שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא, אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר, אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל. בְּנֵי שֵׁם: עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם. וּבְנֵי אֲרָם: עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ. וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח, וְשֶׁלַח יָלַד אֶת-עֵבֶר.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

  • הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.
  • אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).
  • דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).
  • כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.
Semitic 1st AD
השפות השמיות במאה ה-1
Semitic languages
פיזור השפות השמיות כעת

מורפולוגיה

מבחינה מורפולוגית, השפות השמיות מתאפיינות במערכת נטייה עשירה מאוד, הן במערכת הפועל והן במערכת השם. שיטת הנטייה הנפוצה היא בלתי-רציפה (non-concatenative), כלומר, מעבר להוספת מוספיות, יש גם שינוי משמעותי בבסיס המילה. במערכת הנטייה, העיצורים נוטים להיות יציבים, והם מסמנים את המשמעות הבסיסית, בעוד התנועות מתחלפות כדי ליצור גיוון במשמעות. ההבחנה הזאת הביאה לפיתוח תאוריה שעל-פיה השפות השמיות כוללות מורפמות ייחודיות המכונות "שורשים" - כלומר רצף של עיצורים שאינו עומד בפני עצמו אלא משתבץ במערכת של הבניינים ומשקלים ליצירת מילים. התאוריה הזאת נעשתה מקובלת בימי הביניים בעיקר בקרב מדקדקים יהודים וערבים, וכיום היא מקובלת בשינויים מסוימים על רוב הבלשנים החוקרים שפות שמיות.

במסגרת הבלשנות הגנרטיבית התאוריה הזאת נחשבת בעייתית, כיוון שהיא מתארת מערכת נטייה ייחודית לשפות השמיות, בעוד התאוריה הגנרטיבית מניחה שבבסיס כל השפות נמצא "דקדוק אוניברסלי". לפיכך, נעשו כמה ניסיונות להסביר את המורפולוגיה השמית בלי להזדקק לתאוריית השורשים (למשל, תיאור מערכת חילופי התנועות כמקרה קיצוני של תופעת ה"אבלאוט"), או לחלופין להסביר את מערכת השורשים באמצעות מושגים בלשניים המסבירים תופעות גם בשפות לא-שמיות (למשל, תיאור מערכת השורשים באמצעות מושגים השאולים ממערכת הטונים). עם זאת, קיימות עדויות התומכות בגישה המסורתית הרואה בשורש העיצורי מורפמה עצמאית.[1]

פונולוגיה וכתב

מבחינה פונולוגית, השפות השמיות מתאפיינות בריבוי עיצורים ומיעוט תנועות. חלק מהשפות השמיות כוללות עיצורים נדירים יחסית כגון עיצורים לועיים ונחציים, וההערכה היא כי בעבר היו העיצורים האלה נפוצים יותר בשפות השמיות. כיום, רוב השפות השמיות איבדו את העיצורים הגרוניים והנחציים או את חלקם, אולם הם שרדו דווקא בערבית שהיא השפה השמית הנפוצה ביותר. רוב השפות השמיות כוללות 3-5 תנועות (אם כי באמהרית ובשפות אחרות יש יותר).

מעתקי עיצורים בשפות שמיות מרכזיות (עברית, ארמית וערבית)

ההקבלה בין עברית, ארמית וערבית
- ההקבלה דוגמאות להקבלה
תעתיק שמי תעתיק IPA האות העברית האות הארמית האות הערבית המילים בעברית המילים בארמית מודרנית המילים בערבית
ʼ ʔ א [ʔ] ܐ א [ʔ] أ [ʔ] אב (ʔav) ܐܒܐ (ʔawa) أب (ʔab)
b ב [b] ܒ ב [b] ب [b] בית (bayit) ܒܝܬ (beta) بيت (bayt)
g ג [ɡ] ܓ ג [ɡ] ج [d͡ʒ][g] גמל (gamal) ܓܡܠܐ (gamla) جمل (jamal)
d ד [d] ܕ ד [d] د [d] יד (yad) ܝܕܐ (ʔida) يد (yad)
h ה [h] ܗ ה [h] ه [h] נהר (nahar) ܢܗܪܐ (nahra) نهر (nahar)
w ו [v][w] ܘ ו [w] و [w] ורד (vered) ܘܪܕܐ (warda) ورد (ward)
z ז [z] ܖ ז [z] ز [z] רגז (ragaz) ܪܓܙ (rgaz) نزل (nazala)
ð התמזגה עם ז [z] התמזגה עם ܕ ד [d] ذ [ð] זכר (zaxar) ܕܝܟܪܐ (dikra) ذكر (ðakar)
ħ ח [χ][ħ] ܚ ח [ħ] ح [ħ] חמור (ħamor) ܚܡܪܐ (xmara) حمار (ħimar)
χ התמזגה עם ח [ħ] התמזגה עם ܚ ח [ħ] خ [χ] חמש (ħameš) ܚܡܫ (xamš) خمس (xams)
ט [t][tˤ] ܛ ט [tˤ] ط [tˤ] טבח (tˁabbaħ) ܛܒܟܐ (tˁabbaħa) طباخ (tˁabbax)
y j י [j] ܝ י [j] ي [j] יום (yom) ܝܘܡܐ (yoma) يوم (yawm)
k כ [k] ܟ כ [k] ك [k] כלב (kelev) ܟܠܒܐ (kalba) كلب (kalb)
l ל [l] ܠ ל [l] ل [l] לשון (lašon) ܠܝܫܢܐ (lišana) لسان (lisan)
m מ [m] ܡ מ [m] م [m] מלך (melex) ܡܠܟܐ (malka) ملك (malik)
n נ [n] ܢ נ [n] ن [n] נהר (nahar) ܢܗܪܐ (nahra) نهر (nahar)
s ס [s] ܤ ס [s] התמזגה עם س [s] סייף (sayyaf) ܤܝܦܐ (sayyapa) سَيَّاف (sayyaf)
ʻ ʕ ע [ʔ][ʕ] ܥ ע [ʕ] ع [ʕ] עין (ʕayin) ܥܝܢܐ (ʔena) عين (ʕayn)
ġ ʁ התמזגה עם ע [ʕ] התמזגה עם ܥ ע [ʕ] غ [ʁ] מערב (maʕarav) ܡܥܪܒܐ غرب
p פ [p] ܦ פ [p] ف [f] פיל ܦܝܠܐ فيل
θʼ / tθʼ התמזגה עם צ [sˤ] התמזגה עם ܛ ט [tˤ] ظ [ðˤ] צהרים ܛܗܪܐ ظهر
צ [t͡s][sˤ] ܨ צ [sˤ] ص [sˤ] צום صوم
ṣ́ ɬʼ / tɬʼ התמזגה עם צ [sˤ] התמזגה עם ܥ ע [ʕ] ض [dˤ][ɮˤ] ארץ ܐܪܥܐ أرض
q q / kʼ ק [k][q] ܩ ק [q] ق [q] קם قام
r ר [ʁ][r] ܪ ר [r] ر [r] ראש ܪܐܫܐ رأس
š ʃ שׁ [ʃ] ܫ שׁ [ʃ] س [s] שנה ܫܢܐ سنة
θ התמזגה עם שׁ [ʃ] התמזגה עם ܬ ת [t] ث [θ] שור ܬܘܪܐ ثور
ś ɬ / tɬ שׂ [s] התמזגה עם ܤ ס [s] ش [ʃ] עשׂר ܥܣܪ عشر
t ת [t] ܬ ת [t] ت [t] מוות ܡܘܬܐ موت

האות הארמית מקבילה לאות העברית אלא אם נכתב אחרת.

השפות והעמים הדוברים אותן

שפות שמיות חיות ומספר דובריהן

Karte der Afroasiatischen Sprachen-HE
השפות השמיות בכלל השפות האפרו-אסיאתיות

הערכות משנת 2000[דרוש מקור]:

  1. ערבית - 200,000,000
  2. אמהרית - 30,000,000
  3. עברית - 9,000,000
  4. תיגרינית (תיגראית) - 5,100,000
  5. תיגרה - 800,000
  6. ארמית - 445,000
  7. מלטזית - 410,000
  8. ערבית דרום-מזרחית - 360,000
  9. סודו - 250,000
  10. הרארית - 21,000
  11. דאחלקית - 3,000

מיון השפות והעמים השמיים

(שפות שנכחדו סומנו בכוכבית)

פרוטו-שמית (שפה משוחזרת)

שמיות מזרחיות

שמיות מערביות

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Patrick R. Bennett. Comparative Semitic Linguistics: A Manual. Eisenbrauns 1998. ISBN 1575060213.
  • Gideon Goldenberg, Studies in Semitic Linguistics: Selected Writings. Jerusalem: Magnes Press 1998. ISBN 965-223-992-5.
  • Robert Hetzron (ed.) The Semitic Languages. Routledge: London 1997. ISBN 0-415-05767-1.
  • Edward Lipinski. Semitic Languages: Outlines of a Comparative Grammar. 2nd ed., Orientalia Lovanensia Analecta: Leuven 2001. ISBN 9042908157
  • Sabatino Moscati. An introduction to the comparative grammar of the Semitic languages: phonology and morphology. Harrassowitz: Wiesbaden 1969.
  • Edward Ullendorff, "What is a Semitic Language?", in: Orientalia 27 (1958), pp. 66-75.
  • William Wright & William Robertson Smith. Lectures on the comparative grammar of the Semitic languages. Cambridge University Press 1890. [2002 edition: ISBN 193195612X]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^
    Prunet, J-F (2006). "External evidence and the Semitic root", Morphology 16, pp. 41-67.
אוגריתית

אוּגריתית היא שפה שמית שדוברה בעיר הנמל אוּגָרִית, הנמצאת כיום בשטח סוריה. שפה זו היא מהקרובות לשפה העברית, וספרותה קרובה לספרות המקרא.

אכד

אַכַּד הוא שמם של עיר, עם וארץ במסופוטמיה, בין אשור בצפון, שומר בדרום והנהרות פרת במערב וחידקל במזרח. הממלכה האכדית נוסדה בסביבות שנת 2350 לפני הספירה. הלשון האכדית (שם כולל לאשורית ולבבלית) היא שפה שמית מזרחית שנכתבה בכתב יתדות, והייתה השפה השלטת במסופוטמיה ובסוריה והשפיעה רבות על שפות שמיות אחרות כמו הארמית וכמו העברית.

העיר שלא נמצאה עד היום שכנה ככל הנראה כ-50 קילומטר דרום-מערבית לבגדאד. היא הגיעה לשיא גדולתה במאות ה-22 עד ה-18 לפני הספירה, לפני עלייתה של בבל. אכד נתנה את שמה לארשכיגל, היא אלת המוות והשאול המסופוטמית, שמופיעה באמונה השומרית והאכדית.

אכדית

אכדית (לִישַׁאנֻם אַכַּדִּיתֻּם) היא שפה עתיקה ממשפחת השפות השמיות השייכת לענף השמי-מזרחי. שפה זו הייתה בשימוש במסופוטמיה בקרב האשורים והבבלים בין השנים 100–2500 לפני הספירה. גם בתקופה שהדיבור בה דעך, היא עדיין שימשה כשפה כתובה. בשיאה הייתה לינגואה פרנקה (שפת תקשורת בין עמים דוברי שפות שונות) של המזרח הקדום. דוגמה לכך אפשר למצוא באוסף המסמכים הקדומים המכונה מכתבי אל-עמארנה, שחובר במאה ה-14 לפני הספירה. המסמכים כתובים באכדית אף-על-פי שנשלחו ממלכים דוברי שפות כנעניות אל מלך מצרים.

בשל ריבוי החומר הכתוב באכדית, שפה זו נחקרה ונלמדה היטב ואף נעשה בה שימוש כדי לפענח שפות עתיקות אחרות. למשל, בחפירות העיר אוגרית נתגלו מילונים אוגריתײם-אכדיים. מילונים קדומים אלה סײעו בפענוח השפה האוגריתית, כיון שהשפה האכדית מוכרת היטב. המיתוסים הכתובים באכדית מושווים לעיתים קרובות לסיפורי התנ"ך (בפרט לסיפורי ספר בראשית), ומספקים מקור חשוב להבנת הרקע לסיפורי התנ"ך וכן לפענוח מילים לא-ברורות בעברית מקראית. יתרון חשוב אחר של השפה נובע מכך שהיא נכתבה בכתב הברות, הכולל סימון לתנועות. רוב השפות השמיות העתיקות נכתבו באבג'ד (אלפבית עיצורי), ולכן קשה לשחזר את הפונולוגיה (תורת ההגה) ואת המורפולוגיה (תורת הצורות) שלהן. הטקסטים האכדיים נותנים מידע רב-ערך על האופן שבו נהגו השפות השמיות הקדומות.

לצורכי מחקר, מקובל לכתוב את השפה האכדית באותיות לטיניות לפי תעתיק מוסכם. לפעמים משתמשים בתעתיק המשקף את החלוקה לסימנים בכתב יתדות, כך שכל סימן מתועתק בנפרד, למשל:

ak-ka-du-ú (כל סימן מתועתק פונטית ומופרד במקף). לפעמים מתעתקים את הגיית המילה בלי התחשבות בחלוקה לסימני הכתב המקוריים, למשל: Akkadû (פירוש המילה: אכדי). פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה באה אדוארד הינקס, הנרי רולינסון ויוליוס אופרט באמצע המאה ה -19.

אם קריאה

אֵם קְרִיאָה היא אות בכתיב של העברית ושל מספר שפות שמיות נוספות, שמשתמשים בה לציון תנועה, ולא עיצור כבדרך כלל. בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

ארמית חדשה צפון-מזרחית

ארמית חדשה צפון-מזרחית (או בלעז North Eastern Neo-Aramaic, ובקיצור NENA) הוא המונח האקדמי המשמש לתיאור קבוצת ניבים של ארמית חדשה, אשר דוברו באזור כורדיסטן ואזרבייג'ן האיראנית במדינות עיראק, איראן וטורקיה. ניבים אלו התפתחו מרבדים קדומים יותר של ארמית, כגון סורית או ארמית התרגום, אך על פי רוב אין עדויות על הרבדים הישירים שקדמו לניבים המדוברים בימינו. על פי רוב, בכל ישוב דובר ניב אחר, וכן התקיימה חלוקה בין ניבים יהודיים לניבים נוצרים. בשל קשיי המעבר באזור זה, הניבים השונים אינם קלים על פי רוב להבנה הדדית, אם כי רוח הדברים ברורה על פי רוב.

ניבי הארמית החדשה מדוברים עד היום בקהילות של יוצאי האזורים בהם היא דוברה במקור, כמו הקהילה האשורית בשוודיה או קהילת יוצאי כורדיסטן בישראל. בקרב דוברי השפה בישראל, היא מכונה לעיתים "כורדית" או "כורדית-יהודית" (אך אין לבלבל בינה לבין השפה הכורדית הכרמנג'ית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים).

מלטית

מלטית או מלטזית (Malti) היא שפה שמית תיכונה-דרומית מתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות, המדוברת במלטה. ישנם שני ניבים מלטיים עיקריים - הניב של האי מלטה והניב של האי גוזו. הניב של גוזו נחשב שמרני יותר, בייחוד מבחינה פונטית. הניב של האי מלטה הוא המשמש את רוב דוברי המלטית. השפה המלטית מוכרת כשפה רשמית ברפובליקה של מלטה (שכוללת את האיים מלטה, גוזו וקומינו בים התיכון) לצד השפה האנגלית. מאז הצטרפות מלטה לאיחוד האירופי היא מוכרת כאחת השפות הרשמיות של האיחוד.

הסברה המקובלת על רוב הבלשנים היא שהמלטית התפתחה מהערבית שדוברה בפי הערבים והברברים המוסלמים שפלשו לאירופה מצפון אפריקה במאה התשיעית לספירה, וזאת לצד השפעות נוספות כאיטלקית משום שמלטה נמצאת בין איטליה לתוניסיה. יחד עם זאת, יש גם הסוברים כי מוצא השפה המלטית הוא מהפיניקית (שפה שמית). לפי טענה זו, הפיניקים, שיצאו מהחוף המזרחי של הים התיכון והתיישבו בכל רחבי אגן הים התיכון, הביאו את לשונם למלטה. גם אם טענה זו אפשרית, אמיתותה מוטלת בספק.

שיטת הכתיב של המלטית מבוססת על הכתיב האיטלקי, ובמרוצת המאה העשרים עברה סטנדרטיזציה, שהפכה את הכתיב לפונטי כמעט לגמרי. הפער העיקרי בין השפה המדוברת לכתיב הוא בכך שבכתיב מסמנים עדיין חלק מהעיצורים הגרוניים. אלה מסומנים באותיות או בצירופי אותיות מיוחדים, למשל האות ħ (מקביל ל-ח בעברית) או הצירוף għ (מקביל ל-ע).

התחביר והמורפולוגיה של השפה דומים למדי לאלה של ניבים ערביים צפון-אפריקניים. ההבדלים העיקריים בין מלטית לבין הערבית הצפון-אפריקנית הם בפונטיקה, באוצר המלים ובכתב. מבחינה פונטית, המלטית איבדה את רוב העיצורים הגרוניים ואת העיצורים הנחציים. אחדים מן העיצורים הגרוניים עודם נהגים במלטית, וכמו כן יש להם שרידים בכתב וכן במערכת התנועות של השפה. בכך היא מזכירה במידה מסוימת את העברית המודרנית. באוצר המילים ניכרת השפעה גדולה של האיטלקית והאנגלית. המלטית נכתבת באותיות לטיניות ויש בהן כמה אותיות שסימנים דיאקריטיים נלווים אליהן לציון הגייתן.

רוב דוברי המלטית הם רב-לשוניים. רובם מדברים, או לפחות מבינים, גם אנגלית ואיטלקית. הקשר הדתי ההדוק לכנסייה הקתולית של איטליה מביא לכך שכמעט כל המושגים הדתיים שאולים מאיטלקית. לפיכך, ערבי-נוצרי יתקשה לזהות את המושגים הדתיים ושמות הדמויות והאישים הנוצריים, אף על פי שאת השפה בכללה הוא עשוי להבין במידת-מה.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עיצורים לועיים

עיצורים לועיים נהגים על ידי כיווץ הלוע שהוא החלק שבין הענבל למכסה הגרון. העיצורים האלה קיימים בשפות מעטות בלבד, אם כי הם נפוצים באחת השפות המדוברות ביותר בעולם - ערבית. העיצורים הלועיים היו נפוצים בעבר גם בעברית וכן בשאר שפות שמיות רבות אחרות, אולם רובן איבדו אותם במשך הזמן.

לעיצורים הלועיים השפעה ניכרת על סביבתם. בשל המאמץ הנדרש כדי להגות אותם, הם גורמים לשינויים בתנועות הבאות לפניהם ואחריהם. התופעה הזאת ניכרת עדיין בעברית, גם אצל דוברים שכבר אינם הוגים את העיצורים הלועיים עצמם. כך למשל, במילה "אורח" נוספה תנועת a לפני העיצור ח' (תופעה המכונה "פתח גנובה"), ובצורת הנקבה "אורחת" שתי תנועות e הפכו לתנועות a (תופעה המכונה "הנמכת תנועה"). התופעות האלה ניכרות גם במלטזית, אף שגם בה רוב הדוברים כבר אינם הוגים את העיצורים הלועיים עצמם. בערבית, שבה העיצורים הלועיים נשמעים היטב, תופעות כאלה נפוצות מאוד, אם כי לא תמיד הן באות לידי ביטוי בכתיב. כאשר מופיעים בטבלה שני עיצורים באותה משבצת, הימני קולי והשמאלי אטום.

העיצורים הלועיים:

עיצור לועי, סותם, אטום[ʡ] . עיצור זה נדיר מאוד ורק ניתן למצוא אותו בשפות מעטות בעולם.

עיצור לועי, סותם, קולי [ʡ̯] . עיצור זה נדיר מאוד ורק ניתן למצוא אותו בשפות מעטות בעולם.

עיצור לועי, חוכך, קולי [ʕ] . עיצור זה מיוצג על ידי האות ع בערבית. כך נהגית האות ע במבטא מזרחי של העברית וכך נהגה צירוף האותיות għ במלטזית הקדומה.

עיצור לועי, חוכך, אטום [ħ] . עיצור זה מיוצג על ידי האות ح בערבית. כך נהגית האות ח במבטא מזרחי של העברית וכך נהגית האות ħ במלטזית בפי חלק מהדוברים.

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

ערבית

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לּוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמִּיַּה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לפי מוחמד הנביא, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית. שפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.

פרוטו-שמית

פרוטו-שמית היא השפה האם המשוערת של השפות השמיות. הכלי העיקרי בשחזור השפה הוא השוואה בין שפות שמיות שונות, שפות דומות להן ושפות שדוברו סמוך לאזור השפות השמיות. ההיסטוריה הכתובה הארוכה של משפחת השפות השמיות מסייעת לחקר השפה.

שורש (שפות שמיות)

בדקדוק של שפות שמיות, בהן עברית, מקובל להתייחס לישות מורפולוגית המכונה שורש. שורש הוא יחידה בת 3-4 עיצורים (לעיתים נדירות: חמישה או שישה), הנתונים בסדר קבוע (בדומה ל"מחרוזת"), ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים. בבלשנות הערבית מכונה השורש: גִ'דְ'ר (جـِذر). המונח המקובל באנגלית הוא Semitic root.

שמיים (עמים)

השֵׁמִיִים הוא שם מייצג לקבוצת העמים הדוברים שפות שמיות. את המונח טבע אוגוסט לודוויג פון שלצר (von Schlözer) ב"ספר העזר לספרות המקרא", אשר יצא בשנת 1781, בהתבסס על קבוצת העמים המתייחסים לפי המקרא לשֵם, בנו של נח.

שפות אפרו-אסיאתיות

השפות האפרו-אסיאתיות הן משפחת שפות המונה כ-240 שפות שיש להן כ-285 מיליון דוברים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, במזרח אפריקה וכן דרומית למדבר סהרה. בעבר כונתה משפחה זו גם כמשפחת הלשונות ה"שמיות-חמיות".

המשפחה מונה את תת-המשפחות הבאות:

שפות בֶּרְבֶּרִיוֹת

שפות צ'אדיות

שפות מצריות

שפות שמיות

שפות כושיות

שפת בֵּזָ'ה (מיון שנוי במחלוקת; משויך בדרך כלל במשפחות הלשונות הכושיות)

שפות אומוטיות (הכללתן במשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות שנויה במחלוקת)מן המאפיינים המשותפים לשפות האפרו-אסיאתיות:

סימון זכר ונקבה בצורת יחיד. נקבה מסומנת ב-\t\ (בעברית ת', בערבית ة).

טיפולוגית פועל-נושא-מושא, עם נטיות ל-נושא-פועל-מושא

מורפולוגיה תבניתית שבה הטיית מילים היא על ידי שינויים פנימיים, כמו גם הוספת תחיליות וסופיות

קבוצת עיצורים נחציים.כמו כן, מוכרים שורשים משותפים כגון:

ב-נ - "בנייה"

מ-ת - "מוות"

ס-נ - "ידיעה" (השווה עם "שינון")

ל-ס - "לשון"

ס-מ - "שם"

ד-מ - "דם"

שפות אתיו-שמיות

שפות אתיו-שמיות (קיצור של "שפות אתיופיות שמיות") הן קבוצת שפות שמיות המדוברות בעיקר באתיופיה ובאריתריאה, אך גם במדינות נוספות בהן גם ישראל. הן מהוות יחד עם דרום ערבית עתיקה את הענף הדרומי של משפחת השפות השמיות. השפה האתיופית המדוברת ביותר היא האמהרית עם 30 מיליון דוברים ואחריה התיגרינית עם כ-5 מיליון דוברים. קיים ויכוח אם מקורן של השפות הוא באתיופיה או בחצי האי ערב.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות שמיות דרומיות

השפות השמיות הדרומיות הן אחד מהענפים של השפות השמיות. השפות השמיות עצמן הן חלק מענף רחב יותר של השפות האפרו-אסיאתיות. השפות השמיות הדרומיות מתחלקות לשני ענפים שפות אתיו-שמיות ושפות דרום ערביות. השפות האתיו שמיות מדוברות בעיקר באתיופיה ובאריתריאה, והשפות הדרום ערביות מדוברות בעיקר בחצי האי ערב. השפות האתיופיות השונות מדוברות בידי הרבה יותר דוברים מכל שפה שמית אחרת. השפות הדרום ערביות דעכו מאוד לאורך השנים כיוון שהערבית לאחר הכיבוש הערבי של המזרח התיכון נעשתה הרבה יותר דומיננטית מהן, ולכן הן מדוברות בידי מעט דוברים. ישנה מחלוקת בין החוקרים מהו מקורן של השפות השמיות הדרומיות, יש כאלו שמציעים את אתיופיה כמקור וממנה יצאו השפות גם לחצי האי ערב, ויש כאלו שסוברים להפך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.