שנאה

שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון[1].

השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או לפגוע בו[1]. אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא.

Jakob Emanuel Gaisser Die Rache
"נקמה"

מקורותיו

השנאה עלולה לנבוע מפחד (מוצדק או לא), מרגשי נחיתות, מפגיעה חוזרת אשר נתפסת כמכוונת ממאפיינים מרושעים, מתפיסות שליליות כלפי אותו עצם או דבר מה הקשור בו. שנאה אינה נובעת מפעולה או פגיעה יחידה, אלא ממאפיינים בסיסיים של מושא השנאה. השנאה עלולה להתעורר כלפי הזר והאחר, שהתנהגותו לא מובנת, מוזרה ואף מפחידה.

שנאה יכולה להיות קשורה בדעות קדומות, קנאות והוקעה כלפי אדם או קבוצת אנשים, כמו בתופעת הגזענות. פשעי שנאה הם פשעים הנובעים משנאה, במובן זה.

לעיתים, רגש השנאה מסיר מחסומים מוסריים כלפי האובייקט השנוא, ונותן הרשאה לאדם לנקוט בכל האמצעים כלפי אותו אובייקט (גם אם אלימים). בהיעדר אופן ביטוי לכעס ולשנאה, הם נוטים להיבנות ולהיאגר. הסכנה כי בשלב מסוים תיתכן הגעה אל נקודת שבירה, שבה יתבטאו באופן תוקפני ואלים.

השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה או לידידות. רגשות קרובים לרגש השנאה הם רגשות כמו תיעוב ובוז. מילים נרדפות לרגש זה הן: עוינות, איבה, שטנה ומשטמה, המציינות דרגות שונות וקיצוניות בחריפותן של שנאה. עם זאת, לעיתים השנאה והאהבה כרוכים זה בזה. ולעיתים אהבה יכולה להתחלף לשנאה. כפי שמתואר במעשה אמנון ותמר: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ט"ו).

אף שרגש זה מוקע ונחשב לשלילי ביותר, יכול להיות לו תפקיד בשרידות הפיזית של קולקטיבים, מכיוון שהוא יכול לשמש כגורם מגייס עבור יחידים במלחמות נגד האויב. השנאה עוזרת לאדם להחליט ליד מי כדאי לו להיות, ועם מי להתעמת. שנאה גם יכולה לגבש קבוצה אחת באמצעות שנאה משותפת לקבוצה אחרת וכך לסייע בשימור הזהות הקולקטיבית וההתנהגות הבין-קבוצתית. מצד שני, הוא יכול להגביר את השנאה בצד השני, וכתוצאה מכך להביא להחרפת הקונפליקט ולא למיתונו, ולהתמשכות המלחמה ולקשיים בהשגת הפסקת אש והסדרי שלום.

בתרבות

Vandalized grave
כתובת שנאה על קבר
Refugies arméniens du Musa Dagh sur un croiseur francais en 1915
פליטים ארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה
Coolieusa
קריקטורה המבטאת שנאת זרים, המתייחסת לחוק האמריקני "להרחקת הסינים" מ-1882, שהשעה את הגירתם של עובדים סינים.
No entrance for poles1.jpeg
שלט "אין כניסה לפולנים" בתקופת הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה

בדת ובתרבות נחשבת השנאה לרגש שלילי, שממיט אסון על בעליו. בדתות מסוימות השנאה אף נחשבת לחטא. לעומת זאת, במדעי החברה ומדע המדינה נתפשׂת השנאה כרגש ציבורי שקל לתמרן למטרותיו של השלטון וכדרך העיקרית להניע ציבור ולהשפיע עליו. משטרים דיקטטורים מבססים את שלטונם בין השאר על תעמולת שנאה כנגד אויב חיצוני (בהרבה מקרים - כגון גרמניה הנאצית ומדינות ערב - אויב זה הוא היהודים ואחר כך מדינת ישראל שמאפשרת לתעל את הזעם הציבורי על השלטון הכושל הרחק מהעריץ והחוצה).

בפילוסופיה ובפסיכולוגיה

על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה, קיימים שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת השנאה. לפי שפינוזה, "שנאה היא עצב בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר: אנו שונאים את מה שאנו חושבים שגורם לנו להרגיש עצב. הגם שהגדרה זו נגזרה באופן (פסאודו) לוגי מעיקרי תורת האימננטיות שלו (כרכים א-ג בספרו "אתיקה"), נכונותה האינטואיטיבית ברורה למדי והיא מספקת תובנה חדה לגבי מהותה של השנאה. יש להדגיש שאצל שפינוזה כמעט כל הרגשות השליליים הן סוג של עצב, למשל: פחד הוא עצב לא יציב, הנולד מאידיאה הגורמת לנו עצב ושאיננו בטוחים האם תתגשם.

אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד הגדיר את השנאה "כמצב אגו שמייחל להרוס את מקור האומללות שלו". הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום מבדיל בין שני סוגים של שנאה: הראשונה שנאת תגובה רציונלית והשנייה שנאה הטבועה באופי. בשנאת תגובה זוהי תגובה של אדם לאיום על חירותו, על החיים, או על הרעיונות של עצמו או זולתו. לשנאה זו יש תפקיד ביולוגי חשוב, במטרתה להגן על החיים, או על אינטרסים חיוניים והיא עוברת בחלוף הסכנה. שנאה זו היא בת לויה של המשאלה לחיים. לעומתה שנאה הטבועה באופי, היא נכונות מתמדת המקננת בנפשו של האדם העוין מטבעו. זוהי שנאה שאיננה רציונלית, שנאת חינם הנאחזת בכל תואנה שנותנת לה מקום להתבטא, ולהסתוות כשנאה רציונלית. בשנאה זו האדם שש לבטא את עוינותו, בתאווה להשמיד או להמית חיים, כאשר עיקרה נעוצה באופיו של האדם, ולמושא השנאה יש רק חשיבות משנית.[2]

סוגיות משפטיות

בשפה האנגלית, פשע שנאה (hate crime) בדרך כלל מתייחס למעשים פליליים שנראים כמונעים על ידי שנאה. אלו שמבצעים פשעי שנאה בוחרים את הקורבנות בגלל חברותם בקבוצה חברתית. קבוצה זו בדרך כלל מוגדרת על ידי גזע, מין, דת, נטייה מינית, נכות, מעמד, מוצא אתני, לאום, גיל, זהות מגדרית, או השתייכות פוליטית. אירועים אלו עשויים להיות כרוכים בתקיפה פיזית, הרס רכוש, בריונות, הטרדות, אלימות מילולית או עלבונות, או גרפיטי פוגעני או מכתבי נאצה. בחוק האמריקני מתייחסים בחומרה יתירה לפשעים מסוג אלו.

שנאה על רקע אינטלקטואלי

לעיתים יכולה להתקיים באותה חברה שנאה על רקע מעמדי של השכלה. פשוטי העם מרגישים את עצמם כדחויים, נחותים ומזולזלים לעומת הרובד האינטלקטואלי של החברה, והניכור והדחייה יוצרים עוינות. לעיתים רבות האינטליגנציה החברתית בזה להמוני העם, ולתפיסותיהם ומנהגיהם שאף מכונים בפיה בשמות גנאי רבים (המוני, רחובי), ושופכת שמן למדורה.

חז"ל עמדו על העוינות ההדדית שהייתה קיימת בתקופתם בין הבורים לאינטלקטואלים בחברה היהודית ואמרו: "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל" (בבלי פסחים מ"ט ע"ב). אמרה נוספת בעניין מצוטטת שם בשמו של רבי עקיבא: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". מצד שני, חז"ל לא חסכו את ביקורתם כנגד פשוטי העם שהתייחסו אליהם בדימויים מעליבים, ואסרו לתלמידיהם להתחבר עם עמי ארצות, להתחתן איתם ואף ללמוד תורה בפניהם (שם).

יש הטוענים כי מניע מרכזי של תנועת הקמר רוז' בקמבודיה במעשי רצח העם, היה רגשי נחיתות של פשוטי העם שעלו לשלטון בפני אינטלקטואלים.

ביהדות

Musée des Horreurs 6
קריקטורה מ-1890 המציירת את אלפרד דרייפוס כראש נחש

בספר בראשית נכתב "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית, ל"ז, ד'). מסופר על בני יעקב ששונאים את יוסף אחיהם, ואינם יכולים לדברו לשלום מחמת הקנאה שהם מקנאים בו על היחס המועדף שהוא קיבל מאביהם ועל חלומות הגדולה שהוא התנשא בהם עליהם. שנאה שבעטיה הם מבקשים לרוצחו נפש לאחר מכן.

במקרא יש איסור מפורש על שנאת הזולת, ביחד עם איסור על נקמה ונטירה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא, י"ט, י"ז). במקרא עוד מתואר אלוהים כמי ששונא עבודת אלילים[3] או גזל.[4] בספר משלי, פרק ו', פסוק ט"ז) מורחבות השנאות האלוהיות לשש: יהירות, רמייה, רצח, חרישת רע, הזדרזות להרע והפחת כזבים.

בעקבות תפיסה זו ישנה הכוונה לשנוא רק את הרע ולאהוב את הטוב: "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב".[5] משורר תהילים מציין כי הוא שונא שנאה עזה וגדולה את משנאי ה': "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תהלים, קל"ט, כ"א-כ"ב). הרמב"ם מביא עניין זה לפסים מעשיים, וסובר כי בעניין זה נכללים אלו שפרשו מכלל ישראל, מינים, משומדים (שהמירו דתם) ו"מוֹסרים" שפגעו באחווה הישראלית והלשינו על יהודים לשלטון זר.

בתלמוד נאמר: "שלשה שונאין זה את זה אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין ויש אומרים אף הזונות ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל" (בבלי פסחים קיג ב) תלמידי החכמים למרות חכמתם הרבה, נחשבו לכאורה כשונאים אחד את השני, ומכאן ניתן להבין את עוצמת השנאה שיכולה להתרחש בליבו של כל אחד מבני האנוש.

שנאה עצמית

שנאה עצמית היא שנאה של אדם לעצמו או לקבוצה שהוא חבר בה. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעיתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית יכולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמו כן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, לבדידות, לייאוש, לפגיעה עצמית וכיוצא בזה.

בהיסטוריה של עם ישראל ידועה תופעה של אוטואנטישמיות, שהיא שנאה עצמית של יהודים כלפי קבוצת הייחוס שלהם, שנובעת מהפנמת יחס השנאה של אוכלוסייה זרה כלפיהם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 מוניץ, ח' (עורך). (2016). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה מהדורה שישית. תל אביב: דיונון.
  2. ^ אריך פרום, אדם לעצמו, עמ' 177.
  3. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ל"א.
  4. ^ ספר ישעיהו, פרק ס"א, פסוק ח'.
  5. ^ ספר עמוס, פרק ה', פסוק ט"ו, ספר תהלים, פרק צ"ז, פסוק י'.
אנטישמיות

אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי, אשר עמם נמנים בין היתר היהודים והערבים (על שמו של שם בן נח, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית). בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד, והוא מעולם לא שימש לציון שנאה כלפי עמים שמיים אחרים.

הסיבות לאנטישמיות במהלך ההיסטוריה הן רבות, ובהן: שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע כלכלי-חברתי, שנאה על רקע תרבותי ושנאה על רקע גזעני. בהיסטוריוגרפיה נהוג לחלק את האנטישמיות לאנטישמיות מסורתית ולאנטישמיות מודרנית, כאשר האנטישמיות המודרנית נבנתה כקומה נוספת מעל לאנטישמיות המסורתית, עם מאפיינים ייחודיים משלה.

סקרים מקיפים מראים כי בשנת 2014, אחד מתוך כל ארבעה מבוגרים בעולם מחזיק בדעות אנטישמיות כגון "היהודים אשמים ברוב מלחמות העולם". (מחצית מהנשאלים לא שמעו מעולם על השואה).

גזענות בישראל

בישראל קיים מערך חוקים נגד אפליה על רקע גזע ונגד גזענות והסתה לגזענות, הן מצד הממשל והן מצד פרטים וגופים אחרים. ממשלת ישראל וקבוצות וארגונים שונים בישראל נאבקים בגזענות, וישראל היא מדינה שותפה לאמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית וחתומה על האמנה נגד אפליה בחינוך. עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מאי קבלה למקומות עבודה ולמוסדות על רקע מוצא, התבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש. אירועים אלו משקפים את המתחים הקיימים בחברה הישראלית.

על פי סמי סמוחה, ההגדרות הליברליות של גזענות זו אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק, כמו בישראל, שהמוצא האתני משמש בהן בסיס לקשר בין בני המיעוט לבני הרוב. כך למשל, על פי ההגדרה הליברלית, סירוב להינשא לבן זוג מן העדה האחרת ייחשב לגזענות, אך נישואי פנים הם נורמה בחברות שבהן המיעוט אינו מיעוט נטמע. על פי התפישה הליברלית, אי אמון בבני המיעוט ופיקוח עליהם ייחשבו כגזענות, גם אם המצב האובייקטיבי מחייב חשדנות והשגחה - למשל, אם המיעוט שייך במוצאו לאויב ויש מהם המבצעים עבירות ביטחוניות. על פי סמוחה, דוגמאות אלה מראות שההגדרות הליברליות אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק. על כן יש לאמץ הגדרה מצומצמת יותר לגזענות, רק כנגד מידה מוגזמת של יחס שלילי, אך עם זאת קשה לקבוע מהי מידה מוגזמת.בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד השדרן גבי גזית שהשמיע ביטויים בוטים נגד חרדים ומתנחלים קבע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שקבוצות אלו אינן כלולות בלשון החוק כיון שאינן מהוות קבוצה מבחינת "גזע" או "מוצא אתני".

דראקס המשמיד

דראקס המשמיד (באנגלית: Drax the Destroyer) הוא דמות בדיונית של גיבור-על חייזרי המופיעה בחוברות הקומיקס שומרי הגלקסיה ביקום מארוול קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Iron Man #55 מפברואר 1973 ונוצרה על ידי הכותב מייק פרידריך והמאייר ג'ים סטארלין.

דראקס המשמיד הוא האלטר אגו של ארתור סמפסון דגלאס, סוכן נדל"ן שיצא לטיול עם משפחתו במדבר מוהאבי. לפתע, חללית הנושאת עימה את תנוס עברה במקום, וכדי לשמור על קיומו בסוד, תנוס הרג את משפחתו של דגלאס. א'אלרס, אביו של תנוס, ניטר את מעשיו של בנו וגילה על המקרה. זאת ועוד, א'אלרס גילה כי בנו חילץ את בתו של דגלאס, הת'ר, ואימן אותה בכוכב טיטאן. מאוחר יותר, היא חזרה לכדור הארץ כמונדרגון. א'אלרס קבע כי איום בנו לא ניתן להתעלמות, וזימן את סבו של תנוס - קרונוס. קרונוס לכד את נשמתו של דגלאס, ושם אותה בגוף חדש. כך נולד לו דראקס המשמיד - לוחם עשוי ללא חת, בעל יכולות פיזיות רבות, תעופה, חסינות והקרנת פרצי אנרגיה מידיו. א'אלרס חסם את זיכרונותיו הישנים של דגלאס, והחדיר בו שנאה ותשוקת נקמה נגד תנוס.

דגלאס נאבק בתנוס מספר פעמים, אך מעולם לא הביסו. קרב אחד הוביל לידידות בין דגלאס לאיירון מן, מה שהוביל לברית של שנים. מאוחר יותר, מטרתו של דגלאס הייתה למנוע מתנוס להשיג את הקובייה הקוסמית; כשהובס, הוא פנה לעזרת האוונג'רס. לבסוף, בעזרתם של האוונג'רס, מאר-וול ומונדרגון, תנוס הובס סופית. כעת חסר סיבה לקיומו, דגלאס נדד בחלל. זועם על כך שהביס את תנוס במקומו, דגלאס נאבק במאר-וול עד שהמבנה הנפשי של ריק ג'ונס מסר לו את מיקומו של תנוס שחזר. שוב במסע נגד תנוס, דגלאס תקף את גאמורה והשמיד את חלליתה. גאמורה נמלטה, ולא ידוע מה קרה בהמשך. ללא ידיעתו, תנוס הובס על ידי מאר-וול, אדם וורלוק, ספיידרמן והדבר. דגלאס נהרג מספר פעמים, האחרונה בתחילת קשת הסיפור "הציווי של תנוס"; אחרי כל הפעמים הללו הוא חזר לחיים.

הדמות השתתפה באירועי הקרוסאובר "השמדה" ו"השמדה: כיבוש" משנים 2006–2007 והפכה לחברה בקבוצות "משמר האינסוף" ושומרי הגלקסיה בהרצה המחודשת שנעשתה לכותר בשנת 2008. את דמותו של דראקס בסרטי היקום הקולנועי של מארוול "שומרי הגלקסיה", "שומרי הגלקסיה: חלק 2", "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"הנוקמים: סוף המשחק" מגלם השחקן והמתאבק לשעבר דייב בטיסטה.

הומופוביה

הומופוביה הוא מונח ממדעי החברה המתאר פחד, רתיעה או סלידה (אנטיפטיות) לא מונעים על ידי ההגיון מהומואים ולסביות. בהגדרה רחבה יותר, המונח מתאר את ביטוי תכונות אלה באפליה, דחיה, שנאה, זלזול, או תוקפנות כלפי נטייתם המינית, כלפי מימושה של הנטייה המינית, כלפי זוגות בני אותו המין, וכלפי גילויי חיבה בין בני אותו המין. ייתכן שגם הומו מוצהר יביע סלידה מ"נשיות יתר" אצל גברים הומואים, או מ"גבריות יתר" אצל לסביות, או מאספקטים תרבותיים המזוהים עם ההומוסקסואליות בעולם המערבי, דבר הקרוי בפי תאורטיקנים מסוימים "הומופוביה מופנמת".

המונח הוא הלחם של המלים הומו ופוביה, שפירושה בעת או חרדה, אף כי במקרה זה, משמעותה היא חברתית ולא קלינית, בדומה לשימוש בה במושג קסנופוביה – שנאת זרים, שגם לה אין מובן קליני.ה-17 במאי נקבע בשנת 2005 כיום המאבק הבינלאומי נגד הומופוביה, כציון למועד בו הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות על ידי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 1990.

הומופוביה בישראל

המונח הומופוביה מתאר סלידה, רתיעה ופחד משולל היגיון מהומוסקסואלים ולסביות והבאתן של תחושות אלה לידי ביטוי על ידי זלזול, שנאה, ואפליה, תוקפנות או אלימות.

החקיקה במדינת ישראל בסוף המאה ה-20 הוציאה אל מחוץ לחוק אפליה מחמת נטייה מינית במספר תחומים, והתיקונים לחוק איסור לשון הרע והחוק למניעת הטרדה מינית אוסרים על ביטויים המבזים אנשים בשל נטייתם המינית. לצד זאת, מדינת ישראל עודנה מתנגדת להעברת תיקון לחוק הפרשנות הקובע כי בכל מקום בספר החוקים בו מופיעה התייחסות לאפליה - יוחל החוק גם על אפליה הנוגעת לזהות מינית או מגדרית, כך שהחוק אינו מכסה את מרבית החוקים הנוגעים לאפליה בספר החוקים של מדינת ישראל. במהלך השנים אירעו בישראל מקרי הומופוביה בולטים שבאו לידי ביטוי בביזוי והשפלה וחלקם אף הגיעו לאלימות פיזית. אנשי ציבור, בהם חברי כנסת וממשלה, התבטאו בצורה הומופובית. וגילויי הומופוביה התרחשו גם בקרב מוסדות המדינה וחברות ממשלתיות וכן בכלי התקשורת.

הסתה

הסתה היא ניסיון לשכנע אדם או קבוצת בני אדם לבצע מעשה שלילי, בדרך כלל פשע. במקרים רבים מבדילים בין עבירה פלילית מסוג שידול המתייחסת לשכנוע אדם בודד, לבין הסתה המתייחסת לשכנוע ציבור של אנשים. בשיח הציבורי במדינות מסוימות (דוגמת צרפת וישראל) משתמשים במונח הסתה גם עבור ביקורת חריפה שאין בה קריאה ישירה לביצוע מעשה כלשהו אלא רק משתמעת, במיוחד כאשר מדובר בביקורת כלפי בני אדם המשתייכים לציבור מסוים, כגון גזענות או אנטישמיות.

במדינות רבות (במיוחד באירופה), קיימים חוקים כוללניים המגדירים כעבירה כל ניסיון הסתה לביצוע מעשה הנוגד את החוק.

בישראל, בנוסף לעבירה כללית של שידול, חוק העונשין מציין במפורש מעשים אחדים אשר הסתה לעשותם מהווה עבירה פלילית.

להתגבשות עבירת הסתה יש צורך בהוכחת הסתברות אובייקטיבית שהדיבורים יהפכו למעשים. כמו כן, נדרש להוכיח שהמתבטא התכוון במפורש לתוצאות הפליליות אליהן הסית.

בארצות הברית, עבירת הסתה (solicitation) חלה בין אם העבירה בוצעה ובין אם לאו. לעומת זאת, באירופה, כאשר העבירה לא התרחשה, השידול מכונה "incitement", וכאשר העבירה בוצעה, המסית מועמד לדין על קשירת קשר.

זכויות להט"ב באמריקה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באמריקה משתנות באופן ניכר בין חלקי היבשת ובין המדינות השונות.

מתוך 35 המדינות באמריקה, הומוסקסואליות חוקית ב־25 מדינות. כמו כן, היא חוקית בכל 23 הטריטוריות. לסביות חוקית ב־29 מדינות וכן בכל הטריטוריות.

העונש על נטייה חד־מינית, ועל הומוסקסואליות בפרט, במדינות בהן הדבר אינו חוקי, הוא לרוב קנסות ו/או מאסר ממושך. עם זאת, במדינות רבות העונשים שהחוק מטיל על אנשים בעלי נטייה חד־מינית אינם נאכפים בפועל.

מבין מדינות אמריקה החברות באומות המאוחדות, 24 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. המדינה היחידה שחתמה נגד ההצהרה היא סנט לוסיה. 10 המדינות האחרות נמנעו.

טינה

טינה (קרויה גם מרירות) היא רגש שלילי (הדומה לכעס או שנאה), הנוצר כתגובה למאורע אמיתי או מדומיין שבו אדם חש כי נעשה עוול.

רוברט סלומון , פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת טקסס באוסטין, מציב את הטינה באותה שורה יחד עם בוז וכעס. לדבריו, ההבדל בין שלושת הרגשות הללו הוא כדלהלן: טינה מופנית לרוב לאנשים שבעמדת כוח או מעמד גבוה יותר, כעס מופנה לרוב כלפי אנשים שבעמדת כוח או מעמד זהה, ובוז מופנה לרוב כלפי אנשים שבעמדת כו או מעמד נמוך יותר.

טינה יכולה להיווצר בעקבות חוויה שלילית החוזרת על עצמה, או חוויה שלילית שנצרבת בזיכרונו של אדם.

כשאדם חש טינה כלפי עצמו, הדבר עשוי להיקרא חרטה.

כתבי קודש

לרבות מהדתות יש כתבי קודש משלהן, המהווים טקסט יסוד לדת, ופעמים רבות מיוחסת כתיבתם לכוח עליון (אלוהים), שהכתיב את כתבי הקודש לנביאו. התהליך שבו אוסף כתבים הופך למקודש ומחייב, כאשר אין לשנות בהם דבר, מכונה קאנוניזציה. על פי רוב נוצרת לכתבים מסורת פרשנית, לעיתים זאת עולה על הכתב והופכת לשכבה נוספת של ארון הספרים של אותה הדת.

כתבי הקודש של הדתות המרכזיות:

יהדות: התנ"ך, המשנה והתלמוד

נצרות: הביבליה (הברית הישנה (התנ"ך באחד מהקאנונים הנוצריים שלו) והברית החדשה)

אסלאם: הקוראן והחדית'

הינדואיזם: ודות, בהאגאוואד גיטה

בודהיזם: קאנונים, ובראשם הקאנון הפאלי

הדת הזורואסטרית: האווסטהכתבי הקודש זוכים לתפוצה רחבה ביותר, ומתורגמים לשפות רבות, כך שיהיו זמינים למאמינים בכל שפה שהם דוברים בה. דתות רבות מקדשות את הנוסח המקורי של הטקסט בשפה שבא הוא נכתב. לעיתים, בפרט בנצרות, מקודשים דווקא תרגומים מסוימים של הטקסט (לדוג': תרגום השבעים, הוולגטה), גם ביהדות נכנסו התרגומים הארמיים לקאנון אך הם תמיד נחשבו פחותים בקדושתם מהעברית. הנוסח המאושר לשימוש בבית התפילה הוא לרוב החלטה של הסמכות הדתית (כנסייה, פוסקים וכדומה).

ישנה הקפדה מיוחדת על האיות, פריסת העמוד ואופן הכתיבה או ההדפסה של כתבי קודש. ישנן דתות או זרמים דתיים המתייחסות בחשדנות לכל מעשה תרגום, אחרות מברכות עליו כשהוא משרת את הפצת הדת, או מאפשר להמון העם, שלא מכיר את שפת הקודש, להבין את הטקסט המכונן של אמונתם.

ישנה מידה שונה של התייחסות לכתבי הקודש כעצם פיזי כבעלי קדושה. שריפה והשחתה של ספר קודש נחשבת כעלבון לדת לה הוא שייך, ואלו שימשו בדיכויים דתיים ומלחמות דת לאורך ההיסטוריה, כמו גם בפשעי שנאה בימינו.

בנוסף לטקסים דתיים, שבהם מקומם של כתבי הקודש מובן מאליו, משולבים כתבי הקודש גם בטקסים חילוניים. דוגמה מובהקת לכך היא טקס השבעתו של טירון בצה"ל, שבסיומו מוענק לחייל עותק של התנ"ך. במדינות שונות נדרשים עדים להישבע בכתבי הקודש על אמיתות עדותם, ובעלי תפקידים על שמירת אמונם לציבור.

לינץ'

לִינְץ' (מאנגלית: Lynch או Lynching) הוא פעולה אלימה של המון המוציא להורג אדם בלי הליך משפטי, בטענה כי אותו אדם ביצע פשע. הלינץ' מלווה, פעמים רבות, בעינויים ובפגיעות אחרות במוצא להורג. המונח מתייחס גם לגזר דין מחמיר או גזר דין מוות המושת על אדם בלי הליך משפטי נאות על ידי בית דין שזכה בסמכות שלא כדין.

מיזוגיניה

מִיזוֹגִינְיָה היא שנאת נשים (מיוונית: מיסוֹס = שנאה; גינֶה = אישה). המונח המקביל למיזאנדריה, שנאת גברים. מונח זה שהוטמע בפסיכולוגיה מתאר שילוב התנהגויות ותכונות אופי של גברים (לעיתים רחוקות גם נשים) אשר רוחשים שנאה כלפי המין הנשי. השנאה כלפי האישה יכולה להיות מוסווית או גלויה ומתבטאת לעיתים בהתעללות נפשית ופיזית. ההתנהגות המאפיינת מיזוגיניסטים מתעללים מתחלקת לשני שלבים שאינם מוגדרים בזמן. בשלב ראשון, שלב הפיתוי, מתבצעת בחירת האישה (הקורבן) ופיתויה להיכנס למערכת רגשית עם המיזוגיניסט. בשלב השני מתבצעת ההתעללות בה.

בשלב הראשון של הפיתוי לרוב אין ההתעללות קיימת, או שהיא מוסווית ובלתי ישירה. מטרת שלב זה ליצור קשר רגשי חזק אצל האישה כהכנה לשלב השני, שבו ההתעללות היא בוטה וישירה, כדי שלא תוכל להתנתק מהמיזוגיניסט. התנהגות זו מתאפיינת בקוטביות חזקה של רגשות: תלות ושנאה.

ההסברים השונים להתפתחות המיזוגיניה חוזרים פעמים רבות לילדות הראשונית, לקשר בין הילד להוריו ובמיוחד לקשר עם האם. בגיל צעיר ביותר, שנתיים לערך, כאשר שלב העצמאות והניתוק של הילד אינו מתבצע באופן אופטימלי, יוצר הילד תלות עצומה באם, ובמקביל מפתח רגשות של שנאה וכעס כלפיה. השילוב של דמות כל יכולה שהוא תלוי בה למילוי צרכיו, מחד, ודמות היוצרת כעס כה רב, מאידך, הוא דפוס שהמיזוגיניסט חוזר עליו עם נשים בבגרותו. פעמים רבות יתבטאו יחסי המיזוגיניסט עם נשים בצורת יחסי "אהבה-שנאה".

המונח המקביל למיזוגיניה הוא מיזאנדריה, שנאת גברים. כנגד שני המושגים קיים מושג המיזנתרופיה, שנאת בני האדם ככלל.

מיזנתרופיה

מיזנתרופיה היא חוסר אהדה, חוסר אמון או שנאה כלפי המין האנושי, או נטייה שלא לבטוח באנשים אחרים. המונח מתייחס גם לאלו אשר היגלו עצמם לבידוד חברתי בשל התחושות שלעיל.

מקורו של המונח במילים היווניות שנאה (μίσος) ואדם (άνθρωπος).

נאו-נאציזם

נאו-נאציזם (Neo-Nazism) הוא מונח המתייחס בהגדרתו המצומצמת לכל אדם או תנועה חברתית או פוליטית המעוניינת להחיות את הנאציזם, בעיקר לכאלו המעוניינות להגשים את חזון הרייך הרביעי שלכאורה יקום אחרי נפילת הרייך השלישי. בהגדרה המורחבת המונח מתייחס לכל אדם או קבוצה בעלת עמדות פשיסטיות אשר תומכות ומעודדות גזענות, לאומנות לבנה, אנטישמיות, הכחשת השואה, שנאה ואלימות כלפי אנשים שאינם לבנים.

סבל

סבל הוא התנסות שכלית של תחושה לא נעימה ותחושת הדחיה הבאה לאחר פגיעה, או איום בפגיעה. היא מרכיבה את הבסיס השלילי של התנסויות שכליות (רגשות, תחושות, מצבי רוח, סנטימנטים), בעוד שהנאה או אושר מרכיבים של הבסיס החיובי של אותן התנסויות.

יש המבחינים בין סבל גופני וסבל נפשי, זאת על פי מקור הסבל העיקרי, בין אם הוא תהליך גופני או תהליך נפשי. סבל גופני עשוי ללוות תחושות כאב, בחילה, קוצר נשימה, גירוד ועוד. סבל נפשי עלול להיגרם כתוצאה מחרדה, אבלות ובייחוד שכול, שנאה ושעמום.

סבל עלול להתרחש במגוון של עוצמות, החל מסבל פעוט וחולף ועד לסבל אדיר שלא ניתן לתארו במילים. משך הסבל וכן שכיחותו עשויים להשפיע על עוצמתו הכוללת בעיני הסובל.

יחסם של אנשים לסבל עשוי להשתנות בהתאם למספר גורמים: תפיסת עוצמת הסבל, השאלה האם מדובר בסבל נמנע או בלתי-נמנע, סבל מועיל או חסר תועלת, בעל תוצאות מרובות או תוצאות פעוטות, סבל ראוי או בלתי ראוי, סבל הבא מתוך בחירה או שאינו רצוי, סבל מתקבל על הדעת או בלתי מתקבל על הדעת, ועוד.

השימוש במונחים "כאב" ו"סבל", אינו מובחן תמיד ויש לבררו. לעיתים משתמשים בשני מונחים אלה, כמונחים חלופיים וזהים; לעיתים השימוש במונחים אלה הוא כמונחים מנוגדים האחד לשני, לדוגמה: "כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה", או "כאב הוא גופני, סבל הוא נפשי"; לעיתים מונח אחד מתייחס למכלול בעוד שהמונח השני הוא מקרה פרטי בתוכו, לדוגמה: "כאב הוא סבל פיזי", או "סבל הוא כאב פיזי או נפשי עז"; לעיתים השימוש במונחים אלה הוא במובן שונה לחלוטין.

ניתן לטעון כי יצורים בעלי הכרה סובלים במהלך חייהם, בדרכים מגוונות ולעיתים באופן ניכר. אין תחום ידע בודד העוסק בכל היבטי הסבל, אולם תחומים רבים עוסקים בטבעו של הסבל ובתהליך הסבל, במקורו, בגורמיו, במשמעותו ובחשיבותו ובביטויו האישיים, החברתיים והתרבותיים, בדרכי המענה והריפוי ובשימושים שבסבל.

שעמום או עייפות הם סבל שנובע מחוסר עניין לעשות או להתנסות בדברים (פיזית או אינטלקטואלית).

פיגוע

פיגוע, התקפת מחבלים, פעולת איבה ואירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) הוא פעולה חבלנית אלימה אשר בשונה מפשע רגיל אינה מכוונת כלפי אדם מסוים אלא מכוונת כלפי קבוצה או קהילה מסוימת. פיגועים הם נשק שגרתי בפעילות טרור, ועל כן מקובלת לעיתים ההגדרה של פיגוע כפעולת טרור חבלנית או פעולת חבלה.

ניתן לסווג את הפיגועים בשתי צורות: על פי רקעם (פיגוע טרור, וכדומה) ועל פי מאפייניהם (פיגוע ירי, פיגוע דקירה, פיגוע התאבדות וכיוצא בזה).

פשע שנאה

במדעי החברה, פשע שנאה הוא פשע שמכוון כלפי הקורבנות על בסיס שנאה לקבוצה החברתית שאליה הקורבנות שייכים. בחירת הקורבנות מבוססת על הדעה הקדומה של הפושעים נגד הסטטוס החברתי, האמיתי או הנתפש, של הקורבנות. במילים אחרות, המניע העיקרי לפשע הוא שנאת קבוצה (להבדיל משנאה אישית).

קורבנות פשעי השנאה הם לרוב מיעוטים אתניים ודתיים, להט"בים ומוגבלים פיזית ונפשית. פשעי שנאה יכולים לכלול אלימות מילולית ופיזית, ונדליזם, הסתה לגזענות, ואף רצח. פשע השנאה נבדל מפשעים אחרים בגלל הקשרו החברתי המכליל, ובגלל היותו קשור לסטטוס שיוכי (להבדיל מסטטוס הישגי), ולעיתים קרובות נתפש כחמור יותר. פשע שנאה נפוץ הוא פשע על רקע גזעני.

קו קלוקס קלאן

קוּ קְלוּקְס קְלָאן (באנגלית: Ku Klux Klan) הוא שמם הכולל (הקיבוצי) של מספר ארגוני שנאה קיצוניים, רדיקליים וחשאיים בארצות הברית, הנושאים אופי של כת, ועיקר האידאולוגיה שלהם מביעה תמיכה בעליונות הגזע הלבן, בגזענות, בלאומנות לבנה, בהומופוביה ובאנטישמיות. החל מהמאה העשרים, תומך ארגון זה גם באידאולוגיה אנטי-קתולית, כמו גם בשנאה למהגרים ("שנאת זרים", או באנגלית: "Xenophobia").

שאה

שאה (בפרסית: شاه) הוא תוארם של מלכי פרס (כיום איראן) והאימפריה הפרסית הקדומה. מקור התואר הוא במילה הפרסית הקדומה "חשטרה" שמשמעה "מלך".

השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי, קרא לעצמו "שאהנשאה" (בפרסית: شاهنشاه), שפירושו "מלך המלכים" בעת הכתרתו. המלוכה שאליה השתייך, שושלת פהלווי, הייתה האחרונה באיראן.

בנוסף, כינו עצמם בתואר פדישאה שליטים מוסלמיים בהודו, סולטאני האימפריה העות'מאנית, והסלג'וקים ושליטי אימפריות אחרות במרחב האיראני והטורקי.

מקור השם של משחק הכס שחמט הוא מפרסית ("שח" + "מט"), שפירושו "מארב למלך" או "מלך מובס". אטימולוגיה עממית מייחסת לשמו של המשחק את הפירוש "מלך מת", אך זו אינה המשמעות האמיתית.

שעיר לעזאזל (חברה)

שעיר לעזאזל (באנגלית: "scapegoating", מהמילה "Scapegoat") היא פעולה של הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כ"שעיר לעזאזל" - כאשֵמים ונושאים באחריות למצב שלילי, בין אם הם הגורמים לו ובין אם לא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.