שמריהו לוין

ד"ר שמריהו לוין (לעיתים שמריה הלוי לוין; בכתיב יידי: לעווין; בכתיב רוסי: Шмарьяху Левин)‏ (1867, סביסלאץ', פלך מינסק, האימפריה הרוסיתח' בסיוון תרצ"ה יוני 1935, חיפה) היה מנהיג ציוני, מחברם של דברי הגות, ספרות ופובליציסטיקה, שחיבר זיכרונות ביידיש. מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים ומהמתנגדים החריפים לתוכנית אוגנדה. מיוזמי הקמת הטכניון חיפה ומעסקני האוניברסיטה העברית בירושלים. השתתף במושב הראשון של "דומה" (בית הנבחרים הרוסי) בשנת 1906.

S levin
שמריהו לוין
Shmaryaho01
פסל של שמריהו לוין במדעטק בחיפה
Shmaryahu Levin grave in Trumpeldor cemetery
קבר שמריהו (שמריה) לוין בבית הקברות טרומפלדור

בזמן מלחמת העולם הראשונה עשה נפשות בארצות הברית לרעיון הציוני. לוין עלה לארץ ישראל ב-1924, ובה כתב ועסק בעיתונאות.

שמריהו לוין
שמריה הלוי לוין
ד"ר שמריהו לוין
מדינה האימפריה הרוסית  האימפריה הרוסית

תולדות חייו

שמריהו לוין נולד לאלקה ושמואל-חיים בשנת 1867 בסביסלאץ'רוסית: Свислочь; בבלארוסית: Свіслач) שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית, בתחום המושב (כיום בבלארוס). למד ב"חדר", שם רכש חינוך מסורתי, ומשגילה הצטיינות בלימודיו, נשלח על ידי אביו ללימודים בישיבה. על אף שהוסמך לרבנות, לנגד עיניו עמד חלום הלימוד מחוץ לארצו, ואת צעדיו הראשונים שם עשה בבית הספר הריאלי שבמינסק אותו סיים ב-1886. למד באוניברסיטאות קניגסברג וברלין וכן בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה ב-1894.

כבר בגיל נעוריו היה פעיל בתנועת "חובבי ציון". בשנת 1893, בתקופת לימודיו בגרמניה, היה לאחד ממייסדי "אגודת הסטודנטים הציונים בברלין", יחד עם ליאו מוצקין, אביגדור יעקובסון, נחמן סירקין ויוסף לוריא. בהמשך שב לרוסיה, שם כיהן במשך מספר שנים כ"רב מטעם" – רב אשר נתמנה על ידי השלטונות ברוסיה הצארית. בשנים 1894 עד 1897 היה בתפקיד בהורדנה. הוא שימש בתפקיד נציג הקהילה בפני השלטונות בין השנים 1898 עד 1902 ביקטרינוסלב, ובמקביל המשיך את פעילותו הציבורית. כבר בתקופה זו התגלתה מעלה גדולה אצלו, תורת נאומו. מאז שעבר לווילנה בשנת 1902 עד שנת 1906 שימש מטיף בבית הכנסת הכוראלי "טהרת הקודש".

לוין היה מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ונמנה עם פעילי "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה שהעלה תיאודור הרצל בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903. באותן השנים היה ממנהלי "הלשכה המרכזית" של ההסתדרות הציונית ברוסיה, ואז גם נשא אישה. בשנת 1906 נבחר כציר לדומה מטעם העיר וילנה, הצטרף לסיעה חוקתית-דמוקרטית ונלחם רבות על חסינות הצירים, זכויות היהודים ועל מתן שוויון אזרחי להם. הוא נתן נאומים בנושאי שוויון אזרחי, ביטול עונש מוות, בעקבות פוגרום ביאליסטוק. בעקבות חתימתו על "הצהרת ויבורג" לאחר שפוזרה הדומה בידי הצאר, עבר לגרמניה בשנת 1908 והתמסר במיוחד לעניין הטכניון; נמנה עם יוזמיו ונאבק לצד אחד העם על שמירת אופיו העברי של הטכניון.

שמריהו לוין נמנה עם שני השוחרים הראשונים לאגודת הידידים של האוניברסיטה העברית, יחד עם משה גליקסון, שנרתמו לפעולה לצדו של חיים נחמן ביאליק. ב-1911 נבחר להנהלה הציונית העולמית בקונגרס הציוני העשירי. בימי מלחמת העולם הראשונה פעל בארצות הברית ובקנדה להפצת תעמולה ציונית ובין היתר ערך את השבועון התורן (יחד עם י"ד ברקוביץ'). ב-1919 שימש ראש מחלקה בהנהלה הציונית בלונדון. בשנת 1920 השתתף בוועידת לונדון, ונבחר שם לחבר הוועד הפועל הציוני והועמד בראש התעמולה לקרן היסוד. בתום המלחמה חזר לאירופה וישב בברלין, שם השתתף יחד עם חיים נחמן ביאליק בהקמת הוצאת הספרים "דביר". בשנת 1924 עלה לארץ ישראל, התגורר בחיפה והיה פעיל בחיים הפוליטיים והתרבותיים בארץ, ואף יצא למסעות הסברה ברחבי העולם כמנהל מחלקת ההסברה והתעמולה של קרן היסוד. הוא כתב בעיתונים "הארץ", "על המשמר", "פלסטיין פוסט", "מערכות".

נפטר בשנת תרצ"ה (1935), ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

לוין כתב את סיפור חייו באוטוביוגרפיה אותה החל בשלהי חייו, וכשנפטר הגיע בפרשת חייו עד שנתו הארבעים, בנקודה שבה עזב את רוסיה בשנת 1906 בלא ששב אליה בשנית. שלושת הכרכים ראו אור זה אחר זה ברווחים של שנה-שנתיים.

על שמו קרוי היישוב כפר שמריהו וכן רחובות בתל אביב, בחיפה, בשכונת קריית יובל בירושלים בחולון, ובערים נוספות בארץ.

ארכיונו האישי של שמריהו לוין, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

פעילותו החברתית

לוין נתפס בעיני רבים כשליח המעמד הבינוני בארץ ישראל, המתמסר כל כולו לעסקנות למען היהודים. הוא נחשב טיפוסי מאוד לדורו העברי – לדור שנטל עליו לא רק לשמור על הקיים, אלא גם להנחיל מורשת לבאות, להעשירו ולהצעידו קדימה, ונחשב לאחד הדוברים הנלהבים והטובים ביותר של התנועה הציונית. ניחן בכישרון הטפה רב אשר השפיע על רבים. הוא היה סופר בעל יסודות עממיים ומסורתיים, עסקן בעל התמדה שלא יכול לפרוש מעסקנותו.

לוין היה לסניגורהּ של העיירה היהודית בפני כל מקטרגיה, וכל חייו עמד במלחמה מול הכוחות הרבים שרצו לטשטש את דמותהּ. מאבקיו היו רבים: מלחמה במתבוללים מדומים ובלתי מדומים, בשלטונות רוסיה על יציאה מתוך תחום המושב, התעסקותו באדישות היהודית לגורל האומה, על הלשון העברית וזכויותיה ומקומה בעולם, על התרחבות והתפשטות הציונות, ומלחמה על שמירת העצמאות היהודית שלא תסחף ולא תיגרר לתוך מערבולות עולמיות. גם בארצות הברית פעל באופן מאסיבי, שכן התנועה הציונית הייתה עדיין בחיתוליה כששהה שם. במהרה הפך לנואם מבוקש על ידי קהילות רבות, והוא מילא את המשימה וחינך את הדור לציונות.

יחסיו עם מנהיגי הקהילה

לוין נמשך אל התנועה הלאומית הציונית, אל הרצל, ויצמן, אחד העם ולקראת סוף ימיו גם לביאליק. נחשב לנושא כלים לראשי הדוברים של היהדות, ונלחם על מקומם וכבודם באמונה כי אותם אלו הם שליחיה של תנועת התחייה, ומצווה וחובה לעבוד עמם. הוא דבק בתורת ישראל ובקדושת ישראל.

חיים ויצמן חלק ללוין שבחים נרגשים באוטוביוגרפיה שלו "מסה ומעש", וסיפר על איש שהיה ראשון בין אנשי התעמולה, נואם בחסד עליון אשר דיבר בשכל רב ועשה שימוש ניכר במליצות מבריקות, בפסוקים מן המקרא ומן התלמוד ובניתוח נוקב. אחד ששימש כמורה יותר מאשר פוליטיקאי ונטל חלק מועט בדיוני הקונגרסים. תמים מאוד בכל רזי העולם ובזה עיקר קסמו.

מנחם אוסישקין תפס מקום נכבד בחייו והיה חברו של לוין. בין השניים שררו ביטחון ואמון עיוור. מעבר אליו חוג ידידיו כלל גם את מיכל מיידנסקי, מראשי עסקני יהדות רוסיה וחיבת ציון, וסרגיי פוולוביץ שייצג בעיני לוין את השינוי של דור היהודים ברוסיה.

לוין דיבר רבות בכתביו על האהבה שהייתה להרצל לאנגליה, שקיבלה את כתבי הקודש של ישראל בצורה הטובה ביותר, ועל כן פעל הרצל לקיום הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. בקונגרס זה בו היה לוין שותף, נגלה מצבם של יהודי רוסיה, ומה נוקשים הם חוקי ההגבלה ששררו שם. הרצל והקונגרס הציוני עשו רושם רב על לוין, ודימה זאת למלכות נוסח הסנהדרין. לאחר שנים, כשהוצעה תוכנית אוגנדה, היה לוין מראשוני המתנגדים לתוכנית זו וראה בה עסק פוליטי ושבירת הרעיון הציוני.

כתביו

  • עשרה שירים: מאלה אשר אתי בכתובים, ורשה: [חמו"ל], תרמ"ט-1889.
  • שירת ישראל: מבחר השירה העברית מקדמותה ועד העת האחרונה, ורשה: האלטער ואייזענשטאט, תרנ"ו.
  • בימי המעבר: קבץ מאמרים, ניו יורק: אסף, תרע"ט.
  • מזכרונות חיי, תל אביב: דביר, תרצ"ה-תש"ב.
  • ילדותי (תרגם: צ' וויסלבסקי), תל אביב: דביר, תשכ"א-1961.
  • אגרות שמריהו לוין: מבחר, תל אביב : דביר, (תשכ"ו).
  • גלות ומרד: מזכרונות חיי, תל אביב: דביר, תשכ"ז-1967.
  • מרד הנעורים, תל אביב: דביר, 1937.
  • במערכה, תל אביב: דביר, 1938.
  • בעולם החדש, תל אביב: דביר, 1942.
  • הזורעים והקוצרים, ירושלים : המחלקה לנוער של קרן היסוד, תש"ו.
  • במאבק: מבחר מאמרים ונאומים, תל אביב : דביר, תש"ט.

לקריאה נוספת

  • שמעון א. שור, כברוש בסער: על חייו ועל פעלו של ד"ר שמריהו לוין, חיפה: מוסד הרצל לחקר הציונות וללימודה - אוניברסיטת חיפה, 2006.
  • צבי וויסלבסקי, יחידים ברשות הרבים: סדרת מסות על אישים ודעות בדור, ירושלים: קריית ספר, תשט"ז.

קישורים חיצוניים

אחד העם

|

אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב – 2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), שהיה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית.

בית אתין

בית אתין הוא מבנה בהדר הכרמל שבחיפה, שנבנה בשנים 1919–1920 עבור משפחת יהודה אתין על ידי גדליהו וילבושביץ.

בית אתין הוא בניין אבן בסגנון הלקטני בן שתי קומות ומגדלון מרובע בצדו הצפוני.

הבית ממוקם בסמוך לבניין הטכניון הישן, ברחוב שמריהו לוין 30 (פינת בן שמן).

בית זה שימש את המשפחה זמן מועט ואחר כך הושכר[דרוש מקור] להסתדרות הציונית הדסה שישמש כבית חולים (בתחילה נקרא הדסה, בהמשך שונה שמו לרוטשילד, וכיום הוא נקרא המרכז הרפואי בני ציון). לאחר פרישת הדסה מאחזקת בית החולים, החזיק בו ועד הקהילה העברי בחיפה, ובשנת 1942 עברו רוב מחלקות בית החולים למיקומו הנוכחי ברחוב גולומב והבית שימש כבית ספר לאחיות, עד שנת 1956, שנה שבה עבר בית הספר לאחיות לרחוב גולומב מול בית החולים בני ציון. מ-1957 ועד 1977 שימש המבנה כמשכנו של בית הספר למסחר ולשפות "במעלה", בהמשך שימש כמשכנו של קמפוס חיפה של בית הספר אנקורי שעבר לקריות, בשנת 2017 הוא משמש כמשכן לבית ספר הערבי חייוואר.

דביר (הוצאת ספרים)

דביר היא הוצאת ספרים לספרות עברית, לשירה ולחכמת ישראל.

ה'תרצ"ה

ה'תרצ"ה (5695) או בקיצור תרצ"ה היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-10 בספטמבר 1934, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 27 בספטמבר 1935. שנה מסוג בחה, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה רביעית לשמיטה.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הזמן

הזמן היה עיתון בשפה העברית שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1903–1915, בתחילתו במתכונת של פעמיים בשבוע ובהמשכו כעיתון יומי. מייסד העיתון ועורכו הראשון היה בן-ציון כ"ץ, ומ-1907 ערך אותו פייבל מרגולין. עם עורכי העיתון נמנו דוד פרישמן ופסח גינזבורג.

הגיליון הראשון של הזמן הופיע בסנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, ב-9 בינואר 1903. החל מה-16 בדצמבר 1903 הפך לעיתון יומי. בהמשך הועברה מערכת העיתון לעיר וילנה שבתחום המושב (באזור ליטא). הגיליון הראשון בווילנה יצא ב-1 בדצמבר 1904. שיא תפוצת העיתון היה 8,000 גיליונות.

הידיעה הראשונה על פרעות קישינב, שאירעו ב-אפריל 1903, התפרסמה בעיתון זה. הפרסום כלל גם מחאה כנגד הממשלה, שניסתה למנוע את פרסום הידיעות על הפוגרום. לאחר מהפכת 1905 שהתרחשה ברוסיה פרסם הזמן הנוסח המדויק של החוקה הרוסית. זה היה פרסום ראשון של החוקה, עתוני רוסיה האחרים העתיקו את הידיעה מהזמן.

בין השנים 1905-1908 היה ישראל חיים טביוב שותף לכתיבת ועריכת העיתון. היה העורך המדיני של העיתון וכתב טור שבועי בשם "מעניין לעניין".

ב-1906 פרסם הזמן את ה"כרוז הוויבורגי" שצירי הדומה הראשונה הוציאו אחרי שהצאר ניקולאי השני פיזר אותה ביולי 1906. בכרוּז קראו להמונים הרוסיים להתקומם נגד המשטר. הפרסום נעשה בניגוד לצו איסור פרסום של השלטונות הרוסים. בעקבות פרסום הכרוז ישב כ"ץ בשנת מאסר בעיר גורי-גורקי.

בעיתון פורסמו מאמריו של שמריהו לוין נגד אחד העם בגלל בקורתו על הרומן של הרצל - אלטנוילנד. אחד העם פרסם בעיתון את מאמריו נגד מקס נורדאו כתגובה למאמרו המעליב של נורדאו כנגד אחד העם בעיתון "די ולט".

העיתון עסק גם בנושאים ספרותיים. במקביל לעיתון יצא לאור ירחון ספרותי בעברית בעריכת דוד פרישמן שעסק גם בספרות כללית ולא רק ספרות יהודית. בעיתון פורסמו יצירות של שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, דבורה בארון, יצחק דב ברקוביץ, זלמן שניאור, אורי ניסן גנסין ועוד.

בנוסף מערכת הזמן הוציאה לאור עיתון ילדים בשם "החיים והטבע", וכן עיתון ביידיש בשם "צייט" שיצא בשנת 1906.

אחת היצירות המפורסמות שפורסמו בהזמן הייתה יצירתו של ביאליק "בעיר ההריגה" שיצאה בעקבות פרעות קישינב. בגלל דרישות הצנזור הרוסי הושמטו ממנה מספר שורות ושמה של הפואמה שונה ל"משא נמירוב".

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר העיתון לפיקוח צנזורה צבאית, בעקבות כך נסגר בשנת 1915.

הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל

הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל הוא אוניברסיטת מחקר בחיפה המתמקדת בהנדסה ובמדעים מדויקים ומלמדת גם רפואה ואדריכלות. הקמפוס הראשי של הטכניון נמצא בנווה שאנן.

בטכניון 18 פקולטות ויחידות אקדמיות. הטכניון הוא המוסד הוותיק בתחום המחקר הטכנולוגי בישראל ונחשב למוביל בתחום זה. הטכניון הוא אחת מהאוניברסיטאות הראשונות בישראל, יחד עם האוניברסיטה העברית בירושלים. נפתח שבועיים לפני האוניברסיטה העברית בשנת 1925. מאוקטובר 2019 פרופסור אורי סיוון מכהן כנשיא הטכניון.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

זאב בן-צבי

זאב בן-צבי (קוּיַבסקי) (1904 – 16 במאי 1952) היה פסל ישראלי יליד האימפריה הרוסית. יצירתו הפיסולית, שעליה זכה בפרס ישראל לפיסול בשנת תשי"ג (אחרי מותו), נחשבת לאחת מן הדוגמאות הראשונות של מודרניזם בפיסול הארץ-ישראלי. על יצירתו זכה לאחר מותו, בשנת 1953, בפרס ישראל (בשנה הראשונה שבה חולק הפרס).

ח' בסיוון

ח' בסיוון הוא היום השמיני בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השמיני בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. ח' בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

יזכור (ספר, 1916)

יִזְכּוֹר הוא קובץ מאמרים ביידיש לזכרם של הפועלים והשומרים חללי היישוב היהודי בארץ ישראל, אשר נהרגו בתפקידי הגנה, שראה אור לראשונה בשנת 1916. בין המשתתפים היה הסופר יוסף חיים ברנר.

את הקובץ המקורי ערכו יעקב זרובבל, יצחק בן-צבי ואלכסנדר חשין, ונלוו לו איורים מאת הצייר והפעיל הסוציאליסט מיטשל לובּ (Loeb). הוא יצא לאור על ידי ועדת ארץ-ישראל (פּאלעסטינא קאָמיטעט) של מפלגת "פועלי ציון" בניו יורק בחודש מאי 1916 (תרע"ו) והודפס בארבעת אלפים עותקים.

המהדורה השנייה נערכה על ידי דוד בן-גוריון, שהוסיף לה הקדמה מפרי עטו. מהדורה זו, שגם היא לוּותה באיוריו של לוב, נדפסה בשנת תרע"ז בארבעה-עשר אלף עותקים. במהדורה זו, כמו בראשונה, נמכרו העותקים עד מהרה.

בשנת 1918 הודפסה בלודז' שבמזרח אירופה מהדורה נוספת של הספר, ובה הקדמה מאת שמריהו לוין.

מרטין בובר כתב הקדמה למהדורה נוספת בשפה הגרמנית (בתרגומו של גרשם שלום), שראתה אור בהוצאת "יידישער פערלאג" בברלין בשנת 1918 ובשנת 1920.

חלקים מן הספר הופיעו בתרגום לעברית.

כפר שמריהו

כְּפַר שׁמַרְיָהוּ היא מועצה מקומית במחוז תל אביב בישראל. כפר שמריהו שוכנת בשרון הדרומי צפונית להרצליה סמוך לכביש 2 כ-9 קילומטר צפונית לתל אביב. היישוב גובל ברשפון בצפון ובהרצליה ביתר שלושת עבריו.

היישוב מדורג במקום גבוה מאוד בסולם החברתי-כלכלי (10 מתוך 10), ומתגוררים בו רבים מהתושבים העשירים ביותר בישראל.

ליאו מוצקין

ליאו (יהודה/אריה לייב) מוֹצקין (ברוסית: Лео (Арье Лейб) Моцкин;‏ 6 בדצמבר 1867, ברובארי, אוקראינה - 6 בנובמבר 1933, פריז) היה איש פוליטי יהודי-רוסי, יליד אוקראינה, לוחם למען הזכויות הלאומיות של היהודים, מאבות הציונות ומיוזמי הקונגרס הציוני, יושב הראש השני של הוועד הפועל הציוני. רוב חייו חי בגרמניה שם רכש השכלה מתמטית ופילוסופית.

מלחמת השפות

מלחמת השפות הייתה סערה ציבורית שהתרחשה בארץ ישראל ב-1913 סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. מאבק זה, שהתנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, היה חריג בהשפעתו, ומשמש כסמל לניצחון ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.