שער הגיא

שער הגיא (בערבית باب الواد - באב אל-ואד) הוא פתח כניסה צר מהשפלה אל הרי ירושלים, ממוקם על כביש 1 בקילומטר ה-35 מתל אביב בסמוך למחלף שער הגיא. כביש 1 ממשיך משער הגיא מזרחה לכוון ירושלים לאורך של כ-6 קילומטרים בעמק צר באפיק נחל הנקרא "נחל נחשון" עד לאזור שואבה. הנחל הוא יובל מזרחי של נחל אילון המוביל מערבה לנחל הירקון, בעבר שמו של נחל נחשון היה "ואדי עלי".

Bab al-Wad 1917
שער הגיא בשנת 1917 - החאן לצד הדרך
Shaarhagie22
קטע הכביש הסמוך לשער הגיא

מקור השם

Stamp of Israel - Airmail 1954 - 100mil
בול דואר אוויר משנת 1954 המתאר את שער הגיא

שער הגיא הוא תרגום של שמו הערבי של המקום - באב אל-ואד.

שם המקום מימי קדם לא היה שער הגיא שכן זהו השם המקראי של אחד משערי ירושלים, כפי שמובא בספר דברי הימים:

וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל-הַמִּקְצוֹעַ; וַיְחַזְּקֵם.

השער בירושלים נקרא כך היות שהוא פתח את הגיא, החוצה את ירושלים לאורכה משער שכם של ימינו עד לעיר דוד, דרך שער האשפות של ימינו (בתוואי שנקרא כיום רחוב הגיא).

נראה כי הראשון שעשה שימוש בתרגום "באב אל-ואד" לשם העברי "שער הגיא" היה בנימין זאב הלוי ספיר, כתבו הירושלמי של העיתון הלבנון. וכך הוא כותב בשנת 1869:

הדרך העולה מיפו לירושלים כמעט נגמרה בכי טוב, ושתי עגלות רתומות לסוסים הולכות ושבות בכל יום, ומשך עשר שעות תמשך ההליכה מיפו לירושלם, כי באמצע הדרך אצל באב אל וואד (שער הגיא) יחליפו הסוסים.

ויקטור גרן ביקר בארץ ישראל וכתב במחצית השנייה של המאה ה-19 אודות המשעול בוואדי עלי שהערבים קוראים לפתחו "באב אל ואד עלי", הוא שער הגיא. גרן כתב שהמשעול מתפתל בין שתי חומות של סלעים, זרועות שיחים וסבכים, והוא מיצר של ממש. קומץ אנשים נחוש החלטה, לדעת גרן, מסוגל בקלות לעצור בו צבא.

אחרי שלוש שנים, קרא העיתונאי ספיר למקום: "פתח העמק". יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, כינה את המקום: "שער הנחל" ואברהם יערי, בספרו אגרות ארץ ישראל, קרא למקום: "שער העמק"[1]. יצחק בן-צבי, לעתיד נשיא מדינת ישראל קרא למקום, כאשר עלה, לראשונה, לירושלים: "שער העמקים" ובדרך חזרה הוא כתב: "שער הרוחות"[2]. זאב וילנאי, שעוד לא הכיר בשם החדש, כינה בשנת 1925 את המקום: "שער הערוץ". אבל החל משנת 1935, במדריך ארץ ישראל, כינה אותו סופית, "שער הגיא". רק בשנת 1953 ועדת השמות הממשלתית קבעה ש"שער הגיא" הוא שמו הרשמי של פתח נחל נחשון (ואדי עלי). למרות זאת, אברהם יעקב ברור, הגאוגרף העברי המודרני של ארץ ישראל, המשיך לקרוא למקום "שער העמק". וראה במעלה לירושלים לא "גיא" אלא "עמק".

ואדי עלי

Imam Ali 04217u cropped
מבנה על שם האימאם עלי 1934–1939. בקו האופק בצד ימין למעלה המסרק
תחנת המשטרה הבריטית הנטושה בשער הגיא
תחנת המשטרה הבריטית הנטושה בשער הגיא
המצודה הטורקית בשער הגיא
המצודה הטורקית בשער הגיא

ואדי עלי, שהכניסה אליו נקראת "שער הגיא", הוא עמק צר שבו סלול כביש ירושלים - תל אביב. הוואדי נמצא בין המושב שואבה לבין שער הגיא, בגבול השפלה, הוא יובל מזרחי של נחל אילון הנשפך אל נחל הירקון. באפיק הנחל היה קיים מבנה על שם האימאם עלי, ששימש מקום תפילה למוסלמים ומכאן גם שמו ואדי עלי. בהרחבת הכביש לירושלים בשנות ה-70 נבנה הכביש מסביב למבנה: הדרך העולה לירושלים מדרום לו, והדרך היורדת לתל אביב מצפון לו, כאשר בין שני המסלולים הייתה "שמורת שיירות" - "מובלעת" ירוקה סביב המבנה. במהלך הרחבת הכביש בשנת 2016 הוסט הכביש לצלע ההר הצפונית והוגבה מעט, ומבנה הקבר עבר להיות סמוך לצידו הדרומי של הכביש.

חוקר ארץ ישראל וחתן פרס ישראל זאב וילנאי מספר בספרו "אגדות ארץ ישראל" על "הקברים" של אימאם עלי: "כאשר אתה מטייל בארץ אתה מגלה כי לאימאם יש לפחות שבעה קברים, בין השאר, באזור - הבניין בעל כיפות רבות (היום בית כנסת) ובדרך העולה מכפר סבא לקדומים מצוי הכפר "שיך אליאס" וכן צפונית ליישוב קדומים גם כן על שם האימאם[3] וכמובן בדרך העולה מ"שער הגיא" לירושלים".

וכך היה מספר וילנאי לציבור המטיילים שהיה מדריך ברחבי ארץ ישראל:

אימאם עלי היה קדוש. ותושבי הארץ העריצוהו וכבדוהו מאד. פעם ראה בדרכו ילדה קטנה עומדת ובוכה בכי מר. שאל אותה:" למה תבכי, ילדה "? - ותאמַר: " אמא שלחה אותי להביא שמנת בצלחת זו. והנה נשפכה השמנת על הארץ, ועתה לא אוכל לשוב הביתה, מפחד רוגזה של אמא, ואנו אביונים ואין פרוטה בבית! ריחם עלי על הילדה, נטל את האדמה הספוגה שמנת וסחט אותה היטב, היטב, בין כפות ידיו, שמנת נקייה וצחה טפטפה על הצלחת, לשמחתה הרבה של הילדה. מעצמת הסחיטה בכפות ידיו של האימאם עלי, גדל כאבה של האדמה ותפתח את פיה ותאמר: אימאם עלי! אימאם עלי! זכור תזכור, יום יבוא ואקח נקם ממך, סחוט אסחט את גופך יפה ולא תוכל למצוא מנוח לך!
כשמת אימאם עלי, הטילוהו על דבשת גמל והובילו אותו לקבורה, כשהטמינו את גופו בקבר, התכווצה האדמה וסחטה את גופו ופלטו החוצה. הטילו את הגוף על הגמל והובילוהו למקום אחר, ושוב קרה אותו הדבר. האדמה לא רצתה לקלוט אותו... הגמל המסכן שוטט בכל הארץ למצוא קבר לאדונו, אולם לשווא; אין האדמה רוצה לקבלו. וכל מקום שבו בֶּרֵך ונח הגמל, ושם ניסו לקבור את גופו של אימאם עלי, נקרא על שמו - והוא קדוש לערבים עד היום הזה.

המבנים בשער הגיא

Shharhagie
החאן בכניסה לשער הגיא

"סוראיה פאשה", מושל ירושלים, בנה בשנת 1860 שורה של מגדלי שמירה בצד הדרך המובילה מיפו לירושלים[4]. מגדל השמירה בשער הגיא נבנה צפונית לצומת, ממערב לתחנת הדלק הקיימת היום, ומכונה "חרבת חרסיס". בשנים 1869-1867, בפקודת השולטאן עבד אל-עזיז, נסלל על הדרך כביש כבוש על הדרך הסלעית. הכביש עצמו נחנך בביקורו של "הקיר"ה"[5] פראנץ יוזף קיסר אוסטריה-הונגריה בשובו מחנוכתה של תעלת סואץ ב-10 בדצמבר 1869. לאחר חנוכת הכביש החלה בו תנועה עירנית של נוסעים ותיירים לירושלים. מושלה של ירושלים, בנה כאן, בשנת 1873, את פונדק הדרכים הח'אן, דרומית מהצומת ושרידיו נראים במקום עד היום. במזרח ישנה תחנת משטרה בריטית נטושה.

במלחמת העצמאות

Machsom
מחסום ערבי בשער הגיא נגד שיירות יהודיות

כבר במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (19361939) גילו הערבים כי הם יכולים לפגוע בתחבורה היהודית לירושלים באמצעות הנחת מכשולי אבנים על הכביש הצר[6], אשר לא ניתן לרדת ממנו לצדדים ובו בזמן להמטיר על המכוניות ונוסעיהם אבנים וכדורי נשק. השלטונות הבריטיים, אשר ניסו לשים קץ לדבר הקימו תחנת נוטרים לשמירה על הכביש ב"נחלת יצחק" - ותחנת משטרה בריטית במוצא במבנה שיהיה בעתיד משק ילדים מוצא. לאחר החלטת החלוקה, בנובמבר 1947, הועלתה היוזמה לחסום את הכביש שוב. ואכן, הכנופיות הערביות הצליחו לגרום נזק לשיירות הנוסעים והאספקה שעלו לירושלים. אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני זיהו בנקל את "צוואר הבקבוק" הטופוגרפי בקטע הכביש הראשי בין השפלה להר, הלוא הוא "שער הגיא". במקום זה מתפתל הכביש בעמק בין רכסים לאורך שישה קילומטרים, והוא אידיאלי להצבת מארבים. ברכס הנשקף על הגיא מדרום היו הכפרים הערביים בית מחסיר וסאריס ועל הרכס הצפוני תפסו משלטים אנשיו של חוסייני. בסופו של דבר, למרות קרבות קשים על העלאת שיירות ההספקה לירושלים הנצורה ועל אף שנכבשו אחדים מהמשלטים ששלטו על הדרך כמו הקסטל והמסרק, נשארה הדרך לירושלים חסומה לתנועה יהודית.

כאשר אזור שער הגיא נכבש על ידי הפלמ"ח, נותר המשכה של הדרך, קטע הכביש העובר ליד לטרון, בשליטת הערבים. כדי לעקוף את האזור השתמש הכוח הישראלי בדרך בורמה ומאוחר יותר נסלל "כביש הגבורה" שהוא כיום חלקו המזרחי של כביש 44. רק לאחר מלחמת ששת הימים, שבה נכבשה סביבת לטרון עם אזור יהודה ושומרון על ידי צה"ל, הדרך לירושלים חזרה לעבור דרך לטרון.

במחצית השנייה של המאה העשרים הורחב התוואי ונסלל בו כביש רחב המקשר בין תל אביב לבין ירושלים הוא כביש מספר 1, שמסלולו ממשיך לכיוון לטרון. לאורך הדרך פזורים שרידים של משוריינים שנפגעו בשיירות ולאורך השנים שומרו והוצבו לצד הכביש בצורה שונה מהצורה בה נפגעו. לצד הדרך נמצאת גם אנדרטת פורצי הדרך לירושלים.

חללי הקרבות הובאו לקבורה בקברי אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

השיר "באב אל וואד"

באב אל וואד הוא שיר עברי שנכתב על ידי חיים גורי והולחן על ידי שמואל פרשקו (בן שלמה) בימי מלחמת העצמאות. השיר בוצע לראשונה ב-1949 בידי יפה ירקוני, בהופעתה הראשונה ללא מדים, ולאחר מכן הקליטה אותו לאלבומה באותו שם שהכיל שירים מהמלחמה. בראש השער של חוברת השיר שמכילה גם תווים נכתב "מקדש ללוחמי שער - הגיא" אחר כך כותרת, "באב אל וואד" ו-"Bab el Wad"[7]. השיר מעמיד במרכזו את הערך של זיכרון החברים שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים.

פה אני עובר, ניצב ליד האבן,/ כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים./ ערב אט יורד, רוח ים נושבת/ אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו, אל ישכח אותנו, אותנו באב אל-ואד".

הלוחמים במלחמת העצמאות עשו שימוש קבע בשם באב אל-ואד, בהתכתבות הצבאית, בפקודות, במברקים, בהוראות, בפרסומים וגם במפות סומן המקום בעברית "באב אל-ואד". הסופר מתי מגד, שכתב את עלילות גדוד של השישי של הפלמ"ח השתמש רק בשם הערבי של המקום. אט אט נינטש השם הערבי והיום מקובל בישראל לקרוא למקום שער הגיא. ביומנו השתמש דוד בן-גוריון בשם הערבי ומאז קום המדינה, הקפיד להשתמש, רק בשם "שער הגיא".

בפי מלווי השיירות, שספגו אבדות רבות בדרך לירושלים, נתנו למקום כינויים אחרים לגמרי: "שער האימים" או "שער הגיהנום"[8].

ר' דוד בוזגלו חיבר את השיר "בינו נא מורדים", ובו מילים חלופיות ללחן המקורי של פרשקו - ובכך ביקש להתדיין עם תפיסת הזיכרון וההנצחה הממלכתית[9][10].

השיר באב אל ואד 38/א'

באב אל וואד 38/א' הוא השיר הפותח את אלבומם השני של להקת הבילויים, שכול וכישלון. השיר מתייחס ל"באב אל ואד" של חיים גורי ואף מסמפל את ביצועה של ירקוני, ומנגיד את תודעת המוות ההירואית לשאננות העליזה של סע לאט של אריק איינשטיין[11][12].

דרכים בשער הגיא

בשער הגיא התגלו שרידים של דרך רומית בין השפלה לבין ירושלים. היא עברה מצפון לכביש הקיים ושרידים ממנה נראים ב"דרך דיפנבייקר", שתחילתה צפונית ל"שער הגיא" והיא מגיעה עד ליישוב נווה אילן.

תמונה 343
משלט 16 ב"שלוחת שיירות" מעל שער הגיא

שער הגיא מהווה את שער הכניסה מאזור השפלה לירושלים. אם נתייחס לאזור ה"שער" בתחומו הרחב, מ"צומת בית חורון" בצפון ל"צומת האלה" בדרום, נוכל להבחין כי את כבישי האורך של השפלה, כביש 3 ו-כביש 38, העוברים למרגלות הרי יהודה, מ"צומת בית חורון" ל"צומת נחושה", חוצים כבישי הרוחב הבאים בדרכם לירושלים (ממערב למזרח):

  • כביש 443 מ"צומת בית חורון" עד "צומת גבעת זאב". מצפון לכביש יש דרך ישנה הבנויה במסלולו של מעלה בית חורון העתיק. במסלול זה העלייה הדרגתית ומתונה, נוחה להולכי רגל וגם לחציבת מדרגות.
  • כביש 1 הוא הכביש המרכזי המוכר גם כ"כביש ירושלים-תל אביב", אך למעשה הכביש ממשיך מזרחה מירושלים, דרך מדבר יהודה לבקעת ים המלח ועד גשר עבדאללה ההרוס על נהר הירדן. על דרך זו ניטש המאבק במלחמת העצמאות. הכביש עובר בין שתי שלוחות הרים: מצפון "שלוחת משלטים" ומדרום "שלוחת שיירות", ובה נקודות תצפית על הכביש ממשלט 16 וממשלט 21.
  • כביש 395 מ- "צומת אשתאול" דרך יישובי פרוזדור ירושלים עד "צומת (עין) כרם" ומשם לירושלים. שטח זה היה בשליטת ישראל מאז הקמתה, והכביש נסלל אחרי מלחמת העצמאות כמסלול אלטרנטיבי לירושלים, כיוון שקטע הכניסה לירושלים בכביש 1 היה חשוף לירי צבא ירדן ששלט באזור יהודה ושומרון. הכביש נסלל מצפון לנחל שורק.
  • כביש 375, מ- "צומת האלה" עד "צומת צור הדסה" ומשם לירושלים. גם כביש זה בנוי בחלקו על דרך רומית.
  • כמו כן קיימות ארבע דרכים משניות:

פארק יצחק רבין

בשער הגיא מצויה הכניסה המערבית לפארק יצחק רבין. הפארק נקרא על שם ראש הממשלה יצחק רבין, אשר היה מפקדה הראשון של חטיבת פלמ"ח הראל במלחמת העצמאות. אחד מתפקידיה החשובים של החטיבה היה הגנת הדרך מתל אביב ומן מהשפלה לירושלים הנצורה. בגזרת שער הגיא התחוללו במלחמת העצמאות קרבות קשים. מבנה הח'אן בשער הגיא, שהיה נטוש שנים רבות, שוקם על ידי הקרן קיימת לישראל במסגרת הכרזת פארק יצחק רבין והכוונה להקים בח'אן מרכז מבקרים ולימוד מורשת עולי הרגל לירושלים. כמו כן סוכם כי במקום יוקם מרכז הנצחה לקרבות חטיבת 'הראל' במלחמת העצמאות. ועדת היגוי לצורך כך, בראשות אלוף במיל. עוזי נרקיס, מונתה בשנת 1997 על ידי השר לאיכות הסביבה, רפאל (רפול) איתן, ולמימוש התוכניות הושקעו כ-18 מיליון שקלים. העבודות הופסקו בשנת 2008 בהיעדר תשתית תחבורתית נאותה. בשנת 2011 התקבלה החלטת ממשלה המבטלת החלטה קודמת להקמת מרכז למורשת השר רחבעם זאבי בחצר נוה אילן הישנה- וקובעת כי מרכז זה יוקם בח'אן שער הגיא. לאחר מספר שנים של פעילות שקטה שמטרתה הייתה ביטול החלטת ממשלה זו, התפרצה בספטמבר 2016 מחאה ציבורית, בהובלת עמותת דור הפלמ"ח ודור ההמשך של הפלמ"ח. מטרת המאבק היא השבת הח'אן לייעוד שנקבע לו ב-1997 וביטול החלטת הממשלה מ-2011, בטענה שהנצחת זאבי באתר זה, שמעולם לא לחם בו ולא היה קשור למפעל שיירות האספקה לירושלים, מהווה הטעיה היסטורית ופגיעה בכבוד הלוחמים הרבים שנפלו בקרבות המרים בדרך אל העיר ואלו ששבו מהם. לוחמי הפלמ"ח הביעו מחאתם על תוכנית הממשלה מ 2011 בפגישתם עם נשיא המדינה ראובן ריבלין ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו, וטענו בפניהם כי המקום צריך להיות מיועד למורשתם של 'מלווי השיירות' ו'פורצי הדרך' לירושלים במלחמת העצמאות[13]. לאחר 7 חודשי מחאה ציבורית הזמין ראש הממשלה, ב-25 באפריל 2017, את נציגי עמותת "דור הפלמ"ח" ואת נציגי משפחת זאבי, על מנת לבשרם על מציאת פתרון מוסכם וקבלת החלטת ממשלה חדשה, שתעביר את מרכז מורשת רחבעם זאבי לשומרון, תוך הקדשת חאן שער הגיא למורשת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים בתש"ח, כפי שנקבע במקור.

"שער הגיא" מהווה נקודת חיבור בין שתי יחידות נוף מרכזיות: יחידת נוף "שפלת יהודה" ויחידת נוף "הרי יהודה". שפלת יהודה הוא האזור ממערב לכביש "צומת שער הגיא" - "צומת שמשון" כביש 3 והרי יהודה הם האזור ממזרח לכביש. מכאן ניתן לצאת לסיורים ברחבי הפארק.

בפארק מצויים אתרי מורשת קרבות תש"ח, כמו דרך בורמה והמשלטים בשמורת המסרק, אתרים ארכאולוגיים, חלקם מתקופת מרד בר כוכבא[14], כמו בפארק איילון-קנדה - שרידי העיר "אמאוס" ובית מרחץ רומי, מדרגות ושרידי חקלאות קדומה, בדרך המשלטים ודרך דיפנבייקר (ע"ש ג'ון דיפנבייקר שהיה ראש ממשלת קנדה), המהווים עדות לרצף ההיסטורי של התיישבות היהודית במקום מאז ימי המקרא. במסלולי הפארק אפשר להבחין בשרידי דרך רומית, מבנים ביזאנטיים ועות'מאנים. בהרי יהודה מצויים מושבי פרוזדור ירושלים, יישובי עולים החדשים שהוקמו בראשית שנות המדינה, שהוקמו במטרה לעבות את הדרך לעיר הבירה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לדעת הגאוגרף יהודה זיו התרגום הנכון מערבית הוא שיר העמק
  2. ^ שער הרוחות הוא "באב אל הווא" מכונה האזור ליד צומת שואבה של ימינו
  3. ^ אחד מהנוסעים בארץ ישראל במאות הקודמות טוען כי אחד משני הקברים האלה יש לייחס לאלישע הנביא על יסוד הפסוק: האומר כי דרכו האחרונה הייתה בירידתו מהשומרון "וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת-חָלְיוֹ, אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ; וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, וַיֵּבְךְּ עַל-פָּנָיו וַיֹּאמַר, אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" מלכים ב' י"ג, י"ד .
  4. ^ מגדל מקורי ניתן לראות עד היום ב"מחלף השבעה" - במפה רשום המגדל בתור "מגדל טורקי"
  5. ^ הקיסר ירום הודו
  6. ^ המחשה עד כמה הכביש היה צר בזמנו אפשר לראות ביציאה לכביש מספר 1 (החסומה ליציאת רכב) משמורת הטבע "עין חמד", מול קריית ענבים וכן בירידה מהקסטל בכביש המוביל למוצא עילית בקטע המכונה שבע האחיות
  7. ^ אפשר לפרש מוקדש או גם מקדש, החוברת מאוספי המחלקה למוזיקה בבית הספרים הלאומי - אוסף מאיר נוי
  8. ^ המקור: תלמי א.מ., כל הארץ לכסיקון גאוגרפי של ישראל, עמיחי, תל אביב, עמודה 609
  9. ^ Shilo Asnafi (6 במרץ 2011), חיים לוק - בינו נא מורדים, בדיקה אחרונה ב-13 באפריל 2017
  10. ^ yair qedar (27 בינואר 2016), העברים מציגים: שיר ידידות. ר' דוד בוזגלו, בדיקה אחרונה ב-13 באפריל 2017
  11. ^ עידן לנדובאב אל-ואד /38א: עונג ההתרסקות, באתר הארץ, 20 ביוני 2007
  12. ^ אסף לבנון, שיר לשבת: מה לבילויים ולאריק איינשטיין?, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2013
  13. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4887253,00.html
  14. ^ ישי קרוב, נלכדה חולית שודדי עתיקות באזור שער הגיא, ערוץ 7, 11 בדצמבר 2011.
בית מחסיר

בית מחסיר (בערבית: بيت محسير) היה כפר ערבי בהרי ירושלים בגבול שפלת יהודה, 2.5 קילומטר דרומית מזרחית לבאב אל ואד (היום "שער הגיא"). בתי הכפר היו בגובה של כ-575 מטרים מעל פני הים, השטח החקלאי של הכפר היה בדרך כלל בשפלת יהודה. במלחמת העצמאות שימש בסיס להתקפות ערביות על הדרך לירושלים. הכפר נכבש במסגרת מבצע מכבי ביום 11 במאי 1948, עם כיבושו נמלטו ממנו כל תושביו. בשנת 1950 הוקמו על אדמות הכפר המושבים בית מאיר (בסמוך להריסות הכפר) ומסילת ציון.

דרך בורמה (ישראל)

דרך בּוּרְמָה הישרְאלית היא דרך עוקפת ששימשה מַעבר לכוחות צבא ישראלים ואספקה מאזור קיבוץ חולדה לירושלים.

דרך בורמה נסללה כדרך עפר במהלך מלחמת העצמאות מאחר שהכביש מהשפלה לירושלים נחסם בלטרון ובשער הגיא. נקראה על שם דרך בורמה ההיסטורית המקורית, שהייתה ציר אספקה בין בורמה לסין במלחמת סין-יפן השנייה.

דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחיסין (היום מושב בקוע), שעל כביש מסמיה - לטרון (היום כביש 3) עברה סמוך לכפרים בית ג'יז ובית סוסין (היו ממוקמים צפונית לקיבוץ הראל). הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין ואחר כך ירדה וחצתה את כביש הר-טוב - שער הגיא (היום כביש 38 מצומת שמשון לשער הגיא). שם עלתה לבית מחסיר (היום בית מאיר) ושמורת המסרק. משם המשיכה לסאריס (היום שורש ושואבה) שם התחברה לכביש לירושלים. יש מקורות בהם נקראת הדרך בשם "דרך 7" או "כביש 7" (ראו תמונה) וזאת על שם חטיבה 7 שהייתה אחראית על מרחב הלחימה של הדרך.

דרך דיפנבייקר

דרך דיפנבייקר (או דיפנבקר, כפי שמופיע על מספר שלטים בשטח) היא דרך עפר בין שער הגיא לנווה אילן, על הרכס המקביל לתוואי כביש ירושלים-תל אביב, בשטח פארק רבין.

הדרך נפרצה על ידי הקרן הקיימת לישראל בסוף שנת 1975, בסיוע משלחת ציונית מקנדה ונקראה של שמו של ראש ממשלת קנדה לשעבר, ג'ון דיפנבייקר, ידיד ישראל, אשר נחלץ באותה שנה לעזרת מדינת ישראל כאשר תבע, יזם ודחף חקיקה בפרלמנט הקנדי שתתנגד באופן מפורש להחלטת האומות המאוחדות שהשוותה את הציונות לגזענות, ההחלטה עברה פה אחד וקנדה התנגדה להחלטה במליאת האו"ם.

הדרך עוברת על "רכס המשלטים" ומקשרת בין משלטי מלחמת העצמאות שהגנו על קטע הכביש בתש"ח. בחלקה היא עוברת על תוואי דרך רומית ומלווה את ערוץ נחל אילן. בצד הדרך רוכזו מספר אבני מיל מן הדרך הרומית שעלתה מאמאוס לירושלים.

בצידי הדרך פזורים שלטי הסבר אודות משלטי הדרך, תנועת השיירות לירושלים ושלדי משוריינים מתקופת מלחמת העצמאות. כמו כן ניתן לערוך ממנה תצפית מערבה, לכיוון השפלה, צפונה לכיוון נטף והרי בנימין, מזרחה, אל הקסטל ושמורת המסרק ודרומה אל שואבה, שער הגיא ורכס שיירות.

סמוך לנווה אילן, במקום התחברות הדרך אל כביש ירושלים-תל אביב מצויה אנדרטת פורצי הדרך לירושלים, מעל בסיס בטון המעוטר בכתובת "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" מזדקרים שישה מוטות כסופים המעוצבים בדמות אצבעות המצביעות לכיוון ירושלים ומסמלים את הפריצה אל העיר במלחמת העצמאות.

עוד לצד הדרך גן יפני לזכר האב אוצוקו, מייסד אגודת בית שלום היפנית ויער נטוע על שם זבולון המר.

השיירות לירושלים

השיירות לירושלים היו אמצעי התחבורה העיקרי לירושלים הנצורה בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. עם פרוץ מלחמת העצמאות, פעולות איבה רבות מצד כפריים ערבים כוונו כנגד התחבורה היהודית ברחבי הארץ. דבר זה הקשה במיוחד את התחבורה אל אתרים מבודדים, אשר מחוברים למרכז היישוב היהודי באמצעות דרך גישה יחידה, העוברת בשטח עוין וניתנת לחסימה. ירושלים הייתה היישוב המבודד הגדול ביותר (כ-100,000 תושבים יהודים). מערך ההגנה של השיירות פעל בין החודשים נובמבר 1947 ועד אפריל 1948, וכלל בחלקו נסיעה בכלי רכב משוריינים. במערך הגנת ואבטחת השיירות השתתפו לוחמי הפלמ"ח וההגנה, נהגים בשכר ומתנדבים מן היישוב היהודי.

חאן (מבנה)

חאן (ברבים: חאנים; פרסית: کاروانسرا; טורקית: Kervansaray) הוא אכסניה לשיירות סוחרים, שבה יכולות השיירות הנוסעות בדרכים לעצור למנוחת לילה מבלי לחשוש משודדי הדרכים.

אכסניה זו הייתה בדרך כלל רבועה או מלבנית ולה שתי קומות ערוכות סביב חצר מרכזית. בקומה התחתונה אוכסנו בהמות המסע (סוסים וגמלים) והסחורה, ובקומה השנייה לנו הנוסעים - בדרך כלל על הרצפה. בחצר שבמרכז החאן הכינו לעצמם הנוסעים את ארוחותיהם.

חלק מן החאנים שמשו מעין סוג של "תחנה מרכזית" עבור כרכרות סוסים ועגלות.

חוות שער הגיא

חוות שער הגיא הייתה מקום יישוב בלתי-רשמי (חוות בודדים) מזרחית לשער הגיא שהוקם בתקופת המנדט הבריטי (כיום על דרך מתל אביב לירושלים) אשר שימש לגידול כלבים מגזעי כלב כנעני וקולי. מבני החווה שימשו בתקופת המנדט את הפועלים והמהנדסים שעסקו בבניה ובתפעול תחנת השאיבה הסמוכה ("תחנת ברוך ג'מילי"). לאחר מלחמת העצמאות ננטש המקום.

בשנת 1970 התיישבה במקום מירנה שיבולת יחד עם אגודה של מגדלי כלבים. חברי האגודה שיקמו את המבנים וטיפחו במקום חווה לגידול כלבים. בין 1970 ל-1980 סברו המתיישבים שהקרקע שייכת לחברת מקורות, בעליה של תחנת השאיבה וחתמו עמה על הסכם שכירות. אולם, ב-1980, לאחר שמקורות סירבה להמשיך את הסכם השכירות, התברר שהקרקע אינה שייכת כלל ל"מקורות" אלא למינהל מקרקעי ישראל. במשך כ-30 שנה ניסו המתיישבים להגיע להסכם עם המינהל, אולם ללא הועיל, איש לא דרש את פינויים ואיש לא דרש מהם דמי שכירות. מאידך, הרשויות לא התעלמו מקיומו של המקום. במקביל להתפתחות כביש 1 נסלל למקום כביש גישה והוא חובר לרשת החשמל הארצית ולקווי המים, המועצה האזורית מטה יהודה גבתה ארנונה ודאגה להסעת תלמידים ומע"צ התקינה שלט הכוונה בולט, הנראה לעיני כל העולים לירושלים בכביש הסואן.

במרץ 2011 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעת פינוי לבית משפט השלום בירושלים, לפיו לדיירי החווה אין ולא היו זכויות על הקרקע וכי הם מתגוררים בניגוד לחוק בשטח גן לאומי מוכרז. דיירי החווה יצאו למאבק ציבורי בו הם מדגישים את חשיבות הגידול המקצועי של הגזע הכנעני ואת החשיבות שבמיקום החווה במקום מבודד, בשל נביחות הכלבים העזות והבלתי פוסקות, זאת יחד עם הטיעון המשפטי לפיו היו אלה המתיישבים שניסו להגיע להסכם במשך עשרות שנים ונענו בהתעלמות המינהל, שלא הסדיר עמם כל הסכם למרות פניותיהם.

בחודש ינואר 2016 קיבלת בית משפט השלום את תביעת הפינוי, והורה לפנות את החווה בתוך 90 ימים. על פסק הדין הוגש ערעור, ובמסגרת הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה החווה תפונה תוך 18 חודשים החל מחודש נובמבר 2016.בשלהי שנת 2016 פינתה מירנה שיבולת את החווה, והעתיקה את פעילותה לאיטליה יחד עם 12 כלבים.

יקנעם עילית

יָקְנְעָם עִילִּית היא עיר במחוז הצפון בישראל, הממוקמת בקצה הצפוני של רמות מנשה, בין הכרמל לעמק יזרעאל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950, הופרדה מהמושבה יקנעם בשנת 1967, והוכרזה כעיר ב־18 בדצמבר 2006.

יקנעם עילית גובלת במושבה יקנעם ובמושב עין העמק, וממוקמת במרחק של 5 ק"מ מקריית טבעון. גובהה הממוצע של העיר הוא 151 מ' וגובהה המקסימלי הוא 255 מ' בשכונת "שער הגיא".

כביש 1

כביש 1 הוא כביש מהיר ראשי בישראל המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים–תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן. כך למעשה הוא אחד משלושת הכבישים היחידים בארץ שחוצים אותה לכל רוחבה (שני הכבישים האחרים הם: כביש 25 וכביש 57).

אורכו של הכביש 96 קילומטרים, וחלק הדרך ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף ענבה הוא כביש מהיר. ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף בן שמן וממחלף ענבה עד מחלף שער מוריה, כביש 1 הוא בן שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון; רובו של יתר הכביש הוא בן שני נתיבי נסיעה. בעשור הראשון של המאה ה-21 נסלל בחלקו המערבי של הכביש נתיב מהיר לכיוון תל אביב.

כביש 38

כביש 38 הוא כביש אורך אזורי העובר באזור שפלת יהודה ומשמש כאחד מכבישי האורך העיקריים באזור שפלת ההר.

לטרון

לטרון הוא רכס בעמק איילון, במרחק של כ-15 קילומטר מערבית לעיר ירושלים. הרכס שולט על הדרך לירושלים, נחשב ליעד אסטרטגי חשוב ונערכו בו קרבות מרכזיים, מימי התנ"ך ועד למלחמת ששת הימים.

מקור השם הוא שיבוש שמו של מבצר לטרון, מבצר צלבני שנבנה במקום ושנקרא בצרפתית "Le toron des chevaliers" ("מגדל האבירים" בתרגום חופשי). על פי השערה אחרת מקור השם הוא מלטינית Castellum bonu Latronis, מבצרו של הגנב הטוב.

מבצע בן נון א'

מבצע בן נון א' היה אחד ממבצעי ההגנה במלחמת העצמאות בזירה העבר-ירדנית, וחלק מקרבות לטרון. המבצע נערך לפנות בוקר ובמשך יום ה-25 במאי 1948. מטרת המבצע הייתה השתלטות על הכביש באזור לטרון - שער הגיא על מנת לאפשר תנועה לירושלים הנצורה, והעברת שיירה לעיר עם פתיחת הדרך. המבצע, הראשון של חטיבה 7, אשר הוקמה ימים אחדים לפני תחילתו, נחל מפלה וכוחות צה"ל נסוגו תוך שספגו אבדות כבדות.

מבצע מכבי

מבצע מכבי במלחמת העצמאות נערך על ידי ארגון ההגנה בתאריכים 8 במאי 1948 - 18 במאי 1948, במטרה לפתוח את הדרך מן השפלה לירושלים. אם כי הדרך נפתחה לזמן מה, הרי בסופו של המבצע, נשארה הדרך לירושלים חסומה באזור לטרון. בכל זאת, המבצע הביא להישגים טריטוריאליים, ובמהלכו הועברה כמות מצומצמת של אספקה לירושלים.

מחלף לטרון

מחלף לטרון הוא מחלף המחבר בין כביש 1 וכביש 3 ונמצא באזור לטרון. המחלף מורכב מגשר בכביש 1 החולף על פני כביש 3. כל כיווני התנועה במחלף מתאפשרים, אך כל הפניות שמאלה כרוכות בהמתנה בצומת או רמזור.

שטחו של מחלף לטרון ממוקם מעבר לקו הירוק והיה בשליטת ממלכת ירדן עד ל-1967. המחלף נחנך ביולי 1978, עם פתיחתו לתנועה של כביש 1, שכונה אז כביש מספר 10. עד להקמת קטע כביש זה, התנהלה התנועה מתל אביב-יפו לירושלים דרך כביש המוכר כיום ככביש 44 ומשם אל צומת שבשטחו ממוקם כיום מחלף שער הגיא.

סמוך למחלף נמצאים מנזר השתקנים, אתר ההנצחה של חיל השריון, מיני ישראל ומסילת הרכבת החדשה לירושלים.

מחלף שער הגיא

מחלף שער הגיא הוא מחלף המחבר את כביש 1 וכביש 38, ונמצא צפונית לבית שמש. באזור המחלף היה בעבר צומת, אך לאור הגידול בעומס התנועה הוחלט למחלף את הצומת. המחלף נבנה בהדרגה ונפתח לתנועה במלואו באוגוסט 1994‏.

מחלף שער הגיא מפריד את כביש 1 לשני חלקים שונים באופיים. ממערב, זהו כביש מהיר עם הגבלת מהירות של 110 קילומטר לשעה, וממזרח זהו כביש בין עירוני עם הגבלת מהירות של 80 קילומטר לשעה. השוני בהגבלות המהירות נובע ממאפייני הכביש השונים. ממערב, הכביש הוא מישורי ובעל שוליים רחבים. לעומת זאת, ממזרח, תוואי השטח ההררי מכתיב שיפועים חדים ושוליים צרים.

משוריין

משוריין הוא כינוי לרכב ממוגן בלוחות פלדה בעיקר מתקופת מלחמת העצמאות אשר נבנה בצורה מאולתרת בארץ ושימש להעברת אנשים ואספקה, בעיקר בשיירות.

נחל נחשון

נחל נחשון (בערבית: وادي علي ואדי עלי) הוא נחל איתן (בחורף ובאביב) המהווה חלק משמורת הטבע "נחל מאיר ונחל נחשון" הממוקמת מזרחית לנווה שלום. מדובר בנחל שאורכו כ-13 ק"מ ונמצא בהרי ירושלים והשפלה. הנחל מתחיל באזור שואבה והוא מתלכד עם אפיקו של נחל אילון במאגר אילון שבעמק אילון. אורכו של החלק המזרחי של הנחל הוא כ-6 ק"מ, והוא חתור בין ההרים עד שער הגיא.

פארק יצחק רבין

פארק יצחק רבין הוא פארק מיוער המשתרע על פני שטח בן כ-15,000 דונם. הפארק נמצא באזור שער הגיא. בצד מערב נמצאים נחשון ובקוע ובצד מזרח האנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים שליד מחלף שורש.

פארק קנדה

פארק קנדה (בשמו המלא פארק איילון-קנדה) הוא פארק השוכן ממזרח לעמק איילון, והמשתרע על-פני שטח של 12,000 דונם. פארק איילון-קנדה שוכן מצפון לכביש 1, בקטע שבין מחלף לטרון למחלף שער הגיא.

תחנת רכבת תפעולית

תחנת רכבת תפעולית היא תחנת רכבת המשמשת לביצוע פעולות הקשורות לתפעול מערכת הרכבות, כמו מפגש רכבות, דיור רכבות, חיוג רכבות ולפעמים גם טיפול טכני ברכבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.