שמעון ברמן

שמעון בֶּרְמַןכתיב ארכאי: בערמאן; תקע"ח, 1818, קרקובכ"ח בטבת תרמ"ד, 26 בינואר 1884, טבריה) היה מחובבי ציון, מהראשונים שפעלו באופן מעשי להתיישבות יהודית חקלאית בארץ ישראל במאה ה-19. ספרו מסעות שמעון, העוסק בניסיונו זה, מהווה עדות חשובה למצב היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19.

שמעון ברמן

ביוגרפיה

ילדות, נישואין, וגישושים ראשונים

ברמן נולד בקרקוב שבגליציה, אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו שימש כמנהל עסקי היערות של הרב דב בר מייזלס, ראב"ד קראקא שהיה מפורסם גם כעשיר גדול. והתגורר עם משפחתו ביער. שמעון ברמן החל בגיל 18 לעבוד כפקיד באחד מיערותיו של הרב, בגיל 25 התחתן ובעקבות דרישת רעייתו עברו השניים להתגורר בקרקוב, בה ייסד ברמן בית מסחר לעץ.

בעקבות האירועים שקדמו לאירועי אביב העמים, נפגעו עסקיו והוא עקר בין 1846–1848 עם משפחתו לעיר גרוסוורדיין שבטרנסילבניה. שם החל לסחור בטבק ועסק בייצור סיגרים. הוא הצליח בעסקיו אלו, אך בעקבות המהפכה ההונגרית של 1848 , שכונתה אז מלחמת קושוט, חזר ב-1851 לקרקוב.

נסיונותיו להקמת חברה יהודית להתיישבות חקלאית

נסיון ראשון: הונגריה
הוביל בשיתוף עם מנהל בית הספר הממשלתי בקראקא, לויצקי, תוכנית שעלתה בדעתו בראותו בהונגריה שטחי ענק לא-מעובדים, להקים משק חקלאי יהודי, חזון לא-נפרץ בתקופה זו (1851), בערבות הונגריה. הם הצליחו לגייס 300 צעירים וייסדו חברה יהודית להתיישבות חקלאית, חברי החברה חתמו על בקשה לרשויות לקבלת רישיונות, ולויצקי שהיה ציר מטעם העיר קראקא בבית הנבחרים העביר את בקשתם למשרד הפנים בווינה. הבקשה נדחתה בידי שר הפנים בלי נימוק, לויצקי נפל למשכב ונפטר תוך זמן קצר.

נסיון שני: אוהיו, ארצות הברית
ברמן, היגר ב-1852 עם משפחתו לארצות הברית, שם חי כשמונה עשרה שנים. בתחילה השתקע בניו יורק; בהיותו אדם ריאלי, לא נסחף עם הבהלה לזהב באותם ימים, ותכנן להתפרנס מייצור סיגרים, לחסוך כסף ולקנות קרקע. במהלך שהותו בניו יורק פגש כמה מיוצאי קראקא שחלקם היו מנרשמי האגודה להתיישבות שלו, והם ניגשו לייסוד אגודה נוספת להתיישבות, כשהפעם היעד, כפר יהודי באמריקה. הם פנו בעניין זה לרב ד"ר מוריס יעקב רפאל שהתלהב וכינס כמה אישים בולטים ביהדות ארצות הברית של אותם ימים, בהם: הבנקאי הרט, התעשיין שנדור, ועורך העיתון אוקסידנט ד"ר יצחק ליסר. ברמן התנגד להצעתו של שנדור שההתיישבות היהודית החדשה תהיה במתכונת של קומונה וגם סירב לקבל תרומות בנות מאות דולרים שהוצעו לו בפגישה, הוא עמד על כך שההתיישבות תנפיק 2000 מניות בערך של 25 דולרים למניה, ולאור אי-ההסכמה, הרעיון נגנז זמנית.

עקב מצב כלכלי קשה עבר ב-1853 לסינסינטי, הוא פרסם בעיתונות המקומית בגרמנית, שפתם של רוב יהודי המקום, קול קורא להצטרפות להתיישבות היהודית ועמו את תקנות החברה להתיישבות חקלאית. לא הצטרפו אליו, אך חברה מקומית גרמנית נוצרית להתיישבות חקלאית קיבלה את רוב תקנותיו, יסדה חברת מניות לפי הטיפוס שהציע, ומימשה את הרעיון. מניותיה הכפילו את מחירן ביותר מפי עשרה, ושנה אחר כך נוסדה חברה נוצרית שנייה באותה מתכונת. ברמן התייאש מרעיון הקמת התיישבות יהודית מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ודחה גם הצעה לרכישת מניות של חברה שיקים, שהוגשה לו בידי גרשון קושט בשם משפחות רוטשילד ומונטיפיורי, לאחר שסירבו לקבל את האחריות לחברה עליהן, דבר שלדעתו היה קריטי ליצירת אמון ציבורי ביוזמה.

עם הרעת מצב עסקיו פעם נוספת, אזב ברמן את אוהיו ושימש בקהילות יהודיות קטנות במדינת אינדיאנה כרב, חזן, שוחט ומוהל נודד. בעיר סנט לואיס היה סוחר סדקית וגם בה הוציא חוברת למען הקמת יישוב חקלאי-יהודי, אולם הפעם בארץ ישראל. אשתו התנגדה לתוכניותיו אלה, אבל הוא הצליח בעסקיו. לאחר מות אשתו ושני בניו ממגפת הכולירה ב-1866 עבר עם בנותיו לניו יורק. שם נפטרה בתו הצעירה והוא החליט לחסל את עסקיו ולנסות לעלות לארץ ישראל. מחשש שמא בתו היחידה ששרדה לא תעמוד בתלאות הדרך, אירס אותה לבחור ממשפחה טובה שפגש, השאיר אותה בניו יורק ויצא בגפו לאירופה.

עלייתו לארץ ישראל (1871) ונסיונותיו להקמת מושבה

ביוני 1870 הפליג מאמריקה לאנגליה תוך כוונה (שלא הצליחה) לרתום את משה מונטיפיורי לתוכניותיו. משם המשיך לפריז ונפגש עם אנשי כל ישראל חברים וחברת יישוב ארץ ישראל בניסיונות לגייס תמיכה לתוכניותיו, אלברט כהן שנפגש עמו סירב לקבל החלטה לגבי הצעותיו של ברמן בלי חוות דעתו של קרל נטר שנשלח כבר לארץ ישראל, והסתפק במכתב אליו, בו ביקש ממנו לסייע לברמן. לבסוף הצליח ברמן להגיע לברלין דרך ארצות נייטרליות ופגש במקרה את נתן פרידלנד שהציץ בחוברות המודפסות שנשא עמו, התלהב מרעיונותיו, והפגיש אותו עם חברי חברת ארץ נושבת, במטרה לדון ביישום תוכניותיו. מלבד התוכניות החקלאיות, תכנן ברמן גם יסוד טחנת קמח הפועלת באמצעות קיטור בירושלים וגם ייסוד עיתון. בטרם הבשילו קשריו עם אנשי חברת ארץ נושבת, נחפז ברמן לעשות את החגים עם קרובי משפחתו בבודפשט, ואחרי ביקור קצר בקברי אבות בקראקא, נסע בתחילת נובמבר לארץ ישראל. הוא הפליג מטריאסטה, ופגש באניה מתיישבים גרמנים מכת הטמפלרים.

הוא מצא ביפו את המושבה האמריקאית בראשות ג'ורג' אדמס, גוססת; אנשיה שמחו לפגוש את בן ארצם, אך רבים מהם מתו והנותרים כבר היו בדרכם לעזוב את הארץ, ומכרו את שטחי הקרקע שלהם, לקבוצה נוצרית גרמנית בראשות כריסטוף הופמן. כשנפש עם קרל נטר, לא עלו יחסיהם יפה. הוא מתח ביקורת נוקבת על העלויות הגבוהות בהן הייתה כרוכה החזקת בית הספר החקלאי שלו, ועל ההישגים הנמוכים שהשיג. הוא תבע להפסיק את ההשקעה בבית הספר ולבנות מושבה על אדמות "מקוה ישראל". ביפו חבר לזליג הויזדורף אותו הכיר מניו יורק, אליה הגיע הויזדורף כשד"ר עבור בניית בתי מחסה מטעם כולל הו"ד. הוא קיווה שהויזדורף יעזור לו בקידום תוכניותיו ורכב עמו לירושלים על גבי חמור, רכיבה של שני ימים ולילה. הוא ביקש לרכוש שטח אדמה בירושלים החדשה, ומתווך נדל"ן הפגיש אותו עם מומר בשם משולם בדרך חברון שביקש למכור את אדמתו. ברמן שהתרגל למרחבים האמריקאיים התאכזב לגלות שמדובר בחלקה קטנה מאד וסירב לגשת לעסקה.

במכתבו שפורסם בעיתונים החבצלת והמגיד על ידי הרב קלישר נאמר:

-מלחמות ד' אני לוחם ומדבר בעד עם עני ודל ונפוחי רעב המצפים עוזר ואין, ואין חבוש מתיר עצמו וכו'. ובעזרת השם יש לי ידיעה נכונה בעניין עבודת האדמה. והנה השלכתי כל הצלחותי ותענוגי העולם הזה באמריקא והוצאתי הוצאה רבה ובאתי הנה, ומצאתי הארץ רחבת ידיים ואין מי עובדה כראוי, והערביים שלוים הם אתנו. ובעד 3 פיאסטער [פִּיאַסְטֶר] יעבוד כל היום. גם אחינו בני ישראל מדלת העם מבקשים נחלה...[1]

בהמשך הוא מלין על היחס השלילי שזכה לו בניסיונותיו אצל כמה ממנהיגי היישוב הישן, ומבקש תמיכה. הרב קלישר הוסיף בתרעומת על אנשי היישוב בירושלים שלא סייעו לברמן בהגשמת תוכניותיו.

נסיון שלישי: אבו שושה או חיפה
ברמן עבר לטבריה, שם הקים את חברת "יישוב ארץ הקדושה'", שאליה נרשמו 150 חברים מבני טבריה ששאפו להצטרף אליו בהתיישבות חקלאית, אותה רצו להקים בחלקו התחתון של נחל צלמון, בשטח הכפר ע'ויר אבו שושה (בסמוך לאזור שבו נמצא כיום קיבוץ גינוסר). התפתחו דיונים אם להתיישב ליד טבריה בעיקר משיקולים משיחיים, או ליד חיפה. ברמן צידד באופציית חיפה בשל תקוותו להיעזר במקרי הצורך במתיישבים הגרמנים, ברמת הניהול הגבוהה שלהם ובציוד המתקדם שאיתם. הוא פנה לרבנים קלישר ואליהו גוטמכר, דיווח להם על ייסוד החברה וביקש מהם סיוע. השניים החזירו תשובות מעודדות והובטח לברמן שהרב קלישר יגיע לארץ ישראל לאחר חג הפסח ועמו כספי "חברת ישוב ארץ ישראל". ברמן יצא כנציג החברה לחיפה להמתין לרב קלישר או למכתבים ממנו. בחיפה של אותם הימים התגוררו כ-400 יהודים, כמעט כולם ספרדים. ברמן חגג שם את חג הפסח הראשון בארץ ישראל בשנת תרל"א 1871 וכתב על כך: "את חג הפסח חגונו בשמחה. בליל שני של פסח סידרתי אני לבדי את הסדר, ובני הבית ישבו ושמעו, כי ידוע שאין חוגגים בארץ ישראל אלא יום טוב ראשון בלבד. אולם אני ששיערתי כבר שאהיה נאלץ לחזור לחוץ לארץ, חגותי שני ימים ביחד עם שני זרים שנזדמנו לכאן. שמחנו והשתעשענו. ימי חול-המועד היו צחים, והתרחצנו בים והתפלשנו בחול ובצדפים וזמרנו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' [תהלים ק"ב, ט"ו]. בשביעי של פסח היינו ערים כל הלילה ואמרנו תיקון כבליל שבועות. עם עלות השחר עמדנו להתפלל תפילת שחרית, ואמרנו הלל ו'אז ישיר' בשמחה רבה, כנהוג שם, והלכנו לטבול בים, והיה לנו באמת חג שמח".

כל תוכניות החברה נתלו בהגעת הרב קלישר וקבוצתו, שנדחתה במכתב נוסף לאחר חג השבועות, ובסופו של דבר קיבל ברמן מכתב מאת הרב אליהו גוטמכר מגריידיץ שכתב שהרב קלישר חלש ומשפחתו אינה מאפשרת לו את הנסיעה הקשה. לדברי הרב קלישר: "כנראה שהקליפה עודנה חזקה, ואינה נותנת להתחיל בדבר הנחוץ והמועיל". בגלל שלא הושג המימון, לא הוקמה ההתיישבות. ברמן, שבור לב ומרושש לחלוטין, עזב את הארץ ונסע לאירופה לנסות לעורר תנועה לאומית לעלייה ארצה, הוא כתב:

היהדות אין לה עוד רגש לאומי לארץ הקודש; כל הנוצרים מעריכים את הארץ, רק בנו היהודים שורר שויון-רוח. אנכי התחלתי בפעולה יותר מדי מוקדם, וכעת אני בא על שכרי. מבלי לפעול מאומה הריני מוכרח לעזוב את הארץ הקדושה, וכמה מכאיב לי הדבר! אהה, ארץ חמדתי, האם שוב אזכה לראותך?

אחרית ימיו

ב-1879 פרסם את הספר "מסעות שמעון". בשנת 1882 חזר לארץ ישראל, והשתקע בטבריה. בשנותיו האחרונות היה עד לתקומת המושבות הראשונות.

שמעון ברמן נפטר בכ"ח בטבת תרמ"ד 1884 בטבריה ונטמן בבית העלמין בעיר.

מסעות שמעון

ספר מסעות שמעון
שער המהדורה הראשונה של הספר, קרקוב: תרל"ט-1879

הספר, שנכתב ב-1879 ביידיש מגורמנת,[2] הוא תיאור אוטוביוגרפי שעיקרו תיאור התנסויותיו של ברמן בישראל. בהקדמתו מצהיר ברמן:

חובה נטלתי על עצמי לפעול לטובת כלל היהודים. לצורך זה כתבתי את ספרי. אברך את השעה, בה יצלח בידי להגשים את השאיפה הנעלה, ולא יהא אז מאושר ממני עלי-אדמות, כי סייעתי בגאולת מולדתי ובהשבת אחי הדלים והרעבים לגבולם. כן, כאשר תזרח שמשו של אותו יום נפלא, אז אוכל לומר לעצמי, לא לחינם סבלתי והקרבתי כל כולי. ספרי זה מוכיח בפירוש שיש ויש אפשרות למצוא פרנסה בארץ הקודש.

למרות מטרתו המוצהרת, ברמן אינו חוסך מהקוראים בספריו את תיאור קשייו וכשלונותיו בארץ. חלק חשוב בספר הוא הצעת דגם לתוכנית התיישבות: קרקע הנרכשת באופן מרוכז, יישובים חקלאיים עם בית מלאכה ותלמוד תורה בכל אחד. ברמן אף נותן תיאור מפורט של מכירת המניות, של ניהול היישוב, ושל חלוקת היישוב לאזור מגורים, שטחי ציבור, וחלקות חקלאיות.

חלק מהרעיונות המובעים בספר מבשרים על רעיונות ההתיישבות הציונית שהופיעו מאוחר יותר:

...יישוב הארץ. עבודת האדמה – לצורך זה יירכשו קרקעות בארץ הקודש, וכל מי שיקנה מניות ויבקש ללכת לארץ-ישראל תינתן לו חלקת-קרקע כדי לעבדה ולהתפרנס ממנה… שלפחות חלק קטן מארץ הקודש יעבור לרשותם של יהודים… זו חובה גדולה המוטלת על היהודים וכך יקום בארץ מקום-ריכוז לאומי.[דרוש מקור]

דוד שוב ממייסדי ראש פינה כתב בזכרונותיו: "ואנכי הנני מודה שבין יתר הדברים שעוררו אותי לחיבת הארץ והיישוב היה יש גם חלק לא קטן להספר הזה שקראתי אז".[3]

קטעים מהספר הובאו בספרו של אברהם יערי מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים שיצא בשנת 1946.

מהדורות

  • ספר מסעות שמעון: רייזע בעשרייבונג אים הייליגען לאנד / שמעון בערמאן, קרקוב: דפוס פישער, תרל"ט-1879.

הספר ראה אור בתרגום לעברית:

  • מסעות שמעון: ארץ ישראל 1870 / שמעון ברמן; תרגם: דוד ניב; ההדיר והוסיף הערות ומתפתח: ג קרסל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ם-1980.

לקריאה נוספת

  • אריאל סמואל, ’"קדם-ציונות" – שורשי הציונות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה עיון בתוכניות ליישוב ארץ ישראל של שמעון ברמן ושל פינחס משה אלחנן (הילה) וקסלר כדוגמאות להגות ולפעולה קדם-ציוניות באותו פרק זמן’: עבודת גמר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ו-2006.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ צבי הירש קלישר, קול על המים, המגיד, 18 בינואר 1871
  2. ^ ג. קרסל, ה"ראשונים" כסופרים, מעריב, טור 1, 11 בינואר 1963.
  3. ^ אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 597.
בית הקברות היהודי העתיק בטבריה

בית הקברות היהודי העתיק בטבריה הוא בית קברות יהודי ישן, הנמצא בטבריה. בית הקברות ממוקם על המדרון המערבי של הר ברניקי בסמוך לכנרת ובמבואותיה הדרומיים של טבריה.

ברמן (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

היישוב הישן

היישוב הישן הוא מונח המתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ ישראל, אשר צמיחתה התגברה שוב ברבע האחרון של המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת תש"ח (1948). הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. כמו כן, הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, הבא לתאר את הפלג החרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881), והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד.

היסטוריה קטנה של הצילום

היסטוריה קטנה של הצילום (בגרמנית: Kleine Geschichte der Photographie) היא מסה שנכתבה על ידי ולטר בנימין שהיה פילוסוף, מבקר ספרות ומרקסיסט יהודי גרמני.

המסה יצאה לאור גם בעברית בספר הכולל את המסה הפילוסופית היסטורית שכתב ולטר בנימין בשנת 1931 ואחרית דבר בצורת מאמר בשם תצלום לא חתום מאת אריאלה אזולאי. הספר כולל הערות מאת אנדרה גונטרט מתוך תרגום המסה לצרפתית בשנת 1996. בספר מופיעות תמונות שהופיעו במאמר המקורי ותמונות אחרות מתקופת ראשית הצילום המוזכרות בספר.

קיימת יותר מגרסה אחת להיסטוריה הקטנה של הצילום. הספר עוסק בשיח של הצילום בפרט ושל התרבות החזותית בכלל. לדעת בנימין ההתחלות המרובות של הצילום מציעות היבטים שונים של היחסים שבין היסטוריה לבין הצילום. התחלת הצילום היא ריבוי אירועים, ממציאים, טכניקות, מטרות, יישומים, סוגי מכשירים ושימושים שברגע נתון הבשילו להתחלה חדשה.

הצילום הומצא כמה פעמים כמעט בו זמנית ובטכניקות שונות אך כולן מתבססות על מכשיר הקמרה אובסקורה. היסטוריונים של הצילום הצליחו לאתר מעל לעשרים עדויות של אנשים שהרעיון עלה בראשם בטרם פורסמו ברבים טכניקות הצילום של לואי ז'אק מנדה דאגר ושל ויליאם הנרי פוקס טלבוט. הרעיון לנסות ולקבע את הדימוי שמוקרן על הדופן האחורית של הקמרה אובסקורה עלה כמעט במקביל אצל אנשים רבים במקומות שונים ומרוחקים, מאז העשורים האחרונים של המאה ה-18 ועד ההכרזה הרשמית על המצאת הצילום ב-19 באוגוסט 1839, "שעתה של ההמצאה (של הצילום) הגיעה ולא אחד בלבד חש בה", כתב ולטר בנימין.

ב"תצלום לא חתום" מאת אריאלה אזולאי, היא מסמנת את המשתמע מתפיסת הצילום של בנימין, ומצביעה על הצורך בהכשרתו של צופה "שיבקש להתייצב כנמען של התצלום המוכן להתמסר לכלל מעשה הצילום, ומתוך מבטו המחודש בתצלום, במה שהוא מסתיר ובמה שהוא מסגיר, יופיע בפניו חותמה של האקטואליות כשגיאה." בנושא זה היא עוסקת בהרחבה בספרה "האמנה האזרחית של הצילום".

ולטר בנימין טוען כי "הערפל שחג מעל התחלותיו של הצילום איננו כה סמיך כמו זה הרובץ מעל ראשית הדפוס. בהשוואה לדפוס, אולי גלוי יותר לעיניים ששעתה של ההמצאה (של הצילום) הגיעה ושלא אחד בלבד חש בה; אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה, אשר היו ידועות לכל המאוחר מאז לאונרדו. כאשר הדבר עלה בעת ובעונה אחת בידיהם של נייפס ודאגר, בתום מאמצים שנמשכו כחמש שנים..."

ההיסטוריה הקטנה של הצילום היא הקדמה לשתי מסות מפורסמות יותר של בנימין שנכתבו לאחר ה"ההיסטוריה הקטנה" והיוו מוקד לפירושים חוזרים ונשנים:

"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" נכתבה בין השנים 1935–1939, קיימת בשלוש גרסאות והיא כוללת כמה פסקאות הלקוחות הישר מן המסה על הצילום.

"על מושג ההיסטוריה", נכתבה ב 1940 ופורסמה לאחר מותו.

ולטר בנימין

ולטר בנימין (בגרמנית: Walter Benjamin; ‏15 ביולי 1892 - 26 בספטמבר 1940) היה מסאי, מבקר ספרות, מתרגם, שדרן רדיו ומרקסיסט יהודי-גרמני. נודע בימי חייו בעיקר בשל פעילותו כמבקר ובשל חיבוריו הפילוסופיים.

טבריה

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا - טַבָּרִיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2016 בכ-43,100. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

יוסף אריה זילברמן

הרב יוסף אריה הכהן זילברמן (ה'תקע"ד, 1814 בערך - ד' בתשרי ה'תרנ"א, 18 בספטמבר 1890) היה רב רומני, רבה הראשון של המושבה ראש פינה.

יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני

יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני (בגרמנית: Das Kunstwerk im Zeitalter seiner technischen Reproduzierbarkeit) היא מסה אסתטית פילוסופית מאת וַלְטֶר בנימין. המסה נכתבה בין השנים 1936-1938, ערב מלחמת העולם השנייה, בעת שהותו של בנימין בגלות מגרמניה, אותה עזב לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון שם. למסה נודעה השפעה רבה על הדיון בזיקה שבין צילום ובאמנות בפרט, ובכלכלת הדימויים האופיינית לעידן המודרני בכלל. והמסה בנויה מהקדמה, חמישה-עשר סעיפים ואחרית-דבר.

המסה של בנימין בוחנת את השינויים שחוללו טכניקות שעתוק מסוימות, בעיקרן הצילום והקולנוע, בשדה האמנות ובספירה הפוליטית, ואת מעמדה החדש של האמנות בעידן הקפיטליסטי בחברת ההמונים המתועשת של המחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

מחפשים את המטמון

"מחפשים את המטמון" היא תוכנית רדיו פופולרית ששודרה ב"קול ישראל" בשנים 1961 - 1991. התוכנית הייתה שעשועון רדיו, שדרש מהמתמודד באולפן ומהמאזינים בקיאות בתולדות ארץ ישראל.

מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים (ספר)

מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים, מימי הביניים ועד ראשית שיבת ציון הוא קובץ חיבורים על מסעות: יומנים וזיכרונות, של 33 נוסעים יהודים בארץ ישראל, בעריכתו של הביבליוגרף אברהם יערי. המקורות, שחלקם נכתבו בעברית וחלקם תורגמו משלל שפות, נוצרו מאמצע המאה ה-12 ועד סוף מאה התשע עשרה. הם מתארים את האוכלוסייה וחיי החברה, אורח החיים והמנהגים, הנופים והמסורות של אתרים בארץ ישראל ובסביבתה.

הנוסעים המתוארים בקובץ הגיעו מארצות שונות, מאירופה: ספרד, צרפת, איטליה, גרמניה, בוהמיה, כרתים, קרים, פולין, גליציה, ליטא, אוקרינה, רומניה ואנגליה ומאסיה: תימן,

יערי כותב במבוא כי שלא כבחיבורים דומים, שנכתבו על נוסעים יהודים ומסעותיהם בעבר, הקפיד הוא ביותר על הגהת הנוסח וברובם הביאם על פי מהדורות ביקורתיות או דפוסים ראשונים לאחר שנוסחם נבדק היטב ואף הושווה לכתבי יד במקום שהיה אפשר.

בכל מקור הקדים יערי מבוא, בו תיאר את הרקע ההיסטורי, תולדות הנוסע ותיאור דמותו. על הטקסט עצמו הוסיף הערות וביאורים בכל מקום שנדרש, כגון פתיחת ראשי תיבות, הוספת תאריכים לועזיים, ומראי מקומות לפסוקי המקרא ומאמרי חז"ל.

ע'ויר אבו שושה

ע'ויר אבו שושה (בערבית: غوير ابو شوشة) היה כפר ערבי, אשר שכן בקרבת קיבוץ גינוסר, כ-8 ק"מ צפונית לטבריה.

הכפר נקרא על שמו של קדוש מוסלמי (אבו שושה, פירושו בעל הבלורית הפרועה) והוא שכן בחלקו התחתון של נחל צלמון. מי מעיינות הנחל, בעיקר מעין עין רביד, (עין א-רובדייה בערבית) שימשו גם להפעלת טחנות קמח שעמדו בכפר.

הכפר מוזכר בספרו של חובב ציון שמעון ברמן "מסעות שמעון" משנות ה-70 של המאה ה-19.

על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל מספר התושבים המשוער היה 1,240 תושביםבמלחמת העצמאות, בעקבות נפילת טבריה באפריל 1948 שעוררה בהלה בקרב תושבי הכפרים באזור הכנרת, נמלטו גם תושבי הכפר.מהכפר נותר קבר שיח' ששימש לפולחן, קבר "א-שיח' מחמד".[דרוש מקור] בקרבת הכפר אתר ארכאולוגי בשם "ח'רבת אבו שושה".[דרוש מקור]

פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית

פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית ע"ש הנרייטה סולד הוא פרס של עיריית תל אביב-יפו הניתן למחקר ברפואה ובהיגיינה ציבורית. מטרת הפרס לעודד ולהמריץ את העוסקים בשני תחומים אלה במדינת ישראל. הפרס ניתן החל משנת 1948, לפי החלטת מועצת העיר תל אביב-יפו.

לצד פרס סולד מחולק מדי כמה שנים פרס איינהורן לחקר הלשון והספרות הרפואית העברית, ע"ש ד"ר משה איינהורן.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.