שריפת ספרים

שריפת ספרים היא צעד טקסי שבו בני אדם שורפים במכוון ספרים מסוימים, כאות לסלידה גמורה מספרים אלה ומהתרבות שהם מייצגים. פעולה זו עשויה לנבוע ממניעים דתיים או פוליטיים, ונחשבת כצעד קיצוני ביותר כנגד התרבות וכנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים.

לעיתים מושמדים ספרים גם בסתר, צעד שמביא להיעלמותם, אך לא מתקיימת בו ההתרסה שבשריפה פומבית. עם התפתחות הטכנולוגיה מופנה לעיתים צעד דומה כלפי אמצעים אחרים להפצת מידע, כגון תקליטים וקלטות וידאו.

מקרים מסוימים של שריפת ספרים זכורים במיוחד לרעה בתודעתם של עמים, בין אם עקב היעלמותם הגמורה של הספרים שנשרפו, ובין אם משום ששריפת הספרים מסמלת את תמציתו של השלטון העריץ שהביא לביצוע אקט השריפה.

NewYorkSocietyForTheSuppressionOfVice
סמל "החברה הניו-יורקית לדיכוי החטא" (תחילת המאה העשרים), שנראה בו אדם המעלה באש "ספרי תועבה"

שריפת ספרים לאורך ההיסטוריה

העת העתיקה

מקרים ידועים של שריפת ספרים בעת העתיקה הם שריפת הספרים וקבורת המלומדים הקונפיציאנים בסין במאה ה-3 לפנה"ס בתקופת שושלת צ'ין, וחורבנה של הספרייה של אלכסנדריה.

ימי הביניים

מדורת ההבלים

מדורת ההבלים של הנזיר הדומינקני ג'ירולמו סבונרולה, אשר הובערה ב-7 בפברואר 1497. סבונרולה ואנשיו אספו מדלת לדלת מראות, קוסמטיקה, תמונות, ספרים אליליים, שולחנות הימורים, בגדים נאים, עבודותיהם של משוררים בלתי מוסריים (לפי הגדרתו) ואף יצירות אומנות. הכל הובער במרכז העיר פירנצה. עם זאת, אופן פעולה זה לא הומצא בידי סובנרולה, ובאותה מאה הבעיר גם ברנרדינו מסיינה מדורה דומה.

שריפת התלמוד

בימי הביניים נטען באירופה שבתלמוד מופיעים דברים בגנות הנצרות, דבר שהוביל לשריפה של כל[דרוש מקור] ספרי התלמוד שנדפסו עד אז.

במשפט פריז מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.

שריפה נוספת של ספרי תלמוד ארעה בשנים 15531554 ברומא, ובעקבותיה גם בוונציה ובערים אחרות באיטליה. כמו כן נשרפו ספרים עבריים רבים כגון ספרי הרמב"ם פרט לספרי התלמוד.

שריפת ספריו של מרטין לותר

בשנת 1521, ב"צו מוורמס", הורה הקיסר הקתולי קרל החמישי על שריפת ספריו של מרטין לותר:

אנו רוצים כי כל ספריו של לותר ייפסלו וייאסרו בעולם כולו, ואנו גם רוצים כי יישרפו... בכך אנו דבקים בתקנה ובמנהג הראויים לכל שבח של הנוצרים הטובים מימי קדם, שציוו לשרוף ולהשמיד את ספריהם של מינים [כופרים] כמו האריאנים, הפריסקיליאנים, הנסטוריאנים, האאוטיכיאנים וכיוצא באלה, לרבות כל מה שהכילו הספרים הללו, בין אם טוב ואם רע. וטוב הדבר, משום שאם איננו מורשים לאכול בשר המכיל ולו טיפה יחידה של רעל בשל הסכנה להרעלת הגוף, הרי שלבטח שומה עלינו לסלק כל דוקטרינה (גם אם טובה היא) הכוללת את רעל המינות והטעות, המזהמות ומשחיתות ומחריבות במסווה של צדקה את כל אשר הוא טוב.[1]

העת החדשה

בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת וילנה, תחת הנהגתו של הגר"א, מרכזה של ההתנגדות לחסידות. הגר"א קבע שמצווה לגרש את החסידים מהקהילות, ועד הקהילה הגביל את הסחר עמם ובית הדין של הקהילה הורה לשרוף את כתביהם וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש.[2]

בתחילת המאה ה-19 הוטל איסור בקז'ימייז' על התרגום הגרמני של התורה, אותו הביא הסוחר היהודי אברהם גומפלוביץ', אביו של המדען לודוויג גומפלוביץ' ליישוב, והספר נשרף בשרפה פומבית.[3]

בתקופה זו (תחילת המאה ה-19) היה גתה עד לשרפת ספרים. הוא כתב:

הייתי נוכח בהעלאת ספר על המוקד. היתה זו מהדורה של רומן היתולי צרפתי, שאמנם לא פגע ביסודות המדינה אך פגע ביסודות הדת והמוסר. היה משהו מחריד במראה העונש שהוטל על חפץ שאין בו רוח חיים. החבילות נתפקעו באש, ופוצלו ורוטשו ביתוכים [במלקחיים], כדי שהלהבות תאחזנה בהן ביתר שאת. עד מהרה נתעופפו דפים דולקים באוויר והציבור חטף אותם בלהיטות.גם אנו לא שקטנו עד שיכולנו לצרף יחד עותק שלם כדי ליהנות מן המים הגנובים, ולא מעטים עשו כמונו. בדיעבד, אם היה המחבר מעונין בפרסומו, לא היה יכול למצוא לו דרך טובה מזו.[4]

ב-1817 יזמו ארגוני סטודנטים גרמניים עצרת המונית בהר וארטבורג שבגרמניה לציון 300 שנה להופעתו של מרטין לותר. העצרת לוותה בתביעה לאיחוד גרמניה תוך הבעת עוינות כלפי זרים - צרפתים, רוסים, אך גם יהודים. בעצרת העלו הסטודנטים באש ספרים וחיבורים של סופרים שלא מצאו חן בעיניהם.[5]

כשהצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה נשרפו ספרים גרמניים במדורת ענק במתחם ציבורי.[6]

בשנת 1918 החלו שתי העורכות של המגזין האמריקאי "The Little Review", מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, לפרסם בהמשכים פרקים מספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס". משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן: "זו הפעם השנייה שנפל בחלקי העונג להישרף בעודי בחיים".[7]

אירוע בולט במאה העשרים הוא שריפת ספרים פומבית שנערכה ב-10 במאי 1933 בכיכר האופרה (Opernplatz, מאז נפילת גרמניה הנאצית כיכר בבל) בברלין שבגרמניה הנאצית. אנשי אס אה ועימם סטודנטים, שרפו כ-20,000 ספרים של סופרים ממוצא יהודי וכאלו שנאסרו לקריאה על ידי המשטר הנאצי. במהלך מלחמת העולם השנייה קיימו הנאצים עשרות טקסים שבהם נשרפו מאות אלפי ספרים שאותם בזזו מספריות ואוספים פרטיים רבים.

דוגמה נודעת אחרת לשריפת ספרים במאה העשרים היא המהפכה התרבותית בסין של מאו, שבמהלכה נשרף מספר רב של ספרים - בעיקר ספרי דת בודהיסטיים ואסלאמיים - כחלק ממאמץ רחב יותר להשמיד כל שריד הקשור לתרבות הסינית העתיקה.

מספר קבוצות נוצריות בארצות הברית הכריזו כי ספרי הארי פוטר פועלים לקידום סגידה לשטן ולכישוף, ולפיכך הוקיעו אותם ואף שרפו אותם בפומבי.

בשנת 2002 הכריזו רבנים חרדים בארצות הברית כי יש להחרים את ספרו של הרב נתן קמנצקי, עשייתו של גדול, הדן ברבנים בדרך בלתי מחמיאה, לטענתם. עותקים של הספר נשרפו בישיבת לייקווד.

התייחסות ספרותית

במחזהו האלגורי "אלמנסור" (1820) כתב היינריך היינה: "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". במישור העלילתי של המחזה מכוון המשפט לשריפת ספרי הקוראן בידי הנוצרים בספרד של המאה ה-16, אך הוא מתייחס לשריפת ספרים שנחשבו "אנטי גרמניים", שנערכה בוארטבורג שבגרמניה ב-1817. הדברים התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית, החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.

ביטוי ספרותי לחברה השורפת ספרים ניתן בספרו של ריי ברדבורי (שהפך גם לסרט קולנוע) "פרנהייט 451".

עלילתו של הסרט הישראלי "ברוריה" סובבת סביב שריפתו של ספר שהוחרם על ידי הקהילה החרדית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • קנת ר. שאפר, "חורבן הספר במלחמת-העולם השנייה", יד לקורא, כרך א' חוברת ג'-ד'

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סטיבן ג'יי גולד, הר הצדפות של ליאונרדו והדיאט של וורמס, אור יהודה: דביר, 2002, עמודים 279–281
  2. ^ ירושלים דליטא: סיפורה של יהדות וילנה, באתר יד ושם
  3. ^ חנה קוז'יסקה-ויט, "הבלתי מוכר והנשכח: לודוויג גומפלוביץ' ושורשיו בקרקוב היהודית", בתוך גלעד: מאסף לתולדות יהדות פולין, כרך י"ז (2000), ע' סה
  4. ^ גתה, מחיי: פיוט ומציאות, ספר רביעי - אמנים ואומנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, ע' 107
  5. ^ פרופ' שלמה אבינרי, מאמר על תרגום הספר "פילוסופיה של המשפט" מאת פרידריך הגל באתר הארץ
  6. ^ אנדריאה וולף, המצאת הטבע (הוצאת שוקן, 2017), ע' 331
  7. ^ מקור:סטן גבלר דייוויס, ג'יימס ג'ויס -דיוקן האמן, עמוד 214
Walk of Ideas

Walk of Ideas הוא השם הרשמי שניתן לתערוכה בה סדרה של שישה פסלים שהוצבו בברלין, ממרץ 2006 למשך תקופה של כשבעה חודשים. הפסלים תוכננו כחלק מההכנות של גרמניה למשחקי גביע העולם בכדורגל לשנת 2006 אותם היא אירחה, והם היו חלק מרכזי באירועי Welcome To Germany - Land of Ideas ("ברוכים הבאים לגרמניה, ארץ הרעיונות"), כאשר טקסי הסרת הלוט מעליהם סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת הבינלאומיים.מטרת התערוכה הייתה להציג בפני התיירים שהגיעו לגרמניה לרגל משחקי גביע העולם בכדורגל באותה שנה את נכסי התרבות ההיסטוריים של גרמניה, ואת החדשנות והמקוריות ברעיונות של האנשים שחיו בה.

מרבית הפסלים מוקמו לאורך אונטר דן לינדן, שדרה ששימשה בעבר כמרכזה ההיסטורי של ברלין; ובין היתר בכיכר בבל (בֶּבֶּל-פלאץ), בה שרפו הנאצים בשנת 1933 יצירות של סופרים 'מנוונים', בהם יהודים, קומוניסטים והומוסקסואלים, ובסמוך לשער ברנדנבורג המהווה את אחד מסמליה החשובים ביותר של ברלין.

הספרייה הריקה

הספרייה הריקה היא אנדרטה מאת הפסל הישראלי מיכה אולמן, הממוקמת בכיכר בבל שבמרכז ברלין, ליד שדרות אונטר דן לינדן. האנדרטה הוקמה כזכר לשריפת הספרים שהתרחשה במקום בזמן השלטון הנאצי.

הרסקול

הרָסְקוֹל (ברוסית: раскол; "פילוג, סכיזמה") היה הקרע הדתי שהתחולל בתוך הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעקבות הרפורמות הדתיות שערך פטריאך מוסקבה, ניקון החל מ-1654, ושנועדו להביא להאחדה בין הנהוג ברוסיה לבין המקובל בכנסיות היווניות. השלטונות כפו את התיקונים בחוזק יד ורדפו את המתנגדים הרבים שדבקו במסורת המקומית. הללו הונהגו בין היתר על ידי הכומר אבאקום, שהועלה על המוקד. ב-1667 הכריזה הכנסייה הרוסית חרם על המתנגדים, שהתפלגו מתוכה ונודעו בדיעבד כאדוקי האמונה הישנה.

השריפה בספריית ג'פנה

השריפה בספריית ג'פנה (בטמילית: யாழ் பொது நூலகம் எரிப்பு) הייתה מאורע היסטורי חשוב בתולדות "מלחמת האזרחים בסרי לנקה" במהלכו המיעוט הסינהלי התפרע בליל ה-31 במאי 1981 בעיר ג'פנה שבצפון סרי לנקה. האירוע היה אחד האירועים החמורים ביותר של שריפת ספרים במהלך המאה ה-20. הספרייה בג'פנה הכילה 97,000 ספרים וכתבי יד.

חיבור אבוד

חיבור אבוד הוא יצירה ספרותית או עיונית שידוע כי התקיימה, אך לא שרדה עד ימינו. עדויות לקיומה של היצירה קיימות בזכות אזכורה ביצירות אחרות שכן שרדו, ולעיתים שרד רק חלק קטן מהיצירה, והוא מלמד על שאר חלקיה.

חיבורים יאבדו מכל מיני סיבות. לפעמים איבדו אותם במשבר או אסון היסטורי (כמו למשל שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה), לפעמים הם הושמדו בכוונה בגלל תוכנם (כסוג של צנזורה, למשל באמצעות שריפת ספרים) ולעיתים, כותבי החיבורים עצמם החליטו להשמידם, מסיבות שונות (אם כי לא תמיד הצליחו - הפואמה האפית אינאיס נשמרה על ידי אוגוסטוס, למרות שיוצרה, ורגיליוס, ציווה להשמידה, וכך גם יצירותיו של פרנץ קפקא פורסמו למרות בקשתו שיושמדו).

לעיתים, חלקים מהחיבורים האלה שורדים כציטוטים בחיבורים אחרים. למשל, האנציקלופדיה "תולדות הטבע", מאת פליניוס הזקן, מצטטת חיבורים קדומים יותר. בין היתר, התבססה האנציקלופדיה על כתביו של מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

כמו כן, לעיתים שורדים חיבורים אבודים כעתיקות, או כאשר הדפים עליהם הם נכתבו משמשים כמצע לכתבים מאוחרים יותר (פלימפססט). דוגמה לחיבור שנחשב כאבוד, אך נמצא לאחרונה, הוא הפלימפססט של ארכימדס, ששרד מתחת לטקסט של ספר תפילה.

רוב החיבורים האבודים החשובים ביותר נכתבו בעידן הקלאסי, מאחר שלפני המצאת הדפוס היו עותקים מעטים מכל כתב יד, אך ישנן דוגמאות מכל תקופות ההיסטוריה, למשל, גם במאה ה-20 אבדו סרטי ראינוע רבים (כ-80% מהם) מאחר שצולמו על חומר בלתי יציב הנוטה להתלקחות, שדרש טיפול מסור על מנת לשמרו.

יהודי גרמניה הנאצית

יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.

עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 החלה השואה, והורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה הנאצית רוב היהודים שגרו בה, ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט.

בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ-400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה לאחר האנשלוס). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה.

יוזף בויס

יוזף היינריך בויס (בגרמנית: Joseph Heinrich Beuys, ‏ 12 במאי 1921 קרפלד - 23 בינואר 1986 דיסלדורף) היה אמן חזותי גרמני שפעל במערב אירופה ובאמריקה, אמן "הפלוקסוס הגרמני", המיצג וההפנינג, פסל, גרפיקאי, תאורטיקן ומחנך של האמנות.

יצירתו הרחבה התבססה על מושגים של הומניזם, על פילוסופיה חברתית ועל אנתרופוסופיה. שיאה ב"הגדרתו הנרחבת של האמנות" וברעיון ה"פיסול החברתי" (sozial Plastik) כ"יצירה של אמנות כללית" (Gesamtkunstwerk), בה ראה כלי בעיצוב החברה והמדיניות. בויס לקח חלק בדיונים פומביים רבים במגוון רחב של נושאים שכללו מגמות פוליטיות, אקולוגיות, חברתיות ותרבותיות. הוא נחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20 ואחד מגדולי "אמני הפעולה" של המאה ה-20. בויס נחשב לאחד מנציגיו הבולטים של הפוסטמודרניזם. אחד הביוגרפים שלו הגדיר אותו כ"מתחרה אידיאלי לאנדי וורהול".

כיכר בבל

כיכר בֶּבֶּל (בבלפלאץ, Bebelplatz), היא כיכר ציבורית במרכז ברלין, גרמניה.

מדורת ההבלים

מדורת ההבלים (באיטלקית: Falò delle vanità) היא מדורה שמובערת בידי רשויות (לרוב דתיות) ובה נשרפים חפצים שעשויים לפתות אנשים לחטוא. המונח מתייחס לרוב למדורת ההבלים של הנזיר הדומינקני ג'ירולמו סבונרולה, אשר הובערה ב-7 בפברואר 1497. סבונרולה ואנשיו אספו מדלת לדלת מראות, קוסמטיקה, תמונות, ספרים אליליים, שולחנות הימורים, בגדים נאים, עבודותיהם של משוררים בלתי מוסריים (לפי הגדרתו) ואף יצירות אומנות. הכל הובער במרכז העיר פירנצה. עם זאת, אופן פעולה זה לא הומצא בידי סובנרולה, ובאותה מאה הבעיר גם ברנרדינו מסיינה מדורה דומה.

מיי דזה

מֵיי דְזֶה (בסינית מסורתית: 梅賾, בסינית מפושטת: 梅赜, בפין-יין: méi zé, המאה ה4 לספירה), ידוע גם כמֵיי יִי (梅頤), היה מלומד קונפוציאני ופקיד ממשל בשושלת ג'ין המזרחית בסין העתיקה. הוא נולד בז'וּנְאָן (汝南, אזור ווּצָ'אנְג במחוז חוביי של היום) ושימש מושל בפיקוד יוּ'גָ'אנְג (豫章, כיום נָאנְצָ'אנְג במחוז גְ'יָאנְגְשִׂי). לאחר הקמת ג'ין המזרחית הוא הגיש עותק-לכאורה של אוסף הקלאסיקה של המסמכים של קוֹנְג אָנְגְווֹ, אשר קיבל הכרה רשמית בתור קלאסיקה קונפוציאנית למשך יותר מאלף שנים. אולם בהמשך הוכח כי גרסתו של מֵיי דְזֶה הייתה זיוף.

ספר

ספר הוא טקסט מודפס או כתוב בכתב יד בנושא מסוים, שדפיו כרוכים יחדיו. בשלהי המאה העשרים החלה הפקתם של ספרים אלקטרוניים המוצגים על קורא ספרים אלקטרוני, טאבלטים, צג המחשב ואפילו טלפונים חכמים.

עוד מימי בראשית אסף האדם את יצירותיו הספרותיות תחת ספרים. בתחילה היו אלה מגילות קלף, וספרים מצומצמים בהיקפם. עם התפתחות הדפוס באמצע המאה ה-15 עלה היקפם של הספרים. במשך מאות שנים היו הספרים אמצעי עיקרי להפצת ידע ולהעברתו מדור לדור. במאה העשרים נוספו לספרים המודפסים שלל אמצעים נוספים: רדיו, קולנוע, טלוויזיה והאינטרנט, אך לספר ממשיך להישמר מקום מרכזי.

ספרי עלילה רבים מוצאים את דרכם אל מסך הקולנוע או הטלוויזיה.

פארוק חוסני

פארוק חוסני (בערבית: فاروق حسني; נולד ב-1938) הוא פוליטיקאי מצרי, לשעבר שר התרבות של מצרים בין השנים 1987–2011, ומועמד מוביל לתפקיד המזכיר הכללי של ארגון אונסק"ו, בבחירות שנערכו ב-2009.

פומפאו פברה

פומפאו פברה אי פוק (בקטלאנית: Pompeu Fabra i Poch; ‏ 20 בפברואר 1868 – 25 בדצמבר 1948) הוא בלשן ומילונאי קטלאני, הדמות המרכזית בקביעת התקן הספרותי של השפה הקטלאנית בתחילת המאה ה-20.

פרידריך לודוויג יאן

פרידריך לודוויג יאן (בגרמנית: Friedrich Ludwig Jahn;‏ 11 באוגוסט 1778 - 15 באוקטובר 1852) היה איש חינוך ואידאולוג לאומני פרוסי. אבי התעמלות המכשירים המודרנית וממבשרי הנאציזם.

צ'ין שה-חואנג, קיסר סין

צִ'ין שְׁה-חְוָאנְג או צ'ין שְׁה-חְוָאנג-דִי (בסינית: 秦始皇 בפיניין: Qín Shǐhuáng‏; 260 לפנה"ס – 210 לפנה"ס) הוא קיסר סין הראשון ומייסד שושלת צ'ין. שמו האישי היה למעשה יִינְג גֶ'נְג (贏政) בעוד ש"שְׁה חואנג-די" היה כינויו הרשמי, שמשמעו "הקיסר הראשון". באמצעות התואר החדש "חוואנג-די" ("קיסר") רצה ג'נג לבדל את עצמו ממלכי שבע המדינות אותן כבש.

צ'ין שה-חואנג נולד למשפחה השולטת באזור האנדאן שבממלכת צ'ין (ממלכה מרוחקת בקצה המערבי של סין), בתקופה בה סין הייתה מחולקת למספר מדינות יריבות. מסופר שהוא היה למעשה בנו של ראש הממשלה (אימו הייתה פילגש של ראש הממשלה זמן קצר לפני שנישאה לאביו מלך צ'ין).

צנזורה על ספרים עבריים

צנזורה על ספרים עבריים או זיקוק ספרים הייתה מנגנון צנזורה שאיפשר הדפסת ספרים עבריים ויהודיים, ובראשם התלמוד, בעולם הנוצרי תוך מחיקת קטעים, מילים ומשפטים מהם משתמעת פגיעה בנצרות, בישו ובחוקי המדינה. ראשית הצנזורה באיטליה של המאה ה־16, כחלופה לשריפת התלמוד, ומבצעיה היו ברובם מומרים, בקיאים בעברית, שעבדו בשירות בתי דפוס ובמנגנונים ממשלתיים.

שריפה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

שריפת ספרים בגרמניה הנאצית

בגרמניה הנאצית אורגנו שריפות רבות של ספרים שלא תאמו את האידאולוגיה הנאצית. הנאצים השמידו בשריפה ובשיטות אחרות (כמו גריסה) ספרות שנכתבה בידי יהודים, ספרות קומוניסטים וספרות של אידאולוגיות "סוטות" אחרות כמו הבונים החופשיים. השמדה זו התרחשה בגרמניה עצמה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה גם בארצות השונות שנכבשו על ידיה. במהלך המלחמה הושמדו גם אוספי ספרים בארצות הכבושות ללא קשר לתוכנם, אם כתוצאת לוואי של הקרבות ואם במטרה מכוונת להשמיד את תרבות הארצות הכבושות. מנגד, היו גופים שפעלו לשימור אוספים אלו ולא הייתה מדיניות אחידה וברורה בנושא זה.

אחת השריפות המפורסמות הייתה שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין (קרויה כיום כיכר בֶּבֶּל), ב-10 במאי 1933, שאורגנה על ידי משרד התעמולה בעקבות יוזמה של שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס. בשריפה זו נשרפו כ-20,000 ספרים.

תרבות גרמניה

התרבות הגרמנית החלה הרבה לפני צמיחתה של גרמניה כמדינת לאום. בשל ההיסטוריה התרבותית העשירה שלה, המדינה מוזכרת לעיתים קרובות בתור das Land der Dichter und Denker ("ארץ המשוררים וההוגים"). גרמניה, במשך מאות שנים, הניבה מספר רב של אישי אשכולות, גאונים ואנשים בולטים במיוחד בכל תחומי התרבות; ביניהם: איינשטיין, בטהובן, קפלר, גתה, קאנט, באך, מרקס, וגנר, לותר, ניטשה, בנץ, אוהם, דיזל, לייבניץ, גוטנברג, שטראוס ועוד רבים אחרים שעיצבו את התרבות הגרמנית לדורות.

אישים היסטוריים רבים, אף שלא היו אזרחי גרמניה במובן המודרני, נתפסו בכל זאת כ"גרמנים" כיוון שהיו לחלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של גרמניה. דוגמאות לאישים מעין אלה הן וולפגנג אמדאוס מוצרט, פרנץ קפקא וסטפן צווייג.

ההתייחסות הספציפית ל"גרמנים", המציינת היווצרותה של אומה גרמנית כלשהי, הופיעה רק אחרי המאה ה-11.[דרוש מקור] גרמניה אוחדה ב-1871 בהנהגתו של ביסמרק, ורק מעתה ניתן היה להגדיר את תרומותיהם של הגרמנים תחת גבולותיה הרשמיים של גרמניה. אף שהמורשת התרבותית ארוכת שנים וקרובה לאלף שנות קיום, במאה ה-18 חלה פריחה תרבותית מקיפה, שהפכה את הגרמנים משבט נרדף של חנוונים וסוחרים לקהילה משגשגת של סופרים, משוררים, מחזאים, מוזיקאים, מדענים ופילוסופים שמובילים את התרבות האירופית. עם היווסדה הפכה גרמניה למעצמה אירופית שצמחה ושיגשגה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה.

הגוף הממלכתי לייצוג השפה והתרבות הגרמנית ברחבי העולם והפצתם קרוי "מכון גתה" (Goethe-Institut). בגרמניה קיימים ששה־עשר סניפים, ובשאר העולם – בכ־93 מדינות – 149 נוספים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.