תאולוגיה

תאולוגיהיוונית: theos אלוהים, logos עיון) היא חקר האלוהות (בפרט זו המסווגת כתאיסטית) וכן יחסי האדם והאלוהים וזאת באופן שיטתי על פי אמות מידה שהוחלט עליהן באסכולה מוגדרת, רציונליות, או שאינה רציונליות.

הגם שתחילתה של התאולוגיה והנחלתה בעת העתיקה במוסדות דתיים, כגון מנזרים, בימי הביניים הונהג לימודה באוניברסיטאות באירופה.

Sandro Botticelli 050
התאולוג אוגוסטינוס מהיפו (354-‏430) בציור פרסקו מ-1480
AlbertusMagnus
התאולוג אלברו הגדול שחי במפנה המאות ה-12-ה-13, נחשב לפטרונם של תאולוגים קתולים

היסטוריה של המושג

המושג "תאולוגיה" שימש בספרות היוונית הקלאסית, כשמשמעו "דיון על האל או על הקוסמולוגיה".[דרוש מקור: מדויק] אריסטו חילק את הפילוסופיה התאורטית למתמטיקה, פיזיקה ותאולוגיה, כשאת האחרון ניתן להקביל למטאפיזיקה, בה אריסטו כלל דיון בטבעו של האלהות. הוגה הדעות הלטיני מרקוס טרנטיוס וארו, אשר הושפע מהספרות היוונית, הבחין בין שלושה סוגים של דיון כזה: מיתי (המתייחס למיתוסים של האלים היווניים), רציונלי (ניתוח פילוסופי של האלים והקוסמולוגיה) ואזרחי (המתייחס לטקסים ולחובות של הדת הציבורית).

המושג אומץ על ידי מחברים נוצריים. הוא מופיע שוב בכמה כתבי יד של הברית החדשה, בכותרת של ספר ההתגלות בברית החדשה: "ההתגלות של יוחנן "התאולוג"". אך שם כנראה מדובר בשימוש שונה מעט בשורש "לוגוס", כשהכוונה אינה "דיון רציונלי" אלא "מילה" או "מסר": הכוונה היא כנראה שמחבר ההתגלות מוסר לנו את המסר האלוהי, ולא שהוא היה תאולוג במובן המודרני של המילה.

מחברים נוצריים אחרים השתמשו במושג במשמעויות שונות:

  1. כמה מחברים לטיניים, כמו טרטוליאן ואוגוסטינוס השתמשו בהבדלה המשולשת של וארו, שהובאה לעיל.
  2. אצל אבות כנסייה יווניים מסוימים, "תאולוגיה" התייחסה באופן צר לדיון על הטבע והמאפיינים של האל.
  3. אצל אבות אחרים, "תאולוגיה" יכלה הייתה להתייחס באופן צר עוד יותר, לדיון על טבעו האלוהי של ישו (במובן זה גרוגרי נאזיאנזוס כונה "התאולוג": הוא היה תומך נלהב באלהותו של ישו).
  4. במקורות יווניים ולטיניים מהעת העתיקה וגם ימי הביניים, "תאולוגיה" (במובן של "תיאור או סיפור של דרכי האל") יכלה פשוט להתייחס לתנ"ך.
  5. במקורות לטיניים סכולסטיים, המושג התייחס למחקר הרציונלי של הדוקטרינות של הדת הנוצרית, או (ליתר דיוק) הדיספלינה האקדמית שחקרה את התובנות והמשמעויות של השפה והטענות של התנ"ך ושל המסורת התאולוגית (המסורת הזו סוכמה ב"משפטים" של פטר לומברד, ספר של מובאות מאבות הכנסייה).

במובן אחרון זה משתמשים לרוב כיום (אם כי המובן השני גם הוא משמש בחלק מההקשרים האקדמיים והכנסייתים), ואם כי המושג "תאולוגיה" יכול להתייחס לכל דיון ביחס לאל או לאלים, או בעצם דיון על כל נושא דתי, הוא בדרך כלל משמש לציון המחקר האקדמי (באוניברסיטאות, סמינרים דתיים, או במקומות אחרים) של הדוקטרינות של דת כלשהי, או של היחסים והניגודים בין דתות שונות, אם כי תחום אחרון זה בדרך כלל קרוי "מחקר השוואתי של הדתות".

תאולוגיה ודתות שאינן נצרות

בחוגים תאולוגיים אקדמאיים, יש דיון מסוים סביב השאלה, האם "תאולוגיה" היא פעילות שמיוחדת לדת הנוצרית, או שגם דתות אחרות עוסקות בה. יש שאומרים כי המושג מתאים דווקא לדתות שמאורגנות סביב מערכת אמונות מורכבת – דת שמיוסדת על דוקטרינות מסוימות, שמזמינות חקירה ובדיקה, בייחוד אמונות או דוקטרינות שקשורות לאלוהים ("תאוס"), ולפיכך הוא מתאים פחות להקשרים דתיים שמאורגנים או מובנים בצורות אחרות. כך, לדוגמה, יש קורסים אקדמאיים על בודהיזם, שעוסקים בחקירה רציונלית של ההבנה הבודהיסטית של העולם, שמעדיפים את הכינוי "פילוסופיה בודהיסטית" על פני המושג "תאולוגיה בודהיסטית". אחרים טוענים כי באסלאם, הדיון התאולוגי המקביל לזה הנוצרי הוא (לפחות בתקופה המודרנית) פעילות מינורית, וכי אנלוגיה איסלאמית מתאימה יותר לדיון התאולוגי הנוצרי היא החקירה והפיתוח של החוק האיסלאמי – השריעה.

תאולוגיה והפילוסופיה של הדת

התאולוגיה בדרך כלל מניחה את האמיתות של לפחות חלק מהאמונות בדתיות, ולפיכך היא שונה מהפילוסופיה של הדת, שאינה מניחה את אמיתותם של אמונות דתיות כלשהן.

בעקבות כתביו של התאולוג האמריקאי האנס פריי, נוכל לתאר את היחס בין התאולוגיה לפילוסופיה של הדת באופן הבא: בקצה אחד של הקשת נמצא דיונים על תופעות וטענות דתיות, כאשר הדיון הוא כולו במושגים של דיספלינה חילונית כלשהי (כגון פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה חברתית), ללא התייחסות לדעותיהם של מאמיני אותה הדת לגבי התופעות והטענות האלה (לבד מכאשר הדעות הן סימפטומים של התופעה שהחוקר מנסה להסביר). בקצה השני של הקשת ישנם דיונים של התופעות והטענות האלה, שמשתמשים אך ורק במושגים של המאמינים הדתיים עצמם, כשהם חוקרים את המבנה הפנימי של ראיית עולם דתית כלשהי. בין שני הקיצוניות האלה ישנו גיוון גדול של מחקר תאולוגי, שמחפשים התאמה בין שני סוגי התיאור האלה – ודבר זה נכון לגבי הגישות התאולוגיות השמרניות כמו גם לגבי הגישה הליברלית. (לדוגמה, תאולוג שמרן עשוי להקביל בין טענות שנמצאות בכתבי הקודש של הדת לגבי אירועים היסטוריים, לבין תיאור של העבר כפי שהוא עולה מהמחקר ההיסטורי, כשהוא טוען שיש התאמה בין שני התיאורים ואולי שיש אף קשר חזק יותר. תאולוג ליברל עשוי להיות מעוניין יותר בחקר ההתאמה בין הטענות האתיות של הדת לבין הרעיונות של פילוסופיה חילונית כלשהי, כגון האקזיסטנציאליזם). אך יש הבדלים בין סוגי הדיונים האלה, כאשר יש שמעניקים את העדיפות לדיון החילוני או לתיאור הדתי הפנימי: איזה דיון הוא שקובע את סדר היום, איזה הוא שמחליט בסופו של דבר, וכן הלאה. במושג "תאולוגיה" ניתן להשתמש על מנת לציין כל אחד מהדיונים האלה, וכן את הקיצון שמגביל עצמו לתיאור דתי עצמי; המושג "פילוסופיה של הדת" מתאים לקיצוניות השנייה, ולדיונים רבים שנמצאים באמצע; אך מתברר כי הוא יוגבל להתאמות שמעניקות עדיפות לדיון החילוני.

במידה שבה התאולוגיה סומכת על המושגים של מאמיני הדת עצמה, מסתבר כי היא תחקר בידי אלה שיש להם מחויבות כלשהי למושגים הללו: כלומר, או בידי מאמינים של הדת, או בידי אוהדים של הדת הזו. אמנם, אין צורך להיות מאמין כדי להיות תאולוג: יש שלומדים תאולוגיה פשוט כדי להבין טוב יותר את מבנה הדת ואת המשמעויות שלה, או כסוג של ניסוי חשיבה – אם כי ככל שמתרחקים מהקצה של הפילוסופה של הדת לכיוון התאולוגיה, המאמינים נעשים יותר ויותר שכיחים.

תאולוגיה וטרנספורמציה

בנצרות המזרחית, יש דגש גדול יותר על תפילה מאשר על חשיבה אינטלקטואלית ולימוד כדרך להבין ולהתקרב לאל, ולפיכך כ"תאולוגיה" הנכונה. אבות כנסייה מוקדמים רבים תיארו את התאולוג כאדם ה"מתפלל באמת".

באופן דומה, נוצרים אחרים, וכן מאמינים בדתות אחרות, מאמינים כי לימוד על האל ללא כל יחס או רצון ליחס עם האל הוא דבר כמעט חסר משמעות, והם מאמינים כי רק ביחס כזה אפשר להפגש עם האל באופן מספיק על מנת לאפשר בחינה והבנה של הטענות על האל. אך אחרים טוענים כי אפשר לעסוק בנושאים שקשורים לאל כניסוי היסטורי, אנתרופולוגי, או סוציולוגי, ויחד עם זאת לא לרצות להיות קשור באופן אישי לאל כפי שהוא מוצג בדת.

אך באופן כללי יותר, תאולוגים רבים מסכימים כי מכיוון שהנושאים שהתאולוגיה עוסקת בהם קשורים לאמונות ולהתחייבויות העמוקות ביותר של האדם, בלתי אפשרי ללמוד תאולוגיה באופן מנותק לחלוטין: המחקר התאולוגי מערב את העצמיות באופן שגורם לאובייקטיביות להיות קשה. המחקר התאולוגי (אם יעשה ברצינות ועם ראש פתוח), טוענים אותם תאולוגים, יביא פעמים רבות לשינוי אישי כלשהו – אם כי השינוי הזה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אב מנזר

אַב מִנְזָר, או אֵם מִנְזָר, הוא אדם העומד בראש מנזר.

אוניברסיטת ייל

אוניברסיטת ייל (באנגלית: Yale University) היא אוניברסיטה פרטית הנמצאת בניו הייבן, קונטיקט, ארצות הברית. נוסדה בשנת 1701 בשם "בית הספר הקולגיאלי", והיא המוסד להשכלה גבוהה השלישי בקדמותו בארצות הברית, וחברה בליגת הקיסוס. ייל היא מהאוניברסיטאות היוקרתיות והסלקטיביות ביותר בעולם.

מוסדותיה הנודעים ביותר הם פקולטת ייל למדעים ואמנויות, בית הספר לתואר ראשון – מכללת ייל, ופקולטת ייל למשפטים. משתי האחרונות יצאו מספר נשיאים אמריקאיים וראשי מדינות זרות. בשנת 1861, הפקולטה למדעים ואמנויות הייתה לבית הספר הראשון בארצות הברית שהעניק תואר דוקטור. ראויות לציון הן פקולטת ייל לדרמה, שהכשירה מספר שחקנים וכותבים בולטים בהוליווד וברודוויי, ונוסף על כך הפקולטות לאמנות, תאולוגיה, יערנות וסביבה, מוזיקה, רפואה, ניהול, סיעוד ואדריכלות.

נכסיה של האוניברסיטה מוערכים בכ-22.9 מיליארד דולר כספי תרומות (השניים בגודלם מכל מוסד אקדמי) וביותר מתריסר ספריות שמחזיקות 12.5 מיליון כרכים (ההופכים את ייל למערכת הספריות השנייה בגודלה בעולם). בייל מועסקים 3,300 חברי-צוות הוראה, שמלמדים 5,300 סטודנטים לתואר ראשון ו-6,000 סטודנטים בפקולטות. ייל מאורגנת כארגון ללא מטרות רווח.

70 החוגים הראשיים בתואר ראשון של ייל ממוקדים בעיקר בשבע האמנויות החופשיות, ומעט ממחלקות התואר הראשון הן קדם-מקצועיות. חלוקת הסטודנטים לתואר ראשון היא 20% במדעים, 35% במדעי החברה, ו-45% באומניות ומדעי הרוח. כל הפרופסורים בעלי הקביעות באוניברסיטה מלמדים קורסים לתואר ראשון. בכל שנה מתקיימים בייל יותר מ-2,000 קורסים לתואר ראשון.

שיטת הדיור של ייל היא מכללת-מגורים, או מעונות, כדוגמת אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג'. בכל מעון דרים חתך-רחב ייצוגי מגוף הסטודנטים לתואר ראשון ונמצאים בו מתקנים ושירותים, סמינרים, מורי הפקולטה, עמיתים ללימודים, וצוות תומך. נכון לשנים 2008–2009, ישנם 12 מעונות, וקיימת תוכנית לפתוח שניים נוספים ב-2013. המעונות הקיימים קרואים על שם נשיאי ייל קודמים, מקומות המשכן הקודמים של הקמפוס, ודמויות היסטוריות מקומיות.

תוכניות הלימודים הגבוהים של ייל כוללות את הפקולטה למדעים ואמנויות – הכוללת 53 תחומים כגון מדעי הרוח, מדעי החברה, ביולוגיה, מדעי הפיזיקה, והנדסה – ואת הפקולטות המקצועיות לאדריכלות, אמנות, תאולוגיה, דרמה, יערנות ומדעי הסביבה, משפטים, ניהול, רפואה, מוזיקה, סיעוד, ובריאות הציבור.

ייל ואוניברסיטת הרווארד היו יריבות כמעט בכל תחום אפשרי במשך רוב ההיסטוריה שלהן, במיוחד בתחומים האקדמיים, במרוצי חתירה ובפוטבול. בספורט, מרוץ הרווארד-ייל בחתירה ו"המשחק" (פוטבול) הם אירועים שנתיים.

נשיא ייל ריק לוין סיכם כך את סדר העדיפויות של המוסד למאה הרביעית שלו: "קודם כול, כאחת מאוניברסיטאות המחקר הטובות ביותר של האומה, ייל מחויבת באופן מובהק למצוינות במערכת החינוך לתואר ראשון. שנית, בפקולטות הגבוהות והמקצועיות, וכן במכללת ייל, אנחנו מחויבים לחינוך המנהיגים העתידיים."

בכינויים "אליים" (Elis, על שם אליהוא ייל) ו"ייליים" (Yalies) משתמשים לעיתים קרובות, הן בתוך ייל והן מחוצה לה, ככינוי לסטודנטים בייל.

אימננטיות

אימננטיות היא מושג בתאולוגיה, בפילוסופיה ובמטאפיזיקה, המציין חשיבה וקיום לפי המהות הפנימית, הטבועה והכלולה בעולם, ועל פי חוקים ברורים וקבועים, חוקי העולם הפיזי. זאת בניגוד לאופן חשיבה חיצוני לקיום, שהוא גם גמיש ומופשט, שהוא טרנסצנדנטי.

איקונין

בנצרות, איקונין (ביוונית: Εικων, "דמות") הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של ישו הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים.

אסלאם סוני

האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם. מקור השם 'סונים' (בערבית: "أهل السنة والجماعة"; תעתיק מדויק: אהל א (ל)סֻנה ואלג'מאעה, ובקיצור: أهل السنة – אהל א (ל)סֻנה) לקוח מהמילה הערבית "סונה" ("سنة") שפירושו נוהג, דרך חיים.האסלאם הסוני מחולק לארבע אסכולות הלכתיות, אך כולן נחשבות לגיטימיות באורתודוקסיה הסונית. מקובל לראות באסלאם הסוני זרם מאוחד שלאורך ההיסטוריה שמר על בסיס פוליטי ודתי יציב, ועל כן הוא לא התפצל לכתות שונות מראשיתו ועד ימינו. בניגוד לאסלאם הסוני, האסלאם השיעי, הזרם השני בגודלו באסלאם, מפולג לכתות רבות.

אפוקליפסה

אפוקליפסה (ביוונית: ἀποκάλυψις, אפוקליפסיס) משמעותה "התגלות". היות שרוב הספרות האפוקליפטית עוסקת באסכטולוגיה, קיבלה המילה משמעות משנית ועממית הקשורה לאחרית הימים. עם זאת, אין זה הכרחי שחיבור אפוקליפטי יעסוק באחרית הימים.

עמוס פונקנשטיין מגדיר את האפוקליפסה במילים הבאות: "קץ העולם קרוב. מעטים יוותרו בחיים כדי לחזות בלידתו של עידן חדש ונשגב. העולם הישן, המלא צער ומכאוב, יקרוס תחת כובד רשעתו. תחתיו יקום עולם חדש בכל המובנים: חברה חדשה וסדר קוסמי חדש".

הגדרת הז'אנר לקוחה משמו של הספר האחרון בברית החדשה, חזון יוחנן, המתייחס לאחרית הימים ולהופעתו של ישו מחדש. כיום המושג מייצג את כל התפיסות הנוגעות לאחרית הימים ולגאולה מהמציאות המוכרת לנו. זהו ספר ידוע ביותר בתחום, והשפעתו עצומה. בספר זה מופיעים ביטויים ומושגים רבים כגון: "ארבעת פרשי האפוקליפסה", "ירושלים של מעלה" ורבים נוספים. הספר היה בסיס לאלפי יצירות אמנות בכל התחומים והשפיע אף על מהלכים בהיסטוריה כגון מסעות הצלב. עם זאת, התפיסה האפוקליפטית התחילה אף לפני כתיבת הספר וסביר להניח שיוחנן כותב הבשורה (שלא לגמרי ברור מיהו), מחברו של חזון יוחנן, כבר הכיר את חזון אחרית הימים כפי שהוא מופיע בספר דניאל.

אפוקליפסות חשובות אחרות הן חזון החיות (שהיא יחידה בתוך ספר חנוך א' וספר חנוך ב' מן הספרים החיצוניים), חזון עזרא (המכונה גם "עזרא הרביעי"), ספר ברוך השני, וכן חיבורים וקטעי חיבורים שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה. יש גם גרסה שונה:

אחרית הימים היא סוף של עידן, תקופה.

לדוגמה: בשנות ה-2000 הסתיימה תקופת הדגים - התקופה של ישו. ואחרית הימים מלהבדיל מביום הדין הוא לא היום האחרון, "הסוף", אלא רק סיום של תקופה.

דוגמה

דּוֹגְמָה (מיוונית δόγμα - דעה) היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת.

המושג הופיע לראשונה ביוון העתיקה כאשר פילוסופים "חיוביים" כונו דוגמטיקנים, להבדילם מפילוסופים ספקניים שהטילו ספק בדברים וניסו להתמודד עם ספק זה. קאנט כינה בשם דוגמה, פילוסופיה מטאפיזית העוסקת בעניינים החורגים מתחום הניסיון כגון אלוהים, אלמוות ועוד. פילוסופיה זו מחזיקה באמיתות שלא ניתן להוכיחן בעזרת התבונה.

הביאה השנייה

הביאה השנייה או ההתגלות השנייה הוא מונח באסכטולוגיה הנוצרית הבא לתאר את ביאתו השנייה של ישו, משיח הנוצרים באחרית הימים; האמונה בה היא אחת מהדוגמות הנוצריות ומופיע ב"קרדו" (אני מאמין) הנוצרי.

לפי הברית החדשה, הבטיח ישו לפני מותו לשוב ולהופיע, ומאמיניו מחכים מאז לשובו. הביאה השנייה מזוהה עם הארמגדון ועם מלחמת גוג ומגוג כאירועים שיסיימו את התקופה ה'טבעית' בבריאה.

בברית החדשה, אף שהיא נזכרת מספר פעמים, חזרתו של ישו אינה מפורטת כל צרכה, (למעט בחזון יוחנן, בעיקר בפרק כ פסוקים 4-6) ותיאורה שופע מטאפורות ואלגוריות. מסיבה זו צמחו לתיאורים אלה פרשנויות רבות, ומעטים הם הטוענים להבנה מוחלטת שלהם. ברם, על רוב הנוצרים מוסכם שישו ישוב לעולם הגשמי באחרית הימים כדי לשפוט את החיים והמתים (אשר יקומו לתחייה) ביום הדין ולהקים את מלכות האל, שאליה יורשו להיכנס רק הצדיקים ואשר תימשך לעולמי עד. בכך, על-פי הנצרות, תבואנה נבואות אחרית הימים שב"ברית הישנה" (התנ"ך) לידי קיום.

אף על פי שהזרמים המרכזיים בנצרות אינם מציינים את התאריך המדויק שבו תתרחש הביאה השנייה, במהלך ההיסטוריה היו מספר ניסיונות לנבא את התאריך שלה:

ויליאם מילר וחסידיו ציפו שהביאה השנייה תקרה ב-1843, לאחר שהיא לא קרתה, הם ציפו לה שנה מאוחר יותר ב-22 באוקטובר 1844 ואחר-כך ב-1851. לאחר-מכן כמה מהמילריטים (אדוונטיסטים) ייסדו את כתות הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי ועדי יהוה.

אלה האחרונים ניבאו שהביאה השנייה תתרחש ב-1914, ולאחר-מכן "דחו" אותה ל-1915, 1918 ול-1975.

עמנואל סבנדבורג ו"הכנסייה החדשה" מאמינים כי הביאה השנייה התרחשה באמצעות כתביו של סבדנבורג ושהמשפט השמימי של כל החי כבר התרחש, בעולם הרוחני, ב-19 ביוני 1770.

אדגר קייס ניבא שהביאה השנייה תתרחש ב-1998. חסידיו טוענים להגנתו כי זוהי השנה שבה החל ההריון שבסופו ישו השני יוולד, בהתאם לנבואה מאת נוסטרדמוס, ב-1999.

החטא הקדמון

החטא הקדמון הוא מושג יסוד בתאולוגיה של הנצרות המערבית המתאר את החטא הבסיסי, שבעקבותיו נענש העולם כולו עד היום. חטא זה הוא חטא עץ הדעת שמסופר בספר בראשית, ושבעקבותיו סולקו אדם וחוה מגן העדן.

גם ביהדות ישנם כיום שמשתמשים במושג 'החטא הקדמון' בהקשר של חטא עץ הדעת, אך השימוש התאולוגי המרכזי במושג זה נעשה בנצרות.

השילוש הקדוש

השילוש הקדוש (ארמית: תְּלִיתִיוּתֶא קַדִישְׁתָּא, בכתיב סורי: ܬܠܝܬܝܘܬܐ ܩܕܝܫܬܐ; יוונית: Αγία Τριάδα, לטינית: Sancta Trinitas) יכול להיות אמונת יסוד בנצרות אשר אולי מתייחסת למהותו של האלוהים ושאולי לפיה, אף שיש סיכוי שקיים רק אל אחד, ניתן להניח שיש לו שלוש פנים הכנראה זהות במהותן ובמה שהן, אך כל אחת גם בעלת אישיות נבדלת ועומדת בפני עצמה – האב, האל הבן או הלוגוס האלוהי שהתגשם בבשר בישו, ורוח הקודש. השילוש הוא עקרון אמונה עליון כמעט בכל הכנסיות מאז המאה הרביעית, כשהחולקים על כך סומנו כמינים. יש כיום אך קומץ של קבוצות המגדירות את עצמן נוצריות ושוללות אותו, אם כי היתר בדרך כלל לא מקבלות אותן כלגיטימיות. השילוש מבוסס בין היתר על הכתוב בברית החדשה בספר מתי כ"ח:י"ט, "ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש". לפי הפרשנות הנוצרית האורתודוקסית, רעיון זה מופיע בבירור במקומות רבים בברית הישנה ובברית החדשה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו בבשורה על פי לוקאס וגם בתיאור בריאת העולם בספר בראשית ובמקומות נוספים. עקרונות השילוש אושררו, בוררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-4 ומאה ה-5 בתגובה לרעיונות כפירה שונים. העיסוק התאולוגי בשילוש הוסיף להעסיק את הזרמים הנוצריים השונים, בעצימות משתנה, מאז ועד ימינו.

ועידה אקומנית

בנצרות, ועידה אקומנית היא סוג של סינוד, או כנס של בישופים, הנבדלת מסינוד בכך שבמסגרתה מתכנסים בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה האקומנית המכונה לעיתים בכינוי "סינוד כללי", דנה בנושאי אמונה ופולחן.

המונח "העולם הנוצרי" כלל במקור את הכנסייה הקתולית האורתודוקסית, אשר התפצלה בשנת 1054 לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית. מאז, רוב הקתולים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו הבישופים של הכנסייה הקתולית והכנסיות הקתוליות המזרחיות ותו לא, ורוב האורתודוקסים מאמינים ש"כלל הבישופים" פירושו כלל הבישופים מהכנסיות האורתודוקסיות העצמאיות (אוטוקפאליות) ותו לא. לפיכך, מאז הפילוג בין הכנסיות לכל כנסייה היו הוועידות האקומניות שלה.

שמות נוספים מקובלים לוועידה אקומנית הם קונציל (או ויעוד בעברית) ומועצה.

חטא

בדת, חטא הוא הפרה של נורמה מוסרית, לרוב חוק אלוהי, שנקבעה על ידי ישות עליונה. החטא יכול לנבוע מקיום או מאי קיום של מעשה מסוים או ממחשבה על או מדחף לעשיית דבר אסור. ישנן דרגות חומרה שונות של חטא, כאשר על חטאים מסוימים יש דין מיתה ואילו על אחרים יש כפרה. התפיסה הדתית של איזה מעשה נחשב לחטא משתנה בהתאם לדת, למדינה ולזמן. חטאים אחדים התגלגלו לחוקים ולאיסורים אוניברסליים, כגון רצח וגניבה, ואילו מעשים אחרים הנתפסים כחטאים על פי דתות מסוימות, כגרגרנות וכמשכב זכר מקובלים היום בצורה נרחבת יותר מבעבר בקרב חברות מסוימות.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מזבח

מזבח הוא כל מבנה שנועד להעלאת קרבנות והבאת מנחות; ובהשאלה גם שולחן המשמש בעבודת הקודש בכנסיות נוצריות.

נשמה

בהשקפות רוחניות, הנשמה היא הצד הרוחני של האדם.

סכולסטיקה

סְכוֹלַסְטִיקָה או סְכוֹלַסְטִיצִיזְם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים באירופה. מקור המונח בלטינית: scholasticus – "זה השייך לאסכולה" (מיוונית: σχολαστικός, "אדם העוסק בפעילויות פנאי. זה שיש לו פנאי להרהר ולחשוב").

סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר, אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך ההתנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית (שיטת הלימוד של הנזירים הנוצרים) שהתקיימה לפניה. החשיבות המיוחסת לה נובעת מהשימוש שלה בהיגיון (לוגיקה) ככלי למתן תשובות לשאלות פילוסופיות ותאולוגיות. זאת בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית, שהסתמכה בעיקר על הכתוב בכתבי־יד עתיקים, ללא דגש על עקביות לוגית.

מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא תשובות לשאלות או להתיר סתירות. היא הייתה נפוצה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים, אך היא ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.

פטליזם

פטליזם (מלטינית: fatum, הקרוב ל"גורלי" בעברית), הוא שם תואר להשקפה לפיה האדם כבול לסדר טבעי וקבוע מראש של התרחשויות בעולם. כלומר אמונה בגורל מוחלט וידוע מראש המכתיב את חייו.

ניתן לדבר על שלשה מובנים שונים לפטליזם:

האמונה ולפיה אין לאדם בחירה חופשית לפעול אחרת מכפי שהוא נוהג בפועל; אמונה שהאדם כלל איננו מסוגל לעצב את העתיד או את מעשיו שלו עצמו.

מנטליות פסיבית נוכח אירוע הצפוי להתרחש, משום שהוא נתפס כבלתי ניתן לשינוי. פרידריך ניטשה כינה זאת 'פטליזם טורקי'.

הענקת ערך נורמטיבי חיובי לגישה פסיבית כלפי החיים, כעדיפה על גישה הפוכה המנסה להיאבק בזרם האירועים ולשנותם.תחושת הגורל היא ככל הנראה בין התחושות האנושיות העתיקות ביותר,[דרוש מקור] הגורל הוא כוח שאי אפשר לעמוד בפניו שנתפש כקובע את העתיד. לפי המיתולוגיה היוונית זהו כורח בלתי ניתן לביטול אליו נכנעים אפילו האלים (כפי שהודו הפיתיות של דלפי). במיתולוגיה הרומית הגורל מיוצג על ידי שלוש המוירות (ה"פרסאות"), ועל ידי שלוש הנורנות במיתולוגיה הנורדית.

הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' (ג, יז, הדעת הג'), מייחס תפיסה זו גם ל"כת האשעריה מן הישמעאלים", כלומר לחוג פילוסופי מוסלמי שהיה קיים בתקופתו.

בדתות שונות, בעלי תפקידים שונים מנסים לקרוא את צפונות הגורל - הנביא, השאמאן, וכיוצא באלה. גם כיום יש המאמינים בכוחם של חוזים שונים (קוראים בכף יד, קוראים בקפה וכו').

מקס ובר בחיבורו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" המנתח סוציולוגית את הקפיטליזם טוען שנצרות הפרוטסטנטית (ובמיוחד בגרסתה הקלוויניסטית), בעקבות הרפורמציה ויתרה על הקשר המתווך בין האדם לאל, כפי שהתקיים בתפיסת הנצרות הקתולית. במקום תפישה זו העמידה הרפורמציה, לפי ובר, את התפיסה הטרנסצנדנטית של האל, שגררה גישה פטליסטית לקיום האנושי. ואולם, טוען ובר, דווקא משום כך האמינו פרוטסנטיים כי הצלחה בחיים פירושה אישור אלוהי חיובי. משום כך הופיע באופן פרדוקסלי, תמריץ מעשי לאידיאל אקטיבי של יזמות ופעלתנות אנושית לשם השגת ההצלחה הזו.

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים.

תאולוגיה נוצרית

התאולוגיה הנוצרית היא תאולוגיה או שיח, המתייחסת לישו וקורותיו כאל "דבר האל" (יוונית עתיקה: λόγος θέου \ logos theou, לטינית: "Verbum Dei") ומהווה ניסיון לברר את "טעם האמונה הנוצרית".

התאולוגיה הנוצרית היא תחום השיח בנוגע לאמונה הנוצרית. העוסקים בה מחולקים על פי פלגי האמונה הנוצרית. תאולוגים נוצרים משתמשים בניתוח רציונלי וטיעון לוגי על מנת להבין, להסביר, לבחון, לבקר, להגן או לקדם את הדוקטרינה הנוצרית. התאולוגיה הנוצרית מאפשרת הבנת התפיסה הנוצרית יותר לעומק, לערוך השוואה בין הנצרות לבין דתות ותרבויות אחרות, להגן על הנצרות מפני ביקורת, לאפשר רפורמות, לסייע בהפצת הנצרות, לבחון את מקורות התרבות הנוצרית וליתן מענה לסוגיות וצרכים עכשוויים. במילותיו של אנסלם מקנטרברי, תאולוגיה נוצרית היא Fides Quaerens Intellectum, כלומר, אמונה המחפשת הסבר לעצמה.

לתאולוגיה הנוצרית הייתה השפעה חשובה על תרבות המערב, בעיקר באירופה בתקופה הפרה-מודרנית.

יש המחלקים את העיסוק בתאולוגיה כדיסציפלינה אקדמית לארבעה תחומים עיקריים שונים:

תאולוגיה של כתבי הקודש הנוצריים (כלומר, הניסיון לנתח את הכתבים)

תאולוגיה שיטתית

ניתוח היסטורי

תאולוגיה פרקטית (הטיפול בבעיות יום יום)חלוקות אחרות מתמקדות בהוגי דעות נוצריים ובפילוסופיה שלהם; או בזרמים שונים בנצרות.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפש • תאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.