שניים מקרא ואחד תרגום

שניים מקרא ואחד תרגוםראשי תיבות: שמו"ת) היא תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום מדי שבוע.

שנים מקרא ואחד תרגום
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח
משנה תורה הלכות תפילה פרק יג הלכה כה
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפה

מקור הדין

מקור דין זה בתלמוד הבבלי:

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון', שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו

.

הטעמים לקריאה

בגמרא לא נומקה תקנה זו, אך במפרשים הביאו טעמים שונים לה:

דיני הקריאה

דרך הקריאה

בגמרא ובפוסקים[3] אין הגבלה על הדרך בה תעשה תקנה זו. עם זאת, ישנן דעות הלכתיות שונות בסוגיה זו וכן מנהגים בקרב חלק מהעדות:

  • קריאת פרשה (פתוחה או סתומה) פעמיים ואז תרגומה, כמנהג הגר"א[4].
  • שולחן ערוך הרב הביא את מנהג הגר"א, והביא עוד מנהג לקרוא כל פסוק בנפרד פעמיים ולאחריו תרגום הפסוק, והכריע לטובת השיטה השנייה על פי מקורות הקבלה,[5] וכן הוא מנהג התימנים. ביהדות צפון אפריקה נודע היה התרגום הערבי יהודי (השרח) בעל פה: תחילה, קריאה של פסוק אחד מן המקרא, (ולעיתים רחוקות גם תרגומו הארמי), ואחריו אמירת תרגומו לפי השרח.[6]
  • קריאת כל פרשת השבוע בבת אחת.

קריאת המקרא והתרגום לתקנה זו אינה צריכה להיות קריאה מיוחדת, ועל כן מלמד תינוקות המלמד במשך השבוע מקרא או בעל קורא המכין את קריאת התורה, יוצאים בקריאתם במהלך השבוע ידי חובת תקנה זו. ישנה אפשרות לקרוא בלחש יחד עם בעל הקורא בזמן קריאת התורה בשבת ובכך לצאת ידי חובת קריאת המקרא פעם אחת. שמיעה בלבד של הקריאה היא מספקת לצורך קיום תקנה זו.

זמן הקריאה

במקור הדין בגמרא נאמר כי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור. על כן, ההבנה המקובלת היא כי יש להסמיך תקנה זו לפרשת השבוע. אף כי אין זמן התחלה וסיום שבועי מוגדר לתקנה, ההמלצה הרווחת היא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום החל מיום ראשון בשבוע ועד לסעודת בוקר שבת הבאה ולכל היותר עד תפילת מנחה שלה, בה כבר קוראים את תחילת הפרשה הבאה בסדר הפרשיות. גם לאחר השבת ישנה אפשרות להשלים את הסדרה הקודמת עד יום רביעי בשבוע שלאחר מכן, או עד שמחת תורה בה מסיימים את המחזור השנתי של הקריאה בתורה. אמנם בסדור רב עמרם גאון (סדר שחרית של שבת) נראה שהיה המנהג בזמן הגאונים שהיו מסדרים הפרשה מיד אחרי שחרית של שבת קודם קריאת התורה ,ולפי מנהג זה דברי התלמוד לעולם ישלים פרשיותיו עם הציבור הם כפשוטם קודם שקורין הציבור בתורה.

בסדר הלימוד של חוק לישראל ישנה חלוקה של הפרשה לכמה חלקים לפי ימות השבוע. יש שנהגו להשלים את קריאת הפרשה ביום שישי[7], ויש שנהגו לקרוא הכל ביום שישי אחרי שחרית[8]. מנהג חב"ד לחלק את הקריאה לשלש זמנים: ביום חמישי בערב קטע אחד, ביום שישי אחרי חצות שוב פעם את כל הפרשה מתחילה ועד סוף, וביום שבת שוב חזרו על החלק השביעי של הפרשה.

תחליף לתרגום אונקלוס

בתקופת האמוראים הייתה שפת העם[דרוש מקור] ארמית, ועל כן קריאת תרגום אונקלוס אפשרה גם לפשוטי העם להבין את הפסוקים. בתקופות מאוחרות יותר חדלה הארמית לשמש כשפת העם ועל כן קריאת תרגום אונקלוס לא סייעה להבנת המקרא על ידי מי שאינו דובר ארמית. בעקבות כך החל פירוש רש"י לתורה להחליף את תרגום אונקלוס בחלק התרגום של תקנה זו, היות שמטרת חלק התרגום היא לסייע להבנת המקרא[9]. לפי מנהג זה, פסוק שאין בו פירוש רש"י נקרא שלוש פעמים. עם זאת יש המקפידים לקרוא דווקא תרגום אונקלוס, גם כאשר שפת העם אינה ארמית, ובשולחן ערוך נכתב כי "ירא שמיים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י"[10].

ישנן דעות שונות בשאלה האם תרגום לשפות לעז יכול להוות תחליף לתרגום אונקלוס לארמית. לדעת התוספות[11] והרא"ש[12] 'תרגום' הוא דווקא תרגום אונקלוס, אך הביאו דעה לפיה שגם תרגום לשפות לעז יכול להחשב כתרגום. הט"ז כתב כי מי שאינו מבין עברית וארמית יקרא פירוש אותו הוא מבין, כגון צאינה וראינה שנכתב ביידיש, או פירוש דומה אחר.

עטרות ודיבון

במקור הדין בגמרא נאמר: "לעולם ישלים אדם פרשויותיו... ואפילו עטרות ודיבון". עטרות ודיבון הן המילים הפותחות של פסוק בפרשת מטות, שכולו שמות מקומות[13]. ישנם פרשנויות שונות לגבי הבנת ההדגשה המצוינת במילים 'עטרות ודיבון'. רש"י[14] מפרש כי במקומות שאין בהם תרגום, כגון בשמות מקומות ואנשים, יש לחזור פעם שלישית, ועל כן במקרים אלו יש לקרוא את המקרא פעם שלישית[15]. פירוש אחר מבאר שכוונת ההדגשה היא שיש לקרוא את התרגום גם במקומות שאין הבדל משמעותי בין המקרא לתרגום, כגון בשמות אנשים ומקומות[דרוש מקור]. והתוספות[11] פירשו שהכוונה היא שבפסוקים שאין בהם תרגום אונקלוס, יקרא תרגום ירושלמי.

קריאת יו"ט והפטרות

בגמרא ובפוסקים לא הוזכרה חובה דומה לגבי קריאת פרשיות יום טוב או ההפטרות, אך יש שנהגו לקרוא גם את ההפטרות. יש המוסיפים גם את תרגום ההפטרה על פי תרגום יונתן בן עוזיאל.

על פי הקבלה, אלו הנוהגים לקרוא תרגום על נביאים כתובים עושים רק מקרא אחד תרגום אחד[דרוש מקור].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מטה משה, סימן תס"ד
  2. ^ תפארת ישראל פרק י"ג.
  3. ^ ברמב"ם, בטור ובשו"ע
  4. ^ ספר מעשה רב, סימן נט.
  5. ^ שולחן ערוך הרב, סימן רפ"ה, סעיף ג'.
  6. ^ משה בר אשר, מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, ירושלים 1998, עמ' 7-5
  7. ^ מנהג הגר"א
  8. ^ מנהג השל"ה והאר"י
  9. ^ טור ושו"ע אורח חיים סימן רפ"ה
  10. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רפ"ה, סעיף ב'
  11. ^ 11.0 11.1 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד ב' דיבור המתחיל "ואפילו".
  12. ^ ברכות פרק א סימן ח
  13. ^ ספר במדבר, פרק ל"ב, פסוק ג'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד ב' דיבור המתחיל "ואפי' עטרות ודיבון".
  15. ^ כשיטת רש"י נראה גם בדברי הרמב"ם שכותב "ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה, פרק י"ג, הלכה כ"ה).

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אונקלוס

אונקלוס (מובא הרבה בתלמוד בבלי בשם אונקלוס הגר) היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, התגייר במאה ה-1, היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ונחשב לאחד מן התנאים.

לפי המסורת היהודית חיבר את "תרגום אונקלוס" שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה. התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל. התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.

נהוג לצוטט את אונקלוס בטקס זבד הבת.

גיור

גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון התנ"כית היה גם שימוש במונח "התייהדות" כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה "גר", אישה שהתגיירה מכונה "גיורת". היהדות מבחינה בין גר צדק שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. המקרא עצמו לא מבחין ביניהם ומשתמש לשניהם באותו מושג - "גר", וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק.

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

היהדות אינה נוטה למיסיונריות ולעיתים אף הערימה קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין, יכול להתגייר, על פי שיקולים הלכתיים.

הפטרה

ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות, במועדי ישראל, ובחלק מהקהילות גם בתעניות ציבור במנחה, לאחר סיום קריאת התורה.

בעוד שבסדר הקריאה שהונהג לקריאת חמשת חומשי התורה משלימים את קריאתם מדי שנה (או מדי שלוש שנים לפי מנהג קדמונים[דרושה הבהרה]), לא נקבע לספרי הנביאים מחזור קריאה על פי סדרם. עם זאת, חלקם נקראים בהפטרה לפי נושאים: לכל פרשה נבחרה הפטרה הקשורה בדרך כלל בקשר ענייני לנושא הפרשה שנקראת בבית הכנסת או לאירוע הסמוך לקריאתה.

נהוג לקרוא את ההפטרה בניגון בטעמי המקרא, ולברך לפניה ואחריה.

חיים קניבסקי

הרב שמריהו יוסף חיים קַניֶבסקִי (נולד בט"ו בטבת ה'תרפ"ח, 8 בינואר 1928) הוא מנהיג רוחני בולט בציבור החרדי-ליטאי, פוסק הלכה ומחבר ספרים רבים במגוון מקצועות תורניים.

לאחר פטירת הרב אלישיב ב-2012 עמד הרב קניבסקי לצד הרב שטינמן בהנהגת רובו של הציבור החרדי-ליטאי, הקשור במפלגת דגל התורה וגיבה את הנהגת הרב שטינמן. מאז פטירת הרב שטינמן ב-2017 הוא מעורב יותר בהנהגת הציבור החרדי. רבים מגיעים לקבל את ברכתו ועצתו.

הרב קניבסקי חיבר ספרים רבים. הבולט שבהם הוא דרך אמונה, בתחום המצוות התלויות בארץ ישראל.

חק לישראל

"חֹק לישראל" (או בקיצור "חק") הוא מערך של חמישה ספרים הסודרים את חמשת חומשי התורה. הסדרה מסווגת כשיעור לימוד יומי על פרשיות התורה כסדרן. כל פרשה ופרשה בתורה מפורטת.

השיעורים נערכו על פי סדר הלימוד של האר"י כמתואר בפרוטרוט בפרשת "ואתחנן" שבספר "שער המצוות" ובספר "פרי עץ חיים". הם כוללים קריאת פסוקי תורה, נביאים וכתובים, לימוד פרק משנה, קטע גמרא וקטע מספר קבלה.

פסוקי התורה נקראים מפרשת השבוע, פסוקי הנביאים נקראים על פי רוב מהפטרת הפרשה ופסוקי הכתובים נקראים מספר משלי מתחילתו ועד סופו (מלבד חמשה הפסוקים האחרונים) ואחר כך מחמשת חלקי ספר תהלים. מספר הפסוקים נקבע על פי היום בשבוע: ששה בימי ראשון ורביעי, ארבעה ביום שני וחמשה בימי שלישי וחמישי.

פרקי המשנה נקבעים על פי היום בשבוע: ביום ראשון פרק מסדר זרעים, ביום שני מסדר מועד וכן הלאה.

קטע הגמרא הוא על פי רוב מהפרק בתלמוד הבבלי המקביל לפרק המשנה, (בימי ראשון ושישי נבחרים קטעים מתוך המסכתות ברכות ונידה). קטע הקבלה הוא על פי רוב מתוך ספר הזוהר.

סדר הפסוקים והפרקים כפי שנהוג היום הודפס לראשונה על ידי רבי יצחק בן ברוך שחילק את ששת סדרי המשנה לששת ימות החול, והתאים את הסדר ללימוד מהיר ומסודר. לסדר זה הוסיף החיד"א קטעי הלכה ומוסר וקראם על שמו "יוסף לחק".

את תקנת הקריאה היומית "חק לישראל" יסד האר"י כפי שסיפר תלמידו רבי חיים ויטאל: האר"י היה נוהג לקרוא בסדר הזה בכל יום בחזרתו מבית הכנסת לאחר אכילתו, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. ולכן נהוג ללמוד בסדר חק לישראל אחר תפילת שחרית עוד בלבוש הטלית ותפילין. גם כיום ישנם תלמידי חכמים הנוהגים לפתוח בו את יום הלימודים לאחר תפילת שחרית, בעוד לבעלי הבתים היה זה הלימוד העיקרי באותו יום. אצל יהודי חבאן התימנים, לא למדו גמרא או משנה כלל, אלא רק את ה"חק לישראל".

רוב הנוהגים ללמוד בסדר חק לישראל הם אנשים עובדים, אשר לא משקיעים את מירב זמנם בלימוד תורה, אלא קובעים עיתים לתורה (מכונים "בעלי בתים", במלעיל). בעזרת לימוד בחק לישראל ניתן ללמוד קטעים מכל חלקי התורה המרכזיים בזמן קצר יחסית.

יהדות ביטולה

יהדות ביטולה (גם יהדות מוֹנָסְטִיר, יהדות מָנָסְטִיר) הייתה קהילה יהודית שהתקיימה בעיר ביטולה שבמקדוניה הצפונית המודרנית לפחות מהמאה ה-12 ועד חורבנה בשואה באמצע המאה ה-20. בראשית המאה ה-20 הגיעה הקהילה לשיא גודלה ומנתה כ-11,000 נפשות.לקהילה יהודית בעיר קיים תיעוד לפחות מהמאה ה-12. בהמשך הגיעו יהודים שגורשו מממלכת הונגריה, מבוואריה ומצרפת והקימו קהילות נפרדות. החל משלהי המאה ה-15 בעת השלטון העות'מאני הגיעו למונסטיר מגורשי ספרד ובהמשך מגורשי פורטוגל והתקבלו באהדה על ידי השלטונות. המגורשים הקימו שני קהלי מתפללים מרכזיים: קהל אראגון וקהל פורטוגל, והתגוררו ברובע מיוחד בעיר העתיקה בתוך שכונות חצר אשר כונו בלאדינו "קוֹרְטִיז'וֹס" (חצרות). בתקופה זו כיהנו ברבנות העיר רבנים ידועי שם כגון המהר"י בן לב ושלמה הכהן (מהרש"ך). נסיגתה ההדרגתית של האימפריה השפיעה גם על הקהילה היהודית, ומשלהי המאה ה-17 ולאורך המאה ה-18 מתועדת הרעה כלכלית במצבם של יהודי מונסטיר, מתיחות ביחסיהם עם השלטונות, ומתיחות פנימית בין הקהלים על רקע נטל המיסים. לקראת מחצית המאה ה-19 היה במונסטיר "תור זהב" כלכלי ותרבותי. התהליך החל בחורבנה של העיר ווסקופויה שבאזור אלבניה, והגירתם של אלפי סוחרים ואומנים מווסקופויה למונסטיר. במקביל הוכרזה מונסטיר כעיר הבירה של איילט רומליה, והפכה למרכז צבאי ומנהלי כאשר מהנדסים ואדריכלים אירופיים שהגיעו לעיר הניעו את תהליך פיתוחה. בני הקהילה היהודית יצאו נשכרים מגאות כלכלית זו, ותועדה שכבה של משפחות אמידות בקרב הקהילה.

באוגוסט 1863 פרצה שריפת ענק במונסטיר, שהותירה 3,000 יהודים ללא קורת גג והחריבה 1,000 חנויות של בני הקהילה. משה מונטיפיורי, באמצעות ועד שליחי הקהילות, פעל לסיוע לקהילה במזון, בתרופות ובמימון שיקום ובנייה של בתי מגורים. ב-1897 עלו באש הקורטיז'וס, ככל הנראה כתוצאה מהצתה יזומה על ידי השלטונות או מי מטעמם. אנשי הברון הירש טיפלו בנפגעי השריפה ועשרות מהם עלו לארץ ישראל והתיישבו בירושלים. בשלהי המאה ה-19 גברה מאוד ההגירה לעיר ואוכלוסיית הקהילה עלתה על 10,000 נפשות, שהיו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. המאה ה-20 הביאה עמה תמורות אזוריות כחלק מהליך קריסתה של האימפריה העות'מאנית. התקוממות אוכלוסיות ומלחמות אזוריות שהסתיימו בכיבוש העיר על ידי ממלכת סרביה וסיום השלטון העות'מאני לאחר יותר מ-500 שנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה חרבה העיר, והלוחמה הובילה להגירה המונית של יהודי ביטולה. עד ראשית שנות ה-30 היגרו מהעיר למעלה מ-6,000 יהודים. הקהילה שנותרה הייתה במצב כלכלי קשה. תקופה זו לוותה בפעילות משמעותית של התנועה הציונית שהובלה על ידי ראש הקהילה ליאון קמחי.

בשלהי שנות ה-30 החלה ממלכת יוגוסלביה תחת הנסיך פאבלה להתקרב לגרמניה הנאצית, ותהליך זה לווה בחקיקה אנטישמית. בעקבות הפיכה צבאית אנטי-גרמנית בממלכה, פלשה גרמניה ליוגוסלביה בראשית אפריל 1941 והכניעה את צבאה. ביטולה ככל אזור מקדוניה הווארדארית הועברה לחזקת ממלכת בולגריה, בעלת בריתם של הגרמנים. בני הקהילה גורשו לאזור המערבי של העיר שהפך לגטו. ב-22 בפברואר 1943 חתמה ממשלת בולגריה הסכם עם גרמניה הנאצית על גירוש 20,000 יהודים המצויים בחזקת הבולגרים בתראקיה ומקדוניה ל"אזורים הגרמניים במזרח". ב-11 במרץ ביצעו הבולגרים אקציה בביטולה ועצרו 3,351 נפשות. העצורים גורשו ב-3 טרנספורטים למחנה ההשמדה טרבלינקה. 3,013 מיהודי ביטולה נרצחו בטרבלינקה. מקצת מיהודי העיר הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו, ומהם ניתן לציין את אסתריה עובדיה, בנו רוסו וז'מילה קולונומוס.

לאחר מלחמת העולם השנייה התגוררה בעיר קהילה בת כמה עשרות נפשות. חלקם עלו למדינת ישראל עם הקמתה והשאר היגרו לסקופיה. בביטולה נותרה משפחה יהודית אחת של ד"ר חיים אברבנאל, מנהל בית החולים הממשלתי בעיר ורעייתו ברטה, אשר עלו לישראל ב-1963. ב-2018 נקרא בית החולים הממשלתי בביטולה על שמו. ב-2015 חתמו משרד החוץ הישראלי ומספר גופים מטעם מקדוניה על הסכם לשיקום בית העלמין היהודי שהוקם ב-1497 ועל הקמת פארק זיכרון לקהילה שחרבה בשואה.

מצטער פטור מן הסוכה

מצטער פטור מן הסוכה היא הלכה בהלכות מצוות ישיבת הסוכה, לפיה אדם שהישיבה בסוכה מֵסֶבה לו צער, פטור מהשהות בה. פְּטוֹר זה מותנה בכך שהצער נובע מהשהייה בסוכה, ואילו בבית הוא לא יסבול ממנו. כמו כן, הצער הפוטר מהסוכה הוא משמעותי, כזה שאם המצטער היה סובל כך בביתו, היה מעדיף לעבור לבית אחר כדי להימלט מן הצער.

מקראות גדולות

בשם מִקְרָאוֹת גְּדוֹלוֹת נקראת מהדורת דפוס של המקרא שמורכבת, בדרך כלל, מארבעה מרכיבים: נוסח המקרא על פי המסורה, הערות המסורה, תרגומים ארמיים ומבחר פירושים.

ייחודו של הפורמט הזה בניסיון להצמיד את התוספות השונות (הגהות, תרגומים, פירושים) אל הפסוק הרלוונטי מן המקרא עליו הן נסובות, כך שבאותו הדף או בצמוד לו, יופיע הפסוק ביחד עם כל התוספות הנוגעות אליו, פסוק אחר פסוק. מצד שני, אף אחד מן הטקסטים או החיבורים השונים איננו מעורבב עם האחרים, אלא מופיע בנפרד לצידו - תוך הקפדה על הפרדה גרפית ברורה (למשל צורת או גודל הפונטים) בין חיבור אחד למשנהו. אפשר וזו כוונת שמו של הפורמט 'מקראות גדולות' - כי הטקסט העיקרי (המקרא עצמו) מובלט תמיד ומובחן מחיבורי-המשנה שלצידו, באמצעות הדפסתו באותיות גדולות במיוחד.

פרשת השבוע

פרשת השבוע היא אחת מתוך 54 "פרשות" אליהן מקובל במסורת היהודית לחלק את חמשת חומשי התורה. מטרת החלוקה לפרשות שבועיות היא לאפשר קריאה רציפה, לפי הסדר, של התורה כולה מדי שנה בדיוק.

נהוג לקרוא את הפרשה של אותו שבוע בבית הכנסת בכל שבת, ללמוד אותה ולפרש אותה. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובתפילת שחרית של ימי שני וחמישי שלפני השבת.

צאינה וראינה

צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590. מקור השם בפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא).

שלום כהן (רב)

הרב שלום כהן (מכונה חכם שלום כהן; נולד בשנת ה'תרצ"א, 1931) הוא ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

תנ"ך רם

תנ"ך רם הוא תרגום של התנ"ך מעברית מקראית לעברית ישראלית, שנעשה על ידי חוקר המקרא והמחנך אברהם אהוביה ביוזמת המו"ל רפי מוזס, והתנ"ך נקרא כראשי התיבות של שמו.

כל עמוד בספר מחולק לשני טורים: בטור הימני מופיע הטקסט המקראי כלשונו (בגופן קורן), ובטור השמאלי התרגום לעברית של אהוביה (בגופן פרנק-ריהל), פסוק מול פסוק. הטקסט מנוקד כולו. הטקסט המקראי המקורי אינו כולל את טעמי המקרא וסימני פיסוק, והטקסט בעברית ישראלית מפוסק. צעד פרשני נוסף הוא חלוקת הטקסט לסעיפים, שלכל אחד מהם ניתנה כותרת המתארת את נושאו של הסעיף.

תרגום (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

תרגום אונקלוס

תרגום אונקלוס הוא תרגום ארמי יהודי לחמשת חומשי התורה. מחברו, זמנו ומוצאו אינם ידועים, אולם משערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השלישית לספירה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.