שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש,[1] וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו:[2] כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

Page from Yiddish-Hebrew-Latin-German dictionary by Elijah Levita
דף משמות דברים, מילון עברית-יידיש-לטינית-גרמנית שהוציא לאור אליהו בחור בשנת 1542

מהות ומאפיינים

ברוב הקהילות היהודיות ברחבי העולם דיברו בשתי שפות, כשהתרבות היהודית הייתה דו-לשונית ואף רב-לשונית: השתמשו בעברית לצורך תפילה ולימוד, דיברו בשפת המקום לצרכים יומיומיים כמו מסחר והתנהלות מול הקהילות הלא יהודיות - לעיתים גם בינם לבין עצמם. מטבע הדברים נוצר עירוב של מרכיבים עבריים בתוך השפה המקומית בפי היהודים, ובסופו של דבר נוצר ניב חדש של השפה המקומית שהתקיים רק בפיהם של היהודים, ולא היה בשימוש אצל הגויים. ניב חדש כזה כונה "שפה יהודית", ושומש לצורכי היומיום הפנים קהילתיים.

מקובל לחלק את השפות היהודיות לשתי רמות שונות מבחינת המרחק מהשפה המקורית: שפות מיוהדות הן שפות יהודיות הדומות במידה רבה לשפה המקורית, במידה כזו שהגויים המקומיים מסוגלים להבין את היהודים הדוברים בה; לקבוצה זו משתייכת למשל הערבית היהודית. לעומת זאת שפות יהודיות הן שפות ששימרו את מרכיבי השפה העברית והארמית תוך שילוב של שפת המקום, לדוגמה: הפרסית היהודית. זאת בנוסף לשפות שהתרחקו מאוד מן הניב המקורי, שבמקרה זה הוא בדרך כלל ניב עתיק של השפה המקומית. לקבוצה זו משתייכות למשל היידיש (שמקורה בגרמנית עתיקה, אם כי חלו בה שינויים רבים) והלאדינו (שמקורה בקסטליאנית עתיקה).

המאפיין העיקרי של השפות היהודיות הוא כאמור המרכיב העברי שיש בהן. הוא יכול להימצא בשפה ברמה של שיבוץ, כלומר שימוש במרכיב בצורתו המקורית (למשל, המילה "רעבע" ביידיש, שהיא הגייה אשכנזית של "רבי"), או ברמה של שיקוע, שבה משתלב המרכיב העברי במערכת הדקדוקית של השפה הקולטת (למשל "רעבצין", רבנית - הרכבה של מורפמה יידית על המילה העברית). המרכיב העברי בא בדרך כלל מחיי הדת או מעגל החיים והשנה, והוא בא ביחידות של מילים בודדות או צירופים קצרים, ולא במשפטים ארוכים יותר.

מאפיינים נוספים של שפות יהודיות הם:

  • כתיבתן המסורתי של השפות היהודיות נעשה באלפבית עברי. אמנם החל מסוף המאה ה-19 חלו תמורות בנושא זה במספר שפות יהודיות והוחל לכותבן באלפביתים אחרים (למשל כתיבת לאדינו באלפבית לטיני).
  • קיום חיים ספרותיים בשפה - מה שלא התקיים בדרך כלל בשפות העממיות המקומיות (כתיבה הייתה רק בשפת תרבות גבוהה);
  • שימור תופעות דקדוקיות מן השפה המקורית, שאבדו בשפה המדוברת אצל הגויים.

מחקר השפות היהודיות, שהתגבר מאוד בשנים האחרונות, מרוכז בשני מוקדי עניין:

  • מחקר השפות היהודיות בפני עצמן - השימוש בהן, מאפייניהן, תפוצתן, יחסן לשפות המקומיות; שימור החומר בשפות העומדות להיכחד ושחזור שפות שנכחדו.
  • המרכיב העברי בשפות היהודיות - מקורות הביטויים העבריים (והארמיים) שנקלטו, מידת השיקוע שלהם, התפוצה שלהם אצל דוברים בני מעמדות שונים, השימוש שנעשה ברכיב העברי בלשון סתרים (למניעת הבנה של גויים); חקר המרכיב העברי חשוב גם לזיהוי מסורות עתיקות של דיבור עברי שלא משתקפות במקורות אחרים של העברית הקלאסית.

רשימה של שפות יהודיות

שפות אפרו-אסיאתיות

שפות שמיות

שפות כושיות

  • כיילה וקווארה - התפתחו משפות אגאו (שפות כושיות מרכזיות). עומדות כיום על סף הכחדה עם עליית דובריהן לישראל.

שפות הודו-אירופיות

אחרות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, תשנ"ו-1996, אתר נבו
  2. ^ חוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, תשנ"ו-1996, אתר נבו
  3. ^ Knaanic, באתר Ethnologue
בוכרית

בוכרית או בוכורית (אלפבית ערבי بخاری - "בוכרי"` אלפבית קירילי бухори - "בוכורי") היא שפה יהודית, ניב של הטג'יקית שהיא בתורה ממשפחת הלשונות הפרסיות. הבוכרית מדוברת בפי יהודים יוצאי אוזבקיסטן והסביבה, ומספר דובריה כיום מוערך בכ-110,000‏. 50,000 מהם מתגוררים בישראל וכ-10,000 נוספים עדיין גרים בבוכרה ובסביבתה. יתר דובריה מתגוררים בעיקר בארצות הברית.

כיתר הניבים הפרסיים המודרניים הבוכרית מבוססת על הפרסית הקלאסית, והיא שאלה מספר מילים גדול מעברית, ובמידה קטנה יותר גם מאוזבקית ורוסית. קיימים קווי דמיון בין בוכרית וג'ידי (פרסית-יהודית; Judæo-Persian), ודוברי בוכרית וטג'יקית יכולים להבין אלה את אלה. בוכרית מכונה גם "טג'יקית-יהודית" (רוסית Еврейско-таджикский диалект; אנגלית Judæo-Tajik).

באופן מסורתי וכשפות יהודיות אחרות, נכתבה השפה באלפבית עברי. בלחץ השלטונות הסובייטיים היא החלה נכתבת, כטג'יקית, באלפבית לטיני, החל בשנות ה-20 של המאה ה-20, והחל מ-1940 באלפבית קירילי. באותו מועד נסגרו בתי הספר היהודיים במרכז אסיה הסובייטית ותיאטרון שפעל כ-10 שנים, והשימוש באלפבית העברי התייחד רק לתפילה ולשימושי קודש. רוב הפרסומים בבוכרית החל משנות ה-40 של המאה ה-20 נעשו באלפבית קירילי, ורוב דוברי הבוכרית לא שלטו שוב בקריאת אות עברית.

0‏

ג'והורי

ג'וּהוּרי או טאטית יהודית (çuhuri, жугьури, ז׳אוּהאוּראִ), שפתם של היהודים ההרריים מן הקהילות בצפון ובמזרח הקווקז. השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית שבמשך הדורות קלט לתוכו מילים אזריות ועבריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.

השפה נוצרה לאחר תקופתו של נַדִּיר שַאהּ, מלך פרס בשנים 1733–1747. עד לתקופה זו הקהילה היהודית הייתה קיימת בנסיכות דרבנט (היום ברפובליקה של דאגסטן) ושפותיה היו עברית ואזרית. עקב מדיניותו של נדיר שאה הועברו לנסיכות דרבנט אוכלוסיות דוברות לשון פרסית, ובתוכן היו גם יהודים. באזור נוצר ניב פרסי דרבנטי, ובקרב היהודים נוצר ניב פרסי דרבנטי יהודי, אשר התפתח ונעשה לשונם העיקרית של יהודי המקום, שמאוחר יותר התפזרו בכל מזרח הקווקז.[דרוש מקור]השם הנוסף "טאטית יהודית" נולד לאחר המהפכה הבולשביקית על ידי השלטונות הסובייטיים. מסיבות פוליטיות ועקב רצונם לדכא את האמונה הדתית, רשמו השלטונות רבים מן היהודים ההרריים במפקדים הממלכתיים בתואר "טאטים" - כינוי לזרים דוברי פרסית. בכך סיווגו את היהודים ההרריים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית-טאטית; אולם את הטאטים המוסלמים הם הגדירו כבני העם האזרי, וכך הפך הכינוי "טאט" מילה נרדפת ליהודי.

בשנת 1923 פרסם קמואל גלעדוב מילון ג'והורי עם אותיות עבריות. עד שנת 1929 נכתבה שפת ג'והורי באותיות עבריות, אחר כך באלף-בית לטיני, ומאוחר יותר באותיות קיריליות. במאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ועיתונים בשפת הג'והורי. אחד העיתונים היה Zakhmetkesh. לאחר מלחמת העולם השנייה, הסובייטים הורו על הרוסית כשפה הרשמית היחידה באזור ופרסום העיתונים הופסק.

שפה זו היא מקבוצת השפות האיראניות, שמשתייכת לענף ההודו-איראני של משפחת השפות ההודו-אירופיות.

גאורגית יהודית

גאורגית יהודית או גרוזינית יהודית היא שפה יהודית, ניב או ז'רגון של הגאורגית שדובר על ידי היהודים הגאורגים, לפי קריטריונים של מיון שפות היא משתייכת למשפחת השפות הכרתווליות. יהודי גאורגיה עצמם גורסים כי השפה המדוברת על ידם היא גאורגית עצמה, ואינם משתמשים בלהג עדתי יהודי כלשהו. דעה זו אינה מבוססת על מחקר מדעי.

מספר דוברי השפה בעולם מסתכם בכמה עשרות אלפים: בישראל, כ־59,800; בגאורגיה, כ־20,000; בניו יורק, כ־4,000. וכן במספר קהילות יהודיות ברוסיה, בבלגיה, בארצות הברית, בקנדה, באזרבייג'ן, באיראן, ובאוקראינה.

המחקרים על לשונם של יהודי גאורגיה החלו עם החוקר אליהו פאפיסמידוב בשנת 1931, לפני כן היו התייחסויות שיטחיות לנושא. אהרון קריחלי, חוקר יהודי גאורגיה, טען שיש ליהודי גאורגיה להג מיוחד וקרא לו "עיבּרוּלי" (עברית) - "ყიბრული" ("קיברולי"), אך בעל אופי של ארגו בלבד. וחוקרים נוספים לאחר מכן. כיום מתקיים מחקר שיטתי על לשון הדיבור של יהודי גאורגיה במסגרת המפעל לחקר יהדות גאורגיה שבמכון בן צבי.

בלשון הדיבור של יהודי גאורגיה נשתמרו תכונות מיוחדות בעיקר בעיסוקם במסחר או בלימוד סיפרי קודש. תכונות אלה ניכרות ב:

א. אוצר מילים של הלשון הגאורגית שיצא משימוש בקרב הגאורגים, שאינם יהודים.

ב. מילים שחדרו מעברית או מארמית.

ג. תרגומי-שאילה מעברית.

טריפוליטאית יהודית

טריפוליטאית יהודית היא ניב יהודי של ערבית לובית אשר דובר בקרב יהודי לוב, בחיי היום יום בינם לבין עצמם.

הטריפוליטאית היהודית שונה מהשפה שדיברו תושבי לוב הלא יהודים, ובה מגוון ביטויים ייחודי השאול מהעברית ומן התרבות היהודית, וכן מילים מהשפות הספרדית והאיטלקית.

כיום ניתן למצוא דוברי שפה זו בישראל ובאיטליה. השפה מכונה על ידי היהודים יוצאי טריפולי "ערָאבּי".

יווניטיקה

יווניטיקה, הידועה גם כרומניוטית או יוונית-יהודית, הייתה ניב של הרומניוטים, קבוצה של יהודים יווניים שקיומם מתועד מאז תקופת יוון ההלניסטית. שורש השפה הוא בקוינה (יוונית הלניסטית - Ελληνική Κοινή) ומשולבים בה אלמנטים עבריים. היא הייתה דומה ליוונית ששימשה את התושבים הנוצריים ביוון. הרומניוטים השתמשו בגרסה משלהם לאלפבית העברי כדי לכתוב טקסטים ביווניטיקה וביוונית.

יידיש

ייִדִישׁ או אִידִית (גם אִידִישׁ; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש - "יהודית-גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות אך נכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים.מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, כמעט רק קשישים.

יידיש היא אחת משלוש השפות היחידות בעולם בימינו, לצד העברית והארמית, שמשתמשת באותיות עבריות לכתיבתה (אמנם הלאדינו נכתבת גם באותיות עבריות, אך היא נכתבת גם ובעיקר באותיות לטיניות).

יינגליש

יינגליש (באנגלית: Yinglish – הלחם של המילים "יידיש" ו"אינגליש" (אנגלית)) הוא מושג המתייחס למילים ממקור אנגלי, שחודשו כנאולוגיזמים ונכנסו לשפת היידיש, בעיקר על ידי יהודים הדוברים את שתי השפות ומתגוררים בארצות דוברות האנגלית. מילים אלו נוצרו לעיתים מתוך צורך לתאר חפצים חדשים או מושגים שונים, שלא היו להם מילים יידיות אחרות.

דוגמאות למילים כאלו:

"alrightnik" - הלחם של המילה האנגלית alright עם הסיומת היידית (ממקור סלאבי) "ניק". המילה משמשת לתיאור אדם מוצלח, או נובו ריש.

"no-goodnik" - ההפך מ-alrightnik, לא יוצלח.

"bluffer" - "בלופר", מילה שחדרה גם לעברית, ונגזרה מהפועל האנגלי bluff והסיומת היידית "עֶר".משמעות נוספת למושג יינגליש היא תיאור צורת השיחה של קהילות אלו, המחדירה לשפת הדיבור האנגלית היומיומית מילים יידישאיות רבות, שלא חדרו לאנגלית המדוברת על ידי האוכלוסייה הכללית. משמעות זו כוללת גם מילים עבריות שחדרו לניב זה של אנגלית.

חוקרים טוענים כי יינגליש בצורותיה השונות נמצאת בשימוש על ידי מאות אלפי יהודים ברחבי העולם: בארצות הברית, בקנדה, בבריטניה, בדרום אפריקה, בניו זילנד ובאוסטרליה. שפה זו, שהיא למעשה ניב של שפה הנמצא עדיין בשלב ההתפתחות שלו, מאפשרת לבלשנים ללמוד על היווצרותן של השפות היהודיות ב"תנאי מעבדה".למרות שיינגליש נוצרה על ידי יהודים, היא נמצאת בשימוש גם אצל לא-יהודים, בפרט אצל אלו החיים או עובדים בסביבה יהודית בה משתמשים בתת-שפה זו, ובעיקר באזורים העירוניים של צפון-מזרח ארצות הברית. באזורים אלו, לדוגמה, אין זה בלתי רגיל לפגוש גוי המתלונן על חבילה כבדה שהוא נאלץ לשאת, ומשתמש בפועל "shlepped" המורכב מהפועל היידי "צו שלעפּן" (לשאת, לסחוב), ומהסיומת "ed" האנגלית, המתייחסת לפועל בזמן עבר.

כוזרית

כוזרית היא שפה בה דיברו בממלכת הכוזרים, ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לראשית המאה ה-11. באופן רשמי, זוהי שפה אשר נכחדה.

כיילה (שפה)

כַּיְלָה (געז: ካይላ) או כאיילית (ካይልኛ - "כיילניה") מכונה גם סימן על שם הרי סימן היא אחת משני ניבים של אגאו (השנייה היא קװארה) שדוברו בעבר בפי ביתא ישראל.

הכיילה היא ניב של שפת הכמנתים, שחיו בשכנות לביתא ישראל. השפה ידועה הודות להערות שנמצאו בכתבי יעקב פייטלוביץ' על כתב הגעז, וכיום השפה משומרת על ידי קהילת ביתא ישראל.[דרוש מקור]מקור שם השפה נעוץ בכינוי "כיילה" שניתן לביתא על ידי שכניהם.

לאדינו

לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.

לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו: "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" .

מרוקאית יהודית

מרוקאית יהודית או מוגרבית היא שפה יהודית המדוברת בפי יהודי מרוקו ויוצאיה זה דורות רבים. לשון זו שונה מהערבית המרוקאית בהיותה כתובה באותיות עבריות, בתחביר וכן באוצר המילים שלה, המאופיין בשאילה מעברית, צרפתית, ספרדית, ערבית מדוברת ותמזיגית.

קשה לקבוע מתי החלה הלשון היהודית להתפתח במרוקו. לשון זו מכונה במרוקו "אְל-יְ'הוּדִייָ'א" או "לְ-עָארְבִּייָ'א דְל-לִ-יהוּד".

במרוקאית היהודית משולבים ביטויים ומונחים רבים בשפה העברית, ולעיתים שימש שילוב זה כמעין לשון סתרים של הסוחרים היהודיים בקרב קהילות היהודים בצפון אפריקה.

לאחרונה החלו בישראל הדורות הצעירים של העדה המרוקאית ללמוד את השפה, להחיות אותה ולהפיץ אותה ברבים על מנת לשמור על התרבות המרוקאית. במסגרת זו החלו לכתוב ספרים בעברית בהם משולבים מילים בערבית מרוקאית כמו אצל המשורר ארז ביטון בספרו "מנחה מרוקאית", ואצל הרצל כהן בספרו "אבני שיש טהור". בשפה זו עוסקים כמה אתרי אינטרנט (ובהם "קוסקוס") וכן הוקם תיאטרון מרוקאי ראשון בישראל. בשנים האחרונות נשמעים קולות של חוקרים הטוענים שמדובר בשפה עתיקה שבדומה ליידיש וללאדינו יש מקום להעניק לה מעמד של שפה לשימור. בקול ישראל היה מקריין רפאל בן שמחון בשפה המוגרבית.

בשנת 2009 יצא לראשונה לאור מילון מרוקאית יהודית-עברית בעריכת מרכוס חנונה.

מרטהי יהודית

מרטהי יהודית (जुदाव मराठी) הוא ניב של שפת המראטהית המדובר בפי "בני ישראל", קבוצה אתנית יהודית בהודו.

השפה נכתבת בכתב דוונאגרי כניבי מרטהי אחרים, אך מכילה מילים השאולות מעברית וארמית. בעקבות השפעתם של יהודי קוצ'ין חדרה לשפה זו גם מילים במלאיאלאם ופורטוגזית, ואף מספר מילים ששאולות משפת האורדו ובמאות השנים האחרונות עם הכיבוש הבריטי, מספר מילים באנגלית שעברו אדפטציה חדרו לשפה.

ומדוברת בעיקר אם לא לחלוטין על ידי קהילת בני ישראל (הודו) בעיקר בהודו וישראל אך גם במספר מדינות נוספות כגון אנגליה, קנדה ועוד מקומות תפוצת הקהילה אם כי שפה זו נמצאת בתהליכי דעיכה מחוץ להודו.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עברית ישראלית

עברית או עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה ה-20.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בשנות האלפיים מדברים בה כשמונה מיליון בני אדם – רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כארבעה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חוץ ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם ישראלים.

העברית הישראלית היא השפה הנפוצה בישראל והינה השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה, הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים – במיוחד העיצורים הלועיים. העברית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

עיראקית יהודית

עיראקית יהודית היא קבוצה של ניבים של ערבית יהודית אשר דוברו בפי יהדות עיראק. הניבים היו שונים במקצת בין עיר לעיר ואזור לאזור, וכך למשל השפה בפי הקהילה הגדולה של יהודי בגדאד הייתה מעט שונה מהשפה בפי היהודים בקהילה הצפונית מוסול. הניבים היהודיים היו בשימוש יהודים בלבד והושפעו מהעברית והארמית. אף על פי שהניב לא היה רחוק בצורתו מהערבית שהייתה מדוברת בפי המוסלמים, מוסלמים רבים הבינו אותו בלקות או שלא הבינוהו כלל.

הניבים התאפיינו בהיגוי מיוחד של מילים ערביות עממיות, למשל היה בהם שימוש ניכר בעיצור פ אשר אינו קיים בשפה הערבית הרגילה. כמו כן נעשה בו שימוש במילים ייחודיות, מהמקורות היהודיים ומשפות אחרות.

השפה התאפיינה במליציות רבה, גם בצורת ההיגוי וגם באוצר מילים ייחודי, ושמשה בסיס לפולקלור עשיר של יהודי בגדאד.

השפה הייתה בישראל בשימוש נרחב בקרב יהודים עולי עיראק, ועד היום ישנם ישראלים רבים, אפילו צברים שהוריהם עלו מעיראק, אשר נוהגים להשתמש בה.

בעיראקית יהודית נכתבו שירים רבים אשר מושרים ומושמעים עד היום על ידי יהודים יוצאי עיראק וצאצאיהם בדרך כלל באירועים מיוחדים (חתונה, בר מצווה וכו') לדוגמה:

על הוד

לת'ילומוני

וולי וולי

יחניננה יא יומא

עלמתני שלוןהסרט הישראלי "מפריח היונים" הוא הסרט היחיד הדובר עיראקית יהודית (בניב הבגדדי).

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פרסית יהודית

פרסית יהודית (ידועה גם בשם ג'ידי) היא קבוצה של דיאלקטים יהודיים של השפה הפרסית, שדוברו על ידי יהדות איראן, יהדות בוכרה, יהדות אפגניסטן וקהילות יהודיות נוספות באזור מרכז אסיה. הדיאלקטים שונים במקצת זה מזה, אך לרוב מאפשרים הבנה הדדית. השפות היהודיות-פרסיות הן ברובן שילוב של ארמית, פרסית עתיקה, עברית והשפה המקומית, והכתב באלפבית עברי.

העדויות הראשונות לקיומה של פרסית-יהודית מופיעות מהמאה ה-8, אך ייתכן שהיהודים דוברי הפרסית בפרס העתיקה היו אף הם בעלי דיאלקט ייחודי. לאורך הדורות ספרות, שירה ויצירה תרבותית ענפה נוצרו בפרסית יהודית, שכמו שפות יהודיות אחרות נכתבה לרוב באותיות האלפבית העברי.

היצירות המוקדמות בפרסית יהודית הן כלי חשוב גם עבור בלשנים של השפה הפרסית, כתיעוד להתפתחותה של השפה לאורך השנים.

קראימית

קראימית היא שפה טורקית עם השפעה עברית בדומה ליידיש או ללאדינו, המדוברת במזרח אירופה על ידי קראי מזרח אירופה.

לשפה היו שלושה ניבים מרכזיים: ניב חצי האי קרים הנקרא על ידי הקראים בעברית "לשון טטר", ניב וילנה-טרקאי (הידועה גם בשם טרוקי) וניב לוצק-האליץ' הנקראים בעברית בפי מחברים קראים שונים בשם "לשון קדר" על שם קדר ,בנו של ישמעאל הנחשב לאב קדום של הנוודים באורדת הזהב ששם הייתה נפוצה שפה דומה.

ניב קרים זהה כמעט לשפה הטטרית הקרימית הספרותית וההבדלים הם בעיקר במילים השאולות מעברית. בימינו נכחד ניב זה.

הניב הליטאי מדובר בעיקר בערים טרקאי ווילנה בידי קהילת דוברים קטנה. טראקאי היא בירת ליטא לשעבר, ולפי מסורת קראית מקומית

הקראים המזרח-אירופים הובאו לשם מאזור חצי-האי קרים על ידי הדוכס ויטאוטס בשנים 1397–1398, כדי להגן על המצודה בעיר.

במשך מאות שנים שימשה כשפה מדוברת ובמאה ה-17 הפכה גם להיות כתובה. בכתיבתה נעשה שימוש באותיות עבריות. אולם בראשית המאה ה-20, בתקופת השלטון הסובייטי אומץ הכתב הקרילי ככתבה העיקרי. כיום, ניב טרקאי הנמצאת בליטא נכתב באותיות לטיניות, כליטאית עצמה.

מחברים קראים שונים תרגמו חיבורים שנכתבו בעברית כ"אגרת תשועת ישראל" לשפה זאת. וכמו כן, בסידורי תפילה קראים שהודפסו במזרח אירופה מופיעים תרגומי חלקים מהתפילה לשפה.

חרף מספר הדוברים המועט לשפה, ישנו סיכוי כי היא תשרוד הודות לתמיכה רשמית של השלטונות הליטאים ושל העניין שהשפה יוצרת ובעקבות המאמצים לשימורה ולהחייאתה.

החל מראשית המאה ה-20, טענו מספר בלשנים ששפה זאת התפתחה משפה שדוברה על ידי הכוזרים, והשתמשו בטענות אלה כדי לבסס את תאוריית המוצא הכוזרי של הקראים במזרח אירופה. למחקר השפה הייתה השפעה מכרעת על התנועה הלאומית של קראי מזרח אירופה, ואותם חוקרים קראים כשריה שפשל השתמשו בטענות בלשניות על מנת להראות את קשר קראי מזרח אירופה לשבטים הטורקיים ואת היותם קבוצה אתנית נפרדת מהיהודים ומשאר הקראים, אולם תאוריה זאת מעולם לא הוכחה.

שפות וניבים יהודיים
שפות אפרו-אסיאתיות
שפות שמיות
עברית עברית מקראיתהעברית בתקופת בית שנילשון חז"לתקופת הביניים של העבריתעברית ישראלית
הגיית העברית הגייה אשכנזיתהגייה ספרדיתהגייה תימנית • הגייה טברנית
ארמית ארמית מקראית • ארמית בבליתארמית גלילית • ארמית התרגום • ארמית שומרונית • ארמית חדשה צפון-מזרחית (כורדית-יהודית) • לישאנא דידן • לישאניד דינן • נאש דידן
ערבית ערבית יהודיתעיראקית יהודיתמרוקאית יהודיתטריפוליטאית יהודית • תוניסאית יהודית • תימנית יהודית
שפות שמיות דרומיות געז
שפות אפרו-אסיאתיות אחרות
שפות כושיות כיילה • קווארה
שפות ברבריות ברברית יהודית
שפות הודו-אירופיות
שפות גרמאניות יידיש • כליזמר לשון • גנבים לשון • בעל עגלה לשון • קצב'ס לושן • שערער לשון • הענטשקע לשון • שפת הסימנים האידית • לכודישמאזהמטה
אנגלית יינגליש • היבגליש • ישיביש
שפות רומאניות יהודיות איטלקית יהודיתאראגונית יהודיתחכיתיה • טטואני • לאדינולטינית יהודיתפורטוגזית יהודיתפרובנסלית יהודיתצרפתית יהודיתקטלאנית יהודית
שפות איראניות איספאהנית יהודית • בוכריתג'והורי • גולפאיגנית • ג'ידי • חמדאנית יהודית • יאזדית יהודית • קרמנית יהודית • קשאנית יהודית • שיראזית יהודית
אחרות יווניטיקה (יוונית) • צ'כית יהודית (סלאבית) • מרטהי יהודית (הודו-ארית)
קבוצות אחרות
שפות טורקיות קראימית • קרימצ'קית • כוזרית
שפות דראווידיות קוצ'ינית
שפות כרתווליות גאורגית יהודית
קטגוריה: שפות יהודיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.