שריון קשקשים

שריון קשקשים הוא שריון גוף המורכב מקשקשים (דמויי קשקשי בעלי חיים) - פיסות מתכת מוארכות, בדרך כלל בצורת מלבנים, עלים או טיפות מים, התפורות על מעיל מרופד. תפקידו של שריון הקשקשים היה להדוף פגיעות נשק קר. הקשקשים סודרו כך שכל אחד מהם כיסה את הבא אחריו, וכך החץ היה צריך לחדור מספר שכבות של קשקשים על מנת לפצוע את הלוחם. עם פיתוח שריונות מתקדמים יותר כגון שריון השרשראות ושריון הלוחות נזנח שריון זה בהדרגה וננטש לחלוטין עם המצאת הנשק החם.

שריון הקשקשים ידוע עוד מהעת העתיקה והוא השריון הראשון שנעשה בו שימוש במתכת להגנת הלוחם. לפני המצאתו השתמשו בדרך כלל במעיל מרופד מעור או מבד עבה. בגלל מחירה הגבוה של המתכת בעת העתיקה והידע הטכני הרב שנדרש לייצור שריונות מסוג זה, השתמשו בו בתחילה רק באזורים מפותחים דוגמת אשור או מצרים. עם הזמן פותחו טכנולוגיות יעילות יותר לעיבוד מתכות והשריון נפוץ בכל רחבי העולם העתיק. הסקיתים השתמשו בטכניקה זו להרכבת פיסות מתכת אף על הקסדות והמגנים.

שריון זה היה מסורבל למדי ולא גמיש במיוחד ולכן נזנח בתקופה מאוחרת יותר לטובות שריונות אחרים, דוגמת שריון השרשראות.

הפעם הראשונה ששריון קשקשים מוזכר במקרא היא בסיפור על גוליית, ענק פלשתי שיצא ללחום בדוד המלך (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ה').

Scale mail
שיחזור של שריון קשקשים רומאי
Roman scale armour detail
שריון קשקשים רומי (תקריב)

ראו גם

בני האלמוות (ממלכת פרס)

בני האלמוות (מיוונית: Ἀθάνατοι) הוא כינוי ליחידת עִלִּית צבאית של ממלכת פרס האחמנית בת 10,000 לוחמים. כינוי זה ניתן לה על ידי ההיסטוריון היווני, הרודוטוס. כוח צבאי זה שימש בתפקיד כפול, גם כמשמר המלכותי וגם כחלק מצבא הקבע בתקופת ממלכת פרס האחמנית ובמהלך מלחמת פרס-יוון. ייתכן והשם הפרסי שלה היה בֶּני-לְוָיָה (Anûšiya).

הרודוטוס תיאר את 'בני האלמוות' כחיל רגלים כבד בפיקודו של הידרנס אשר הקפיד באדיקות שמספר הלוחמים ימנה בדיוק 10,000 איש. לטענת הרודוטוס, השם נבע מהנוהג להחליף מיד כל לוחם שנהרג, נפצע אנושות או חלה בלוחם חדש, ובכך לשמר את מספר הלוחמים המובחרים.

המקור היחיד לשם 'בני האלמוות' הוא הרודוטוס. אמנם ישנן עדויות לקיומו של חַיִל זה בממלכת פרס, אולם עדויות אלו אינן מציינות את השם שהעניק הרודוטוס. הועלתה השערה לפיה הרודוטוס טעה בשם הפרסי בני-לוויה ופירש אותו כבני אלמוות.

גורגונה

במיתולוגיה היוונית, הגורגונות (יוונית: γοργόνες, מילולית: "נוראיות", ולפי מקורות אחרים "שואגות בקול"; הן נקראות על שם גורגו - אלת הפחד והמגור) היו דמויות נשיות מפלצתיות ואכזריות בעלות שיער העשוי מנחשים חיים וארסיים, שנודעו ביכולתן לאבן את המביט בהן. לעיתים הן מתוארות כבעלות כנפיים מזהב, שריון קשקשים בלתי חדיר, טפרים מתכתיים וניבים חדים כמו של חזירי בר. הגורגונות, על פי סיפורי המיתולוגיה, חיות הרחק במערב, על-יד האוקיינוס, שם הן שומרות על פתח השאול. עם זאת, גרסאות מאוחרות יותר מתארות אותן חיות בלוב.

ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" מאת הומרוס, מסופר על גורגונה אחת בלבד, שראשה היה קבוע במרכז שריון החזה של זאוס, ראש האלים. אולם, הסיודוס מתאר שלוש גורגונות: סתינו ("האדירה"), אריאל ("הנודדת למרחוק") ומדוזה ("המלכה"), וקובע שהן הבנות של אל הים הקדמון פורקיס ושל אשתו קטו. אוריפידס, לעומתו, מתאר את הגורגונות כיציר כפיה של גאיה, אלת האדמה, שיצרה אותן כדי לסייע לבניה הטיטאנים, במלחמתם נגד האלים.

מבין שלוש הגורגונות, רק מדוזה היא בת תמותה, ואכן, בסופו של דבר היא נהרגה על ידי הגיבור היווני פרסאוס, ואילו שתי אחיותיה הן בנות אלמוות.

הגורגונה מדוזה היא הגורגונה הידועה ביותר, ועליה נסבים רוב המיתוסים. ב"מטמורפוזות" מאת אובידיוס מסופר שרק למדוזה היה שיער עשוי מנחשים, וזאת בשל קללה שהטילה עליה אתנה, אלת החוכמה. המיתוס מספר שמדוזה הייתה אישה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפותתה על ידי פוסידון, אל הים, ותנתה אהבים עמו במקדשה של אתנה. אתנה, בזעמה על חילול מקדשה, הפכה את תלתליה הזהובים של מדוזה לנחשים, והעניקה לה מבט שמסוגל לאבן את היצורים החיים. בהמשך, אתנה התערבה שוב בגורלה של מדוזה, והעניקה ללוחם פרסאוס מגן, שהיה מלוטש כמו מראה, ובעזרתו פרסאוס היה יכול להתקרב אל המפלצת ללא פגע, כיוון שהוא הביט בהשתקפותה במראה ולא בדמותה האמיתית, ולקטול אותה עם החרב המעוקלת שקיבל מהרמס, שליח האלים. פרסאוס העניק את ראשה הכרות של מדוזה לאתנה, שהטביעה אותו על שריון חזה.

המיתוס היווני מספר שדם שנלקח מצדה הימני של גורגונה יכול היה להחזיר את המתים לחיים, ואילו דם שנלקח מצדה השמאלי היה רעל קטלני, שקטל חיים בהרף עין. אתנה העניקה בקבוקון של הנוזל המרפא לאסקלפיוס, אל הרפואה.

דוד (ברניני)

דוד של ברניני הוא פסל של ג'ובאני לורנצו ברניני המתאר את דוד המלך. פוסל בשיש בין השנים 1623–1624. הפסל מוצג בגלריה בורגזה בעיר רומא שבאיטליה, והוא אחד מפסלי הבארוק הראשונים.

פסלו של ברניני מציג את דוד בשלב שבו הוא מתכונן להטיל את האבן על גולית, שלא כמו בפסלים מפורסמים אחרים (כמו בפסלי דוד של דונטלו או ורוקיו), המציגים את דוד לאחר הניצחון על גלית. דוד נמצא באמצע סיבוב התנופה, ברגע שלפני הזריקה. ברניני תופס את הרגע שלפני המעשה. בכך דומה הפסל לפסלים קלאסיים כגון זורק הדיסקוס. פיסול דמותו של דוד במצב זה, שלפני זריקת האבן כלפי גולית, דומה למצב בו פיסל מיכלאנג'לו את פסלו של דוד, בשנת 1504 בפירנצה.

דוד מתואר כנער עירום על גופו נרתיק לאבני הקלע ובד עוטף את אזור חלציו. הוא אוחז בקלע עשוי חבל. שריריו מתוחים והוא עומד על קצות האצבעות. תלתלי השיער והמאמץ בפנים מצביעים על המתח בגופו. לרגלי הדמות מונח שריון קשקשים גדול באופן יחסי.

תנועת הפסל היא סיבובית (סרפנטינית). הגוף אינו חזיתי, ומאלץ, לפיכך, את הצופה להסתובב סביבו כדי לראות את כל פרטיו. הקומפוזיציה היא אלכסונית וסיבובית, דבר היוצר מתח ותנועה בפסל. מאפיינים אלה טיפוסיים לבארוק שבו התעניינו בתנועה דינמית וברגשות, בניגוד לרצינות הקלאסית של הרנסאנס. הפסל מלא פאתוס ומכל צד ישנו מראה אחר, שונה ומעניין. בניגוד לכך, בפסלי דוד מתקופת הרנסאנס עיקר הפסל הוא החזית, ואילו הצדדים והגב חשובים פחות.

ופל

וָפֶל או אֲפִיפִית הוא מאפה העשוי מבלילה הדומה לבלילת חביתית, שחוממה במכשיר הטבעה הקרוי דפוס אפיפיות (Waffle iron). לוופל צורת חריצה ייחודית של שתי וערב, הנוצרת בשל מבנה המכשיר.

בישראל המאכל לא צבר פופולריות כמו בארצות אחרות בעולם, אף שהמאכל מוצע כקינוח בבתי קפה רבים ובגלידריות. ישנם ישראלים שאינם מכירים עדיין את המאכל ונוטים להתבלבל ולחשוב כי מדובר בחטיף אשר מכונה בישראל "ופלה", "ופל" או "בפלה". בישראל מכשירים ביתיים להכנת ופלים אינם נפוצים כשלעצמם, אך רבים ממכשירי קליית הכריכים (בהם הכריך נקלה בין שני משטחי מתכת בעלי תבנית פסים) נמכרים עם משטחים נוספים, בתבנית שתי וערב, המיועדים להכנת אפיפיות.

חיל רגלים כבד

חייל רגלי כבד הוא סוג של חיל רגלים המוגן בשריון כבד. השריון כלל בדרך כלל שריון גוף, מגן, קסדה ופרטי מיגון נוספים. החיילים חומשו בדרך כלל בחנית דקירה חזקה או נשק מוט אחר וחרב.

חיילים רגליים כבדים ידועים עוד מהתקופה העתיקה. החיל רגלים הכבד הופיע לראשונה בשומר. למרות כושר ההבקעה ושרידותו הרבה, צבאות הסהר הפורה לא השתמשו בחיילי חיל רגלים כבד, למעט הצבא המצרי וצבא אשור. הסיבה לכך היא מחירה הגבוה של המתכת בעולם העתיק.

בהתחלה חיילי חיל רגלים כבד נלחמו בגושים גדולים שנקראים פלנקס. הפלנקס הומצאה לראשונה בשומר והתפתחה מאוד במצרים העתיקה, אך שיאה היה ביוון הקלאסית שם היא הורכבה מחיילים שנקראים הופליטים. הצבא הספרטני היה ידוע בהופליטים המצוינים שלו ויצאו לו מוניטין ששרדו עד עצם היום הזה. החיל רגלים הכבד קיבל תנופה רבה ברומא העתיקה והצבא הרומי השתמש במספר גדול של חיילי חיל רגלים כבד במערך הלגיון. בהתחלה, הלגיונרים היו חמושים בדומה להופליטים בחניתות, אך עם הזמן הם זנחו את החנית ואימצו את חרב הגלדיוס בתור נשקם העיקרי.

בעקבות המשבר של המאה ה-3 האימפריה הרומית החלה לאבד מכוחה ונפלה תחת ההתקפות הברבריות. החיל רגלים הכבד פינה את מקומו לחיל הפרשים בתור הזרוע העיקרית של הצבא, אך עדיין שמר על יוקרתו במקומות שונים בעולם דוגמת שווייץ. לרוב שריונם של החיילים הרגלים היה דל יחסית לפרשים וכלל בדרך כלל מעיל מחוזק בפיסות מתחת שריון קשקשים או שרשראות.

החיל רגלים הכבד בימי הביניים היה חמוש בדומה לפרשים, תלוי במעמדם ובעושרם של החיילים בו. לעיתים, החיל רגלים הכבד הורכב מאבירים פרשים שאיבדו את סוסם ולא יכלו לממן או להשיג סוס אחר. חיל רגלים זה היה עטוי בשריון כבד (בדרך כלל שריון שרשראות או שריון לוחות) והיה חמוש בחרב, מגן וכלי נשק ייעודי בהתאם לצורך. עם שיפור ברמת המיגון, ובייחוד עקב כניסת שריון הלוחות שסיפק הגנה טובה כנגד מרבית כלי הנשק, המגן הוקטן ואף נזנח לטובת האפשרות לתת ללוחם להשתמש בנשק דו-ידני שתוכנן במיוחד לחדירת שריון: חרב דו-ידנית כבדה וארוכה, נשקי מוט (שנועדו בעיקר כנגד פרשים משוריינים), פטיש קרב ואף גרזן קרב דו-ידני (Pollaxe). בנוסף לכלי נשק אלה רווח השימוש באלות, פטישים ואף כוכב השחר שעקפו את בעיית חדירת השריון על ידי ריסוק העצמות שמתחתיו על ידי מכות כבדות וחזקות.

לוחמי החיל רגלים השווייצרי היו לבושים בשריון לוחות וחמושים בנשקי מוט (בעיקר באלברדות ורמחים), דבר שסייע להם בתוואי ההררי להדוף את הפרשים ההאבסבורגים ויצר להם מוניטין רב באירופה.

עם התפתחות כלי הירי השריון האישי איבד מיעילותו, בשל כושר החדירה הרב של קליעי כלי-יריה, המנטרל כל שריון שפותח בחשיבה הצבאית הקונבנציונית הישנה.

מינרווה

מינרווה הייתה אלת החוכמה, המסחר, האמנויות, המדע, המלחמה והאסטרטגיה הצבאית במיתולוגיה הרומית. כמינרווה מדיקה היא הייתה אלת הרפואה והרופאים. היא נחשבה לממציאת המספרים וכלי הנגינה. מקבילתה היוונית היא האלה אתנה, ומקבילתה האטרוסקית היא האלה מנרווה.

מינרווה הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, לצד דיאנה ווסטה. היא שמרה בקנאות על בתוליה, מעולם לא נישאה ולא העמידה צאצאים.

מינרווה הייתה בתו של יופיטר, שליט האלים. בדומה למיתוסים היוונים בנוגע לאתנה, גם המיתוס הרומי מספר שמינרווה לא נולדה בדרך הרגילה, אלא זינקה כאשה בוגרת וחמושה היטב מראשו של אביה; תמונה זו שבתה את לבם של סופרים ואמנים מערביים במשך כל הדורות.

ספר מקבים א

ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

צבא אשור

הצבא האשורי היה אחד הצבאות החזקים בסהר הפורה. בעזרת צבא זה, הצליחו האשורים להקים אימפריה ענקית, שנפלה אחרי תבוסת צבאה. הורכב מיחידות קבועות ומיליציה שגויסה אד-הוק.

צבא ממלכת פרס האחמנית

צבא של ממלכת פרס (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס עד סוף המאה ה-4 לפנה"ס) הורכב מבני פרס ומנתיניה של האימפריה רחבת הידיים. ראשיתו של צבא זה בנוודים הפרסיים שחיו בשטחה של אירן המודרנית. אליהם הצטרפו גורמים פרסיים אתניים נוספים כגון תושבי אזור מדי ועילם. מלבד היסודות הפרסיים, כלל הצבא הפרסי גם הרבה מגויסים מקרב נתיני הממלכה. אליהם התווספו שכירי חרב שמספרם הלך וגדל עם השנים. בעת הצורך גייסו פרסים מספרים עצומים של חיילים במונחי העולם העתיק - צבאותיהם עלו לעיתים על מאה אלף חיילים.

צבא היבשה הפרסי התחלק לשני חלקים עיקריים: היחידות הכפופות ישירות לשלטון המרכזי ולקחו חלק במערכות גדולות בלבד ויחידות הכפופות למושלים המקומיים ומטרתם טיפול בבעיות קטנות יחסית. יחידות אלה איישו גם את חילות המצב ברחבי האימפריה.

החשיפה לים התיכון ולמסורות הימאיות העתיקות שלו הביאה את פרס להשתמש בציי נתיניה היוונים והפיניקים. ציים אלה אפשרו לפרס לפלוש ליוון בראשית המאה ה-5 לפנה"ס. הצי היה החלק המשני בכוחותיה המזוינים של פרס והוא לא טופח כמו צבא היבשה, שהיה החיל העיקרי.

קרב הירמוך

קרב הירמוך (בערבית: معركة اليرموك) היה קרב מכריע שנערך בחודש אוגוסט 636, בין צבאה של האימפריה הביזנטית לבין הכוחות המוסלמיים של צבאות הראשידון, ובו גברו המוסלמים על הביזנטים. שמו נגזר מזירת הקרב - בסמוך לנחל הירמוך, על גבול ממלכת ירדן וסוריה של ימינו. היסטוריונים בני זמננו מגדירים קרב זה כאחד המכריעים בהיסטוריה.בעקבות ההפסד בקרב הירמוך, נשבר הצבא הביזנטי ולא יכול היה לעצור את הצבא המוסלמי, שפעל במהירות וביעילות לניצול ההצלחה. תוך כשנתיים כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט, ואף חדרו לאסיה הקטנה. תבוסת הביזנטים הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה ארוכת הימים של האימפריה הביזנטית, שאיבדה את שליטתה באגן המזרחי של המזרח התיכון ובמקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, שהיו מרכז רוחני חשוב של האימפריה. הניצחון המוסלמי היווה את אבן הפינה לבניין האימפריה המוסלמית, שבשיאה שלטה על כל המזרח התיכון ועל צפון אפריקה.

קשקשים

האם התכוונתם ל...

שריון גוף

שריון הגוף הוא מעטה שריון או חליפת שריון הנלבשת על ידי הלוחם ומגנה על גופו. השריון בנוי על מעטה מחומר קשיח שיוכל למנוע מחרב או חץ (כלי נשק חדים) לחדור בעדו. פעמים רבות נלבשה מתחת לשריון שכבה של בולם זעזועים (בדרך כלל בד עבה) שנועדה לספוג מכות חזקות ולרככן. מאחר שהלוחם היה צריך להילחם בזמן שהוא לבוש שריון, תוכנן השריון כך שיגביל כמה שפחות את חופש התנועה של הלוחם. השריונות היו נפוצים במלחמה במשך אלפי שנים והתפתחו עם גילוי טכנולוגיות חדשות של הנדסת חומרים כגון תפירת עורות, עיבוד מתכת וחומרים מרוכבים.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

שריון
תת-ערכים התפתחות השריוןשריון גוףקסדהמגן Kurfurst Otto Heinrich, Pfalzgraf bei Rhein by Wendelin Boeheim.jpg
סוגי שריון שריון עור • שריון ברונזה • שריון קשקשים • שריון טבעות • שריון רצועות • שריון מקטעים • שריון שרשראותשריון קיראסשריון לוחותשריון לוחות גותישריון לוחות מקסימיליאן
ראו גם חיל הרגליםחיל הפרשיםאביררכב קרבי משורייןחיל השריוןאמצעי לחימה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.