שמחה קוגוט

שמחה קוֹגוּט (נולד ב-1937 בתל אביב) הוא פרופסור אמריטוס בחוגים ללשון העברית ולמקרא באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה ללשון העברית.

שמחה קוגוט
לידה 1937 (בן 82 בערך)
תל אביב
ענף מדעי בלשנות

ביוגרפיה

קוגוט הוא בוגר בית המדרש למורים ליפשיץ (1956). למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בחוגים ללשון העברית ולספרות עברית, ולתואר שני בחוגים בחוגים ללשון העברית ולמקרא. הגיש את עבודת הדוקטור שלו בנושא "המשפט המורכב ב'ספר חסידים'" בשנת 1975.

כיהן כמרצה בחוגים ללשון העברית ולמקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה ראש החוג למקרא וראש היחידה להוראת עברית בבית הספר לתלמידים מחו"ל. שימש מרצה אורח באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטת בר־אילן, במכון שכטר, במכון לנדר ובמכללת ליפשיץ, והיה פרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד.

תחומי מחקרו העיקריים הם אלה: העברית של אשכנז בימי הביניים; תחביר העברית לתקופותיה; עברית מקראית ועברית חדשה – קווי שיתוף ובידול; פרשנות המקרא ותרגומי המקרא הארמיים והיסוד הלשוני שבבסיסם; טעמי המקרא – ההיבט התחבירי והפרשני.

משפחתו

נשוי ללאה, אב לחמישה ילדים וסב לשמונה נכדים.

מפרסומיו

  • פסוקי התוכן – טיבם ומבניהם, האוניברסיטה העברית בירושלים – המכון למדעי היהדות, סדרת מחקרים א, ירושלים תשמ"ד
  • המקרא בין טעמים לפרשנות – בחינה לשונית ועניינית של זיקות ומחלוקות בין פרשנות הטעמים לפרשנות המסורתית, מאגנס, ירושלים תשנ"ד; מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת, ירושלים תשנ"ו
  • המקרא בין תחביר לפרשנות – סוגיות בתחביר המקרא באספקלריה של הפרשנות היהודית הקלאסית, מאגנס, ירושלים תשס"ב
  • "הכינוי היתר בלשון המקרא", לשוננו מו (תשמ"ב), עמ' 9–26, 97–123
  • "'מקרא נדרש לפניו ולאחריו' – בחינה לשונית של מדרשי קריאה כפולה, וזיקתם לפיסוק הטעמים", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר – אסופת מאמרים במדעי היהדות (בעריכת משה בר־אשר), ירושלים תשנ"ב, עמ' 697–706
  • "שימושים חליפיים בכינויים פרודים ובכינויים חבורים להבעת קניין בעברית המקראית", עיוני מקרא ופרשנות, ג, ספר זיכרון למשה גושן־גוטשטיין (בעריכת משה בר־אשר ואחרים), רמת־גן תשנ"ג, עמ' 401–411
  • "למעמדם של שמות־התואר ותוארי־הפועל בלשון המקרא: עיונים מורפולוגיים ותחביריים והשלכות פרשניות", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יג (תשס"ב), עמ' 111–137
  • "לדרכי ההבעה של ציוויים ושליחויות בלשון המקרא: עיון במבנים התחביריים ובפיסוק הטעמים", עיוני מקרא ופרשנות, ז, מנחות ידידות והוקרה למנחם כהן (בעריכת שמואל ורגון ואחרים), רמת־גן תשס"ה, עמ' 211–230
  • "מילות יחס שקיומן תלוי בפרשנות: ספקות בזיהוין במקרא על רקע דו־משמעות מורפולוגית", מחקרים בלשון י (בעריכת אהרן ממן ושמואל פסברג), ירושלים תשס"ו, עמ' 159–170.
  • "פיסוק טעמים המשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לבין הביצוע והשלכות פרשניות", ישראל: מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין (בעריכת רפאל זר ויוסף עופר), ירושלים תשע"א, עמ' 205–233
  • "הצירוף המקראי 'מי יתן (ו)': עיונים סמנטיים ותחביריים בהתפתחות שימושו כביטוי משאלה", לשוננו עד (תשע"ב), עמ' 49–68

קישורים חיצוניים

חנן בן יגדליהו

חנן בן יגדליהו הוא דמות מקראית המוזכרת בתנ"ך פעם אחת בלבד, בספר ירמיה. על פי המתואר במקרא, לבניו של חנן הייתה לשכה בבית המקדש אשר שכנה אשר שכנה ליד לשכות השרים, ומעל ללשכת מעשיהו בן שלֻם שומר הסף. הרקע לאזכור המקום בספר הוא שירמיהו מביא אל לשכת בניו של חנן את בני בית רכב, ומבקש מהם לשתות יין.

מכינוי של חנן כאיש האלוהים מסבירים הפרשנים המסורתיים שהוא כנראה היה נביא. גם במחקר מקובל לומר שזהו כינוי לנביא.העדות על מיקומה המדויק של לשכת בניו של חנן משמשת כנקודת מחלוקת עבור חלק מן החוקרים. יחד עם מספר מקומות נוספים במקדש, היא מציינת בדיוק רב ובפירוט את מיקומם של אתרים שונים במקדש. יש בקרב החוקרים רבים שמוצאים בציון המקומות הגאוגרפיים עדות למהימנותם של הכתובים, אחרים רואים בכך סימן של תיחכום ספרותי של מחברי סיפורים בדיוניים.במדרש ישנה התלבטות האם איש האלוהים הוא חנן עצמו או שמא הכינוי מוסב על אביו, יגדליהו. מסקנת המדרש היא שחנן הוא איש האלוהים ויגדליהו הוא כינוי שזכה לו מפני הגדולה שניתנה לו על ידי האל.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

מאיר רוטנברג

מאיר רוטנברג (1895–1992), בלשן עברי, חוקר מקרא ופרשן תנ"ך.

מגילת איכה

מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמש קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים, בית המקדש הראשון והגליית תושביה, ונכנסו בהמשך לקאנון ספרי המקרא. שאלת זהות המחבר או שמא זהות המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה, אולם מסורות שראשיתן במאות הראשונות לספירה ואולי אף קודם לכן מייחסות את חיבור המגילה לנביא ירמיהו.בתנ"ך כלול הספר בחלק ה"כתובים", כאחד מחמש המגילות, ובקאנון הנוצרי הוא כלול בספרות "הנביאים הגדולים" שבברית הישנה כנספח לספר ירמיה. שמו הנוכחי של הספר במקורות העבריים הוא "מגילת איכה", זאת משום היותו חלק מחמש המגילות, ועל שם התיבה הפותחת את החיבור "איכה ישבה בדד...". אולם שמו הקדום של הספר היה "קינות" או "קינות ירמיהו", והוא ניתן לו על שום תוכנו. כך כינויו בתרגום השבעים היווני: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֶנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות ירמיהו), כך כינויו גם בתרגום הוולגטה הלטיני: Lamentationes (לַמֶנְטַטִיוֹנֶס, קינות), וכך כינויו גם בספרות חז"ל: "קינות", "ספר קינות" או "מגילת קינות". המסורת היהודית, ובעקבותיה הנוצרית, מייחסות את כתיבת המגילה לנביא החורבן והפורענות, ירמיהו. ייחוס זה איננו מקובל במחקר.

הספר מכיל שירות קינה ועוסק בחורבן ירושלים והגליית יושביה. הכותב מקונן על מצבה הנורא של ירושלים בשעת המצור ערב החורבן, על מצבה העגום והקשה של ירושלים ושל יושביה לאחר החורבן, ועל הסתר הפנים האלוהי בעקבותיו. הוא אף מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושביה בשל חטאיהם ופשעיהם הרבים. ביהדות התקבע מנהג לקרוא את מגילת איכה בציבור בליל תשעה באב.

מקרא שאין לו הכרע

מקרא שאין לו הכרע הוא כינוי בלשון חז"ל לפסוקים במקרא, שלא ניתן לקבוע בהם את הפיסוק, וממילא גם את הפירוש המדויק.

בתלמוד הבבלי מובאת דעתו של איסי בן יהודה, כי חמש מקראות בתורה אין להן הכרע, אך לשיטות אחרות יש יותר. לדעת הריטב"א, לאחר שנקבעו טעמי המקרא, ניתן לקבוע על פיהם את הפיסוק, והספק היה רק לפני קביעת הטעמים. לעומתו הרב יוסף קארו סבור כי אין להכריע את הספק על פי הטעמים, כיון שגם בהם מצאנו מחלוקות בין בן אשר לבן נפתלי.

שלמה מורג

שלמה מורג (17 ביולי 1926 – 4 בספטמבר 1999) היה פרופסור בחוג ללשון עברית שבאוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשכ"ו. ייסד את מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל באוניברסיטה העברית והיה מנהלו של מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. היה חבר האקדמיה ללשון העברית, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות.

תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.