תאודול ריבו

תאודול ארמן ריבו (צרפתית: Théodule-Armand Ribot‏; 18 בדצמבר 18399 בדצמבר 1916) היה פסיכולוג צרפתי ונחשב כאבי הפסיכולוגיה בצרפת.

תאודול ארמן ריבו
Théodule Ribot
Théodule Ribot
תאודול ריבו
לידה 18 בדצמבר 1839
גנגאן, צרפת
ידוע בשל פסיכולוגיה

ראשית דרכו

ריבו נולד בגנגאן (Guingamp) בחבל ברטניה אשר בצרפת ולמד בבית הספר התיכון סן-ברייה. לאחר מכן הצטרף לצוות ניהול בית הספר. כשעזב משרה זו, השתקע בפריז, והחל ללמוד בשנת 1864 באקול נורמאל סופרייר. הוא קיבל תואר "agrégé" בשנת 1866 וסיים דוקטורט ב-1875. תזת הדוקטורט שלו, שפורסמה בשנת 1882, Hérédité: étude psychologique, היא ממחקריו המפורסמים והמשפיעים ביותר.

ריבו לימד פילוסופיה בבית-הספר התיכון בעיר וזול (Vesoul) ובתיכון בלוואל (Laval). לאחר מכן חזר לפריז כדי להקדיש עצמו למחקריו בפסיכולוגיה ניסויית. בשנת 1885 העביר סדרת הרצאות בנושא זה בסורבון, וב-1888 התמנה לראש הקתדרה לפסיכולוגיה ניסויית בקולז' דה פראנס .

גישתו המקצועית

הגישה הפוזיטיביסטית של ריבו עוצבה בעקבות תאוריות האבולוציה של הרברט ספנסר וג'ון היולינגס ג'קסון, על ידי הפסיכולוגיה האסוציאטיבית הבריטית, ועל ידי נוירופיזיולוגיה ניסויית גרמנית.

על בסיס שיטות מחקר ניסוייות וסינתזות, תיאר ריבו את השפעת התורשה על תופעות נפשיות. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לפן הפיסי של חיי הנפש, והתעלם מכל גורם רוחני או לא-חומרי באדם. בספרו הפסיכולוגיה האנגלית בת-זמננו (La Psychologie anglaise contemporain, 1870) הוא מציין את אהדתו לאסכולה הסנסציונליסטית, ואת תרגומו לעקרונות הפסיכולוגיה של הרברט ספנסר.

שכחה והיזכרות

ריבו היה מחברה של מונוגרפיה רבת השפעה במאה ה-19 על שכחה והיזכרות, מחלות הזיכרון: מאמר בפסיכולוגיה פוזיטיבית (Les Maladies de la mémoire, 1881). ספרו של ריבו הוא בו זמנית דין-וחשבון על הזיכרון ועל טבעו של האני והמודעות העצמית (le moi). כפי שריבו מציג זאת, העצמי נחווה כשני מצבי קיום תלויים החודרים זה את זה הדדית (בדומה לזיכרון אצל מרסל פרוסט).

הראשון ביניהם הוא סך כל מצבי המודעות העכשוויים; ריבו עורך אנלוגיה בין מובן זה של העצמי עם שדה ראייה: התפיסה במרכז השדה חדה ומפורטת, אך באזור השוליים של שדה הראייה היא הופכת פחות מדויקת. במהלך אירועים רגיל, הרשמים והזיכרונות שנתפסים במרכז המודעות מוחלפים ברשמים חדשים ונגישים יותר. הרשמים שהעתקו נדחפים למצב מודעות נמוך יותר, בשולי המודעות. הרשמים שנותרים במרכז המודעות מתאחדים כעת סביב רשמים חדשים, כפי שעשו לפני-כן. רכז תשומת הלב שמופיע "הופך לנקודה בה נוצרות אסוציאציות חדשות; ובאופן זה הרכב חדש, אגו חדש [le moi], נוצר"[1]. ארגון חושף ונוזלי זה של מצבי תודעה הנו שווה ערך למה שאנו עשויים לקרוא לו עצמי סינכרוני.

העצמי הדיאכרוני, "האישיות המודעת" על-פי ריבו, מכיר וחווה את עצמו דרך המשכיותו עם העבר. זהו העצמי כסובייקט של ההיסטוריה של עצמו. ככזה, זהו דבר מיוצר, מוזן ומחודש על ידי הזיכרון. כמו העצמי הסינכרוני, זוהי תופעה שמשנה צורה במהירות, שעוברת ללא הפוגה דרך שלבי גדילה, דגנרציה ושעתוק. אך חידוש עצמי הוא אפשרי רק משום שמקום לזיכרונות חדשים ואסוציאציות חדשות נוצר כל הזמן. והמקום זמין רק משום שזיכרונות ישנים דוהים, ונחלשת יכולתם לעורר רגשות אליהם קושרו בעבר, עד שלעיתים הם אינם אלא זיכרונות של זיכרונות. לשון אחר, התזה של ריבו היא שהשכחה היא בו-זמנית נורמאלית והכרחית: "לחיות פירושו לרכוש ולאבד; החיים מורכבים מהתפרקות כמו-גם מצבירה. שכחה היא התפרקות...ללא ההחרבה הטוטאלית של מספר רב מאוד של מצבי תודעה, וההדחקה הזמנית של רבים אחרים, היזכרות הייתה דבר בלתי אפשרי. שכחה, מלבד במקרים מסוימים, אינה מחלה של הזיכרון, אלא תנאי לבריאות ולחיים"[2].

אמנזיה

בסכמה של ריבו, העצמי והמודעות-העצמית תופסים מרחב קיומי אשר תחום, מצד אחד, בהיפר-אמנזיה, זכירה רבה מדי, "מצב בו פעולות, רגשות או רעיונות מהעבר מועלות בחיות רבה אל הנפש, שבמצבה הטבעי הייתה שוכחת לחלוטין אותם"[3]. מצד שני, גבול המודעות העצמית הוא אמנזיה, זכירה מעטה מדי. ריבו מתאר ארבע קטגוריות של אמנזיה:

  1. צורה מולדת הקשורה ליכולות קוגניטיביות מופחתות.
  2. צורה זמנית המסומנת בהתקפה פתאומית והפוגה פתאומית.
  3. צורה פְּרוֹגְרֶסִיבִית המתויגת דרך התפרקות מבנה הזיכרון.
  4. צורה לה הוא קורא "אמנזיה תקופתית"[4].

בשלוש הקטגוריות הראשונות, אמנזיה שווה לאובדן זיכרון שנגרם כתוצאה מהתרוששות פתולוגית או מפירוק העצמי. בקטגוריה הרביעית, אמנזיה היא אקט הסתרה והיא גורמת לטרנספורמציה פתולוגית של העצמי.

מקרים של אמנזיה תקופתית מחולקים לשני סוגים. "הצורה המתקדמת" המורכבת משינוי אישיות מודעות: כל אישיות מעוכבת על ידי מלאי הזיכרונות שלה, ואף אישיות אינה יכולה לבוא במקום רעותה. ריבו קרא למצב זה "מודעות כפולה". בנוסף לסוג המפותח הזה של אמנזיה תקופתית, ישנה "צורה לא מפותחת" אותה מקשר ריבו עם "קורבנות סומנמבוליזם (somnambulism), טבעי או נגרם". סומנמבוליזם מקביל פחות או יותר למה שמכונה כיום מצב היפנוטי או דיסוציאטיבי.

פרסומים

  • La Psychologle anglaise contemporaine (1870)
  • L'Hérédité. Étude psychologique (1873)
  • La Philosophie de Schopenhauer (1874)
  • La Psychologie allemande contemporaine (1879)
  • Les Maladies de la mémoire (1881)
  • Les Maladies de la volonté (1882)
  • Les Maladies de la personnalité (1885)
  • ''La Psychologie de l'attention (1888)
  • La Psychologie des sentiments (1896)
  • L'Evolution des idées genérales (1897)
  • Essai sur l'imagination créatrice (1900)
  • La Logique des sentiments (1904)
  • Essai sur les passions (1906)

הערות שוליים

  1. ^ Ribot, Diseases of Memory: An Essay in the Positive Psychology 1883: 107, 108
  2. ^ Ribot 1883: 61
  3. ^ Ribot 1883: 174
  4. ^ Ribot 1883: 79
1839

שנת 1839 היא השנה ה-39 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1839 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

18 בדצמבר

18 בדצמבר הוא היום ה־352 בשנה (353 בשנה מעוברת), בשבוע ה-51 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 13 ימים.

1916

שנת 1916 היא השנה ה-16 במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1916 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

9 בדצמבר

9 בדצמבר הוא היום ה־343 בשנה (344 בשנה מעוברת), בשבוע ה־50 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 22 ימים.

אבוליה

אַבּוּלְיָה (לפי מונחי האקדמיה ללשון העברית: רִפְיוֹן הָרָצוֹן; בלועזית: Abulia או Aboulia; ביוונית: αβουλία – אי רצון), הוא מונח המתאר מצב נוירופסיכיאטרי פתולוגי של שיתוק כוח הרצון, איבוד המוטיבציה ואיבוד היכולת ליזום פעולות מונחות מטרה, לקבוע מטרות ולהחליט החלטות. המונח היפרבוליה (Hyperbulia) מציין את המצב ההפוך של אבוליה.

מבחינה פילוסופית ישנו הבדל גדול בין תרגום המונח ל"רפיון הרצון" לבין תרגומו ל"אי רצון". רפיון הרצון הוא מצב מוכר ברפואה במקרים של הפרעות פסיכולוגיות כגון דיכאון סכיזופרניה דמנציה ועוד, שבהם נחלש כח הרצון. היעלמות מוחלטת של כח רצון היא רעיון מופשט שלמעשה לא יכול להיות קיים אצל בן אנוש בצורה מוחלטת. אי רצון מוחלט פירושו היעלמות החוויה והזהות, וגם אם נראה שהוא יכול להתקיים לרגעים מסוימים מצב תמידי שלו לא אפשרי. ישנה היחלשות בכח הרצון או עיוותים שלו אך לא יתקיים מצב של חוסר רצון מוחלט.

לאיבוד הרצון והתשוקה קיים גם היבט חיובי בהשקפות שונות בבודהיזם ודתות קרובות, המוזכרת כדרך המביאה את האדם למצב של נירוונה.

אנהדוניה

בפסיכיאטריה, אנהדוניה (בלועזית: Anhedonia; מיוונית: αν (אנ) - ללא, ηδονή (הדונה) - הנאה; על פי האקדמיה ללשון העברית: אִי-נֶהֱנוּת) היא היעדר יכולת לחוות הנאה מאירועי חיים הנחשבים למהנים, כגון אכילה, פעילות גופנית, ואינטראקציות חברתיות או מיניות. מאותו מקור יווני באה גם המילה "הדוניזם" - תורה שלפיה ההנאה או האושר (של החושים, או לפי חסידי אפיקורוס - של הנפש כולה) צריכה להיות השאיפה המרכזית בחיים.

ב-DSM וה-ICD מזוהה אנהדוניה כאחד מתסמיני המפתח של דיכאון. אנהדוניה קיימת גם בסכיזופרניה, שבה היא אחת מארבעת התסמינים השליליים העיקריים להפרעה (שלושת הנוספים הם אפקט קהה, אלוגיה ואבוליציה), וכן גם בהפרעה סכיזואפקטיבית, בהפרעת אישיות סכיזואידית ובהפרעות נפשיות נוספות.

המושג אנהדוניה הונהג לראשונה בפסיכולוגיה המערבית על ידי תאודול ריבו בספרו "הפסיכולוגיה של הרגשות" בשנת 1896.

אקול נורמל סופרייר

אֵקוֹל נוֹרְמַל סוּפֶּרְיֱיר ברחוב אוּלְם (בית הספר התִקנִי להשכלה גבוהה ,École normale supérieure) הוא מוסד להשכלה גבוהה בצרפת. הקמפוס העיקרי שלו שוכן ברובע הלטיני שבפריז (מכונה גם נורמל סופ', ENS, או אוּלְם).

בית הספר נוסד בהוראת ועדת ההוראה הציבורית לאחר המהפכה הצרפתית, ב-30 באוקטובר 1794. בית הספר פתח את שעריו בינואר 1795, אך בשל המצב הכלכלי והפוליטי הקשה באותה תקופה, נסגר כעבור זמן קצר. לאחר יותר מעשור, ב-17 במרץ 1808 נוסד מחדש על ידי נפוליאון בונפרטה.

ב-9 במרץ 1826 נוסד "École préparatoire", המכינה לאקול נורמל סופרייר, ששכנה במתחם של בית הספר "לואי הגדול" (Lycée Louis-le-Grand).

כיום מורכב בית הספר מאיחוד שנעשה ב-1985 של האקול נורמל סופרייר שברחוב אולם ואקול נורמל סופרייר לצעירות (École normale supérieure de jeunes filles) מרחוב סבר (Sevres, הוקם בשנת 1880).

"אקול נורמל סופרייר" יועד במקורו להיות מוסד ציבורי להכשרת מורים, בו "מכל קצות הרפובליקה יגיעו אזרחים בעלי ידע מדעי קודם, כדי ללמוד מהמורים הטובים ביותר מכל התחומים את אמנות הלימוד". אך לבסוף הפך בית הספר למוסד יוקרתי ביותר להכשרת חוקרים, פרופסורים ועובדי מדינה בכירים. המוסד מתמקד בהוראה דרך מחקר, תוך מתן גמישות בקביעת תוכנית הלימודים.

המחקר ב-ENS הוא בטווח רחב מאוד של דיסציפלינות, מדעיות וספרותיות, בהן ההוראה מחולקת לשלוש-עשרה מחלקות (ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, גאוגרפיה, היסטוריה, תקשורת, מדעים קוגניטיביים, מדעים בעת-העתיקה, מדעי החברה, פילוסופיה, מתמטיקה ספרות ושפות, אקולוגיה).

ישנם בצרפת כיום עוד שני "אקול נורמל סופרייר", בקשאן (אקול נורמל סופרייר דה קשאן) ובליון (אקול נורמל סופרייר דה ליון), אך זה שברחוב אוּלם בפריז נחשב לראשון וליוקרתי מבינם, ולאחד היוקרתיים בכלל מבין "בתי הספר הגדולים" (grandes écoles) של צרפת.

עם בוגרי בית הספר נמנים הבולטים באנשי המדע והרוח בצרפת, מהם כמה וכמה זוכי פרס נובל, כמו גם אחדים מהפוליטיקאים הבולטים.

קולז' דה פראנס

הקולז' דה פראנס (צרפתית: Collège de France) הוא מוסד מחקר גבוה שמקום מושבו ברובע החמישי (הרובע הלטיני) בפריז, מעברו השני של הקמפוס ההיסטורי של הסורבון, במפגש הרחובות סן-ז'אק (rue Saint-Jacques) ו"רו-דז-אקול" (rue des Ecoles).

ריבו

האם התכוונתם ל...

שכחה

שכחה היא אובדן מידע שהיה אצור בזיכרון לטווח ארוך של אדם. השכחה היא תהליך הדרגתי או ספונטני, שכתוצאה ממנו לא ניתן לאחזר זיכרונות מסוימים.

יש להבדיל בין שכחה מסוג "דעיכה" - הזיכרון של מידע מסוים מתעמעם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה, לבין הדחקה, שהיא, על פי תורת הפסיכואנליזה, שכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת-מודע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.