שפות איראניות

השפות האיראניות הן קבוצת שפות המשתייכות למשפחת השפות ההודו אירופיות, תחת הגדרה זו למשפחת השפות ההודו-איראניות ותחת קבוצה זו לקבוצה נפרדת - השפות האיראניות. קבוצת שפות זו הוגדרה לאחר פירוק השפות ההודו-איראניות לקבוצות כאשר אחת מהן היא קבוצת השפות האיראניות. האזור בו מדברים לשונות איראניות גדול הרבה יותר מאיראן המדינית, ומכיל גם את טאג'יקיסטן, אפגניסטן, אזורים מפקיסטן צפון עיראק, מזרח טורקיה (כורדיסטן) ועוד.

מיון השפות האיראניות

נהוג למיין את הלשונות האיראניות לשני תת-ענפים עיקריים הלשונות האיראניות המערביות והלשונות האיראניות המזרחיות. את הלשונות המערביות נהוג להמשיך ולחלק ללשונות איראניות צפון מערביות ולשונות איראניות דרום מערביות. "ארגון SIL לחקר וקידום שפות" מונה כ-84 לשונות איראניות מדוברות כיום.

עיקר ההבדלים בין הלשונות המערביות ללשונות המזרחיות הם תוצאה של מעתקי הגאים שונים מבחינה היסטורית, שהובילו למערכות פונולוגיות בעלות תכונות שונות מהבחינה הסינכרונית. כלומר, מלאי ההגאים והיחסים בינם שונים. בנוסף נהוג לתאר אובדן של הבדלים תחביריים שונים כתוצאה ממעתקים אלו. כך הלשונות האיראניות האמצעיות המזרחיות מבחינות ברובן בין מספר יחסות רב (4-6) ובין שני מינים דקדוקיים לפחות (אם לא שלושה) בעוד שהלשונות האיראניות האמצעיות המערביות, מבחינות בין שתי יחסות לכל היותר, וחלקן חסרות אבחנת מין דקדוקי (הפהלווי אינה מבחינה במין דקדוקי. מהלשונות המערביות המודרניות – הפרסית, אינה מבחינה במין דקדוקי אף היא, בעוד שהכורדית מבחינה בין שני מינים דקדוקיים). סיווג לשונות זה תלוי במבנה הלשון בלבד, ואינו קשור למיקום הגאוגרפי של דוברי הלשון או למיקום מציאת או מסירת התעודות שנשתמרו בלשון.

אי לכך אין לבלבל בין מיקומם הגאוגרפי העכשווי של דוברי לשון איראנית מסוימת לבין סיווגה כמזרחית, מערבית דרומית או מערבית צפונית. כך, הבלוצ'ית אשר מדוברת בחבל בלוצ'יסטן הדרום מערבי, היא לשון איראנית צפון מערבית. הטאטית המדוברת בדאגסטן באזור הצפון מערבי, היא לשון דרום מערבית. הטאג'יקית המדוברת בטאג'יקיסטן, המצויה במזרח האזור האיראני, היא לשון דרום מערבית.

Moderniranianlanguagesmap
חלוקה גאוגרפית של הלשונות האיראניות

ההבדלים בין תת-הענפים קיימים בחלק מתקופת הלשונות האיראניות העתיקות ביותר - לשון כתבי האווסטא- איראנית מזרחית מחד, והפרסית העתיקה (לשון האימפריה האכימנית) - לשון פרסית מערבית מאידך. בתקופת הלשונות האיראניות האמצעיות, ניתן למצוא מחד את הסוגדית והבקטרית כמייצגות את הענף המזרחי, ואת הפהלווי והפרתית כמייצגות את הענף המערבי. רוב דוברי לשון איראנית כל שהיא, בתקופה המודרנית, דוברים לשון איראנית מערבית. על הלשונות האיראניות המערביות נמנות בין השאר הפרסית שהיא לשון איראנית דרום מערבית והכורדית שהיא לשון איראנית צפון מערבית. על הלשונות האיראניות הדרום המערבית נמנות בין השאר הפשטו ולשונות הפאמיר.

הלשונות האיראניות של אזרבייג'ן

מחקרים גילו כי השפה שתושבי אזרבייג'ן דיברו בה הייתה מדוברת גם על ידי אנשי אימפריית פרס ומדי. לפי עדויות היסטוריות רבות ניתן לדעת כי תושבי אזרבייג'ן הקדומים דיברו שפה איראנית כלשהי.

ישנן עדויות כי שפה איראנית כלשהי דוברה על ידי הטורקים הסלג'וקים באזרבייג'ן. היסטוריונים אחרים אף מדווחים כי שפה איראנית דוברה בטבריז במאה ה-17. החוקרים העות'מאנים טענו כי באזרבייג'ן דיברו שפה איראנית בתחילת המאה ה-17 לפי סיוריהם באזור.

כיום אנו יודעים על לשונות איראניות רבות המדוברות באזרבייג'ן. הטאליש, לדוגמה, היא לשון איראנית צפון מערבית המדוברת באזור הים הכספי. לעומתה הטאטית המדוברת באזור צפוני יותר, הנושק לדאגסטאן היא לשון איראנית דרום מערבית.

אזכורים במקורות חיצוניים

אבן א-נדים, בספרו "אל-פהרסת" ("الفهرست") מזכיר שבכל אימפריית פרס ומדי (כולל אזרבייג'ן של היום) דוברים התושבים שפה אחת בלבד. בספרו, שהוא המקור העיקרי למידע על השפות האיראניות בזמן התקופה האיסלאמית הקדומה, הוא מצטט את הסופר הגדול עבדאללה אבן אל-מוקאפע:

"השפות האיראניות הן: פהלוי, דארי, חוזי ופרסית וסריאנית. אבל פָהלָוִי מקורה מהמילה פָהלֶח. ופָהלֶח זה שם המתייחס לחמישה אזורים שונים: אספהאן, ריי, המדאן, מאה-נאהאואנד ואזרבייג'ן".[דרוש מקור]

הוא מוסיף בהמשך שדארי היא השפה הרשמית בח'וראסאן ובלך וכן במזרח איראן, פרסית הייתה השפה הרשמית בחבל פארס, חוזי הייתה השפה הלא רשמית של ח'וזסתאן ושסריאנית מקורה במסופוטמיה. דיווחים דומים לאילו שניתנו בכתביו של אבן א-נאדים נכתבו גם בדיווחים וכתבים של אל חואריזמי, טברי, אבן חאוקל, איסתחרי, מוקאדסי, יאגהובי, מאסודי ומוסטופי קאזויני.

רשימת השפות האיראניות

  • שפות איראניות מזרחיות
    • אווסטית - לשון כתבי האווסטה
    • סוגדית - הלשון האיראנית האמצעית המזרחית הבולטת ביותר, אחת מלשונות דרך המשי; נכתבו בה גם כתבי קודש זורואסטריים, וגם נוצריים ובודהיסטיים
    • באקטרית - לשונה של באקטריה העתיקה (פחות או יותר מקבילה לאפגניסטן של היום)
    • פשטו - הלשון האיראניות המזרחית הנפוצה ביותר
    • אוסטית
    • יאגנובית - נחשבת לצאצא של דיאלקט סוגדי
    • לשונות הפאמיר - המדוברות בעיקר רכס הפאמיר אשר במזרח טג'יקיסטן קרוב לגבול הסיני, אגד לשונות ולו מיעוט של דוברים; הלשון הפאמירית הנפוצה ביותר היא כנראה ואחי

קישורים חיצוניים

אווסטית

אווסטית היא שפה איראנית מזרחית הידועה רק משימוש כשפת כתבי הקודש הזורואסטריים, כלומר האווסטה, ומשם גם קיבלה את שמה. האזור בה כתבו את האווסטה היה, לכל הפחות, ארכוסיה/סיסתאן, הראט, מרב ובקטריה. באופן כללי, מתייחסים לתרבות היאז כשיקוף ארכאולוגי סביר של התרבות האיראנית המזרחית המוקדמת כמתוארת באווסטה. מעמדה כשפה קדושה הבטיח את השימוש המתמשך בה לכתיבת חיבורים חדשים הרבה אחרי שהשפה הפסיקה להיות שפה מדוברת.

איראנים

העמים האיראניים הם קבוצה אתנית-לשונית אירופית-הודית מגוונת, הכוללת עמים שונים שדוברים שפות איראניות. העמים האיראניים מתגוררים כיום בעיקר באזור המזרחי של המזרח התיכון, באזור מרכז אסיה, בקווקז ובחלקים של תת היבשת ההודית.

האיראנים הפכו לקבוצה נפרדת בסביבות אמצע האלף ה-2 לפנה"ס. בשיא ההתפשטות שלהם באמצע האלף ה-1 לפנה"ס הם שלטו על אזור נרחב, שהשתרע על פני כל הערבה האירואסית, מן המישור ההונגרי הגדול במערב ועד רמת אורדוס במזרח. האימפריות האיראניות המערביות בדרום כבשו חלק גדול מן העולם העתיק במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, והותירו אחריהם מורשת תרבותית חשובה. האימפריות האיראניות המזרחיות מילאו תפקיד מכריע בפיתוח של דרך המשי.באלף ה-1 לפנה"ס הצטמצם השטח בו שלטו האימפריות האיראניות, כתוצאה מהתרחבויות של האזורים שהיו בשליטה סלאבית, גרמנית, טורקית ומונגולית.

העמים האיראניים המודרניים כוללים את הבאלוקים, הג'ילקים, הכורדים, הלורדים, המאזנדאנים, האוסטאים, הפאמיריס, הפשטונים, הפרסים, הטג'יקים, הטלישים, הוואקיס והיאגנוביס. רובם נמצאים כיום באזור הרמה האיראנית, המשתרעת מן הקווקז שבצפון ועד המפרץ הפרסי שבדרום ומטורקיה במערב ועד שינג'יאנג במזרח.

בוכרית

בוכרית או בוכורית (אלפבית ערבי بخاری - "בוכרי"` אלפבית קירילי бухори - "בוכורי") היא שפה יהודית, ניב של הטג'יקית שהיא בתורה ממשפחת הלשונות הפרסיות. הבוכרית מדוברת בפי יהודים יוצאי אוזבקיסטן והסביבה, ומספר דובריה כיום מוערך בכ-110,000‏. 50,000 מהם מתגוררים בישראל וכ-10,000 נוספים עדיין גרים בבוכרה ובסביבתה. יתר דובריה מתגוררים בעיקר בארצות הברית.

כיתר הניבים הפרסיים המודרניים הבוכרית מבוססת על הפרסית הקלאסית, והיא שאלה מספר מילים גדול מעברית, ובמידה קטנה יותר גם מאוזבקית ורוסית. קיימים קווי דמיון בין בוכרית וג'ידי (פרסית-יהודית; Judæo-Persian), ודוברי בוכרית וטג'יקית יכולים להבין אלה את אלה. בוכרית מכונה גם "טג'יקית-יהודית" (רוסית Еврейско-таджикский диалект; אנגלית Judæo-Tajik).

באופן מסורתי וכשפות יהודיות אחרות, נכתבה השפה באלפבית עברי. בלחץ השלטונות הסובייטיים היא החלה נכתבת, כטג'יקית, באלפבית לטיני, החל בשנות ה-20 של המאה ה-20, והחל מ-1940 באלפבית קירילי. באותו מועד נסגרו בתי הספר היהודיים במרכז אסיה הסובייטית ותיאטרון שפעל כ-10 שנים, והשימוש באלפבית העברי התייחד רק לתפילה ולשימושי קודש. רוב הפרסומים בבוכרית החל משנות ה-40 של המאה ה-20 נעשו באלפבית קירילי, ורוב דוברי הבוכרית לא שלטו שוב בקריאת אות עברית.

0‏

ג'והורי

ג'וּהוּרי או טאטית יהודית (çuhuri, жугьури, ז׳אוּהאוּראִ), שפתם של היהודים ההרריים מן הקהילות בצפון ובמזרח הקווקז. השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית שבמשך הדורות קלט לתוכו מילים אזריות ועבריות עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.

השפה נוצרה לאחר תקופתו של נַדִּיר שַאהּ, מלך פרס בשנים 1733–1747. עד לתקופה זו הקהילה היהודית הייתה קיימת בנסיכות דרבנט (היום ברפובליקה של דאגסטן) ושפותיה היו עברית ואזרית. עקב מדיניותו של נדיר שאה הועברו לנסיכות דרבנט אוכלוסיות דוברות לשון פרסית, ובתוכן היו גם יהודים. באזור נוצר ניב פרסי דרבנטי, ובקרב היהודים נוצר ניב פרסי דרבנטי יהודי, אשר התפתח ונעשה לשונם העיקרית של יהודי המקום, שמאוחר יותר התפזרו בכל מזרח הקווקז.[דרוש מקור]השם הנוסף "טאטית יהודית" נולד לאחר המהפכה הבולשביקית על ידי השלטונות הסובייטיים. מסיבות פוליטיות ועקב רצונם לדכא את האמונה הדתית, רשמו השלטונות רבים מן היהודים ההרריים במפקדים הממלכתיים בתואר "טאטים" - כינוי לזרים דוברי פרסית. בכך סיווגו את היהודים ההרריים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית-טאטית; אולם את הטאטים המוסלמים הם הגדירו כבני העם האזרי, וכך הפך הכינוי "טאט" מילה נרדפת ליהודי.

בשנת 1923 פרסם קמואל גלעדוב מילון ג'והורי עם אותיות עבריות. עד שנת 1929 נכתבה שפת ג'והורי באותיות עבריות, אחר כך באלף-בית לטיני, ומאוחר יותר באותיות קיריליות. במאה העשרים החלו להופיע כתבי עת ועיתונים בשפת הג'והורי. אחד העיתונים היה Zakhmetkesh. לאחר מלחמת העולם השנייה, הסובייטים הורו על הרוסית כשפה הרשמית היחידה באזור ופרסום העיתונים הופסק.

שפה זו היא מקבוצת השפות האיראניות, שמשתייכת לענף ההודו-איראני של משפחת השפות ההודו-אירופיות.

דארי

דארי (בפרסית: دری), נקראת גם פרסית אפגנית, היא אחת משתי השפות הרשמיות באפגניסטן. זוהי שפה הודו-אירופאית, אשר נחשבת לאחד מניבי הפרסית. השפה מדוברת על ידי כמחצית מאוכלוסיית המדינה, ומשמשת כלינגואה פרנקה באפגניסטן. השם דארי היה הכינוי של השפה הפרסית עתיקה החל מהמאה ה-10 לספירה. למרות שינויים קלים בהגיה ובדקדוק, דוברי שפת הדארי באפגניסטן, והפרסית באיראן, יכולים להבין זה את זה.

טג'יקית

טג'יקית (тоҷикӣ או تاجیکی) היא שפה המהווה את אחד מניבי השפה הפרסית המודרניים. מספר דוברי השפה הוערך בשנת 1991 ב-4,457,500, ורובם מתגוררים בטג'יקיסטן בה היא השפה הרשמית, באוזבקיסטן וברוסיה.

ניב זה התפצל מהשפה הפרסית המדוברת באיראן (פארסי) ובאפגניסטן (דארי) כתוצאה מגבולות מדיניים, בידוד גאוגרפי, תהליך תקינה והשפעה של השפה הרוסית והשפות הטורקיות המדוברות במדינות מרכז אסיה השכנות. השפעה זו, בעיקר מצד האוזבקית, החלה במאה ה-16, והאוזבקית אף דחקה את השימוש בטג'יקית מרוב שטחה של אוזבקיסטן, למעט באזור הדרומי של המדינה ובערים סמרקנד ובוכרה. עד המאה ה-20 התייחסו דוברי השפה אל שפתם כאל פרסית, אולם לאחר מכן הנהיגו הסובייטים את השימוש בשם "טג'יקית". בשל בידודה היחסי מיתר האזורים דוברי הפרסית, שמרה הטג'יקית על מספר יסודות ארכאים באוצר המילים שלה, בדקדוקה ובהגייתה.

טג'יקית נחלקת בתורה לארבע קבוצות ניבים משניים עיקריים - צפונית, מרכזית, דרומית ודרום-מזרחית. השפה התקנית מבוססת על הניב המדובר בצפון-מערב המדינה, סמוך לסמרקנד שבאוזבקיסטן, ועל-כן הוא מושפע במידה רבה יחסית מאוזבקית. בוכרית, שפתם של יהודי בוכרה, הוא ניב טג'יקי צפוני, המדובר בפי כ-110,000 איש בעיקר בישראל ובארצות הברית.

טג'יקית נכתבת כיום באלפבית קירילי מותאם. החל ב-1928 ועד סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 היא נכתבה באלפבית לטיני, ועד שנות ה-20 באלפבית ערבי המותאם לפרסית. באלפבית הטג'יקי 35 אותיות (4 אותיות בוטלו בשנת 1998), והוא כולל שש אותיות ייחודיות: Ғ (ר'), Ӣ (אִיְ), Қ (ק),‏ Ӯ ‏(ɵ),‏ Ҳ (ה), ו-Ҷ (ג'). אותיות קיריליות אחרות נמצאות בשימוש רק במילים שאולות.

כורדית

השפה הכורדית (كوردی, Kurdî) היא שפתם של הכורדים, ובעיקר המוסלמים שבהם (אין לבלבל עם הארמית החדשה, המכונה לעיתים בפי דובריה בישראל "כורדית" או "כורדית-יהודית", ומדוברת בפי יהודי ונוצרי כורדיסטן ויוצאי כורדיסטן בישראל). הכורדית מדוברת באזור כורדיסטן שבצפון איראן, צפון עיראק ומזרח טורקיה. השפה הכורדית נחלקת לשני דיאלקטים עיקריים הכורמנג'י והסוראני. אין הבנה הדדית בין הדיאלקטים הללו. יש הטוענים כי על מנת לדייק יש לדבר על "לשונות כורדיות".

הכורדית היא לשון איראנית צפון מערבית.

פרסים

פרסים הם בני קבוצה אתנית שמרכזה באיראן, בני הקבוצה דוברים פרסית. בין הקבוצות האיראנית נמנים האיראנים, הכורדים, האוסטים, האזרים, ועוד תושבי מדינות ה"סטאן" כמו הטג'יקים והפרסיוונים, הנמצאים באפגניסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, פקיסטן ובמחוז שינג'יאנג במערב סין. השפה הטג'יקית קרובה מאוד לשפה הפרסית, וכך גם השפה דארי המדוברת באפגניסטן.

הארץ המכונה היום איראן, כונתה שנים רבות פרס ויש המשתמשים בשם זה עד היום. השם "פרס" היה מקובל ביוונית עתיקה בהתייחס לאנשי ממלכת פרס וכך נקלט בלשונות אירופה והיה מקובל באופן רשמי עד שנת 1935. זאת למרות שהאיראנים עצמם מעולם לא קראו לעצמם פרסים. בשנת 1935 דרש השאה האיראני רזא ח'אן מכל מדינות המערב לחדול מהשימוש בשם "פרס" ולאמץ את השם "איראן", ארץ הארים. זאת על סמך התואר שהעניק לעצמו דריווש הראשון, בנוסף לכינוי העצמי שהעניקו לעצמם אנשי ממלכת פרס שמופיע כבר בכתבים פרסיים עתיקים כמו האווסטה, שפירושו: גאה ומכובד.

השם "פרס" הגיע אל היוונית בצורה "פרסיס" (Persis בתעתיק לטיני), ומקורו, ככל הנראה, בשפה האשורית (ניב מאוחר של אכדית), או כמינוח לפרספוליס שהייתה עיר מרכזית באימפריה הפרסית. הפרסים מוזכרים בכתובת אשורית משנת 834 לפני הספירה, שבה מופיע הביטוי "פרס ומדי" (Parsua, Muddai בתעתיק בלשני), שתי הממלכות העיקריות שהרכיבו את האימפריה הפרסית. בתנ"ך מופיע הביטוי "מלך פרס", בהתייחס למלכים כורש ודריווש, בספר דניאל (פרק י', פסוק א'), בספר עזרא (פרק ד', פסוק ג'), ובמקומות נוספים. הביטוי "פרס ומדי" מופיע במגילת אסתר (פרק א', פסוק ג').

עד היום שורר בלבול בין המונח "פרסים", שהיוו את המנהיגים של האימפריה הפרסית לבין המונח "איראנים". מקובל להתייחס לדוברי השפה הפרסית ולכל מי שאימץ את השפה הפרסית ואת תרבותה כאל "פרסים", אולם פרסית היא רק שפה אחת מבין קבוצה של שפות קרובות המכונות שפות איראניות, והפרסים הם תת-קבוצה בתוך קבוצת האיראנים. כיוון שהמדינה שבה מרוכזים מרבית הפרסים נקראת "איראן", רוב הפרסים מכונים "איראנים" גם בשל מעמדם המדיני כאזרחי איראן.

פרסית

פרסית (فارسی (מידע • עזרה), פַֿארְסִי) היא שפה איראנית. הפרסית מדוברת בפי כ-80 מיליון בני אדם באיראן, כ-8 מיליון באפגניסטן ובקרב קהילות נוספות במדינות סמוכות לאיראן. זוהי שפתה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן וכמחצית מאזרחיה דוברים אותה כשפת אם והשאר כשפה שנייה. בטג'יקיסטן השפה הרשמית היא טג'יקית - ניב של פרסית. אחת הלשונות הרשמיות של אפגניסטן היא הדארי, שאף היא ניב של פרסית. באיראן השם דארי משמש לתיאור הפרסית הקלאסית.

הפרסית מתועדת החל מהעת העתיקה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של הלשון הפרסית לשלושה חלקים עיקריים:

הפרסית העתיקה - לשון הממלכה האחמנית, נכתבה בכתב יתדות.

הפרסית האמצעית - לשונה של האימפריה הסאסאנית. נכתבה בכתב המזכיר את האלפבית הארמי, אך חסר אבחנות רבות.

הפרסית החדשה - לשון איראן ואפגניסטן החל מהכיבוש האסלאמי. נכתבת באלפבית הערבי, אליו מתווספות מספר אותיות. הפרסית הקלאסית, הנחשבת לפרסית חדשה מוקדמת (הלכה למעשה, הפרסית החדשה של ימי הביניים) קיימת בכתב מהמאה ה-9 לערך.הפרסית אינה מבחינה בין מינים דקדוקיים. הפועל הפרסי נוטה בגוף ומספר, ומערכת הפועל מכילה צורות סינתטיות (צורות העבר, ההווה, האווי והציווי) לצד צורות פריפרסטיות המורכבות מפועל עזר הנושא, יחד עם תבנית הנטייה עצמה, מידע דקדוקי ואלמנט פועלי הנושא בעיקר מידע לקסיקלי (צורות העתיד, העבר הרחוק ועוד).

שם העצם הפרסי אינו נוטה ביחסה ובמין דקדוקי (החל מהפרסית האמצעית) אלא רק במספר - יחיד ורבים. הפרסית מכירה תוית סיתום פוסטפוזיטיבית בלבד, וחסרת תוית ידוע.

השפה נכתבת באמצעות גרסת האלפבית הערבי המותאמת לכתיבת הפרסית וכוללת 32 אותיות. חלק מהאותיות התפתחו לשם כתיבת הגאים שאינם קיימים בערבית. מילים ערביות נכתבות בדרך-כלל בכתיב המקורי, גם אם כוללות הגאים שאינם נהגים בפרסית. לפיכך יש אותיות המשמשות רק בכתיבת מילים ממוצא ערבי. בפרסית נעשה שימוש נרחב באמות קריאה, הרבה מן המקובל בערבית, אולם כלל זה חל רק על מילים ממוצא פרסי ולא ממוצא ערבי. רק בפרסית מופיעות שלוש נקודות מתחת למילה.

באוצר המילים הפרסי מילים רבות ממקורות זרים, רובן מערבית, וחלק גדול אחר מהמילים השאולות - בצרפתית. בתקופה שבה נפוץ האסלאם באיראן החליפו מילים ערביות שאולות חלק גדול מהפרסיות. השפה הפרסית היום כוללת מספר רב של מילים ממוצא ערבי, אולם הגייתן הותאמה למערכת ההגאים הפרסית, כך שהן נשמעות שונות למדי מהגרסה הערבית שלהן. ישנן גם מילים רבות המשותפות לטורקית ולפרסית, אף-על-פי שמדובר בשפות שונות מאוד זו מזו.

במאה ה-20, עם התחזקות ההשפעה האירופית באיראן, התווספו מילים רבות שמוצאן בשפות אירופאיות רחבות-תפוצה כגון צרפתית וגרמנית. כיום ההשפעה הרבה ביותר היא של השפה האנגלית, שהפכה לשפה הבינלאומית. אפשר למצוא בפרסית מילים חדשות רבות השאולות מאנגלית, בעיקר מונחים טכניים בתחום המחשבים, תחומים שונים במדע ובתחומים טכנולוגיים אחרים.

פרסית אמצעית

פרסית אמצעית, הידועה גם כ"פהלוי" (שם המציין, ביתר דיוק, את מערכת הכתיבה), היא שפה/אתנולקט איראנית תיכונה דרום־מערבית שהפכה לניב היוקרתי במהלך התקופה הסאסאנית (224–654 לספירה) ולכן הפכה להיות דבורה באזורים אחרים גם כן. פרסית אמצעית מסווגת כשפה איראנית מערבית. היא צאצאית של הפרסית העתיקה והאם הלשונית של הפרסית המודרנית.

השם הילידי של פרסית אמצעית (וייתכן שגם של פרסית עתיקה) הוא Pārsīk – ״השפה של פַּארס״, כלומר של מחוז פארס. מילה זו היא בהתאמה המקור לשם הילידי של השפה הפרסית.

פרסית אמצעית נכתבה לרוב במערכת כתיבה פהלוית, שהייתה גם מערכת הכתיבה המועדפת על שפות איראניות תיכוניות אחרות. צורות אחרות של פרסית אמצעית כתובה כוללות את הפאזנד, מערכת כתיבה הנגזרת מהכתב האווסטי שבניגוד לפהלוי ציינה תנועות ולא השתמשה באידאוגרמות ארמיות.

קוד ה־ISO 639 לפרסית אמצעית הוא pal, דבר המשקף את השימוש הפוסט־סאסאני במונח פהלוי כדי לציין את השפה ולא רק את הכתב.

פרסית יהודית

פרסית יהודית (ידועה גם בשם ג'ידי) היא קבוצה של דיאלקטים יהודיים של השפה הפרסית, שדוברו על ידי יהדות איראן, יהדות בוכרה, יהדות אפגניסטן וקהילות יהודיות נוספות באזור מרכז אסיה. הדיאלקטים שונים במקצת זה מזה, אך לרוב מאפשרים הבנה הדדית. השפות היהודיות-פרסיות הן ברובן שילוב של ארמית, פרסית עתיקה, עברית והשפה המקומית, והכתב באלפבית עברי.

העדויות הראשונות לקיומה של פרסית-יהודית מופיעות מהמאה ה-8, אך ייתכן שהיהודים דוברי הפרסית בפרס העתיקה היו אף הם בעלי דיאלקט ייחודי. לאורך הדורות ספרות, שירה ויצירה תרבותית ענפה נוצרו בפרסית יהודית, שכמו שפות יהודיות אחרות נכתבה לרוב באותיות האלפבית העברי.

היצירות המוקדמות בפרסית יהודית הן כלי חשוב גם עבור בלשנים של השפה הפרסית, כתיעוד להתפתחותה של השפה לאורך השנים.

פרסית עתיקה

פרסית עתיקה היא אחת משתי השפות האיראניות העתיקות שלהן יש עדות ישירה (השנייה היא אווסטית). השפה מתועדת לרוב בכתובות חרוטים, בלוחות חרס ובחותמות של התקופה האחמנית (שנת 600 לפנה״ס עד שנת 300 לפנה״ס בערך). דוגמות לפרסית עתיקה נמצאו במה שהיו ידוע כאיראן, עיראק, טורקיה ומצרים. הטקסט החשוב ביותר שנמצא עד כה היא כתובת ביסותון (המתוארכת לשנת 525 לפנה״ס). מחקר חדש בארכיון המבצר בפרספוליס של המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו חשף לוחות בפרסית עתיקה (2007). הטקסט החדש מראה כי הפרסית העתיקה הייתה שפה כתובה שהייתה בשימוש גם לתיעוד פרקטי ולא רק לתצוגה מלכותית.

פשטו

פשטו (IPA: ‏[pəʂt̪oː, ˈpəçt̪oː, ˈpʊxt̪oːˈ]) היא שפה איראנית המדוברת בפי הפתאנים בדרומה ובמזרחה של אפגניסטן ובצפון-מערב פקיסטן, וכן בקרב קהילות פתאניות ברחבי העולם. זוהי השפה הרשמית של אפגניסטן, יחד עם הדארי. בפשטו שני ניבים עיקריים, הניב של פשאוור והניב של קנדהאר.

באפגניסטן הפשטו היא השפה העיקרית והיא משמשת כשפה ניהולית ודיפלומטית.

שפות איראניות מזרחיות

השפות האיראניות המזרחיות היא תת-קבוצה של השפות האיראניות, שהתהוותה בתקופה האיראנית התיכונה (מהמאה הרביעית לפני הספירה לערך).

השפה האווסטית לרוב מסווגת כשפה איראנית מזרחית מוקדמת. השפה האיראנית המזרחית הגדולה ביותר שעדיין מדוברת היא פשטו, עם כ־50 מיליון דוברים בין הרי הינדו־כוש באפגניסטן לבין נהר האינדוס בפקיסטן. בניגוד לניבים האיראניים המרכז־מערביים, הניבים המרכז־מזרחיים האיראניים משמרים את ההברות בסוף המילה.

השפות האיראניות המזרחיות מדוברות באזור רציף, באפגניסטן וגם בחלקים הסמוכים במערב פקיסטן, במחוז האוטונומי גורנו־בדקחשאן במזרח טג'יקיסטן והמערב הרחוק של מחוז שינג'יאנג בסין. עם זאת, יש שתי שפות המשתייכות למשפחה המדוברות באזורים נפרדים, שפת היע'נובי של צפון־מערב טג'יקיסטן (צאצאית של הסוגדית) והאוסטית של הקווקז (צאצאית של הסקיטו־סרמטית). הן שאריות של רצף אתנו־לשוני שנמתח על רוב מרכז אסיה באלף הראשון לפני הספירה.

שפות באזור הקווקז

באזור הקווקז מדוברות מגוון שפות ממשפחות שונות. מלבד שפות ייחודיות לאזור זה (ראו להלן), מדוברות בו גם שפות ממשפחות אחרות.

בחלקים שבשליטת רוסיה, רשמית או מעשית, כגון דאגסטן, צ'צ'ניה, חבל אוסטיה, אבחזיה ואחרים השפה העיקרית של המנהל ושל התקשורת בין העמים השונים היא רוסית, שפה סלאבית.

השפה האוסטית שמדוברת בחבל אוסטיה, ומספר שפות נוספות, ביניהן טאט, טאליש, ג'והורי ואחרות הן שפות איראניות.

השפה הארמנית היא קבוצה נפרדת במשפחת השפות ההודו-אירופיות.

אזרית, בלקרית ומספר שפות נוספות הן שפות טורקיות.

שפות הודו-איראניות

שפות הודו-איראניות, הידועות גם כ"שפות אַרִיּוֹת", הן קבוצת שפות מהקדומות, הגדולות והחשובות שיש במשפחת השפות ההודו-אירופיות. הן מדוברות בדרום אסיה, מדרום הרי אורל וחופי הים הכספי במערב, דרך איראן, אפגניסטן ופקיסטן, ועד הודו ובנגלדש.

ככל הנראה מקורן של שפות אלה הוא באפגניסטן ובמהלך התפתחותן הן נפרדו לארבע קבוצות: שפות הודו-אריות, שפות איראניות, שפות דרדיות ושפות נוריסטניות. דובריהן נעו בעיקר דרומה, מזרחה ומערבה ורק מעט שפות עברו צפונה. יש הקושרים את התפשטותן במרחב זה עם המצאת המרכבה.

השפות מתחלקות כך:

שפות הודו-אריות

סנסקריט

אסמסה

בנגלית

גוג'ראטית

הינדית

מאיטילית

מראטהי

נפאלית

אורייה

פאלי

פנג'אבי

רומאני - מדוברת על ידי הצוענים

סינדהי

סינהלית

אורדו

דיבהי

שפות דרדיות:

דאמלי

דומאקי

גאוואר-באטי

קאלאשה

קשמירית

חוואר

קוהיסטנית

ניגאלאמית

פאשאי

פאלורה

שינה

שומשתי

שפות נוריסטניות:

אשקום

קמוירי

קאטי (באשגלי)

פרסואנית (ווסי-וורי)

טרגמי

וואיגלית (קאלאשה-אלה)

שפות איראניות:

פרסית

אווסטית (נכחדה)

פהלווי ("פרסית תיכונה")

פאשטו

דארי של אפגניסטן

טג'יקית

אוסטית

כורדית

בלוצ'ית

טאליש

טאט

ג'והורי (טאטית יהודית)

ג'יהדי (פרסית יהודית)

דארי של זורואסטרים

יאגנובי

שפות הפאמיר

שפות הפאמיר הן אגד שפות איראניות צפון-מזרחיות. הן מדוברות בעיקר לאורך נהר הפיאנדז' (בפרסית: ab-i panja). נהר זה על יובליו זורם באזור באדאחשאן אשר בדרום-מערב טג'יקיסטן, בקרבת הגבול האפגני. ניתן למצוא גם קהילות קטנות של דוברי פאמיר מעבר לגבול האפגני. קיימות טענות לפיהן קיימים דוברי פאמיר במערב סין. היישוב הגדול ביותר של דוברי לשונות פאמיר היא העיר חורוג (28,000 נ'), שגם מהווה את המרכז האדמיניסטרטיבי של אזור באדאחשאן שבטג'יקיסטן.

המספר הכולל של דוברי שפות אלו מוערך בכ-100,000.

ژ

ז'אי (בערבית: ژاي) היא אות חיצונית לאלפבית הערבי שנוספה, כוואריאנט של זאי, כדי לייצג עיצור בתר-מכתשי, חוכך, קולי (/ʒ/ ‏:IPA - כמו זי"ן גרושה).

היא אחת מאותיות دوذ ارزژ (דוד' ארזז'), המכונות "האותיות הסנוביות" כיוון שאינן מתחברות לאות שבאה אחריהן. אין לה אות מקבילה עברית, אנגלית או ערבית (אם כי במספר להגים ארץ-ישראליים האות ج מבוטאת כמוה), אך בכתב קירילי יש (האות Ж). צלילה מבוטא במילים ז'אן (שם), ז'בוטינסקי, או בסוג אסימון מפורסם, ז'טון. בדרך כלל מחליפים אותה באות ג'ים (جيم).

گ

האות גאף (گ) היא אחת מ-32 האותיות בשפה הפרסית. האות מבוססת על האות כאף (ک) והיא מקבילה לאות ג' בעברית. ב-IPA היא מסומנת ב- [g].

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.