שפות כנעניות

השפות הכנעניות הן משפחת שפות קרובה של להגים מהשלוחה הצפון-מערבית של השפות השמיות, הכוללת בין השאר את העברית והפיניקית. השפה הכנענית השפיעה והושפעה מכל שפות הסביבה ברמת השפעה גדולה מאוד, ששרידיה קיימים עד היום בלשונות רבות.

Pergamonmuseum - Vorderasiatisches Museum 046
אסטלת כלמו של המלך הארמי כלמו מהמאה ה-9 לפנה"ס, כתובה בפיניקית באלפבית פיניקי

מאפיינים כלליים

השפות הכנעניות נבדלות מיתר השפות השמיות צפון-מערביות בשלושה מאפיינים עיקריים:

  • המעתק הכנעני (ā>ō בהברה מוטעמת) התרחש רק בלשונות הכנעניות, ולא בארמית ובאוגריתית. למשל, תנועת ה-ō בשם התואר "טוב" מקורה ב-ā ארוכה. ואמנם, בארמית מקראית: טָב.
  • תווית היידוע "ה-" (-h), המופיעה לפני השם שהיא מיידעת, בניגוד לתווית היידוע הארמית a-, המצטרפת לסוף המילה (השוו: הטוב, טבא).
  • הכינוי הפרוד לַמְּדַבֵּר הוא "אנכ" (ˀanōki), בניגוד לכינוי "אנא" הנוהג בארמית. באוגריתית מתועדות שתי הצורות, וכך גם בעברית המקראית (אנכי/אני).

כתב

האלפבית הפרוטו-כנעני (בעבר כונה גם אלפבית פרוטו-סינאי[1]) הוא אבג'ד אקרופוני (כלומר, כל ציור בו מייצג את העיצור הראשון במילה המהווה את פירוש הציור) שנמצא בכתבים במזרח התיכון החל מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה-15 לפני הספירה). מטבע הדברים, במהלך השנים האלפבית השתנה מאוד, לכן נקבעה שנת 1050 לפני הספירה כגבול המאוחר של האלפבית הפרוטו-כנעני, אחריה האלפבית הנמצא בכתבים נקרא אלפבית פיניקי.

תפוצה וניבים

Tabnit phoenician
כתובת תבנת של המלך תבנת הצידוני, בפיניקית, כתובה באלפבית פיניקי

הכנענית הייתה שפת אם שהתפתחה למגוון להגים דומים. ההבדל בין הלהגים לא היה גדול מאוד, והם נבדלו בסיומות של כמה בניינים, ברמת ההשפעה של שפות כמו מצרית וחתית ובייחוד אכדית, ובאוצר מילים ואולי דקויות בהגייה. הניב העברי, למשל, הושפע מאוד מהאכדית, באופן הדומה להשפעת לעז מודרני על שפת הדיבור, כיוון ששימוש בצורות ומינוחים באכדית, ה"לינגווה פרנקה" דאז, נחשב לעניין למשכילים, וכן הושפע מקירבה גנאלוגית, זיקה מדינית או סמיכות גאוגרפית לארץ נהריים שבה שלטה אכד. לוחות אל-עמארנה, למשל, היו התכתבויות בין ראשי הערים הכנעניות לבין המצרים, באכדית.

הניבים הכנעניים השונים כללו את הניב המואבי, האדומי, העמוני, הפיניקי והעברי, כאשר הניב הפיניקי היה למעשה העיקרי. בניבים אלו מופיעות לפעמים מילים בעלות הוראות מעט שונות: למשל, בעברית מקובל "שופט" בתור שופט במשפט, אך לא בתור שליט (השוו "ספר שופטים"), "שאר" במשמעות של בשר (בעברית בביטויים: "שאר-בשר", "שארית המנחה"), קניה במובן של יצירה ("קונה שמים וארץ"). גם השם המקראי חוה, המפורש "אם כל חי", מובן על פי צורה כנענית של חיים ("חוי"), "מחנת" דהיינו צבא ("אם תחנה עלי מחנה") וכן הלאה. ישנן כמה מילים שאינן מובנות לדובר העברית, מפני שבעברית החליפו אותן מילים אכדיות: חית' (פשר האות חי"ת, כלומר: "חיץ" במובן של סולם), מחֳצת (מחיצה במובן של חלון).

הבדלים בין הניב העברי לבין הניב הכנעני

עברית היא ניב כנעני, קרוב במיוחד לניב הפיניקי, אם כי מעט יותר מושפע ממנו בידי הלשון האכדית. המורפולוגיה הכנענית היא אפוא זו של העברית בבנייניה, גזרותיה וכללי היסוד שלה. עם זאת, ישנם הבדלים, כיוון שבמשך הזמן השתנתה העברית, וכן הבדלים המייחדים את הניב העברי של הכנענית.

הכנענית השגורה בפינו שונה מרוב הניבים הכנעניים בכך שאינה מקיימת את ת' הנקבה בצורות הנפרד של השם. צורן הנקבה המקורי היה at- או t-. לפיכך, שמות נקביים הסתיימו ב- t (למשל, malkat>מלכה). בעברית נשלה ת' הנקבה בצורות הנפרד של השם (מלכה, ילדה), והשתמרה רק בצורות הנסמך ובנטייה (מלכת צור, ילדתו). תופעה דומה התרחשה בערבית, כפי שעולה מן השימוש בתא מרבוטה. בכנענית העתיקה העולה מכתובות אל-עמארנה טרם נשלה t הנקבה, וגם בפיניקית השתמר צורן הנקבה המקורי בצורות הנפרד (למשל, "מצבת זו" = מצבה זו).

בכנענית העתיקה התקיים עדיין העיצור הסופי y בגזרת ל"י. עיצור זה נשל בעברית. כך, למשל, הפועל "בנה" בעברית מקורו בצורת היסוד banaya*, שהתכווצה ל- banā. בכתובות כנעניות עתיקות, למשל בכתובות הפיניקיות מגבל, מצויות עדיין צורות הכתובות ביו"ד סופית ("בני", "חוי"), כנגד הצורות העבריות המסתיימות באם הקריאה ה"א ("בנה", "חוה"). כיוון שהכתיב בכתובות עתיקות אלה הוא חסר, יש להניח שיו"ד זו איננה אם קריאה, אלא יסוד עיצורי. הכתיב משקף אפוא את הגייתן המקורית של צורות בגזרת ל"י (בני=בַּנַיַ). עם זאת, בפיניקית סטנדרטית, בדומה לעברית, נשלה ה-y הסופית, כפי שמעידים כתיבים מעין "בן" (=בנה).

הכנענית שימרה עד שלב מאוחר יחסית צורות שהיו קיימות בעברית רק בניב הקדום ביותר: צורות זוגיות בשם (חומותיים, לדוגמה) ובפועל (בספר שמואל: "תצילנה שתי אזניו"), אם כי צורת הזוגי נדירה יחסית גם בכתובות כנעניות. הכנענית גם שימרה את כינוי הזיקה "זוּ" (להבדיל מהכינוי הרומז זוֹ), שמתועד גם במקרא בשירת הים: "עם זו קנית", כלומר: העם אשר יצרת.

בכנענית גם השתמר ניקוד סופי עקבי יותר מבעברית (כך למשל: "מוותה", ניקוד סופי של "מוות" כנושא מיודע, הסיומת "מו" כמו ב"למו" וב"ענבימו ותירושימו" שפירושה "להם" וכן הלאה הם ניקוד סופי).

הכנענית, בדומה לעברית המקראית, נכתבת בכתיב חסר (המילה "כי", למשל, תכתב כִ), והרווחים בין המילים היו מבוטאים בהתחלה בסימני נקודות, ורק אחר כך ברווח בין החריטות. מבנה המשפט מתבטא בדרך בהקדמה של הנשוא לנושא, אם כי עניין זה גמיש יותר עקב שימוש כלשהו בניקוד סופי. כתובת קיר גבל, למשל, פותחת באלו המילים: "קִר זוּ בני שפטבעל מלך גבל, בן אלבעל מלך גבל, בן אלבעל ביחימלך", כלומר: "[זה] הקיר אשר בנה שפטבעל מלך גבל, בן אלבעל מלך גבל, בן אלבעל בן יחימלך".

השפעת הכנענית על שפות אחרות

עקבותיה של הכנענית, דרך הפיניקים יורדי הים מזה, ודרך העברים והתנ"ך מזה, התפשטה והשפיעה על שפות רבות, שמיות ושאינן שמיות. עד היום הרבה מאוצר המילים הערבי מכיל מילים כנעניות שהן פחות שכיחות או לא קיימות בעברית, או גרסאות שונות של מילים שקיימות גם בעברית: המילים הכנעניות ל-"כאן" הן "הֻנַכַ" ו-"כַא", בדיוק כמו ערבית, ובעברית: כאן. המילה "נון" שפירושה "דג" (בעברית בשם האות נו"ן ובצירופים שפמנון, דיונון).

ביוונית, מאידך, השתרשו השמות אירופה (גלגול של ערב, שפירושו בכנענית הוא מערב. שמה של נסיכה פיניקית שאחיה נקראה קדמוס, כלומר קדם, מזרח). הרומית הושפעה מן הכנענית לא רק דרך היוונית, אלא גם דרך הפיניקית המאוחרת שדוברה בקרתגו, ששמה אינו אלא גלגול רומי של המילה: "קרת חדשת": קרת חדשה. גם שם העיר הסמוכה לה: עותיקה (Utica) גזור כנראה מהמילה "עתיק", וכן התואר הלטיני: "Antiquus". ההיסטוריונים הרומים מזכירים את מנהיגי העיר בשם "Sufeti Cartaganis", כלומר "שופטי קרת חדשת" (באותו מובן של "שופט" כבספר שופטים), וכן שמות כמו חניבעל ברקא (חן-בעל הברק), דידו (כנראה כמו השם דוד, כלומר: האהובה), עזרובעל ועוד.

הערות שוליים

  1. ^ זאת משום שראשוני הכתובות נמצאו בסיני. כיום לא מקובל להשתמש במינוח זה משום שהכתב הסינאי המאוחר - הלא הוא הכתב הנבטי אינו קשור לכתב זה, ולפיכך לא ניתן לכנותו "קדם-סינאי", בנוסף, כתובות מסוג זה נמצאו גם מחוץ לסיני. ראו: חגי משגב, יוסי גרפינקל וסער גנור, האוסטרקון מחורבת קיאפה, עמ' 113. בתוך: דוד עמית, גיא ד' שטיבל, אורית פלג–ברקת (עורכים), חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה - קובץ מחקרים, כרך ג', 15 באוקטובר 2009, רשות העתיקות.
אכדית

אכדית (לִישַׁאנֻם אַכַּדִּיתֻּם) היא שפה עתיקה ממשפחת השפות השמיות השייכת לענף השמי-מזרחי. שפה זו הייתה בשימוש במסופוטמיה בקרב האשורים והבבלים בין השנים 100–2500 לפני הספירה. גם בתקופה שהדיבור בה דעך, היא עדיין שימשה כשפה כתובה. בשיאה הייתה לינגואה פרנקה (שפת תקשורת בין עמים דוברי שפות שונות) של המזרח הקדום. דוגמה לכך אפשר למצוא באוסף המסמכים הקדומים המכונה מכתבי אל-עמארנה, שחובר במאה ה-14 לפני הספירה. המסמכים כתובים באכדית אף-על-פי שנשלחו ממלכים דוברי שפות כנעניות אל מלך מצרים.

בשל ריבוי החומר הכתוב באכדית, שפה זו נחקרה ונלמדה היטב ואף נעשה בה שימוש כדי לפענח שפות עתיקות אחרות. למשל, בחפירות העיר אוגרית נתגלו מילונים אוגריתײם-אכדיים. מילונים קדומים אלה סײעו בפענוח השפה האוגריתית, כיון שהשפה האכדית מוכרת היטב. המיתוסים הכתובים באכדית מושווים לעיתים קרובות לסיפורי התנ"ך (בפרט לסיפורי ספר בראשית), ומספקים מקור חשוב להבנת הרקע לסיפורי התנ"ך וכן לפענוח מילים לא-ברורות בעברית מקראית. יתרון חשוב אחר של השפה נובע מכך שהיא נכתבה בכתב הברות, הכולל סימון לתנועות. רוב השפות השמיות העתיקות נכתבו באבג'ד (אלפבית עיצורי), ולכן קשה לשחזר את הפונולוגיה (תורת ההגה) ואת המורפולוגיה (תורת הצורות) שלהן. הטקסטים האכדיים נותנים מידע רב-ערך על האופן שבו נהגו השפות השמיות הקדומות.

לצורכי מחקר, מקובל לכתוב את השפה האכדית באותיות לטיניות לפי תעתיק מוסכם. לפעמים משתמשים בתעתיק המשקף את החלוקה לסימנים בכתב יתדות, כך שכל סימן מתועתק בנפרד, למשל:

ak-ka-du-ú (כל סימן מתועתק פונטית ומופרד במקף). לפעמים מתעתקים את הגיית המילה בלי התחשבות בחלוקה לסימני הכתב המקוריים, למשל: Akkadû (פירוש המילה: אכדי). פריצת הדרך הסופית בפענוח השפה באה אדוארד הינקס, הנרי רולינסון ויוליוס אופרט באמצע המאה ה -19.

כנעני

האם התכוונתם ל...

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.