שמעון בר גיורא

שמעון בר גיורא (הוצא להורג בשנת 71 לספירה) היה מצביא יהודי, ממנהיגי המרד הגדול ברומאים.

כל הידוע על שמעון בר גיורא מקורו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", אולם הוא נזכר בשמו גם אצל ההיסטוריונים הרומיים טקיטוס[1] וקסיוס דיו. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "שמעון בן גיורא". כינויו של שמעון בצורתו הארמית, "בר גיורא", אינו מופיע אצל יוסף בן מתתיהו, אלא רק אצל טקיטוס ודיו קסיוס[2].

Arch of Titus Menorah
תבליט שער טיטוס - בתהלוכת ניצחון זו הוצג שמעון בר גיורא השבוי, ובסופה הוצא להורג

תולדותיו

שמעון בר גיורא נולד ביישוב גרשׂה. היו שהניחו כי המדובר בג'רש הידועה שבעבר הירדן, מערי הדקאפוליס, אך כיום מקובלת הסברה כי המדובר בכפר ג'וריש שבשומרון, הסמוך לעיירה עקרבה, לאור תיאורו של יוסף בן מתתיהו כי תחילת פעילותו של שמעון הייתה במחוז עקרבת[3]. שמו מעיד על היותו בן לגר (אם כי ייתכן שטענה זו הופצה על ידי מתנגדיו, במטרה להפחית מערכו).

שמעון ולוחמיו היו שותפים בעיכוב הצבא הרומי בראשות נציב סוריה קסטיוס גלוס בדרכו לירושלים כדי לדכא את המרד בראשיתו. במהלך הקרב שבו נהדפו כוחות המורדים שיצאו לקראתו מירושלים בחזרה אל החומות, הסתערו אנשי בר גיורא על הרומאים מאחור ליד בית חורון, וגרמו לפיזורו של המאסף ולפגיעה לוגיסטית בצבא[4]. העיכוב איפשר לכוחות היהודים שיצאו מהעיר להשתלט על נקודות אסטרטגיות מסביבה. למרות זאת הצליח צבא קסטיוס להגיע עד החומות ולערוך מצור עליהם, אולם נסוג לאחר מספר ימים כשהכוחות היהודיים מזנבים בכוח הרומי, הורגים רבים מהחיילים ושוללים אמצעי מלחמה. הניצחון על הצבא הרומי היווה נקודת מפנה במהלך המרד. הוא נטע ביטחון בצידקת הדרך והיה הוכחה לתמיכה אלוהית. רבים הצטרפו לשורות המורדים. אפשר להניח, אם כי אין ציון מפורש לכך בספרו של יוסף בן מתתיהו, כי לבר גיורא וצבאו היה חלק נכבד בניצחון ובמרדף אחרי צבא גלוס במורד בית חורון, שכן הם פעלו בשטח כבר לפני כן.

את דרכו בפיקוד על לוחמים החל שמעון בר גיורא במחוז עקרבת שמדרום לשכם, עוד לפני פרוץ המרד. משם עשה פשיטות ומעשי שוד כנגד בעלי הממון. הפעילות שיזם נגדו הכהן הגדול חנן בן חנן אילצה אותו לעבור אל מצדה ולחבור לסיקריים בפיקודו של אלעזר בן יאיר. בתחילה הללו חשדו בו, אך מאוחר יותר ראו שהוא יכול להיות להם בעל ברית נאמן.[5] ייתכן ששיתף פעולה עם אלעזר כאשר יצאו הוא ואנשיו בשנת 68 לשדוד את היישוב העשיר עין גדי תוך שהם רוצחים כשבע מאות נשים וילדים - הגברים נמלטו, מאמינים שישובם יישדד ללא פגיעה בבני משפחותיהם.

כעבור זמן, ומשלא הסתפק בפעילותם המקומית של אנשי אלעזר בן יאיר (ולאחר ששמע על מותו של חנן בן חנן), עבר לאזור הר חברון. הוא רקם קשרים עם אחד מראשי האדומים, יעקב בן סוסא, שהביא למסירת ארצו בידיו (יש הרואים את האדומים כיהודים דרומיים שבעבר היה עליהם שלטון אדומי, ולא כאדומים ממש). שמעון שחרר עבדים, סייע לעניים והתנכל לעשירים שאותם שדד. על השפעתו אז כותב יוסף בן מתתיהו:

"ומיום ליום הלך מספר אנשיו הלוך וגדול... וכבר נתן את פחדו על הערים, וגם רבים מגדולי העם ראו כי עצמה ידו והוא עושה חיל בכל דרכיו, ונפתו ללכת אחריו. וחילו לא היה עוד אספסוף עבדים ושודדים לבד, כי נמצאו בקרבו גם אזרחים רבים, אשר שמרו את פקודותיו כדבר מלך שליט".

על עוצמת הכריזמה שלו יעידו דבריו של יוסף בן מתתיהו כי חייליו היו נכונים לאבד עצמם לדעת אם יורה להם.

במהלך אותה תקופה ניסה להצטרף למאבק על ירושלים. בתחילה קנאי ירושלים בראשות יוחנן מגוש חלב קמו עליו למלחמה והרחיקו אותו, הגם שהוא הכה בהם וגרם להם להרוגים רבים. אחר כך, כשחטפו הללו את אשתו, הגיב במסע נקמה אכזרי באזור העיר. כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו:"אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה". המעשה היה כה מטיל אימה שהקנאים נכנעו ושחררו את אשתו.

לכאורה הייתה האידאולוגיה של יוחנן ושל שמעון בר גיורא זהה, ואין זה ברור לגמרי מדוע רחשו משטמה כה גדולה איש לרעהו. כל אחד מהם רצה לעצמו את שלטון היחיד על היהודים, אך ייתכן שהיה מעורב בדברים גם רובד רעיוני. אולי ל"סוציאליזם" המובהק והמהפכני של שמעון התנגד יוחנן, כפי שמשער יוסף קלוזנר.[דרוש מקור] נראה שמשנת שמעון הייתה דומה לאידאולוגיה של הסיקריים, ואף מסתבר שרבים מאנשי פלג זה חברו אליו, שהרי לא כולם שכנו במצדה.

כניסתו לירושלים

השתלטותו של שמעון בשנת 69 על ירושלים באה בעקבות אכזריותו היתרה של יריבו יוחנן. זו קוממה עליו את אנשי צבאו שלו. אלו מביניהם ממוצא אדומי התאגדו ופתחו את השער לשמעון. בין אלה שתמכו בכניסתו של בר גיורא היה מתתיהו מבית ביתוס שעודד את העם בירושלים להתיר את כניסתו. גם פליטים אחרים שברחו מפני יוחנן ביקשו משמעון שייכנס לעיר. חילו הגדול שמנה עשרות אלפים שעט פנימה, אך היה בעמדת נחיתות מול אנשי יוחנן ששלטו על המקומות הגבוהים בהר הבית. במהלך המאבקים הפנימיים, שבהם היה מעורב גם פלג שלישי בראשות אלעזר בן שמעון, נשרפו כנראה אוצרות התבואה של העיר.

תקופה זו הייתה תקופה של שלטון אימה, ואלו שהיו מתונים או שנחשדו למתונים נרצחו. יוסף בן מתתיהו מספר ששמעון בר גיורא "המית בייסורים קשים" גם את מתתיהו מבית ביתוס, שפתח לפניו את שער העיר. כאשר הוחלט להוציאו להורג עם בניו ביקש מתתיהו שיומת ראשון, כדי שלא יראה במות יוצאי חלציו, אך שמעון התעקש דווקא להורגו אחרון. את הוצאתו להורג הטיל שמעון על "חנן בן בגדת האכזרי בכל נושאי כליו". לא רק זאת אלא שמי שהביע אבל פומבי על המתונים הומת גם הוא.[6]

אומנם בסופו של דבר משהתקרב חיילו של טיטוס שיתפו הפלגים היהודים פעולה במערכה על ירושלים. הם חילקו ביניהם את ההגנה על העיר במלחמה עיקשת ונואשת, אך מאמציהם נחלו כישלון, ושתי החומות של ירושלים נפלו. במצב זה פנה יוסף בן מתתיהו בשם טיטוס וביקש מהמורדים להיכנע, אך הם סירבו. זאת למרות הרעב הנורא שנפוץ בעיר.

הלוחמים הסתובבו והחרימו אוכל לעצמם באכזריות נוראית. העשירים ביקשו לערוק ושמועות על כך הספיקו לשמעון וגם ליוחנן כדי להחרים את רכושם. גם מהאדוקים בנאמניו של שמעון היו שהסגירו עצמם לטיטוס.

המפלה

אפילו אחרי נפילת החומה השלישית, כיבוש הר הבית ושריפת בית המקדש הוסיף שמעון בר גיורא להילחם במשך חודש.

כשניסו כמה מאנשי הצבא להתמקח עם הרומאים באותו זמן, ציווה להורגם, אף שגיבור מלחמה היה ביניהם. הוא ויוחנן נותרו במבצרים שהיום נותר להם זכר במגדל דוד.

גם כאשר כבר הייתה המפלה מוחלטת והיה עליו לברוח למנהרה לא הסגיר עצמו שמעון, כפי שעשה בסופו של דבר יוחנן, אלא ניסה תחילה לחפור פתח מילוט. משאזל מזונו אחז בתחבולה נואשת. הוא ניסה לברוח כשהוא לבוש תכריכים. מטרתו הייתה להטיל על ידי הלבוש המוזר אימה על השומרים הרומאים, בתקווה שיחשבו אותו לשד או למת מהלך. טקטיקה זו לא צלחה, והוא נשבה. מפתיעה העובדה שלא שלח יד בנפשו כדרך קנאים אחרים - הסיקריים אנשי מצדה שהתגורר בקרבם תקופה מסוימת.

בתחילת שנת 71 הוצג שמעון בר-גיורא בתהלוכת הניצחון ברומא, כראש צבאות האויב. כשחבל על צווארו, הובל תוך הלקאות אל מקדש יופיטר, שם הוציאוהו להורג בהטלה מראש סלע טארפיאן. עם קבלת הידיעה על מותו, הריע ההמון הרומי בצהלה. יריבו יוחנן נידון לעונש מאסר עולם בלבד, משום שהרומאים נהגו להוציא להורג רק את ראש האויבים - במקרה זה שמעון בר גיורא. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מדגיש כי בר גיורא היה היחיד שהוצא להורג במצעד הניצחון הזה.[7]

ארגון בר גיורא שפעל בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות הציונית, נקרא על שמו. כמו כן נקרא על שמו היישוב בר גיורא.

הערות שוליים

  1. ^ טקיטוס, דברי הימים, ספר ה, פרק 12.
  2. ^ אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב - מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2006. עמ' 161, הערה 42.
  3. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים, תרגום: ל' אולמן, עריכה מדעית והערות: י' שצמן, מבוא: י' פרייס, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 416 בהערות החוקרים.
  4. ^ מלחמת היהודים, ספר ב' פרק י"ט פסקה ב', 521.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב', פרק כב, פסקה ב; ספר ד', פרק ט, פסקה ג.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יג, פסקה א.
  7. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פסקה 7.
71

שנת 71 היא השנה ה-71 במאה ה-1. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 71 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אלעזר בן שמעון

אלעזר בן שמעון (לערך 1 לספירה עד לערך 70 לספירה), היה מראשי הקנאים בתקופת המרד הגדול. כרבים ממנהיגי המרד הגדול, רוב הידוע על אלעזר בן שמעון לקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו, ואין מקורות נוספים המעידים על חייו.

בית ביתוס

בית בַּיְתוֹס הייתה משפחת כהנים וכהנים גדולים עשירה שמוצאה היה ממצרים. בני המשפחה היו צאצאים לכהן בשם 'שמעון בן ביתוס', אשר חי באלכסנדריה. אלו הוכנסו לאריסטוקרטיה הכהנית באופן מלאכותי על ידי המלך הורדוס ובנו. עיקר פעילותם הייתה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, ובמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה. המשפחה נמנתה על המחנה המתון בתקופת המרידות כנגד הרומאים, וסביר שרוב הכהנים ממשפחה זו ואולי כולם, השתייכו לצדוקים.קיים ויכוח בין החוקרים השונים האם יש קשר בין משפחת הכהנים הגדולים בית ביתוס לבין הבייתוסים המוזכרים בספרות חז"ל. איל רגב בספרו "הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני" טען שיש לזהות את הכהנים מבית ביתוס עם הבייתוסים.

בר גיורא

האם התכוונתם ל...

בר גיורא (ארגון)

"בר גיורא" היה ארגון שמירה יהודי חשאי שפעל בארץ ישראל מספטמבר 1907 עד אפריל 1909. מטרת הארגון הייתה לכבוש את השמירה במושבות היהודיות מידי הערבים והצ'רקסים ולהעבירה לידיים יהודיות.

בר גיורא (מושב)

בַּר גְּיוֹרָא הוא מושב בהרי יהודה בין הערים ירושלים ובית שמש השייך למועצה אזורית מטה יהודה.

היישוב ממוקם בפרוזדור ירושלים ליד הקילומטר ה-2 בכביש 386 מצומת צור הדסה לצומת עין כרם, כ-15 ק"מ (כביש) דרומית-מערבית לירושלים, בגובה של 710 מטר מעל פני הים. המושב נקרא על שם שמעון בר גיורא, מגיבורי היהודים בימי המרד הגדול ברומאים (מופיע במקורות שונים גם כ"בר-גיורה").

המקום נוסד ב-18 באוקטובר 1950 על ידי עולים ממרוקו. היישוב משתייך לארגון משקי חרות בית"ר, והוקם בתחילה כמחנה עבודה בשם "איתנים" שהפך למושב בשנת 1954. ועדה של משרד החקלאות קבעה בתחילת 1961 כי אין כל טעם בהמשך קיומו של המושב כמושב חקלאי. בבר גיורא פעלה אכסניית נוער וכן בית ספר שדה של החברה להגנת הטבע. שני מוסדות אלו כבר לא פועלים במקום.

גרשה

גרשׂה הייתה עיר קדומה בפרובינקיה יהודה, הנזכרת בכתביו של יוסף בן מתתיהו. אין לבלבלה עם העיר גרסה שבעבר הירדן, אחת מערי הדקאפוליס.

גרשׂה נזכרת תחילה כעיר שכבש אספסיאנוס, באמצעות הטריבון לוקיוס אניוס, בעת המרד הגדול. יוספוס מתאר כיצד לאחר חסימת הגישה לירושלים ממזרח וממערב, באמצעות הקמת מחנות צבאיים רומיים ביריחו ובחדיד, בהתאמה, חפץ אספסיאנוס בחסימת הגישה לירושלים גם מאזור ההר, ועל כן, שלח חיל פרשים ורגלים רבים לגרשׂה, הרג בה כאלף גברים יהודים, לקח את משפחותיהם בשבי, ולאחר מכן הצית את בתיה.

באזכור נוסף, מציין יוספוס כי מוצאו של שמעון בר גיורא, ממפקדי המרד הגדול, היה מגרשׂה. מכיוון שבאותו אזכור מציין יוספוס כי שמעון בר גיורא פעל תחילה במחוז עקרבת, מזוהה גרשׂה עם הכפר הערבי ג'וריש, הנמצא כ-3 ק"מ דרומית מערבית לכפר הערבי עקרבה, המשמר את שמה של עקרבת הקדומה.

המצור על ירושלים (70)

הַמָצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם שהתרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן - ח' באלול ג'תת"ל), היה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 70-66 לספירה. המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה לאחר תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדיּ.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

הסלע הטארפיאני

הסלע הטארפיאני או סלע טארפיאן (בלטינית: Rupes Tarpeia) היה צוק סלע תלול בסמוך לפסגה הדרומית של גבעת הקפיטולין שברומא העתיקה. הצוק צפה לעבר הפורום הרומאי ושימש בתקופת הרפובליקה הרומית כאתר הוצאה להורג. רק המורשעים בפשעים חמורים, כגון רצח ובגידה הוצאו להורג בהטלה מהצוק.

יוחנן מגוש חלב

יוחנן מגוש חלב (שמו המלא: יוחנן בן לוי) היה ממנהיגי המרד הגדול ברומאים, במאה הראשונה לספירה. מוצאו מגוש חלב שבגליל העליון.

יעקב בן סוסא

יעקב בן סוסא היה אחד מארבעת מפקדי צבא האדומים, שהיה מעורב במרד הגדול ברומאים בירושלים בסוף ימי בית שני (66–70 לספירה). הארכאולוג יובל ברוך הצביע על הקשר שבין האתר בחורבת סוסיא (יישוב עתיק) שבדרום הר חברון ליעקב בן סוסא.

כיבוש השמירה

כיבוש השמירה היה אידאולוגיה בתקופת ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל שעל פיה היהודים צריכים לשמור בעצמם על מושבותיהם ולא להזדקק לשירותי נוכרים.

במהלך העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ורוחות לאומנות ערבית. העולים החדשים בהשפעת הפרעות ברוסיה, שהובילה לארגון ההגנה העצמית שם, שאפו להעביר את השמירה על היישובים לידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם:

ביטחונית – לא בוטחים בשומר הערבי.

גרעין לכוח לוחם בעתיד.

כלכלית – כך ייווצרו מקומות עבודה.

ציונית – עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על א"י צריך להגן.

פסיכולוגית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל:

1907 – "בר-גיורא" הוקם על ידי פועלי-ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל, רוסיה (בראשות יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר, יחזקאל ניסנוב ודב (ברלה) שויגר, במטרה לכבוש את השמירה בגליל התחתון. המשימה הראשונה הייתה הגנה על הקולקטיב בסג'רה (אילניה) בגליל התחתון, שם ישבו בני העלייה השנייה. בעקבות הצלחת המשימה קיבלו את השמירה על מסחה (=כפר-תבור), שם התנכלו אל בני היישוב השבט הבדואי השכן, וזאת בתנאי שיועסקו פועלים יהודים. הארגון נקרא על-שם שמעון בר-גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים ב-66 לספירה.

1909 – "השומר" הוקם על בסיס בר-גיורא (בראשות ישראל שוחט, מניה שוחט, יצחק בן צבי) במטרה להגביר את ההגנה היהודית וחדירה למושבות כדי להחליף את הערבים בכל. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.

1912 – הארגון עבר גם ליהודה אחרי שהוכיח הצלחתו בגליל. בתקופה זו היה עמוס במשימות שמירה אך בכל זאת נשאר ארגון קטן של הטובים ביותר.

1913 – גורשו מיהודה, שנה לאחר מכן הופסקה הפעילות בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה וב-1920 ארגון השומר פורק רשמית.חשיבותו של ארגון השומר מתפרשת במספר היבטים. הוא היווה בעצם הגרעין ליצירת הכוח הביטחוני של היישוב. הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. הוא הגביר את הערכים בתחום הצבאי – "טוהר הנשק". חינוכית ואידאולוגית הוא מימש את האידיאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, למשל השם והרוח אצל "השומר הצעיר". מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית. למרות זאת הועלתה ביקורת על "השומר" - שהיה ארגון אליטיסטי וסגור אשר הונהג בדרך לא דמוקרטית ונטה למיליטנטיות.

פרט לארגון השומר פעלו ביישוב העברי עוד כמה ארגוני שמירה נוספים, כגון המגן, הנוטר, והגדעונים, שהיו קטנים יותר והחזיקו מעמד זמן מועט יחסית.

ארגון "השומר" היווה את הבסיס להקמת ארגון "ההגנה".

מגדלים

מִגְדָּלִים היא התנחלות ויישוב קהילתי השייך למועצה אזורית שומרון בעל אוכלוסייה דתית וחילונית. הוא ממוקם סמוך לכפר הפלסטיני קוסרה, כ-9 ק"מ מזרחית לצומת תפוח וכ-5 ק"מ מערבית למעלה אפרים וגיתית, על צומת הכבישים חוצה שומרון ודרך אלון, מרחק 15 דקות נסיעה מאריאל.

היישוב הוקם בשנת 1984 כהיאחזות נח"ל שאוזרחה בשנת 1986 על ידי תושבים מגוש דן בעזרת תנועת אמנה. ביישוב מעל ל-80 בתי אב מאוכלסים.

שמו של היישוב סמלי, ונגזר משמו של הכפר הסמוך ממזרח מג'דל בני פאדל, ששימר בתורו שם של יישוב קדום בשם "מגדל". מצפון ליישוב נמצאת העיירה עקרבה, היא עיר המחוז עקרבת מימי בית שני, וממערב ליישוב נמצאים הכפרים קוסרה וג'וריש, המזוהה עם גרשׂה, עירו של שמעון בר גיורא.

סיקריים

הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.

קנאים (בית שני)

קנאים (ביוונית: ζηλωτής) הוא שם כולל למורדים שפעלו בירושלים בתקופת המרד הגדול ברומאים. בין קבוצות אלו היו הסיקריים, אנשי הפילוסופיה הרביעית, וכן קבוצות לוחמים בעלות מנהיגים שונים, ללא קשר ארגוני ביניהן.

במסגרת האידאולוגיה הקנאית, ראו הקנאים במעשה פינחס המקראי מודל לחיקוי. בעקבותיו, ויותר קרוב לזמנם שלהם, נטלו הקנאים כדגם את מתתיהו החשמונאי, שמעון בן שטח ואחרים.

הקנאות הייתה מעוגנת בהווי חיים פרושי, תוך הקפדה על חסידות יתרה. קיום הקנאים באופן מובהק כפלג של הפרושים החל מימי הורדוס ואילך, כאשר הנסיבות השונות הגבירו והפחיתו את פעילות הקבוצות הקנאיות.

קניון באר שבע-עזה

קניון באר שבע-עזה הוא קניון קדום בארץ ישראל שהיה קיים בתקופת המיוקן. שרידי הקניון, שאורכו המשוער כ-100 ק"מ, נמצאים כיום מתחת לפני הקרקע ונחשפים לעין במקומות ספורים. לאורכו נערכו מספר קידוחים תת-קרקעיים שמטרתם הייתה מציאת מאגרי מים ונפט. קידוחים אלו שפכו אור על הקניון ועל המשקעים שהצטברו בו.

הקניון נוצר לפני כ-16 מיליון שנה והגיע לשיא עומקו בתקופת האירוע המסיני, והוא משתרע ממזרח לדימונה מערבה עד הים התיכון. העיר באר שבע יושבת בחלקה על האפיק הקבור של הקניון, שעומקו באזור זה היה כ-275 מטר ורוחבו 3 קילומטרים. באזור השפך שלו, בין בארי לסעד, הגיע עומקו עד כדי קילומטר וחצי. כיום מלא הקניון בסחף מאגן ניקוז רחב ביותר. מעריכים כי בקניון זרם נהר קדום שניקז את כל אזור מזרח הנגב והמכתשים. הזרימה גרמה לשחיקת שכבות סלע קדומות יותר מתקופת האוליגוקן שהיו במסלול הנהר ומילאה את הקניון בסחף.

קסטיוס גאלוס

גַאיוּס קֶסְטיוּס גַאלוּס (Gaius Cestius Gallus; לעיתים צסטיוס גאלוס; ? - 67), היה גנרל וסנאטור רומאי שהיה פעיל בימי התהוות הפרינקיפט. היה נציב סוריה בתקופת המרד הגדול אשר הובס כשניסה לדכא את המורדים בארץ יהודה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.