תאוקרטיה

תאוקרטיהיוונית: "תאוס" - אל, "קרטיה" - שלטון) היא שיטת ממשל הרואה באל את השליט הישיר של החברה והמדינה, והגורסת כי חוקיו הם החוקה הלגיטימית היחידה.

שלטונו של האל מתבצע באופן ישיר דרך שליט יחיד או, לרוב, דרך מוסדות שלטון המייצגים אותו כגון הכנסייה, המסגד או המקדש. מוסדות אלו שולטים בחברה האזרחית כנציגיו של האל.

השימוש הנפוץ במושג תאוקרטיה מתייחס למשטר שבו השליטים מייצגים את הדת השלטת; במשטר זה המדיניות השלטונית זהה או מושפעת באופן מהותי מעקרונות הדת. הממשל מבסס את שלטונו כנציג האל או כל כוח עליון אחר, בהתאם לדת המקומית.

תאוקרטיה יכולה להיות שלטון יחיד, אשר בו זהה ההיררכיה השלטונית להיררכיה הדתית, או לחלופין להכיל שתי זרועות, כאשר ההיררכיה הדתית שולטת בהיררכיה השלטונית ולא להפך.

תאוקרטיה נבדלת ממשטרים חילוניים שבהם מזדהה המדינה עם דת מסוימת, במשטרים אלו קיימת לרוב מערכת הסכמים בין ההיררכיה השלטונית לדת. התאוקרטיה גם נבדלת ממונרכיות שבהן ראש המדינה שואב את הלגיטימציה לשלטונו מחסדיו של האל ונוטה לבנות סביבו הילה קדושה; כל עוד מוסדות הדת כפופים לשלטונו של השליט אין להגדיר שלטון זה כתאוקרטיה, אך במקרים שבהם השלטון נזקק במידה רבה למוסדות הדת כבסיס לגיטימי לשלטונו נוטה המשטר להפוך לתאוקרטיה.

במשטרים תאוקרטים לרוב מערכת המשפט מותאמת גם היא לדת השולטת, ובתי המשפט פוסקים בהתאם. דוגמאות בולטות לכך הן המשפט העברי היהודי, השריעה המוסלמית, והמשפט הקאנוני הנוצרי.

שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
ליברטריאניזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה
מריטוקרטיה

פורטל מדע המדינה

מקורו של המושג והתפתחותו

את המונח תאוקרטיה טבע יוסף בן מתתיהו[1], כדי לאפיין את המשטר המדיני היהודי בזמנו, במאה הראשונה לספירה. הגדרתו נחשבה למקובלת עד לתקופת הנאורות, אשר ממנה והלאה נהוג להשתמש במושג זה כדי לתייג פוליטית חברות פחות רציונליות או פחות מפותחות. המונח נמצא בשימוש בסוציולוגיה וכן במדעי חברה נוספים וזוכה לפרשנות רחבה, בעיקר ברטוריקה פופולרית.

מדינות עם מאפיינים תאוקרטיים

איראן
איראן נחשבת לרפובליקה איסלאמית, מכיוון שהנשיא והרשות המחוקקת נבחרים. אך עם זאת, נבחרים אלו נתונים לפיקוחם של שני משרדים השמורים לכוהני השיעה. לא כל "רפובליקה איסלאמית" מסווגת בהכרח כתאוקרטיה, מכיוון שבחלקן המשטר מבסס את שלטונו על הכוח הצבאי ומתפקד תחת המעטפת של האסלאם.
ערב הסעודית
ערב הסעודית מסווגת לרוב כתאוקרטיה למרות שבפועל היא מונרכיה. אף על פי שהמדינה מנוהלת על פי חוקי השריעה והקוראן מוכרז כחוקת המדינה, לשליט יש כוח בלתי מוגבל על כלל מוסדות המדינה ובהם גם מוסדות הדת ולכן לא ניתן לראות בה תאוקרטיה.
הוותיקן
קריית הוותיקן הנה תאוקרטיה במובן מוגבל, כיוון שהיא בעלת שליטה על שטח אדמה מצומצם אך זהו אינו תפקידה העיקרי.

דוגמאות למדינות עם שרידים או מאפיינים מעין תאוקרטיים

נורווגיה
מדינה דמוקרטית שהיא מונרכיה חוקתית. מרבית תושבי נורווגיה אינם דתיים אדוקים בחיי היומיום, אך עם זאת מחזיקה המדינה הנורווגית בשרידים דתיים. כמו במונרכיות חוקתיות רבות, גם בנורווגיה ראש המדינה הוא גם ראש הכנסייה. הסעיף ה-12 בחוקה הנורווגית דורש כי יותר ממחצית מחברי מועצת המדינה הנורווגית יהיו חברים בכנסייה של המדינה.
ישראל

מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, אך רבים רואים בהצדקה לקיומה של ישראל הצדקה תאוקרטית, כמתואר בתנ"ך ובביטוי "בני ישראל". אחד ממאפייניה של התיאוקרטיה בישראל הם בתי הדין הדתיים, בהם לכל אמונה ודת קיימים חוקי נישואים משלה: יהודים על-פי ההלכה, מוסלמים על-פי השריעה וכן הלאה.

בתקופת המקרא, הייתה למערכת השלטון הישראלית מאפיינים תיאוקרטיים רבים. המלכים הראשונים שיסדו את שושלות המלוכה בישראל, שאול, דוד וירבעם, נמשחו על ידי הנביאים שליחי האל, אם כי לא היו מנהיגים דתיים. הקשר בין המלך לבין הכהן הגדול התבטא בהדרכה ובשאלות שהפנה המלך לאל דרכו על ידי האורים והתומים. לכל אורך תקופת המלכים הייתה למלכי ממלכת ישראל וממלכת יהודה הדרכה צמודה מצד הנביאים (אם כי במקרים רבים לא שמעו המלכים לקולם). זאת ועוד, לפי המקרא, משה, מנהיגם הראשון של בני ישראל היה שליחו הישיר של האל, כמו גם ממשיכו יהושע בן-נון וחלק מהשופטים.

הממלכה המאוחדת
לכנסייה האנגלית תפקיד מגוון כגוף המייצג של הזהות האנגלית מאז הקמתה בידי הנרי השמיני, במיוחד בתקופת המחאה הפרוטסטנטית, כאשר התפקיד הגאופוליטי של אנגליה אל מול ספרד גרם לקתוליות להיתפס ככוח המנסה לפגוע באינטרסים האנגליים. בדומה למצב בנורווגיה, גם בממלכה המאוחדת המונרך הוא ראש הכנסייה האנגליקנית, ובנוסף הלורד צ'נסלור חייב על פי חוק להיות אנגליקני.

תאוקרטיות במשך ההיסטוריה

התאוקרטיות הגדולות והידועות ביותר היו הח'ליפות האומאית והעבאסית וכן מדינת האפיפיור. דוגמה שכיחה נוספת מימי קדם היא מצרים הפרעונית, שבה נחשב המלך, פרעה, לישות אלוהית אשר שלטה בממלכה באמצעות כוהנים. למעשה הייתה זו יותר קיסרות מאשר תאוקרטיה, כיוון שהחוקים הגשמיים שלטו בדת ולא להפך, אך מהרגע בו הפרעה (מימי רעמסס הגדול) הוכר כאל שתי ההגדרות הפכו לתקפות, דהיינו תאוקרטיה וקיסרות.

באירופה של תחילת ימי הביניים היה האפיפיור תלוי במלכים, השפעתו כשלעצמו הייתה קטנה והתמקדה בתחום המוסרי. המלכים המרובינגים שהיו פרנקים סאלים לא נמשחו בטקס ההכתרה שלהם ולא ציפו להכרה כנסייתית. אולם עם עליית השושלת הקרולינגית נזקקו אלו לתמיכת הכנסייה על מנת להיות מוכרים כמלכים בחסדי האל. מצד שני לאנשי הכנסייה היה אסור לשפוך דם ולכן לא יכלו לכפות את דעתם או להעניש. השילוב בין הרצונות הביא לעליית כוחה של הכנסייה וליצירת משטר תאוקרטי בו השלטון החילוני נשמע לאליטה הדתית.

בנצרות, ז'נבה בתקופת השפעתו הגדולה של ז'אן קלווין, מייסד הקלוויניזם, מתויגת לרוב כתאוקרטיה פרוטסטנטית. מונטנגרו היא דוגמה נוספת למונרכיה אשר נכנעה לשליטת הכנסייה האורתודוקסית המקומית במטרה לחזק את עצמאותה הלאומית אל מול סכנת הפלישה העות'מאנית ובכך הפכה לתאוקרטיה. הכנסייה היוותה גורם משמעותי בשלטון עד שנת 1851 בה החליט השליט הדתי דנילו השני לעזוב את תפקידו ככומר, להתחתן ולהכריז על עצמו כנסיך - בכך הסתיימה התקופה התאוקרטית של מונטנגרו. דוגמה לתאוקרטיה נוצרית נוספת ניתן למצוא בפירנצה תחת שלטונו של ג'ירולמו סבונרולה.

באסלאם, מדינה נחשבת לתאוקרטיה בתקופה שבה נשלטה על ידי הנביא מוחמד. מוחמד יסד תאוקרטיה נוספת במכה עד 630 לספירה. דוגמאות לתאוקרטיות נוספות באסלאם ניתן לראות בסודאן המהדית ובמדינת הטליבאן באפגניסטן (1996-2001) וכן בשלטון האימאמים בסוואט, חבל ארץ בצפון-מערב פקיסטן.

תימן נשלטה עד להפיכת 1963 בידי אמאם זיידי, שהיה ראש כל השיעה הזיידית.

טיבט, בתקופה שבה נשלטה על ידי הדלאי לאמה, בעיקר לפני הרפורמות של המאה העשרים, מסווגת כתאוקרטיה בודהיסטית. משטר זה התקיים עד להגלייתה של ממשלת השלטון לאחר הפלישה הסינית. טבעו של הבודהיזם הטיבטי גורם למושג תאוקרטיה להתפרש באופן לא מדויק. גם במונגוליה החיצונית התקיים משטר תאוקרטי של הלאמה (עד שהסובייטים כינונו במקומו משטר קומוניסטי), גם כאן יש לסייג ולומר כי משנת 1639, כאשר בנו של המונגול קאן מאולן בטור הוכרז כבודהה, השושלת תמכה הן במשטר התאוקרטי והן בסמכויותיה של האריסטוקרטיה החילונית במקביל.

משטר תאוקרטי או דמוי תאוקרטיה הוקם, בתקופות מסוימות בהיסטוריה, כסוג של מחאה חברתית או כתוצאה מאידיאליזם אוטופי. הדוגמה הבולטת לכך היא "הממלכה השמימית של השלום הגדול" שהוקמה במאה התשע עשרה בסין. כמו גם "עיר הנביאים" של האינדיאני טנסקוואטאה משבט השיין, שהיוותה סוג של עיר מדינה דתית, אך ייתכן וצביונה היה יותר של קהילה רצונית מאשר תאוקרטיה.

מושבת מפרץ מסצ'וסטס פעלה גם היא כתאוקרטיה תחת שלטונם של הפוריטנים במהלך המאה השבע עשרה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק טז.
אוליגרכיה

אוליגרכיה היא צורת ממשל שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסייה (שהוא לרוב החזק ביותר גם במובנים אחרים – כלכלית או צבאית). המילה "אוליגרכיה" מגיעה מהמילים היווניות ל"שליטה" (ארכיה - ἄρχω – arkho) ו"מעט" (אוליגו - ὀλίγον – óligon).

יש תאורטיקנים פוליטיים שטענו כי כל חברה היא למעשה אוליגרכיה, גם אם חושבים שיש בה מערכת פוליטית אחרת.

פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהן במגמה שירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה. בניגוד לאריסטוקרטיה (ממשל "הטובים ביותר"), כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעיתים להישאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה. אומנם אריסטו הוא שהשתמש ראשון במושג כמציין שלטון של העשירים (ששמו המדויק הוא "פלוטוקרטיה"), אולם אוליגרכיה אינה תמיד שלטון העשירים, מכיוון שלפעמים האוליגרכים הם פשוט קבוצה מועדפת כלשהי. יש שהציעו כי מדינות דמוקרטיות ליברליות רבות הן בעצם אוליגרכיות, מכיוון שהנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים שלהם באמת.

חברה עשויה להיהפך לאוליגרכיה מתוך בריתות משתנות של מנהיגי שבטים שונים, אם כי כל צורת ממשל יכולה להפוך לאוליגרכיה בנקודה כלשהי בהתפתחותה. המנגנון השכיח ביותר לשינוי זה הוא ההצטברות ההדרגתית של כח כלכלי. אוליגרכיות עשויות גם להתפתח לצורות אוטוריטיות קלאסיות יותר של ממשל, לפעמים כתוצאה מכך שמשפחה אחת זוכה בכח רב יותר מאחרות. מונרכיות אירופאיות רבות שנוסדו בימי הביניים החלו את דרכן כך.

אוליגרכיות עשויות גם להיות הכלי לשינוי, כשהן מכריחות את המלכים או הדיקטטורים לחלוק בכוח שלהם, וכך פותחים פתח לחלוקת הכח עם אלמנטים אחרים של האוכלוסייה. דוגמה אחת לתהליך כזה הוא ההתאחדות של האצילים האנגלים נגד המלך ג'ון ב-1215 על מנת להכריח אותו לחתום על המגנה כרטה, הכרה למעשה של הירידה בכוחו הפוליטי של המלך ובקיומה של אוליגרכיה חזקה. עם התפתחותה של החברה האנגלית, המגנה כרטה שונתה פעמים רבות (1216, 1217, 1225), והבטיחה זכויות רבות יותר ליותר אנשים, וכך הכינו את הדרך למלוכה החוקתית הבריטית.

צורה של המילה "אוליגרכיה" חדרה לספרדית הדרום-אמריקאית והפורטוגזית מהצרפתית. שם היא משמשת גם לציון פקידים ממשלתיים וצבאיים, לבד מהעשירים.

אליטה

אֵלִיטָה (מצרפתית: élite (במלרע), נבחרים. על פי האקדמיה ללשון העברית: "עִלִּית") הוא מונח בסוציולוגיה המתאר קבוצת אנשים מצומצמת בחברה, אשר זוכה ליחס מועדף על פני יתר הקבוצות בחברה, מחזיקה בעוצמה חברתית המאפשרת לה שליטה או השפעה מכריעה על החברה או על חלקים ממנה. ההמון, לעומת האליטה, מהווה מספרית את רוב החברה ואינו מאורגן, נעדר עוצמה ומגויס מלמעלה על ידי האליטות.מאפייניה הייחודיים של קבוצת האליטה מזכים אותה ביחס מועדף על פני יתר החברה, בין מאפיינים אלו נמנים: מעמד חברתי, מעמד כלכלי, מוצא אתני, בעלות על משאבים, כישורים ותפקידים מיוחדים. למרות עוצמתה, האליטה זקוקה לתמיכה מההמון.

דיקטטורה

דִּיקְטָטוּרָה (בעברית: רוֹדָנוּת), שיטת ממשל בה נשלטת המדינה על ידי אדם יחיד או קבוצת מיעוט של אנשים המרכזת בידה כוח מוחלט, ללא הפרדת רשויות, כך שהדיקטטור (הרודן) שולט בשלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. בדרך כלל, מבדילים בין דיקטטורה לבין מונרכיה (לרבות מונרכיה אבסולוטית, בה מרכז המונרך את כל סמכויות השלטון) שבה קיימת טענה ללגיטמיות השלטון מכוח ירושה או מסורת חוקתית.

דמוקרטיה פרלמנטרית

דמוקרטיה פרלמנטרית היא שיטת ממשל דמוקרטית בלתי ישירה, שבה בוחר העם את נציגיו בפרלמנט, הרשות המחוקקת, אשר לפי שיוכם הפוליטי והצבעת רוב, ממנים את הממשלה (הרשות המבצעת) ובסמכותם גם להחליט על קיום בחירות חדשות.

דמוקרטיה פרלמנטרית יכולה להיות רפובליקה (כמו ישראל, איטליה, יוון, בולגריה, פולין, צ'כיה, הונגריה, גרמניה ואירלנד) או מונרכיה חוקתית (כמו ספרד, בלגיה, הולנד, בריטניה, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, לוקסמבורג, ויפן).

הפרדת הדת מהמדינה

הפרדת הדת מהמדינה היא רעיון במחשבה המודרנית, לפיו ראוי למוסדות המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה לרוב מורכב משני חלקים עיקריים, חילוניות המשטר וחופש מדת ברמת המדינה, ומתן חופש דת לפרט ולקהילה מצד המשטר.

הרעיון אומץ במדינות רבות, במידות שונות, על פי התאמה של המערכות המשפטיות והחוקיות וההשקפות הקיימות במדינה הספציפית על תפקיד הדת במדינה, ובחברה. עקרון דומה בשם לאיסיטה אומץ בצרפת ובטורקיה, בזמן שארצות אחרות עם שיעור חילון חברתי גבוה כמו נורווגיה השאירו הכרה חוקתית בדת המדינה. הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה מקביל להרבה רעיונות פוליטיים וחברתיים, כולל החילוניות, חופש הדת, פלורליזם בין דתות וזרמים דתיים.

ראשיתו של הרעיון המודרני, מיוחסת לרוב לפילוסוף הנודע ג'ון לוק, והמשפט "separation of church and state" (מילולית: הפרדת הכנסייה מהמדינה) נמצא לראשונה במכתב ששלח תומאס ג'פרסון ב-1802 לבפטיסטים של דאנברי, שבו הוא מתייחס לתיקון הראשון לחוקה שיוצר כהגדרתו "חומת הפרדה" בין הכנסייה למדינה. המשפט צוטט לראשונה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בדיון ב-1878, אך רק אחרי סדרה של תיקים משפטיים שהתחילו ב-1948, התחיל דיון ציבורי בארצות הברית על המשמעויות הפוליטיות של עקרון זה.

ישנו מגוון נקודות-מבט בדבר רמת ההפרדה הרצויה בין דת ומדינה. נקודת ההשקפה החילונית גורסת כי על הדת והמדינה להיות נפרדות לחלוטין זו מזו. אחרים גורסים כי על המדינה להיות בעלת מעורבות חלקית בדת, כגון על ידי תמיכה כלכלית שוויונית במוסדותיה, אך אל לה להתבסס על דת אחת כדת המדינה. נקודת ההשקפה הדתית גורסת כי המדינה, ולפעמים גם האזרחות והלאום, קשורים לחלוטין בדת. דוגמאות לכך, ניתן למצוא ברטוריקה של גורמים דתיים בעניין, כמו "אומה נוצרית" או "מדינה יהודית" ו"מדינת הלכה".

הפרדת הדת והמדינה קשורה לחופש הדת, אך אלו שני נושאים שונים ואין להסיק באופן מוחלט כי במדינה שנהוגה בה דת מדינה אין חופש-דת. כמו כן מדינה שאין בה דת-מדינה אין ודאות שיהיה בה חופש דת. מדינות רבות מאפשרות חופש באמונה הדתית, אך אין מדינה המתירה חופש פולחן מוחלט. קיימים חוקים האוסרים ביגמיה, קיום יחסי מין עם ילדים, קרבנות אדם וכדומה, זאת גם אם מעשים אלו ודומיהם מהוים חלק מאמונתה הדתית של קבוצה מסוימת.

מונרכיה

מוֹנַרְכְיָה, ממלכה או מלוכה (ביוונית: μοναρχειν - "שלטון יחיד", μονος (מונוס) - יחיד, αρχειν (ארכיה) - לשלוט) היא שיטת ממשל שבה בראש המדינה עומד שליט יחיד המכהן, מרגע מינויו, לכל ימי חייו. לגיטימיות השלטון נובעת לרוב מכוח הורשה אך לעיתים גם מסיבות אחרות כגון מכוח המסורת והנוהג או מתוקף החוק. טענה זו ללגיטימיות היא המפרידה בין המונרכיה לדיקטטורה. ראש המדינה מכונה מונרך ולו מעמד טקסי מיוחד המלווה בתואר כבוד כגון: מלך, נסיך, קיסר, צאר, ברון, דוכס, רוזן, אמיר, סולטן, שאה, אפיפיור וכו'.

ביוון העתיקה, משמעותה של מונרכיה הייתה ריכוזו של כל הכוח הפוליטי בידיו של אדם אחד, שליט כל יכול. כיום, משמעות זו מיוחסת לשלטון אוטוקרטי או דיקטטורי, והמונח "מונרכיה" קיבל משמעות שונה במקצת. המונח יכול להתייחס לשיטת הממשל הנהוגה במדינות שהעומד בראשן טוען ללגיטימיות שאינה מנדט העם, טענה הנעשית לרוב, או לפחות מגובה, על ידי הכרזתו של השליט על עצמו כעל מלך, קיסר, או כל אחד מתארי הכבוד הניתנים למונרכים. לחלופין, המונח יכול להתייחס גם לשיטת הממשל במדינות שבהן תפקיד השליט או ראש המדינה מועבר בירושה, דבר המגובה לרוב בטענות השלטון ללגיטימיות אך לא תמיד. עמידה באחד משני תנאים אלו "מזכה", לעיתים, מדינה במעמד של מונרכיה על אף שאינה עומדת בכל התנאים המוזכרים בתחילת הערך.

המונח "מונרכיה" יכול לשמש גם לתיאור מדינה הדוגלת בשיטת השלטון המונרכית. לעומת זאת, מדינות כאלו מזהות עצמן באופן צר יותר לפי התואר בשימוש על ידי המונרך, לדוגמה: ממלכה, אמירות, נסיכות, קיסרות, סולטנות או דוכסות. גם הדרך שבה מגדירה המדינה את שיטת הממשל שבה, יכולה להשתנות כתלות בתואר המונרך, ולהיקרא מלוכה למשל.

מונרכיה חוקתית

מונרכיה חוקתית או מונרכיה קונסטיטוציונית או מלוכה חוקתית היא צורת שלטון המתבססת על מערכת חוקתית שמכירה במוסד המונרכיה ובהיות המונרך ראש המדינה. המלך (או בעל התואר המקביל) כפוף לחוקה שמגדירה את סמכויותיו וקובעת את קיומם של מוסדות שלטון נוספים כגון פרלמנט ומערכת משפט בלתי-תלויה. מידת הסמכות שקובעת החוקה למלך היא המבדיל בין מונרכיות חוקתיות שונות. באירופה יש כמה מונרכיות חוקתיות שבהן אין למלך סמכויות ביצועיות כלל, ומעמדו דומה למעמדו של הנשיא במדינת ישראל. במדינות אחרות הסמכויות מתחלקות באופן שווה בין המלך לבין הפרלמנט, או שבידי המלך נמצאות עיקר סמכויות השלטון.

במונרכיות חוקתית שבהן נהוג משטר דמוקרטי (למשל בממלכה המאוחדת), המונרך מוכר אמנם כראש המדינה, אך עיקר סמכויות השלטון נמצאות בידי הממשלה, ובפרט בידי ראש ממשלה, הנבחרים בבחירות חופשיות.

כיום, רוב המונרכיות החוקתיות מתנהלות כדמוקרטיות ייצוגיות (מה שמכונה "מונרכיה חוקתית דמוקרטית"), אך בעבר המצב היה שונה. היו מונרכיות במדינות בעלות חוקות פשיסטיות, כמו באיטליה, ספרד, ויפן, או במדינות דיקטטוריות, כמו בתאילנד.

ממשל

מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה.

מעשה השפחה

מעשה השִׁפְחָה או סיפורה של שפחה (באנגלית: The Handmaid's Tale, "סיפורה של השפחה") הוא רומן דיסטופי ספקולטיבי מאת הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שראה אור בשנת 1985. העלילה מתרחשת בעתיד הלא-רחוק, בו חוללו נוצרים פרוטסטנטים קיצוניים הפיכה בארצות הברית והקימו תאוקרטיה טוטליטרית. הספר עוסק בתֵּימוֹת של דיכוי נשים והדרכים שבאמצעותן יכולות נשים להשיג סוכנות אישית. השם מתייחס ל"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר.

"מעשה השפחה" זכה בפרס המושל הכללי לשנת 1985, וכן בפרס ארתור סי. קלארק הראשון ב-1987. הספר גם היה מועמד לפרס נבולה, פרס בוקר ופרס פרומתאוס. הוא עובד לקולנוע, לטלוויזיה, לרדיו, לאופרה ולתיאטרון.

מפלגת הרפובליקה האסלאמית

מפלגת הרפובליקה האסלאמית (בפרסית: حزب جمهوری اسلامی, "חזב ג'מהורי אסלאמי"; באנגלית ידועה גם כ־IRP) הייתה מפלגה פוליטית באיראן, שהוקמה באמצע שנת 1979 כדי לסייע למהפכה האיראנית ולאייתוללה ח'ומייני לייסד תאוקרטיה באיראן. היא פורקה במאי 1987 לאחר שמטרותיה הושגו.

סוציאל-דמוקרטיה

סוֹצְיָאל-דֶמוֹקְרָטְיָה היא אידאולוגיה פוליטית השואפת להביא לרפורמות סוציאליסטיות באמצעים דמוקרטים. ראשית הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19, אם כי לאחר המהפכה הבולשביקית והיפרדות המפלגה הקומוניסטית מן התנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך של התמתנות אידאולוגית של התנועה תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. בהתפתחות זו אימצה התנועה הסוציאל-דמוקרטית עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בתאוריה המרקסיסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.

ערב הסעודית

הממלכה הערבית הסעודית (ערבית: أَلْمَمْلَكَة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّعُودِيَّة (מידע • עזרה) - אַלְמַמְלַכַּה (א)לְעַרַבִּיַּה (אל)סֻּעוּדִּיַּה או ٱلسَّعُودِيَّة (אל)סַּעוּדִיַּה), הידועה בעברית גם בשם סעודיה, היא תאוקרטיה אסלאמית והמדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב. היא גובלת בעיראק, בירדן, בכווית, בעומאן, קטר, איחוד האמירויות הערביות ותימן, במפרץ הפרסי בצפון-מזרחה ובים האדום במערבה. כלכלתה נשענת במידה רבה על מרבצי הנפט המצויים בה, והיא מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם. השפה הרשמית בה היא הערבית.

כ-50% מתושבי ערב הסעודית, כ-13.5 מיליון תושבים, מרוכזים בארבע ערים בלבד, ריאד, ג'דה, מכה ואל-מדינה.

פונדמנטליזם

פונדמנטליזם (יְסוֹדָנוּת על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית. באנגלית: Fundamentalism, מהמילה fundamentality, שׁוֹרשִׁיוּת. בערבית: اصولية) הוא מונח, לרוב נאמר בהקשר של דת, המתאר אמונה דתית שמאופיינת בקבלת כתבי קודש כפי שנכתבו, שאיפה לחזור ליסודות הדתיים המקוריים ושאיבת פרשנות מכתבי קודש עתיקים לסוגיות מודרניות שונות, לרבות פוליטיות ואידאולוגיות. הפונדמנטליסטים מעוניינים ליצור מצב בו ההתקדמות האנושית לא תפגע בערכי הדת העליונים. הם קוראים לשמור בקנאה על ציוויי כתבי הקודש ולחזור למקורות הדת ואף החלת חוקי הדת על החברה, אך הם לא בהכרח שוללים הישגים מודרניים. מכאן שהפונדמנטליזם היא גישה מודרנית לחברה.

פשיזם

פשיזם (באיטלקית: fascismo) הוא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית טוטליטרית. האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באירופה, במיוחד בצרפת ובאיטליה, בשלהי המאה ה-19. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה.

מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית - צרור זמורות שעוטף גרזן ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה (האימפריום) של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

קיסרופאפיזם

קיסרופאפיזם (הלחם מילים של קיסרות ו-papa - פאפא במובן אפיפיורות) הוא מקרה פרטי של תאוקרטיה. משטר בו יש מיזוג בין סמכות הממשל החילוני עם הסמכות הרוחנית של הכנסייה הנוצרית, ברוב המקרים שאליהם מתייחס המושג מתקיים משטר פוליטי בו השלטון החילוני שולט על ההיררכיה הכנסייתית וכך השליט (הקיסר) יכול להתערב גם בקביעת דוגמות ובענייני אמונה. בשאר המקרים מדובר על כך שמוסדות הכנסייה שולטים על המדינה באמצעות הקיסר הנמצא בשליטתם.

ביישום מלא של קיסרופאפיזם, ראש השלטון המדיני (קיסר) הוא גם ראש ההיררכיה הדתית (אפיפיור) וכך היה גם בתרבויות רבות בהן השליט האזרחי העליון עמד מעל כהן הדת הראשי.

דוגמה ליישום המושג נעשתה בזמן אפיפיורות אביניון, כאשר המלכים הצרפתים שלטו למעשה על הכנסייה, היו מעורבים בבחירת האפיפיור, שסר למרותם ונטלו חלק מרכוש והכנסות הכנסייה.

בשנת 1122 נחתם הסכם וורמס ששם קץ למאבק האינווסטיטורה בין הקיסר והאפיפיור סביב נושא מינוי הבישופים ומאז הוגבלה אפשרותם של מלכי המערב להתערב בבחירת נושאי תפקידים בכירים בכנסייה ומכאן שהוגבלה אפשרותם למנות איש דת שיסור למשמעתם.

רפובליקה

רֶפּוּבְּלִיקָה (בלטינית: Res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בהתאם להחלטת האקדמיה ללשון העברית קרויה בעברית בשמה הלועזי. אליעזר בן יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר).

לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה).

בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר.

הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס. במשטר ברומא שלטו שני שליטים (קונסולים) והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו.

סן מרינו, אחת המדינות הקטנות ביותר בעולם, רואה בעצמה את הרפובליקה העתיקה בעולם. היא נוסדה כבר בשנת 301, והחוקה שלה - התקפה עד עצם היום הזה - נכתבה ב-1600. המהפכה הצרפתית ידועה בכך שהביאה לתחילת קץ עידן המונרכיות ששלטו באירופה עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

רפובליקה אסלאמית

רפובליקה אסלאמית היא צורת שלטון בה המדינה נמצאת תחת שלטון תאוקרטי-רפובליקאי הנתמך על ידי מנהיגים מוסלמים. צורת שלטון זו אופיינית למספר מדינות במזרח התיכון ובאפריקה.

הרפובליקה האסלאמית מבוססת על חוקי האסלאם, ואולם לא בכל הרפובליקות האסלאמיות חוקים אלו מעל חוקי המדינה.

רפובליקה פדרלית

רפובליקה פדרלית היא צורת ממשל המהווה פדרציה ורפובליקה גם יחד. ברפובליקה פדרלית מדינות אחדות מוותרות על חלק מריבונותן ועצמאותן לטובת שלטון מרכזי משותף. לא כל פדרציה היא רפובליקה פדרלית, קיימות פדרציות שהן מונרכיות חוקתיות.

ברפובליקה פדרלית קיים שלטון מרכזי שבסמכותו לכפות את רצונו על מדינות הפדרציה במקרה הצורך. ברפובליקה פדרלית קיים איחוד כלכלי מלא בין המדינות, המתבטא בין היתר במטבע אחיד, ביטול המכסים, ריבית אחידה, וכו'. ברפובליקות פדרליות צבא אחד משותף הנתון למרות השלטון הפדרלי, וחוקה משותפת התקפה בכל המדינות. על פי רוב, ניתנות למדינות הפדרציה חופש פעולה חלקי לפחות בתחום הבריאות, החינוך והתשתיות. עיר הבירה הפדרלית נמצאת במחוז עצמאי, ולכל מדינה עיר בירה משלה.

הפרלמנט במדינה פדרלית מורכב במקרים רבים משני בתים (הסנאט ובית הנבחרים בארצות הברית, הבונדסראט והבונדסטאג בגרמניה, ועוד), כאשר באחד הבתים מוענק ייצוג שווה לכל מדינה ובבית השני מוענק ייצוג לכל מדינה לפי גודל אוכלוסייתה. כל חוק חייב לעבור אישור של שני הבתים, מה שמבטיח שהחוקים לא יפלו מדינות גדולות/קטנות לטובה/לרעה, מאחר שבאחד הבתים יש למדינות הקטנות יותר כוח ובבית האחר יש למדינות הגדולות יותר כוח.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.