שמן

שֶמֶן הוא שם כללי לנוזלים שומניים שאינם מסיסים במים (הידרופוביים).

לשמן שימושים נפוצים רבים: בישול ותיבול, יצירת מרקם משחתי למוצרי קוסמטיקה ותרופות, סיכה והגנה בפני חדירת מים. שימוש נוסף בשמנים ניתן למצוא בהפקת אנרגיה באמצעות שריפתם (למאור, הנעת מנועים ולמגוון שימושים נוספים).

Cloudy olive oil1
שמן זית לאחר ההפרדה מהמוהל. השמן אינו צלול.
BrassOliveOilLamp2
מנורת שמן

שמן בישול ומאכל

Italian olive oil 2007
בקבוק מהודר של שמן זית לתיבול
Oil3
מימין לשמאל: בקבוק שמן זית, תרסיס שמן קנולה ובקבוק שמן סויה

שמן בישול הוא שומן מזוקק ממקור צמחי או מן החי, נוזלי בטמפרטורת החדר. שמנים צמחיים מופקים מזרעים, אגוזים, פירות או קטניות. שמנים מן החי הם בדרך־כלל מוצקים בטמפרטורת החדר, אך שמן דגים ולוויתנים הוא נוזלי.

השמן ובריאות האדם

השימוש הנפוץ ביותר בשמן לבישול הוא לצורך טיגון, תיבול ושימור מזונות. שמן הוא מקור חשוב לשומנים בדיאטה מאוזנת וכן לוויטמינים דוגמת E ו־A.

מבחינת החשיבות הבריאותית, מבדילים בין אחוז חומצות השומן הרוויות (רוויות באטומי מימן ולכן לא יכולים להקשר אליהן מימנים נוספים), חומצות שומן חד בלתי־רוויות (לשרשרת הפחמן שלהן יכולים להקשר אטומי מימן) וחומצות שומן רב בלתי רוויות. גוף האדם אינו מסוגל לייצר מאפס חומצות רב בלתי־רוויות מקבוצות אומגה-3 (ω-3) ואומגה-6 (ω-6) ועל כן נדרש לקבל את חומצות השומן החיוניות לבנייתן בדמות חומצת שומן אלפא־לינולנית או לינולאית המצויות בשומן דגי ים עמוק צפוניים, שמן פשתן, אבוקדו, אגוזים, שומשום וקנולה.

במחקרים נתגלה שכנראה קיים קשר בין צריכה מופרזת של שמנים ושומנים העשירים בחומצות שומן "טרנס", שהן חומצות בלתי רוויות המכילות קשר כפול מסוג "טרנס" בין אטומי פחמן, לבין מחלות לב ושבץ. תופעות דומות כמו שבץ מוחי ובעיות בלחץ הדם (ובפרט עלייה ביחס בין הכולסטרול ה"רע", LDL, לעומת ה"טוב", HDL) מיוחסות לדיאטות עשירות בחומצות שומן רוויות. שמנים נוזליים בטמפרטורת החדר הם כמעט תמיד בלתי רוויים, שכן האלקטרונים בהם יוצרים קשרים כפולים (הם לא "נתפסו" על ידי אטומי מימן) ו"מעקמים" את מולקולות חומצת השומן כך שהן אינן מסתדרות במבנה מוצק.

סוגיה נוספת הקשורה לשמן ובריאות היא מידת החמצון של השמן. זה האחרון גובר בתנאי אחסון בלתי נאותים ובפרט בחימום השמן (למשל בטיגון). חוקרי התזונה כיום משערים כי צריכת שמן מחומצן, למשל כזה שהשתמשו בו מספר רב של פעמים לטיגון חוזר, מעלה את רמת המחמצנים בגוף ופוגעת בתאי הרקמות השונות במערכת העיכול.

שמנים צמחיים

ישנם שמנים צמחיים רבים. הם שונים זה מזה בטעמם, שימושיהם ובמידת תפוצתם.

  • שמן סויה - השמן הנפוץ ביותר בישראל לבישול. כמעט חסר טעם כשלעצמו.
  • שמן זית - השמן המסורתי באזור הים התיכון וארץ ישראל; משמש לבישול, מאכל וקוסמטיקה.
  • שמן תירס - למאכל ולבישול.
  • שמן חמניות - שמן למאכל ולבישול.
  • שמן שומשום - משמש לתיבול במטבחי דרום-מזרח אסיה.
  • שמן אבוקדו - לשימוש קוסמטי.
  • שמן פשתן - משמש לדילול צבעי שמן, להברקת רהיטים ולהגנה על עץ ולקוסמטיקה.
  • שמן חרדל - משמש לתיבול.
  • שמן לפתית - שמן למאכל ולבישול שהוחלף ברובו בשמן "קנולה", שהיא תת-זן מתורבת של לפתית הדל בחומצה ארוצית.
  • שמן ענבים - שמן למאכל, לבישול, לתיבול ולשימוש קוסמטי.
  • שמן חוחובה - מופק מזרעי שיח רב-שנתי שמקורו במדבר סונורה שבקליפורניה; משמש לעיסוי ולקוסמטיקה.
  • שמן שקדים - לשימוש קוסמטי ולעיסוי.
  • שמן נבט חיטה - לעיסוי.
  • שמן קיקיון - חומר משלשל, חומר גלם לביודיזל.
  • שמן כותנה - משמש לטיגון בעיקר, עקב עמידותו הגבוהה לחום.
  • שמן קוקוס - למאכל, לבישול ולשימוש קוסמטי.
  • שמן אגוזים - מופק בדרך כלל מאגוז מלך או לוז, ומשמש לתיבול ולמאכל.
  • שמן מקדמיה - משמש כבסיס בתעשיית הבשמים ותכשירי עור (קוסמטיקה).
  • שמן דלעת - משמש ברפואה אלטרנטיבית (תכולה גבוהה של פיטוסטרולים).
  • שמן דקלים - מופק מפירות של דקל טרופי; משמש למגוון רחב של שימושים בקוסמטיקה ומזון ומוצק לרוב בטמפרטורת החדר (ועל כן אינו "שמן" לפי ההגדרה).
  • שמן קנביס - מופק מזרעי קנאביס, משמש לתיבול ולמאכל.
  • שמן בוטנים - משמש לטיגון ותיבול.
  • שמן לימון - משמש לרוב לבישול ותיבול, אך גם מהווה את מרכיב הריח בתכשירי ניקוי רבים.

על פי נתוני מחלקת החקלאות של ארצות הברית צריכת השמנים הצמחיים בעולם בשנת 2000 הייתה[1]:

  • שמן סויה - 26.0 מיליון טונות (מ"ט).
  • שמן דקלים - 23.3 מ"ט.
  • שמן לפתית - 13.1 מ"ט.
  • שמן חמניות - 8.6 מ"ט.
  • שמן בוטנים - 4.2 מ"ט.
  • שמן כותנה - 3.6 מ"ט.
  • שמן זרעי דקלים - 2.7 מ"ט.
  • שמן זית - 2.5 מ"ט.

השמן הנפוץ ביותר בעולם למאכל בני אדם הוא שמן החמניות. שמן הדקלים משמש בעיקר לייצור סבון ותכשירים קוסמטיים וכן כשמן צמחי רווי (תחליף לחמאה במזון). רוב צריכת שמן הלפתית באירופה היא לייצור ביו-דיזל.

שמנים מן החי

השמנים הנוזליים המופקים מן החי הם בעיקר שמן דגים ושמן לוויתנים. בעבר, שמן לוויתנים היה מקור חשוב של תאורה (עד החלפתו בתאורת החשמל), וכן שימש לשימון מכשירים עדינים. כיום השימוש בו אינו נפוץ בשל קיום תחליפים זולים על בסיס נפט, וכן בשל לחץ דעת הקהל כנגד ציד לוויתנים.

שמן דגים מופק מהכבד של דגי מים קרים ושימש בעבר כמקור חשוב של ויטמינים לילדים. עקב טעמו הלא נעים וריחו הוא פחות פופולרי כיום ומוחלף בגלולות.

שמן תעשייתי

כמעט כל השמנים המשמשים לסיכה, הגנה ושיכוך זעזועים בתעשייה הם תזקיקי נפט. שמנים אלו מיוצרים בצמיגויות שונות: החל מה"גריז" הסמיך ועד לשמנים דקים המשמשים לסיכוך חלקים עדינים. לעיתים מוספים לשמן תוספים שונים, כגון גרפיט והמתכת מוליבדן, לשיפור תכונות הסיכוך ועמידותו בטמפרטורות גבוהות.

בשל תכונותיו דוחות המים של השמן, רווח השימוש בו להגנת חלקי מתכת מפני חלודה, למשל בכלי נשק.

שמן תעשייתי הוא אחד המרכיבים העיקריים בתרסיס השימון הרב-שימושי, WD-40.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מספרים אלו כוללים שימוש תעשייתי, ביתי והאכלת חיות משק כאחד
אסלאם סוני

האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם. מקור השם 'סונים' (בערבית: "أهل السنة والجماعة"; תעתיק מדויק: אהל א (ל)סֻנה ואלג'מאעה, ובקיצור: أهل السنة – אהל א (ל)סֻנה) לקוח מהמילה הערבית "סונה" ("سنة") שפירושו נוהג, דרך חיים.האסלאם הסוני מחולק לארבע אסכולות הלכתיות, אך כולן נחשבות לגיטימיות באורתודוקסיה הסונית. מקובל לראות באסלאם הסוני זרם מאוחד שלאורך ההיסטוריה שמר על בסיס פוליטי ודתי יציב, ועל כן הוא לא התפצל לכתות שונות מראשיתו ועד ימינו. בניגוד לאסלאם הסוני, האסלאם השיעי, הזרם השני בגודלו באסלאם, מפולג לכתות רבות.

אפייה

אפייה היא שיטת הכנת מזון על ידי חימום תא תנור האפייה כשהמזון בתוכו.

כאשר מדובר באפייה, מדובר בדרך כלל באפיית לחם, עוגות או בשר.

שיטת הכנת מזון זו קיימת עוד מהתקופה הפרה היסטורית, כאשר בני האדם החלו לאפות לחם.

במהלך האפייה מאבד המזון המבושל נוזלים ומתייבש. שיטות אפייה שונות פותרות בעיה זו, העלולה להביא לשריפתו של המזון, על ידי הוספת נוזלים (רוטב) בזמן האפייה, סביב המזון הנאפה או עליו, או על ידי כיסוי פני השטח של המזון בחומר שומני, כגון שמן או חמאה על מנת להקטין את מידת אובדן הנוזלים.

האפייה מתבצעת בדרך כלל בתנור. התנור מחומם בחשמל, בגז בישול או באמצעות חומרי הסקה אחרים. ישנם סגנונות אפייה שלא באמצעות תנור, המשתמשים ברמץ מדורה חם, באבנים חמות המושמות בבור או בלוח מתכת מלוהט.

אתנה

אתנה (או אתיני, יוונית: Αθηνά) היא אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק במיתולוגיה היוונית. כמו כן הייתה אחראית על שמן הזית ועל האריגה. במיתולוגיה הרומית מופיעה כמינרווה. מתוארת לרוב כנושאת כידון, מגן עם תבליט פניה של מדוזה (שהיא קיבלה מפרסאוס לאות תודה על שעזרה לו במשימתו) יוצגה על ידי ינשוף, ולוותה על ידי אלת הניצחון, ניקה. אתנה מעולם לא הייתה ילדה, ובקעה מראשו של זאוס, בוגרת, כשהיא חמושה בנשק. היא בתולה תמידית (פרתנוס). הפרתנון באתונה, יוון הוא מקדשה המפורסם ביותר. לאתנה מעולם לא היה בן זוג או מאהב. לפי הרודוטוס, אתנה הייתה אלה ממוצא ברברי - כלומר לא יוונית.

בית המקדש הראשון

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך, לפי המקובל במחקר במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, ועד לשנת 586 לפנה"ס לערך. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס). נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

בן שמן

בֵּן שֶׁמֶן (מוֹשָׁב) הוא מושב השוכן כ-2.5 קילומטר ממזרח ללוד בתחום המועצה האזורית חבל מודיעין.

המושב נוסד ב-1952 על ידי עולים מרומניה, מדרום לכפר הנוער בן שמן, על אדמות שהיו בעבר חלק משטחי החווה החקלאית במקום, ומשטחי מושב בן שמן הוותיק, שהפך לימים ליישוב כרם בן שמן.

שטח המושב כ-2,500 דונם, ותושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות - גידול תבואה, ירקות, זיתים, פרדס ולול אווזים.

ממזרח למושב משתרע יער בן שמן.

דפוס

דפוס הוא טכנולוגיה עתיקת יומין שמטרתה יצירת מספר עותקים זהים של חומר ויזואלי מאותו מקור.

רבים סבורים שהראשונים שעסקו בהדפסה היו הסינים. הסינים השתמשו בצבעים על בסיס שמן אשר נמרחו על אבן חלקה, שעליה ציירו את המקור בדמות ראי. שיטה זו ידועה בשם ליתוגרפיה. על פי ספרי ההיסטוריה, תהליך הדפוס הומצא על ידי בי שנג (Bì Shēng) בשנת 1040. המצאת הדפוס המודרני שייכת ליוהאן גוטנברג, בסביבות שנת 1436.

סימנים לדפוס קדום אף יותר נמצאו בדיסקית פייסטוס שנוצרה כ-2000 שנה לפנה"ס.

זית אירופי

זַיִת אֵירוֹפִּי (שם מדעי: Olea europaea), או בשמו הרווח: עץ הזית, הוא עץ ירוק-עד במשפחת הזיתיים הגדל בר בארצות הים התיכון. העץ מגודל במטעים ובעל חשיבות כלכלית רבה לאזור זה, בשל פריו, המשמש למאכל ולייצור שמן הזית.

מקורו של עץ הזית הוא במזרח התיכון, בארץ ישראל ודרום סוריה, שם הוא תורבת לפני כ-6,000 שנים. כיום עץ הזית נפוץ במיוחד במטעים ביוון, איטליה וספרד, שנחשבות ליצרניות שמן הזית הגדולות בעולם. הזית הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

פרי הזית משמש למאכל כשהוא כבוש, וכמו כן מופק ממנו שמן זית. לזית ובעיקר לשמן הזית מיוחסות מעלות תזונתיות ורפואיות. קטיף הזיתים נקרא מסיק.

טבילה לנצרות

בנצרות, הטבילה היא הטקס המכניס את המאמינים אל הכנסייה, והוא אחד משבעה סקרמנטים מרכזיים בנצרות.

בכנסיות האורתודוקסיות, בכנסיות קתוליות־מזרחיות ובכמה זרמים פרוטסטנטים מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוקסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כהן דת על קדמת ראשו של הנטבל, ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש".

הנצרות הקתולית רואה בהטבלה מעשה בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון. הטבלת הגוף מסמלת את הטבעתה של נפש בעלת חטא, או יותר נכון הגוף החוטא, ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות כדי לנקותם בהקדם מן החטא הקדמון פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהנום לגן העדן). זרמים פרוטסטנטים קיצוניים, כמעט תמיד יוצאי מורשת האנאבפטיסטים, מטבילים חברים בבגרותם מתוך בחירה חופשית. הטבילה היא סקרמנט שכל נוצרי יכול לקיים - בין אם הוסמך לכמורה ובין אם לאו. במהלך הרפורמציה והלאה, אפילו הוגים פרוטסטנטים מרחיקי לכת שדחו את רוב מסורת הכנסייה הוסיפו לדגול בטבילת תינוקות דווקא. הולדרייך צוינגלי, למשל, כתב שכשם שילדי ישראל שבבשר, בתנ"ך, השתייכו לברית עם האל מכח לידתם ונימולו תוך ימים אחדים הרבה לפני שיכלו להאמין בעצמם, כך ילדי ישראל החדש שייכים אליה לא פחות ויש להטבילם בלי להמתין. הקווייקרים, המגנים כל טקס דתי כמחווה חסרת משמעות, לא עורכים טבילה במים אלא מכירים רק ב"טבילת הנפש" באורח סמלי.

במכלולים כנסייתיים קתוליים גדולים קיימת קפלת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה מתומנת, רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים.

טיגון

טיגון היא שיטת עיבוד מזון שבה מחממים את המזון על גבי מחבת בתוספת שכבה דקה של שמן צמחי או שמן מן החי.

אומצות ניתן לטגן במחבת, אך המדקדקים משתמשים במחבת כבדה מברזל או נחושת. הסיבה היא שנדרשת רמה גבוהה של חום, כדי לאטום את האומצה משני צדיה ולשמור על עסיסיותה.

כביש 443

כביש 443 הוא כביש ראשי בישראל, המחבר בין לוד למודיעין-מכבים-רעות. המשכו של הכביש בהרי בנימין ומשם הוא מתחבר לכביש 45 ובהמשך לכביש 50 (דרך בגין) החוצה את ירושלים מצפון לדרום. כך, הוא הופך לחלק מציר חלופי לכביש 1 לנסיעה בין ירושלים וגוש דן.

אורכו הכולל של כביש 443 הוא כ-28 קילומטר, מצומת גינתון במערב ועד צומת גבעת זאב במזרח. הכביש מואר, ובכל 500 מטר ישנו שלט המציין את מספר קטע הכביש (ממזרח למערב).

חלקי הכביש העוברים בשטחי יהודה ושומרון עוררו מחלוקת עקב מספר סיבות:

שטחים שהופקעו מתושבים מקומיים פלסטינים לצורך הקמת הכביש.

איסור תנועה בכביש לנהגים פלסטינים, החל משנת 2002, בעקבות מספר פיגועי ירי בו.

פתיחתו מחדש לנהגים פלסטינים בשנת 2010, לאחר פסיקת בג"ץ בנושא.הכביש חוצה את גדר ההפרדה בשני מקומות: במחלף בית חורון, סמוך לבית חורון, ובסמוך למחסום מכבים.

כפר הנוער בן שמן

בֶּן-שֶׁמֶן (כְּפַר הַנּוֹעַר) הוא כפר נוער בקרבת היישובים בן שמן וגינתון.

מאייר

מאייר הוא אמן המתמחה בשיפור תוכן כתוב על ידי יצירת איורים המספקים ייצוג חזותי התואם לתוכן הכתוב. באמצעות האיור מסוגל המאייר גם להמחיש מושגים מורכבים אותם קשה לתאר בכתב בלבד, וזו בין היתר הסיבה לכך שאיורים משולבים לעיתים קרובות בספרי ילדים.

מאיירים יכולים לאייר לצורך דפוס כמו להוצאות ספרים, מגזינים, עיתונים ופרסומים אחרים, או למוצרים מסחריים כמו טקסטילים, אריזות, נייר אריזה, כרטיסי ברכה, לוחות שנה, נייר מכתבים, וכדומה.

מאיירים רבים עובדים כפרילנסרים וזוכים לתגמול על עבודותיהם ממו"לים (של עיתונים, מגזינים או ספרים) או ממשרדי הפרסום.

המיחשוב שינה באופן ניכר את ענף האיור כאשר מרבית האיורים המסחריים כיום הם איורים דיגיטליים אשר מיוצרים באמצעות מחשבים, משטחי רישום דיגיטליים וסורקים. עם זאת, טכניקות האיור המסורתיות עדיין פופולריות, בעיקר איורים המיועדים לספרים. טכניקות האיור המסורתיות כוללות בין היתר שימוש בצבעי מים, עפרון, עט דיו, איירבראש, צבע שמן, צבעי פסטל ותחריט עץ.

מיליציה

מיליציה היא כוח צבאי המורכב מקבוצת אזרחים שלא משתייכים לצבא סדיר. ישנן כמה פרשנויות פרטניות למושג:

כוח פרטי שאינו כפוף לשלטון ואינו נתמך על ידיו למשל: ארגון טרור.

כוח הגנה המשמש לשמירה על קהילה, שטחה, רכושה וחוקיה.

כל אוכלוסייתה של קהילה, עיר, מדינה או רפובליקה הכשירה לגיוס צבאי.

כוח המשטרה בברית המועצות ובמדינות ברית ורשה, בתקופה בה התקיימו, בכל המדינות החברות, לרבות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. כיום השם נותר שמן של המשטרות בבלארוס, אוקראינה, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן.

בצרפת נחשב המושג למוכתם וידוע לשמצה בעקבות הקמת והפעלת המיליציה הצרפתית בימי מלחמת העולם השנייה.בעת החדשה, בה נעשה עיקר הלחימה בידי כוחות מקצועיים ומצומצמים, שימשו מיליציות כמעין צבא מילואים. באימפריות קולוניאליסטיות שימשו לעיתים מיליציות את השלטון, שלא יכול היה להציב יחידות סדירות בכל מקום ומקום.

בתקופה המודרנית נחשב קיומן של מיליציות חמושות ברוב המקרים כסימן להתפוררותו של הממשל במדינה בה הן מתקיימות (כך למשל, בזמן מלחמת האזרחים בלבנון היו מיליציות רבות).

משחתת

מַשְׁחֶתֶת היא אוניית מלחמה בינונית בגודלה, מהירה, בעלת כושר תמרון גבוה וטווח גדול, שמשימתה ליווי אוניות גדולות יותר בצי מלחמתי, בשיירה או בכוח משימה ימי, ולהגן עליהן מפני מתקפות מצד אוניות מלחמה קטנות יותר. המשחתת פותחה בסוף המאה ה-19 על ידי קצין הצי הספרדי, פרננדו ויאמיל (Villaamil) כהגנה מפני ספינות הטורפדו שהחלו אז להיכנס לשירות והיוו איום משמעותי על אוניות הצי הגדולות. מכיוון שתפקידן היה להרוס את ספינות הטורפדו נקראו האוניות החדשות "משחיתת ספינות טורפדו" (Torpedo Boat Destroyer) אך בתוך מספר שנים קוצר השם והתקבל הכינוי המקוצר "משחתת".

עד מלחמת העולם השנייה היו המשחתות אוניות קלות יחסית, גדולות מפריגטה וקטנות מסיירת. למשחתות בתקופה זו לא הייתה יכולת לפעולה עצמאית כאונייה בודדת במשימה ארוכת טווח, ובדרך כלל פעלו המשחתות בתקופה זו בקבוצה, בליווי שמשת משחתות (Destroyer Tender). לאחר המלחמה, עם הופעתם של טילים מונחים, החל להופיע טיפוס חדש של משחתת, משחתת טילים מונחים. משחתות מסוג זה החלו לבצע משימות שבעבר היו תפקידן של אוניות מלחמה גדולות ממנה, הסיירת ואוניית המערכה. משחתות אלה הפכו גדולות יותר ולהן יכולת לבצע משימה באופן עצמאי.

בעשור השני של המאה ה-21 מהוות המשחתות את אוניית השטח העיקרית בציי המלחמה בעולם. נכון ל2019, אין אף צי מלחמה המפעיל אוניית מערכה או סיירת מערכה, ורק שתי מדינות מפעילות סיירות, ארצות הברית ורוסיה. למרות שמן, המשחתות המודרניות שוות בהדחק שלהן להדחק של סיירת מזמן מלחמת העולם השנייה, אך כוח האש שלהן עוצמתי לאין שיעור משל אותן סיירות, ולחלק מן המשחתות הנושאות טילים מונחים יכולת לשאת טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. המשחתות מסדרת ארלי בורק, הנמצאות בשירות צי ארצות הברית גדולות בפועל אף מאוניות שהוגדרו בעבר כסיירות טילים מונחים.

בכמה ציים של מדינות אירופאיות, ובהן הציים של ספרד, גרמניה וצרפת, נעשה שימוש במונח "פריגטה" עבור המשחתות, דבר המוביל לבלבול מסויים.

ענב

הענב הוא פרי גפן היין. זהו ענבה, פרי לא קלימקטרי בעל זג (קליפה) דק ועשיר בצבענים וציפה מימית, שבתוכה 4-0 חרצנים. צבע הענב משתנה בתלות זן הגפן ויכול להיות סגול, אדום, ורוד או ירוק. לענבים צורה אליפטית. קיימים מאות זני ענבים, הנחלקים באופן מסורתי לענבי יין, המיועדים לייצור יין וגראפה, ענבי שולחן, המיועדים לאכילה כמות שהם, וענבי שולחן ויין, המתאימים לשני הייעודים. בנוסף, יכולים הענבים להצרך בצורת צימוקים, ריבה, ג'לי, חומץ, תמצית זרעי ענבים, שמן זרעי ענבים, צ'ורצ'חלה (ממתק גרוזיני מסורתי) או דבשה. גם לחרצנים שימוש חשוב לתעשיית שמן מזרעי ענבים המשמש לעיסוי ולרפואה.

צבע שמן

צבעי שמן הם פיגמנטים המעורבבים בתוך שמני ייבוש. שמנים נפוצים כוללים את שמן הפשתן, הפרג, אגוז מלך וחריע. השמנים השונים קובעים את תכונות הצבע, למשל גונו וזמן התייבשותו.

ציור

ציור הוא תחום באמנות המתאר את היצירה באופן גרפי על גבי משטח בעזרת צבע, היוצר קווים וכתמים. בעזרת טכניקות שונות, הצייר יכול ליצור אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק; באמצעות הציור יכול האמן לבטא רגשות, דעות והשקפת עולם.

שומן

שומנים הם קבוצה גדולה של ליפידים שונים המהווים מרכיב חיוני בתזונתם של יצורים שונים, נאגרים בגופם ומרכיבים מבנים חשובים בהם. השומנים מורכבים לרב מחומצות שומן הקשורות לגליצרול ונקראים טריגליצרידים. נהוג להבדיל בין שמן לשומן, כאשר השמן משמש לתיאור חומצות שומן נוזליות ואילו שומן הוא בדרך כלל מוצק בטמפרטורת החדר.

שמן זית

שמן זית הוא שמן המופק מזיתים. משמש בעיקר למאכל, כמרכיב בתבשילים ורטבים ואף לטיגון, והוא מרכיב חשוב במטבח הים תיכוני. לשמן זית יש טעמים וניחוחות אופייניים המשתנים מעט בין זנים שונים של זיתים, והוא נחשב לאחד השמנים האיכותיים ביותר מבחינת טעמו, ערכיו התזונתיים והשפעתו על הבריאות, חלק משמעותי מתפישות אלה קשור גם בהפיכתו של הזית ושמן הזית סמל, ומקומו ההיסטורי, תרבותי וכלכלי בתרבויות המזרח הקרוב ואגן הים התיכון.

שמן הזית שימש בעבר כאחד המקורות העיקריים לתאורה, בכך יש הטוענים כי הפך את ערי המדינה של יוון למרכז ייצור אנרגיה אזורי מוביל, ולאחד המחוללים להתפתחות התרבותית המואצת באגן הים האיגאי.

שמן הזית שימש בימי קדם גם לסיכת הגוף והשיער. בתנ"ך מוזכר שמן המשחה ומכאן הכינוי משיח. השימוש בשמן זית למשיחה טקסית היה נפוץ גם ביוון העתיקה ומוזכר בכתבי היפוקרטס, ומשיחה בשמן מתבצעת עד ימינו בכמה מזרמי הנצרות כטיפול טקסי בחולים.

בשל שימושיו הרבים היה שמן זה הנפוץ והנגיש ביותר, ולפיכך בעבר, רוב השימושים בשמן, נעשו בשמן זית, ולאו דווקא בשל תכונותיו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.