שניאור זלמן שכטר

שניאור זלמן הכהן שכטר, שנודע גם בשם סולומון שכטר (Solomon Schechter;‏ 7 בדצמבר 1847, פוקשאן, נסיכות מולדובה19 בנובמבר 1915, ניו יורק), היה רב אמריקאי, יליד מולדובה, חוקר חשוב במדעי היהדות ובמיוחד של גניזת קהיר, מייסד ונשיא איחוד בתי הכנסת של אמריקה (United Synagogue of America), מנהלו של בית המדרש לרבנים באמריקה (ה-JTS) בניו יורק ומורה דרכה של התנועה הקונסרבטיבית ביהדות.

SolomonSchechter3

קורות חיים

נולד בעיר פוקשאן, בנסיכות מולדובה, מאוחר יותר חלק מרומניה. אביו, יצחק הכהן, חסיד חב"ד מאזור ווהלין, התיישב עם אשתו חיה רחל בפוקשאן כדי לשמש שוחט בקהילה המקומית, ושם נולד שכטר. מספרים כי בגיל 5 ידע את התורה. למד בבית ספר יהודי בפוקשאן, בגיל 10 עבר ללמוד בישיבה בפיאטרה נאמץ שברומניה, ומגיל 13 למד בישיבה בלמברג כתלמידו של הרב יוסף שאול נתנזון.

חזר לזמן מה לרומניה ונשא אשה, אך נישואים ראשונים אלה לא עלו יפה והוא התגרש. בשנת 1865, בגיל 18, נסע ללמוד בבית המדרש של אהרן ילינק בווינה. שם היה תלמידם של הרבנים ילינק, יצחק הירש וייס ומאיר איש שלום. בגיל 19 הוסמך כרב על ידי הרב וייס. למד פילוסופיה ודקדוק באוניברסיטת וינה, ואחר-כך המשיך לימודים כלליים באוניברסיטת ברלין ובמקביל לימודי יהדות בבית הספר הגבוה למדעי היהדות שבעיר, שם התעמק בלימוד הביקורת ההיסטורית של הספרות הרבנית. עם מוריו שם נמנו הרב ישראל לוי ופנחס פרנקל.

בברלין הכיר את קלוד מונטיפיורי, קרוב משפחתו של סר משה מונטפיורי, אשר הזמינוֹ לאנגליה. שניאור זלמן, שנודע בהמשך באנגליה ובארצות הברית בשם שלמה (סולומון), התחתן שנית ב-1887, בגיל 40, עם מטילדה רוט, ילידת ברסלאו, שאותה הכיר בעת פעילותו המחקרית במוזיאון הבריטי בלונדון. לזוג נולדו שלושה ילדים.

בתום שהייה במצרים לצורך מחקריו, ביקר שלמה שכטר במשך חודש בארץ ישראל אצל אחיו התאום ישראל יעקב שכטר (18471912), ממייסדי זיכרון יעקב, ותרם למושבה כמה מכתבי יד עבריים שגילה בגניזה בקהיר. אחד מבניו של אחיו היה ראש מועצת זכרון יעקב הראשון, אבא שכטר. אחד מניני אחיו מזכרון יעקב היה הקריקטוריסט והמחבר הישראלי דודו גבע.

פעילותו האקדמית

בשנת 1881 נענה שכטר להזמנתו של קלוד מונטיפיורי ללונדון, והיה לחונכו בלימודיו לרבנות. הוא עצמו המשיך לימודיו באוניברסיטת אוקספורד. כמו כן, בגיל 35 חקר כתבים יהודים שנמצאו באוסף המוזיאון הבריטי. בשנת 1885 פרסם מאמר ראשון: "The Study of the Talmud", אשר ראה אור בכתב העת Westminster Review. כעבור 5 שנים, בשנת 1887, פרסם את מהדורת המופת שלו לספר הרבני החשוב "אבות דרבי נתן", שלא יצא עד אז במהדורה מדעית. הוא שחזר את הטקסט בעזרת עיון בכתבי יד רבים ולאחר השוואות קפדניות לתרגומים יווניים ולטקסטים אחרים אשר ציטטו אותו.

בהגיעו לאנגליה עוד לא שלט בשפה האנגלית, אך הוא למד אותה במהירות ותוך זמן קצר התקדם במסלול האקדמי שם. בשנת 1890 נבחר שכטר כחבר סגל באוניברסיטת קיימברידג' כמרצה (לקטור) לספרות תלמודית, במקום הרב שלמה שילר-סינשי (Schiller-Szinessy), שנפטר באותה השנה. משנת 1892 כיהן כדוֹצֵנְט (מרצה) לספרות רבנית.[1]

באותה תקופה נסע שכטר לאיטליה על-מנת לבדוק בספריות הגדולות שם את אוספי כתבי היד בעברית. פרי אותם המחקרים היה "אגדת שיר השירים", וכן עבודות נוספות אשר הופיעו בכתב העת Jewish Quarterly Review. באנגליה היה שכטר מעורה בחוג של מלומדים יהודים דוגמת משה גסטר, ישראל אברהמס, לוסיין וולף, ישראל זנגויל, אשר מאיירס ואחרים, והיה בעל השפעה רבה על חיי הקהילה היהודית המקומית.

תגלית הגניזה הקהירית

תהילתו האקדמית הגדולה נודעה לחקירתו (בשנת 1896) את מסמכי גניזת קהיר: אוסף יחיד במינו של למעלה מ-100,000 דפים של כתבי יד עבריים שנגנזו בבית הכנסת "אבן עזרא" בשכונת פוסטאט שבקהיר העתיקה. החקירה והגילויים המרעישים חוללו מהפכה של ממש בהיקף ידיעותינו ומקורותינו על יהדות ימי הביניים ואף על היהדות בתקופות עתיקות יותר.

בתחילה שלח שכטר אוסף כתבי יד סגורים ובלתי-ממוינים אל הספרייה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, אולם ב-13 במאי 1896 הראו לו שתי אחיות סקוטיות שחזרו מארץ ישראל, אגנס לואיס ומרגרט גיבסון, כמה דפים מהגניזה בקהיר, שכללו את הנוסח העברי של ספר בן סירא, שבמשך מאות שנים היה ידוע רק בתרגומו הלטיני והיווני. שכטר, נלהב ממה שראה, הזדרז, וביוני 1896 השיג תמיכה למסע למצרים אל המקום שבו התגלתה הגניזה.

שכטר זכה לעזרה מיוחדת מצד חוקר מדעי היהדות צ'ארלס טיילור (1840–1908), תלמידו של קודמו של שכטר, הרב שילר סינשי. כן התגייסו לעזרתו גורמים נוספים, יהודים ונוצרים, ודיפלומטים בריטים במצרים. שכטר קיבל בין היתר מכתב המלצות מהרב הראשי של אנגליה אל הרב הראשי של קהיר. ואכן, בהגיעו לקהיר זכה שכטר לשיתוף פעולה מצד ראשי הקהילה היהודית ומצד ראשי בית הכנסת אבן עזרא. (מטבע הדברים, נאלץ שכטר לעשות שימוש בבקשיש המסורתי כדי לפתוח דלתות נחוצות.)

העבודה בגניזה עצמה התנהלה בתנאים קשים: שכטר נאלץ לזחול לתוכה דרך חור בקיר עזרת הנשים שבבית הכנסת, וחלל הגניזה נעדר היה דלתות וחלונות והיה מלא אבק מחניק. הוא הצליח למיין בקפידה עבור ספריית האוניברסיטה רכישה של אין ספור כתבי יד ודפים מן הגניזה – אוסף הגדול פי שלושה מכל אוסף אחר מסוגו בעולם כולו (אוספים גדולים למדי של מסמכים מהגניזה הגיעו בעבר בדרכים עקיפות אל הספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג וכן למקומות נוספים, אך מבלי שייחשף מקורם). שכטר וטיילור תרמו את האוסף, הנקרא על שמם, לאוניברסיטת קיימברידג'.

במשך 6 שנים עסק שכטר בכתיבת ממצאיו ופרסומם. הוא פרסם בין היתר גם את ספר ברית דמשק המפורסם, שהתגלה אחר כך גם בין מגילות ים המלח. תגלית נוספת באוסף אשר עוררה עניין רב הייתה "מכתב שכטר" (הידוע גם בשמו "מסמך קיימברידג'") – איגרת שמורה חלקית שנכתבה על ידי כוזרים מקונסטנטינופול אל נכבד יהודי, אולי חסדאי אבן שפרוט, ובה מסופר על הגיור של אותו כוזרי ובכלל על קיום היהדות אצל הכוזרים ואצל האלאנים, וכן על סכסוכיהם עם המעצמות השכנות – הרוסים והביזנטים.

בשנת 1899 התמנה שכטר לפרופסור לתחומי העברית באוניברסיטה-קולג' שבלונדון.

תרומה חשובה אחרת שלו הייתה ה"סעדיאנה" (Saadyana,‏ 1903), שקידמה את הידע על רב סעדיה גאון ועל תקופתו.

תרומתו לקהילה היהודית הקונסרבטיבית בארצות הברית

עוד בשנת 1886 הקימה קבוצת רבנים אמריקאים בעלי שאיפות למודרניזציה מוסד כדוגמת בית המדרש לרבנים של הרב פרופ' זכריה פרנקל בברסלאו. המוסד הוקם בתוך בית הכנסת הספרדי-פורטוגלי הוותיק "שארית ישראל" (Congregation Shearith Israel) שבניו יורק.

בשנת 1902 שכנעה קבוצת רבנים את שכטר לקבל עליו את תפקיד נגיד מוסד זה, שהפך לבית המדרש לרבנים באמריקה (Jewish Theological Seminary,‏ JTS), בניו יורק. שכטר הגיע לניו יורק ב-17 באפריל 1902[2] והיה לנשיאו השני של המוסד, ושימש בתפקיד זה עד למותו בשנת 1915. תחת ניהולו ידע בית המדרש תנופה והתפתחות, אשר הוסיפו לו יוקרה רבה בקרב יהודי ארצות הברית, תוך כדי קבלת תמיכה כלכלית מנדבנים יהודים מקרב משפחות יוצאות גרמניה כגון יעקב שיף, המשפחות מרשל, גוגנהיים, לויזון, וארבורג ועוד. המוסד קלט מורים חדשים מגרמניה וממזרח אירופה. הסמיטולוג והאיש רב-הפעלים סיירוס אדלר (Cyrus Adler) שיחק תפקיד חשוב בגיוס תמיכה זו במהלך הבאתו של שכטר לשם.

במסגרת בית המדרש לרבנים בהנהגתו של שכטר הוקם בשנת 1909 ה"מכון למורים" (Teachers Institute), אשר היווה בית גידול לא רק למורים שפעלו בבתי הכנסת ובתי הספר היהודים-קונסרבטיביים, אלא גם למחנכים המשתיכים ליהדות האורתודוקסית המודרנית. כל הקורסים במכון ניתנו בעברית.

בשנת 1913 הקים שכטר את איחוד בתי הכנסת "United Synagogue of America", אשר שינה בשנת 1991 את שמו לאיחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים של אמריקה (United Synagogue of Conservative Judaism), הכולל כיום כ-800 קהילות ברחבי ארצות הברית.

שכטר נפטר באופן פתאומי בניו יורק מהתקף לב ב-19 בנובמבר 1915, בגיל 68. את מקומו כמנהל ה-JTS נטל סיירוס אדלר.

אמונותיו והשקפותיו

בנאומו הראשון כנגיד בית המדרש לרבנים באמריקה בשנת 1902 הדגיש שכטר את מרכזיות ההלכה בחיי היהודים:[3]

היהדות איננה דת שאין לה התנגדות לדבַר.
היהדות מתנגדת במיוחד לדברים מסוימים ומצווה במפורש "אל תעשה".
היא חודרת אל כל תחומי חייך. היא דורשת שתשלוט על כל מעשיך ומתערבת אפילו בתפריט ארוחתך. היא מקדשת זמנים בשנה ומנהיגה סדר במהלך קיומך, בעבר ובעתיד כאחד. מעל לכל היא מלמדת כי כח החטא הוא באי הציות. היא מקפידה על שמירת המצוות ככתובן וכרוחן: רוח ללא הקפדה על הכתוב אופיינית לאותן נשמתין ערטילאין הידועים למיסטיקנים, הנעים ונדים בעולם ללא איזון וללא מהות... בקיצור, היהדות אינה מתיישבת באופן מוחלט עם נטישת התורה.

שכטר שימש כיו"ר הוועד שערך את הגרסה האמריקנית של "התנ"ך העברי" (Hebrew Bible) של החברה היהודית להוצאה לאור (Jewish Publication Society).

10 שנים לאחר מותו נוסדה בניו יורק ישיבה יוניברסיטי – מוסד אקדמי ותאולוגי יהודי אורתודוקסי מודרני שקיבל השראה בין השאר גם מאמונתו של שכטר במסרים האוניברסליים של היהדות.

שכטר לא ניסח בצורה שיטתית את עקרונות היהדות הקונסרבטיבית, אך התווה אותם דרך אישיותו ודרך פעילותו. הוא ראה ביהדות אורגניזם חי המשתנה מתקופה אחת לאחרת, למרות התבססותו על תורות נצחיות. על כל שינוי אשר עוברת היהדות להיות מושרש חזק במסורת, מבלי לסכן את מבנה המכלול.[4]

בנוסף לתורה, נתן שכטר משקל רב למסורת ולהיסטוריה של בני ישראל בכל תקופותיה – "המצפון הקיבוצי של ישראל הקתולית", כלשונו; הווה אומר "כלל ישראל", או ישראל האוניברסלית – כמקור להתגלות האלוהית. זאת למרות שראה בתורה כתר ופסגה של היהדות.

לפי השקפתו, עם ישראל, יחיד במינו וקדוש, הוא המקיים את המסורת, ולא להפך.

שכטר ראה בלאומיות היהודית חלק מהותי מהיהדות, ולכן היה בין התומכים הראשונים בציונות. הוא הזדהה במיוחד עם הציונות הרוחנית של אחד העם, אשר קיבלה את הרעיון שלעם ישראל יהיה עתיד גם בארץ הקודש וגם בגולה, אך היה מושכנע בהכרח שבשיבה לציון שבה תקום, לטובת כלל האנושות, מלכותו של אלוהים.

שכטר שמר על קשרים טובים עם ראשי התנועה הרפורמית למרות ביקורתו הנוקבת על דרכם, ואירח בבית ספרו את נשיא ההיברו יוניון קולג', קאופמן קוהלר (Kaufmann Kohler). השניים אף העניקו זה לזה תוארי דוקטור לשם כבוד.

יחסיו עם היהדות האורתודוקסית התערערו במיוחד לאחר שבשנת 1904 גינתה אגודת הרבנים האורתודוקסיים (Union of Orthodox Rabbis) בחריפות כ"כפירה" את שיטות המחקר הביקורתי המודרני בתחום לימודי התנ"ך והתלמוד אשר אומצו על ידי שכטר ב-JTS. שכטר לא הופיע באירועים של האורתודוקסים, ועמדתו כלפי השימוש בשפת היידיש הייתה מסויגת; הוא הגדיר אותה כ"הכרח מצער".

מוסדות הקרויים על שמו

רשת בתי הספר היהודיים של התנועה הקונסרבטיבית ביהדות צפון אמריקה (Solomon Schechter Jewish Day Schools) קרויה על שמו של שכטר. עשרות סניפי בית הספר פרוסים לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, ואף קיים סניף בקנדה. בירושלים קיים מוסד אקדמי על שמו: מכון שכטר למדעי היהדות, שהוא סניף של בית המדרש לרבנים (JTS). מכון זה מפעיל בשכונת נווה צדק את נווה שכטר המהווה מרכז לתרבות יהדות ברוח היהדות המסורתית (הקונסרבטיבית).

ספריו

  • Studies in Judaism, 3 volumes, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1896, 1908, 1924.
  • Some Aspects of Rabbinic Theology, 1909.
  • Seminary addresses and other papers by Solomon Schechter, with an introduction by Louis Finkelstein, The Burning Bush Press, 1959.
  • אגדת שיר השירים, ההדיר והוסיף הערות סולומון שכטר מכתב יד מפארמה, קיימברידג', 1896.

מקורות

  • Geoffrey Wigoder ,Evrei in lume - Dicţionar biografic, coord. V Prager ed română, Hasefer, Bucureşti, 2001.
  • Encyclopedia Judaica for Youth on CD-ROM, CDI Systems and Keter Publishing House Ltd, 1992.
  • Pasachoff, Naomi, Links in the Chain: Shapers of the Jewish Tradition, Oxford University Press, New York, 1997.
  • The Taylor-Schechter Genizah Research Unit, Homepage A guide to the Taylor - Schechter Genizah collection Collection, Cambridge University Library, 1979.
  • Stefan C Reif, A guide to the Taylor-Schechter Genizah Collection, Cambridge: Cambridge University Library, 2nd edition, 1979.
  • Schechter, Solomon 1850-1915, at Novelguide.com
  • Howard Sachar, A History of the Jews in America, Vintage Books, 1993.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • N. Bentwich, Solomon Schechter, 1948.
  • B. Mandelbaum, The Wisdom of Solomon Schechter, 1963.
  • Neil Gillman, Conservative Judaism: The New Century, Behrman House.
  • H. Parzen, Architects of Conservative Judaism, 1964.
  • David J. Fine, 'Solomon Schechter and the Ambivalence of Jewish Wissenschaft', Judaism 1997, pp. 4–24.
  • Jewish Encyclopedia.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עד היום מקיימת שם אגודת הסטודנטים היהודים הרצאה שנתית לזכרו ועל שמו.
  2. ^ ניו יורק, המגיד, 8 במאי 1902
  3. ^ במקור: "Judaism is not a religion which does not oppose itself to anything in particular. Judaism is opposed to any number of things and says distinctly "thou shalt not". It permeates the whole of your life. It demands control over all of your actions, and interferes even with your menu. It sanctifies the seasons, and regulates your history, both in the past and in the future. Above all, it teaches that disobedience is the strength of sin. It insists upon the observance of both the spirit and of the letter; spirit without letter belongs to the species known to the mystics as "nude souls" nishmatin artilain, wandering about in the universe without balance and without consistency... In a word, Judaism is absolutely incompatible with the abandonment of the Torah."
  4. ^ ג' ויגודר, היהודים בעולם - לקסיקון ביוגרפי, מהדורה רומנית (תרגום מאנגלית), בוקרשט: הוצאת הספר, 2001.
Jewish Quarterly Review

The Jewish Quarterly Review (בראשי תיבות: JQR) הוא כתב עת מדעי הנתון לביקורת עמיתים המתמקד במחקרים ביהדות. הוא מתפרסם פעם עם בשלושה חודשים עבור מרכז הרברט ד. כץ למחקרי יהדות מתקדמים (Herbert D. Katz Center for Advanced Judaic Studies) הנמצא באוניברסיטת פנסילבניה. העורכים הנוכחיים הם אליוט הורוביץ (Elliott Horowitz) ודייוויד נץ מיירס (David N. Myers), פרופסור להיסטוריה יהודית ב-UCLA. כתב העת זמין למנויים דרך מאגרי המידע המקוונים פרויקט MUSE ו-JSTOR.

כתב העת נוסד בלונדון ב-1889 על ידי ישראל אברהמס וקלוד מונטיפיורי כתוצאה של התפתחות תנועת חכמת ישראל. הוא כתב העת הוותיק ביותר בשפה האנגלית בנושא מחקר יהדות.

בין התורמים החשובים נמצאים שניאור זלמן שכטר, אלכסנדר אלטמן, מיכאל פרידלנדר, שלמה צייטלין, לוי גינצבורג, מנחם קלנר, אלקן נתן אדלר, וילהלם באכר, דוד קאופמן, אדולף נויבאואר, משה שטיינשניידר, רפאל שרף וישראל זנגוויל.

OU

OU (ראשי תיבות באנגלית: Orthodox Union), או בשמו המלא: Union of Orthodox Jewish Congregations of America, הוא מהגדולים והוותיקים בארגוני היהודים האורתודוקסים הפועלים בארצות הברית. הוא נודע בעיקר בזכות מתן הכשרות שלו, הנחשבת לאמינה בצפון אמריקה. הארגון תומך ברשת בתי כנסת, תוכניות לבני נוער, תוכניות לנכים ועוד. לארגון שלוחה בישראל ובעבר הייתה שלוחה באוקראינה.

בתי הכנסת של הארגון ורבניהם נמנים ברובם על הזרם המכונה "מודרן אורתודוקס".

אלכסנדר מרכס

אלכסנדר מרכס (נכתב גם מארכס, באנגלית: Alexander Marx;‏ 29 בינואר 1878 – 26 בדצמבר 1953) היה היסטוריון של עם ישראל, ביבליוגרף,ספרן ופרופסור בבית המדרש לרבנים באמריקה.

ביקורת המקרא

ביקורת המקרא היא המחקר האקדמי של המקרא. בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא רואה אותו כספרות רגילה, ושואלת מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות טקסט מסוים חובר, אלו השפעות תרמו לעיצובו ומהם המקורות מהם נגזר, כגון השערת התעודות ותאוריית שני המקורות. בהבדלים קלים, הביקורת ממוקדת בתנ"ך העברי, בברית הישנה, באיגרות הברית החדשה ובבשורות. היא שימשה בשחזור ובעריכה-מחדש של נוסח הברית החדשה במאה ה-20, לאחר דחיית סמכות הטקסטוס רצפטוס, וממלאת תפקיד חשוב בחיפוש אחר ישו ההיסטורי.

ביקורת המקרא עוסקת גם בעברית מקראית, בארמית עתיקה וביוונית קוינה, השפות בהן חובר הטקסט, לרבות משמעות הביטויים בהקשרם, שימור הנוסחים והשינויים שחלו בהם; תת־תחום זה נקרא ביקורת נוסח המקרא.

ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.

בית המדרש לרבנים באמריקה

בית המדרש לרבנים באמריקה (באנגלית: הסמינר התאולוגי היהודי של אמריקה - The Jewish Theological Seminary of America, בקיצור: JTS) הוא המרכז האקדמי והרוחני העליון של הזרם היהודי הקונסרבטיבי. המוסד משמש גם כסמינר להכשרת רבנים מטעם היהדות הקונסרבטיבית. המוסד שוכן במנהטן, ניו יורק זה למעלה ממאה שנה, מאז הוקם מחדש בידי שניאור זלמן שכטר חוקר הגניזה הקהירית. המוסד קיבל את שמו מן הסמינר לרבנים של ברסלאו, מורשת יהדות אירופה של המאה התשע עשרה. כיום משתייך המוסד לאוניברסיטת קולומביה.

ספריית הסמינר היא אחת הספריות למדעי היהדות הגדולות והחשובות בעולם, והיא מכילה כתבי יד נדירים וחשובים.

ארבעה מבוגרי בית המדרש זכו בפרס ישראל לחקר התלמוד: חיים זלמן דימיטרובסקי (1994), אברהם גולדברג (2000), דוד הלבני (2008) ושמא פרידמן (2014).

בית הקברות מאונט היברון

מאונט היברון (מאנגלית: Mount Hebron, "הר חברון") הוא בית קברות יהודי בשכונת פלאשינג שברובע קווינס בניו יורק. נוסד בשנת 1909 כחלקה היהודית של בית הקברות סֶדַר גרוֹב (Cedar Grove). הקבורה הראשונה במקום נערכה ב-14 באפריל 1909, ומאז נקברו בבית הקברות יותר מ-217,000 בני אדם.

בית הקברות ידוע במיוחד בחלקת ה-Yiddish Theatrical Alliance, שבהּ קבורים רבים מענקי תיאטרון היידיש מארצות הברית ומחוצה להּ, בהם מנשה סקולניק (1892–1970), מוריס שוורץ (1891–1960), בוריס טומשבסקי (1866–1939) ואשתו בסי טומשבסקי (1873–1962), אידה קמינסקה (1899–1980), פסח בורשטיין (1896–1986), מולי פיקון-קאליש (1898–1992) וליליאן לוקס (2005-1918).

כמו כן טמונים בבית הקברות שניאור זלמן שכטר (1847–1915), מגלה וחוקר גניזת קהיר ומורה-דרכה של היהדות הקונסרבטיבית וליאו פרנק, היהודי היחיד שנפל קרבן ללינץ' בארצות הברית.

גניזת קהיר

גניזת קהיר (נקרא בספרות המחקר גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב בהמגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומרן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי והכנעני הקדומים, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת קיימברידג', וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

דוגמה

דּוֹגְמָה (מיוונית δόγμα - דעה) היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת.

המושג הופיע לראשונה ביוון העתיקה כאשר פילוסופים "חיוביים" כונו דוגמטיקנים, להבדילם מפילוסופים ספקניים שהטילו ספק בדברים וניסו להתמודד עם ספק זה. קאנט כינה בשם דוגמה, פילוסופיה מטאפיזית העוסקת בעניינים החורגים מתחום הניסיון כגון אלוהים, אלמוות ועוד. פילוסופיה זו מחזיקה באמיתות שלא ניתן להוכיחן בעזרת התבונה.

זכרון יהודה

זכרון יהודה, הוא ספר השו"ת, של רבי יהודה בן הרא"ש. הוא חיבר את הספר בזמן שישב על כיסא אביו הרא"ש ברבנות העיר טוליטולה (טולידו), בצוואתו המפורסמת הנדפסת עם הספר, מגולל רבינו יהודה את מהלכי חייו ותיאור קורותיו בבריחתו מארץ אשכנז לאחר הגזירות ופחדו של אביו הרא"ש שגורלו יהיה כגורל רבו המובהק המהר"ם מרוטנבורג, שנאסר ונכלא עד יומו האחרון.

עוד מתאר את חייהם של בני משפחתו, וחלאים רבים אשר עטו עליהם כגון מחלת העיניים בה לקה בקטנותו ואשר סבל ממנה כל חייו.

חושיאל בן אלחנן

רבי חושיאל בן אלחנן (סוף המאה ה-10 - תחילת המאה ה-11) מגדולי חכמי התלמוד בדורו (הדור של רב שרירא גאון), אביו של רבנו חננאל וראש ישיבת קירואן. היה רבּם של בנו, רבנו חננאל, ושל רבנו נסים.

על פי המסורת היה רבי חושיאל אחד מארבעת השבויים, וכך הגיע לקירואן שבתוניסיה. מסורת זו מקובלת על דעתם של חוקרים אחדים (כגון: פרופ' משה גיל), בעוד שלדעת חוקרים אחרים (כגון: שניאור זלמן שכטר) הוא הגיע באופן עצמאי ומרצונו החופשי. גם מקטע מכתבו שנמצא בגניזת קהיר עולה שהוא הגיע לקירואן מעצמו. גם מקום מוצאו נתון במחלוקת, והאפשרויות הן איטליה, בבל וספרד.

מכל מקום, העובדות מראות שבני קירואן הכירו בגדולתו של רבי חושיאל, אפשרו לו להקים בה את ישיבתו, ולהפוך את קירואן למרכז תורה של צפון אפריקה לדורות. רבי חושיאל פיתח בישיבתו שיטת לימוד חדשה לתורה שבעל-פה, וקבע את התלמוד הירושלמי ומדרשי ההלכה כמקור לקביעת הלכה, לעיתים אף בניגוד גמור לאמור בתלמוד הבבלי. שיטתו זאת מקבלת ביטוי בפירושו של בנו רבנו חננאל, לתלמוד הבבלי, בו הוא מרבה לצטט את התלמוד הירושלמי.

תורתו של רבי חושיאל לא נשארה בכתב ואנו יודעים עליה מתוך מובאות מעטות וקצרות בדברי החכמים ובעיקר בכתבי רבנו נסים. אצל רבנו נסים נמצאים גם דברי הערכה כגון: "וזה המעשה בקבלה הוא אצלי מרבי אדוננו הרב הקדוש רבנו חושיאל ראש בי רבנן ז"ל ולתחיה, וגם מצאתי אותו בתשובות הגאונים כמו כן". עם היוודע דבר פטירתו של רבי חושיאל, שלח שמואל הנגיד מכתב תנחומים והספד לבנו חננאל.

מכתב שנמצא בגניזה הקהירית ושנכתב על ידי רבי חושיאל הראה כי לרבנו חושיאל היה בן ששמו אלחנן. בעקבות כך יש שסברו כי לרבי חושיאל היה בן נוסף ששמו היה אלחנן. חוקרים אחרים העריכו כי מדובר ברבנו חננאל שנשא גם את השם אלחנן. יש המציעים כי מדובר ברבי חושיאל אחר.

יהדות קונסרבטיבית

יהדות קונסרבטיבית (ידועה גם כיהדות מסורתית, יהדות פוזיטיבית-היסטורית; אנגלית: Conservative Judaism, Masorti Judaism, גרמנית: Positiv-historisches Judentum) היא אחד משלושה זרמים גדולים הקיימים ביהדות המודרנית, הדוגל בכך שסמכותה של המסורת נובעת ראשית כל מקבלתה על ידי העם והקהילה לאורך הדורות, ופחות ממקורה בהתגלות אלוהית מסוג כלשהו. לפיכך, הקונסרבטיבים רואים את ההלכה כמחייבת ובו זמנית גם כנתונה להשפעה היסטורית מתמדת, וסבורים כי פסיקתה צריכה לשקף הן גישה מדעית-ביקורתית למקורות והן את אורחות חייו של כלל הציבור. כמו כן, התנועה מתרחקת מקביעות תאולוגיות חד-משמעיות ומקיימת פלורליזם נרחב בשאלות האמונה. עמדותיה אלו מבדילות אותה משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסים והרפורמים.

היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכתה של האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה במרכז אירופה של המאה ה-19, אם כי נעשתה זרם ממוסד ועצמאי לגמרי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הארגון הבינלאומי המרכז את מרבית הגופים הקהילתיים השונים נקרא "מסורתי עולמי", והארגון-החבר הגדול ביותר, בפער ניכר, הוא "בתי-הכנסת המאוחדים של היהדות הקונסרבטיבית" בצפון אמריקה. הנהגתו הרוחנית של "מסורתי עולמי" מצויה בידי כנסת הרבנים של התנועה. הקונסרבטיבים מעריכים כי הם מייצגים למעלה ממיליון יהודים בוגרים: הן כ-600,000 רשומים בקהילות והן עוד כמה מאות אלפים המזדהים עם התנועה הצהרתית אך אינם חברי קהילה.

יהודה בן הרא"ש

רבי יהודה בן הרא"ש (ט' באב ה'ל', 1270 - י"ז בתמוז ה'ק"ט, 1349), פוסק הלכה מהראשונים, בנו וממלא מקומו של הרא"ש. מחבר שו"ת זכרון יהודה.

יוסף ידידיה קרמי

רבי יוֹסֵף יְדִידְיָה קַרְמִי (~ה'ש"מ, 1580 בערך - המחצית הראשונה של המאה ה-17) היה רב מקובל ופייטן בן יהדות איטליה. נודע בעיקר בשל סידור התפילה שלו "כנף רננים".

מכתב קייב

מכתב קייב (באנגלית: The Kievian Letter; באוקראינית: Київський лист) הוא מכתב מתחילת המאה ה-10 (לפי דעות אחרות: מן המאה ה-11), אשר נכתב בשם אחד מבני קהילת הכוזרים היהודים בקייב. זהו מכתב בקשה כתוב עברית. המכתב הוא חלק מאוסף עצום שהובא לקיימברידג' על ידי שניאור זלמן שכטר מגניזת קהיר. הוא נתגלה בשנת 1962 בידי נורמן גולב (Norman Golb) מאוניברסיטת שיקגו, בעת שעבר על מסמכים מן הגניזה. רוב החוקרים מעריכים כי המכתב נכתב בסביבות שנת 930. אחרים, בהתבססם על טבעו ה"מפציר" של המכתב (ראו להלן), מעריכים כי יש לתארך את המכתב לתקופה מאוחרת יותר, שבה לא היו עוד הכוזרים כוח דומיננטי בפוליטיקה של העיר.

מקיצי נרדמים

חברת מקיצי נרדמים היא הוצאת ספרים עברית שנוסדה בפרוסיה המזרחית ב-1861. החברה הייתה אחד מהכלים המרכזיים של תנועת ההשכלה היהודית וחכמת ישראל. מטרתה הייתה הדפסת מהדורות מדעיות של כתבי יד עבריים קדמונים הן של ספרי יסוד בארון הספרים היהודי והן של ספרים נדירים ונשכחים. כמו כן יצאו בהוצאה מחקרים וחיבורים מדעיים וכתב עת הנקרא "קובץ על יד". ההוצאה קיימת עד ימינו, כעמותה הרשומה ברשם העמותות. בראש הנהלת העמותה עומד פרופ' חגי בן שמאי ומזכיר הכבוד של החברה הוא דוקטור יהודה צבי שטמפפר.

פוקשאן

פוקשאן (רומנית: Focşani, אלפבית פונטי בינלאומי: /fok'ʃanʲ/ להאזנה (מידע • עזרה)) היא עיר בחבל מולדובה שברומניה המשמשת כבירת מחוז ורנצ'אה, על גבול חבל מונטניה (חלקה מעבר לגבול זה).

נכון לשנת 2002 מנתה אוכלוסיית פוקשאן 103,219 תושבים.

העיר שימשה בעבר כשדה הקרב לניצחונו של אלכסנדר סובורוב נגד האימפריה העות'מאנית.

שיר השירים רבה

מדרש שיר השירים רבה (ידוע גם בשם: מדרש חזיתָ על שם הפסוק הפותח: 'חזיתָ איש מהיר במלאכתו') הוא מדרש ארץ ישראלי קדום על מגילת שיר השירים, ומשתייך לקבוצת מדרשי האגדה המכונים גם מדרשי אמוראים. המדרש דורש את כל פסוקי המגילה על פי סדרם.

שכטר

שכטר (Schächter, Schechter) הוא שם משפחה שמקורו ביידיש ומשמעו שוחט.

האם התכוונתם ל...

שמואל פלורנטין (האחרון)

רבי שמואל פלורנטין (נפטר בכ"ג באייר ה'תקי"ד, 15 במאי 1754) היה רב ופוסק הלכה מחכמי יהדות סלוניקי, מחבר ספר השו"ת עולת שמואל.

מכונה: ר' שמואל פלורנטין "האחרון" או "הבחור" כדי לבדלו מהרב שמואל פלורנטין "הזקן" או "הקדמון" ומדודו הרב שמואל חיים פלורנטין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.