסית, הדמויות מאופקות ומהורהרות.

מקום נוסף בו היה שימוש נרחב בתבליטים היו המקדשים היוונים. התבליט שימש שם כאלמנט קישוטי מחוץ למבנה ובתוכו. הדוגמה הבולטת לתבליטים כאלה ניתן לראות בשרידי מקדש הפרתנון שהוקדש לאלה אתנה באקרופוליס שבעיר אתונה. במקדש זה נעשה שימוש לעיטור הגמלון (חלק משולש שנוצר כתוצאה משפוע הגג) ולעיטור האפריז, פס קישוטי הנמצא מעל שורות העמודים במקדש היווני. נושאי התבליטים היו האלים השונים וכן מלחמת הקנטאורים ולפיטים אשר סימלה את מאבק יוון בפרסים. תבליטים נוספים ניתן למצוא גם על סרקופאגים יוונים. התבליטים, כמו הפיסול החופשי, היו צבועים בצבעים עזים ובכך הם שונים מן התפישה המקובלת כיום של הפיסול היווני.

התבליט באמנות הביזנטית

האמנות הנוצרית המוקדמת והאמנות הביזנטית עשו שימוש בתבליט בסרקופגים ולשם עיטור כנסיות ומבנים אחרים במתכונת האמנות הרומית. שימוש נוסף הוא המשך השימוש בתבליט לשם עיטור כותרות וחלקי אדריכלות אחרים במבני ציבור וכנסיות.

צורתו הכללית של התבליט בתקופה הנוצרית המוקדמת מהווה מקבילה נוצרית לאמנות היהודית והפגנית תוך החלפת דימויים מסוימים לדימויים נוצרים. בסרקופגים נוצרים, לדוגמה, מופיעים סיפורים מן הברית החדשה במקום בו הופיעו בעבר דמויות אלים פגנים. נושאים נוספים המופיעים הם אלגוריות לדמותו של ישו כגון דמות "נושא העגל", דמות שיש לה גם מקבילות בציור בפרסקאות על גבי קירות הקטקומבות ברומא, או לחלופין מונוגרמה המורכבת מאותיות שמו של ישו.

סגנון התבליטים והדימויים הופך במהלך התקופה ליותר ויותר סימבולי. לכן גם אופי פיסול התבליט הוא פחות ריאליסטי ונפחי.

התבליט באמנות הרומנסקית והגותית

לתבליט היה מקום נכבד באדריכלות הרומנסקית האירופית של המאות ה-11 וה-12. התבליט היה משועבד לחלקי אדריכלות דתית כמו כותרות של עמודים, קשתות ושערי כניסה. היסטוריון האמנות מאיר שפירו מצא באמנות התבליט עדות לא רק להיבט הדתי ולתמונת העולם הדתית כי אם גם עדות לתהליך העיור וההשפעה העירונית על המנזרים והכנסיות באירופה. הוא מבסס זאת על הופעה של דמויות חילוניות כגון ליצנים, להטוטנים ואנשי שוליים אחרים בתבליטים. ההיסטוריונית נורית כנען-קדר מוצאת בתבליטים הרומנסקים עדות להשפעה של האמנות הרומית והביזנטית תוך שינוי במוטיבים. כך לדוגמה, דמותו של אטלס הנושא את השמיים מקבלת משמעות של אדם חוטא הנושא בעול העונש.

התבליטים הופיעו על גבי חלקי הארכיטקטורה והיו מאורגנים מתוך תפיסה דתית היררכית. הפיסול המרכזי הוצג בכניסה לכנסיות - מעל השער (בטימפנון), ומצדדיו של השער. סגנון הפיסולי של התבליט השתנה במידה רבה ממקום למקום, אולם נע בין פיסול ריאליסטי ונפחי לבין פיסול סימבולי יותר. לעיתים השתמשו בתיאור שונה באותו תבליט כדי לתאר היררכיות שונות של קדושה (מה שקדוש יותר הופיע בצורה יותר סכמטית).

התבליט באמנות הרנסאנס

הפיסול האיטלקי בתקופת הרנסאנס שאב הרבה מן הצורות הפיסוליות של האמנות הפגנית של האימפריה הרומית. במקומות בהן נותר מצבור גדול של פיסול כזה, כמו למשל בעיר פיזה, הושפעו האמנים מתיאור גוף האדם, מן העירום ומתנוחות היציבה השונות וביטאו זאת בתבליטים שונים. השפעה זו היא אחת מן מקורות לפיסול הרנסאנסי בכללו. הפסל האיטלקי לורנצו גיברטי, לדוגמה, ידוע מאוד בתבליטים הפיסוליים שלו. היצירה החשובה ביותר שלו היא התבליטים שעל דלתות הבפטיסטריום של פירנצה. ביצירה זו הושם דגש על יצירת תחושה של פרספקטיבה ועומק הן באמצעים פיסוליים – יצירת חללים שקועים ואור-וצל והן באמצעות שרטוט של נוף פרספקטיבי ברקע התבליט.

התבליט באמנות האסלאם

אמנות האסלאם נעה בין האיסור לדימוי פיגורטיבי, לבין הרצון להשתמש וליצור אמנות. התבליט, כמו הפסיפס (מוזאיקה) ואמנות הציור משקף מגמות אלו. בתבליטים שנמצאו בח'רבת אל-מפג'ר ביריחו נשמרו דמויות של רקדניות ודימויים פיגורטיבים אחרים לצד דימויים מופשטים יותר כגון דימויים צמחיים וגאומטריים (דימויים אלו נקראים גם ערבסקה). התבליטים היו עשויים מסטוקו, שהוא יציקה של גבס. התבליט כיסה במבנים אסלאמיים שטח פנים גדול של הארכיטקטורה הפנימית ויצר תחושה של קיר קל כתוצאה מהשימוש בדימויים אלו.

תבליט באמנות המודרנית

מעמדו של התבליט כעיטור ארכיטקטוני מתערער בתקופה המודרנית והוא משמש כסוג משני של פיסול. במידה רבה ניתן לייחס מגמה זו לתנועת המודרניזם באדריכלות (שנציגה בולטת שלה היא אדריכלות הבאוהאוס), אשר שללה הוספת קישוטים חיצוניים לארכיטקטורה. כתוצאה מכך הופך התבליט לפיסול מינאטורי או קטן מידה. האמן ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר תבליטי עץ צבועים בעלי צורות ביו-מורפיות התלויות על הקיר כמו ציור, מנותקות מכל הקשר ארכיטקטוני. בביניינים רבים מתפקדת האדריכלות גם כתבליט על ידי יצירת דגמים ארכיטקטוניים מופשטים כמו למשל באדריכלות דקונסטרוקטיבית.

ניתוקו של התבליט מן האדריכלות איפשר לאמנים במאה ה-20 ליצור תבליטים גם מחומרים נוספים שלא היו בשימוש קודם. כך לדוגמה יצרו האמנים הקונסטרוקטיביסטים הרוסים תבליטים בעזרת חומרים שקופים כגון פלסטיק, חוטי מתכת וכדומה.

האמן פבלו פיקאסו פיתח וריאציה של התבליט, אסמבלאז' - קולאז' המחבר בין חלקים תלת-ממדיים (חלקי מתכת, עץ וכדומה) לשם יצירה אמנותית. באמנות הישראלית בולטים בשימוש בטכניקה זו האמנים יגאל תומרקין ויעקב דורצ'ין. אמן נוסף אשר השתמש בתבליט הוא הפסל האמריקאי ג'ורג' סיגל (אמן) אשר יצר תבליטים מיציקות אנשים בסגנון אמנות הפופ.

עם האמנים הנוספים שהשתמשו בתבליט בתקופה זו נמנים הפסלים אוגוסט רודן, אנרי מאטיס, ז'אק ליפשיץ, משה ציפר ועוד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק אבינרייד הלשון, יזרעאל, 1964, עמ' 194
איקונין

בנצרות, איקונין (ביוונית: Εικων, "דמות") הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של ישו הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים.

אמנות חזותית

אמנות חזותית היא תחום נרחב של פעילויות אמנותיות, הכולל בתוכו ענפי אמנות רבים העוסקים בעיצוב ובמראה, ושתוצרתם נקלטת בעיקר על ידי חוש הראייה. באמנות החזותית נכללות גם פעילויות אחרות מתחום האמנות הפלסטית, שתוצרתן נקלטת על ידי חוש הראייה והמישוש יחד. יצירות האמנות החזותית הן תוצאה של בחינה אסתטית של התפיסה החזותית.

יצירות האמנות החזותית יכולות להיות גשמיות, ויכולות להיות גם וירטואליות כמו יצירה של גרפיקה ממוחשבת וכדומה, אך תמיד יהיו להן המגבלות של העצם - מגבלת מרחב, וחוסר מוגבלות בזמן.

מלבד הביטוי לכוחות היצירה והכישורים השונים הנרכשים על ידי העיסוק באמנויות אחרות, מעודדת האמנות החזותית גם קשרי התבוננות, ורגישות חזותית.

אתנה

אתנה (או אתיני, יוונית: Αθηνά) היא אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה. מתוארת לרוב כנושאת כידון, מגן עם תבליט פניה של מדוזה (שהיא קיבלה מפרסאוס לאות תודה על שעזרה לו במשימתו) יוצגה על ידי ינשוף, ולוותה על ידי אלת הניצחון, ניקה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ובקעה מראשו של זאוס, בוגרת, כשהיא חמושה בנשק. היא בתולה תמידית (פרתנוס). הפרתנון באתונה, יוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב. לפי הרודוטוס, אתנה הייתה אלה ממוצא ברברי - כלומר לא יוונית.

גלובוס

גלובוס (כדור בלטינית) הוא דגם כדורי של כדור הארץ, כוכבי לכת או ירחים שעליו מודפסת או מודבקת מפה או תצלום אוויר.

הגלובוס מסתובב על ציר על מנת לדמות תנועת סיבוב גרמי השמיים על צירם. ברוב הגלובוסים מותקן הציר בזווית של 23.5 מעלות ביחס לבסיס, כדי להדגים את נטיית כדור הארץ ביחס למישור המילקה.

משתמשים בגלובוס כדי ללמוד גאוגרפיה, לתכנן נתיבי תחבורה בים, ביבשה ובאוויר ועוד. על הגלובוס מופיעים כל חלקי העולם בקנה מידה והוא מדגים את היבשות, האוקיינוסים וממצאים אחרים. בחלק מהגלובוסים קיים תבליט שמייצג טופוגרפיה של פני השטח.

היקפו של כדור הארץ הוא כ-40 מיליון מטרים ולכן קנה המידה השכיח בגלובוסים של כדור הארץ הוא 1:40,000,000 כך שהיקף הגלובוס הוא מטר אחד.

ההדפסה על פני הגלובוס מייצגת מרחקים באופן מדויק יותר ממפות בקנה מידה דומה מאחר שאין בהם עיוות שקיים במפות שטוחות שמציגות פני שטח קמור.

הגלובוס הראשון נוצר, ככל הנראה, במאה השנייה לפני הספירה, בידי הגאוגרף היווני קְרָטֶס ממָלוּס.

טופוגרפיה

טוֹפּוֹגְרַפְיָה הוא תחום בגאוגרפיה, העוסק בחקר צורות פני השטח של כדור הארץ, תיאורן ומיפויים (מיוונית, טופוס – שטח, גרפיה – רישום). תחום זה נלמד באוניברסיטה, תנועות נוער, חוגי סיירות ובצבא. יישום מעשי של תורה זו הוא ביצירת מפות טופוגרפיות ובניווט. לטופוגרפיה שימושים אזרחיים וצבאיים שונים, ובהם תיור, ניווט, וככלי עזר לפעילות צבאית ולהנדסה אזרחית. הגוף המרכזי האחראי על תחום זה בישראל, הוא המרכז למיפוי ישראל (מפ"י).

טריפטיכון

טריפטיכון (מיוונית tri=שלושה + ptychē=קיפול; מכונה בעברית לעיתים גם טריפטיך, על פי האנגלית) היא יצירת אמנות המורכבת משלושה חלקים.

צורת אמנות זו הייתה נפוצה בעיקר אצל ציירי הרנסאנס והפסלים, במיוחד אצל אלה אשר עסקו בנושאים דתיים. הטריפטיכון היה ציור או תבליט המחולק לשלושה לוחות שהיו מחוברים ביניהם בעזרת צירים, והיוו יצירת אמנות אחת. קישוט המזבח בכנסיות וקתדרלות באירופה וגם במקומות אחרים, היה לרוב בצורת טריפטיכון.

כיום המושג טריפטיכון התרחב ומשמש גם לתיאור שלוש יצירות אמנות שיש ביניהם קשר רעיוני או צורני, ולא רק כאלה המחוברות ביניהן באופן פיזי.

רבות מעבודותיו של האמן הישראלי מרדכי ארדון הן בצורת טריפטיכון, ובהן חלונות ארדון.

שלושת הלוחות של הטריפטיכון גן התענוגות הארציים של הירונימוס בוש

בלוח הימני - הגיהנום. בלוח האמצעי - התענוגות הארציים. בלוח השמאלי - אדם וחווה בגן העדן.

טרקוטה

טרקוטה או טרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta - "אדמה אפויה") היא קרמיקה עשויה חרס המשמשת ליצירת כלים, ליצירת פסלים ולבנייה (יצירת לבנים ורעפים). המונח משמש גם כשמם של חפצים שנוצרו מחומר זה. לטרה קוטה יש בדרך כלל צבע חום-כתום.

טרה קוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. בזמנים קדומים פסלי חימר הונחו לייבוש לעין השמש, ולאחר מכן יובשו בתנור. כך, בעיר הקדומה מואנג'ודארו (העיר הוקמה במאה ה-26 לפנה"ס, כיום בשטח פקיסטן) נמצאו צלמיות אשה עשויות טרקוטה. גם במסופוטמיה העתיקה (1950 לפנה"ס) נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "לוחית בורנאי" ועליה תבליט בולט של דמות אלה מכונפת. אחד השימושים הבולטים בטרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שנוצר בסין בשנים 210 - 209 לפנה"ס. שימוש נרחב בטרקוטה בעת החדשה נעשה אצל אדריכלי סגנון האר נובו והסתעפויותיו, במחצית השנייה של המאה ה-19.

לטרקוטה יתרון בפיסול, עקב זמינותה, הנוחות בפיסול (לעומת ברונזה או שיש) ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, פיסול בטרקוטה עלול להוות בעיה, עקב החשיפה הממושכת לטמפרטורות משתנות והחשש להיווצרות סדקים בחומר.

לוחית זיכרון

לוחית זיכרון, לוחית הנצחה או לוחית הקדשה (גם: שלט –, לוח –) היא לוח הקבוע בחזית בניין (בספרדית: פסאדה), על אנדרטה, ברצפה, מדרכה או דרך, והנושא כיתוב המנציח אנשים שנהרגו, אישיות (במקרים רבים במקום שבו התגוררה, פעלה או נהרגה) או מאורע היסטורי (על פי רוב כזה שהתרחש במקום), או כיתוב המספר על ההיסטוריה של המקום.

לוחית זיכרון עשויה מתכת, קרמיקה, אבן, עץ או חומר אחר. פרט לטקסט, לעיתים היא כוללת גם תבליט, תחריט או ציור. לוחיות זיכרון משמשות גם לאזכור שמות תורמים למוסד (מוסד להשכלה, בית כנסת וכיוצא בזה). לוחיות הקדשה ניתנות גם כמתנה, למזכרת, כהוקרה על הישג או על שנות עבודה.

מדינת האבו

מדינֶת האבּוּ הוא אתר ארכאולוגי בנקרופוליס של תבאי על גדתו המערבית של הנילוס מול לוקסור שבמצרים העליונה. האתר ידוע בעיקר כמקומו של מקדש המתים לאל אמון שבנה המלך המצרי רעמסס השלישי מהשושלת ה-20 תקופת הממלכה החדשה,

פרסומו של המקדש נובע מהכתובות והתבליטים שנמצאו על קירות המקדש המתארים את ניצחונו של רעמסס השלישי במלחמתו בגויי הים. כתובות ותבליטים אלו הם אחד המקורות החשובים בחקר גויי הים, מהעת העתיקה.

האתר הוכרז בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית.

מכונת כתיבה

מכונת כתיבה היא מכשיר המשמש לכתיבה באופן מכני, על יד הטבעת גופנים מוכנים מראש על תווך, בדרך כלל נייר, על ידי הקשה. בדרך כלל הגופן הוא תבליט על זרוע מתכת, וההטבעה נעשית על ידי לחיצת התבליט, דרך סרט בד ספוג דיו, כנגד הנייר, שנשען בצידו האחורי על תוף גומי קשיח.

תיכונים שונים של מכונות כתיבה החלו להופיע מאמצע המאה ה-16, ולקראת סוף המאה ה-19, אחרי מאות המצאות ושכלולים של ממציאים רבים, התעצבה צורת המכונה לצורה ששרדה עד שמכונת הכתיבה הוחלפה בהדרגה על ידי מחשבים ומדפסות.

החל מסוף המאה ה-19 הפכה מכונת הכתיבה למכשיר חיוני בפעולתו של כל משרד - שנייה בחשיבותה כמכונת משרד רק לטלפון, ולפעמים אף חשובה יותר. במהלך המאה ה-20, נחשבו הפעלה וכתיבה במכונת כתיבה למיומנויות חשובות, שנלמדו בבתי ספר - הן כמקצוע חובה או בחירה בבית ספר תיכון, והן בבתי ספר מיוחדים שלימדו כתיבה במכונה, כמקצוע יחיד או לצד מיומנויות עבודות משרד נוספות.

כתיבה במכונה כמקצוע היה בדרך כלל עיסוק שכמעט רק נשים פנו אליו, ובעברית נקרא "כתבנית". עבור כמעט כל עובד משרד, או פקיד, כתיבה במכונה הייתה מיומנות חיונית.

מכונות כתיבה היו נפוצות גם מחוץ לסביבה משרדית, בדרך כלל לשימוש ביתי, פעמים רבות בשירות אנשים שכתיבה היא מקצועם כמו עיתונאים, סופרים, כותבי מחזות ותסריטים וכן הלאה.

החל מאמצע המאה ה-20 הופיעו מכונות כתיבה חשמליות. פעולת הכתיבה עדיין הייתה מכנית, אך ההקשה של תבליט הגופן על הנייר לא התבצעה בכוח שרירי המפעיל, אלא בכוח מנוע חשמלי, או על ידי מנגנון אלקטרומכני. השימוש במכונות כאלו קל ונוח יותר, ואיכות ההדפסה טובה יותר, בזכות האחידות.

לקראת סוף המאה ה-20 שימוש במחשבים, תוכנת עיבוד תמלילים, ומדפסות, דחק את רגלי מכונת הכתיבה. שימוש מצומצם במכונות כתיבה לצורך מילוי טפסים מוכנים, בייחוד כשנדרשו מספר עותקים, בעזרת נייר פחם, עדיין נותר, אבל גם זה הצטמצם והלך, כשמשרדים שונים צמצמו את השימוש בטפסים שדורשים שימוש כזה. בעשור השני של המאה העשרים ואחת נדיר למצוא מכונת כתיבה בסביבה משרדית, ורוב המכונות שעדיין בשימוש הן בידי אספנים, מוזאונים, או אנשים שכתיבה היא מקצועם, והתרגלו להשתמש במכונת כתיבה בזמן שזו הייתה כלי העבודה העיקרי של כותבים.

מפה טופוגרפית

מפה טופוגרפית היא מפה המתארת את תבליט השטח, המיוצג באמצעות קוי גובה. במפה טופוגרפית ביחד עם פרטי התבליט יופיעו פרטים נוספים כמו פרטי התכסית. במפות צבאיות הקרויות מפות שליטה, יופיעו מתחמים וצירים בעלי שמות קוד.

המפה הטופוגרפית חייבת להיות ערוכה בקנה מידה. משורטטים בה פרטים לגבי צורתו החיצונית של שטח מסוים, כמו נתוני תבליט, תכסית, גבהים ונקודות גובה אקראיות, תוך הקפדה על פרופורציה בין העצמים ותיאור גודל יחסי שלהם עד רמת פירוט של בניינים, תעלות מים, מערות, הרים ומעיינות וכדומה.

המפה הטופוגרפית משמשת לשימושים אזרחיים וצבאיים שונים, כמו התמצאות בשטח וניווט בו, וככלי עזר בהכנה של הנחת תשתיות. שימושים אזרחיים ובהם תיור, איכון, התמצאות, וככלי עזר לפעילות צבאית ולהנדסה אזרחית.

מתכת יקרה

מתכת יקרה הוא כינוי ליסוד כימי ממשפחת המתכות, אשר במצבה הטבעי היא נדירה (אך אין לבלבל עם המושג מתכות נדירות), בעלת ערך כלכלי גבוה, ואינה רדיואקטיבית. יחידת המשקל המקובלת במתכות יקרות היא אונקיה מסוג טרוי.

המתכות היקרות הנפוצות ביותר הן זהב וכסף. מתכות יקרות נוספות הן מקבוצת הפלטינה שכוללת את פלטינה, רותניום, רודיום, פלדיום, אוסמיום ואירידיום.

נקודתיים

נקודתיים או ":" (בלשון הדיבור גם "נקודוֹתיים") הוא סימן פיסוק, המורכב משתי נקודות זו על גבי זו.

פיסול

פיסול הוא ענף בתחום האֳמָנוּת במסגרתו יוצר האָמָּן (בקמץ קטן, כלומר יש לקרוא: אוֹמָּן) יצירה בעלת איכות תלת-ממדית. השינוי אשר מבצע הפַּסָּל הוא לרוב שינוי פיזי, על ידי שינוי והתאמה של חומרים, אולם באמנות המודרנית קיימת האפשרות גם לשינוי סמנטי של החומר, כלומר לבדיקת יחסו של האובייקט התלת-ממדי אל הסביבה. התוצאה של שינויים אלו מכונה "פֶּסֶל".

בנסיון לענות על שאלת הגדרתו של המדיום, מבחין מחקר תולדות האמנות בין פיסול אנדרטאות, פיסול בקנה מידה קטן ו"אמנות זעירה". הבחנה זו התבססה הן על ערכים כגון גודלו של הפסל ומיקומו במרחב, והן על הערכה שיפוטית של חשיבות היצירה. "אמנות זעירה" (Minor Art), להבדיל משאר סוגי הפיסול המסורתיים, נתפסה כקטגוריה המכילה מגוון של חפצים קטנים, כגון פסלונים, נרות חרס מעוטרים, קופסאות מקושטות, מטבעות ומדליות שעליהן חקוק תבליט וכדומה. על פי רוב, אלו הם חפצים בעלי שימוש ולא נועדו רק לקישוט. המחקר העכשווי מגדיר חפצים כאלו כשייכים לתחום העיצוב. ההבחנה בין פיסול אנדרטאות לפיסול היא מסובכת ובעייתית יותר, כיוון שההפרדה בין תחומים אלו מטושטשת כיום לחלוטין. הבחנה נוספת הקיימת בחקר הפיסול הקלאסי היא בין פסל, החופשי מכל עבריו, לבין תבליט, הצמוד לאלמנט אדריכלי.

במהלך המאה ה-20 השתנתה באופן רדיקלי הגדרתו של מדיום הפיסול, עם כניסתן של טכניקות חדשות כגון וידאו ארט, רדי מייד, אמנות אדמה, מיצג, מיצב וכדומה. לצד השינוי המושגי שהתחולל, התלווה אל התהליך גם מהפך בתדמיתו החזותית של הפיסול - מדימוי של אובייקט בודד העשוי מאבנים חצובות, מתכת או עץ, הפך הפסל למגוון של אובייקטים העשויים מחומרים שונים ואף משילוב של חומרים וטכניקות, שינוי שערער על תחושת ה"נצחיות" של הפיסול הקלאסי.

פלשתים

הפְּלִשְׁתִּים היו עם קדום שישב באזור מישור החוף הדרומי של ארץ כנען, בין המאה ה-12 לפנה"ס עד 604 לפנה"ס, אז הגלה אותם נבוכדנצר למסופוטמיה. בהקשרים מאוחרים יותר נקרא אזור מגוריהם "פלשת". מוצאם של הפלשתים שנוי במחלוקת, אך ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על קשרים קדומים עם התרבות היוונית המיקנית. בתנ"ך מוזכרת קבוצה קדומה יותר המכונה פלשתים, מלכם אבימלך מלך גרר חתם עם אברהם ברית של דו-קיום, אך עם זה היה כנראה ממקור שמי בניגוד לפלשתים שפלשו לאזור מאוחר יותר.

פסל (מקצוע)

פַּסָּל הוא אמן היוצר פסלים, כלומר עוסק בפיסול, כמקצוע או כתחביב.

שער טיטוס

שער טיטוס (בלטינית: Arcus Titi) הממוקם בפורום רומאנום שברומא הוא שער ניצחון שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לאחיו טיטוס בשנת 82 לספירה, כשתים עשרה שנים לאחר הניצחון על היהודים במרד הגדול, שהסתיים בשנת 70 לספירה. שער ניצחון נוסף הוקם על ידי טיטוס עצמו שנה אחת קודם לכן בקירקוס מקסימוס שברומא. בחלקו הפנימי של השער יש תבליט מפורסם ובו שחזור תהלוכת הובלת השלל והביזה מירושלים. השער עומד על תילו קרוב ל-2,000 שנה וניתן להבחין היטב בהתפוררות אבן הגיר ממנה הוא בנוי. השער ועמו כל האזור העתיק ברומא זכו לשיקום ותחזוקה נאותה רק מימי שלטון מוסוליני ב-1936, אשר כוונתו הייתה להחזיר לתודעת ההמון את תפארת האימפריה הרומית.

תבליט (פיסוק)

תבליט (יוניקוד U+2022) הוא תו טיפוגרפי המשמש לציון פריט ברשימה.

התבליט משמש בדרך כלל בכתיבה טכנית או מדעית, ליצירת רשימות, בהם אין חשיבות לסדר בין הפריטים בהן.

סימן התבליט יכול להתבטא בצורות שונות, כמו: כוכבית (*), מקף (־), מעלה (°) וכדומה. לדוגמה:

פריט א'

פריט ב'

פריט ג'

תל לכיש

תל לכיש הוא תל חשוב בשפלת יהודה, גובל בנחל לכיש. שמו בערבית - תל אֶ דֻוֵיר. שטחו כ־124 דונם, והוא זוהה על ידי החוקר האמריקאי ויליאם אולברייט בשנת 1926. בשנת 1994 הוכרז כגן לאומי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.