שמחה אסף

שמחה אסף (ט' בתמוז תרמ"ט, 1889י' בחשוון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953) היה רב, היסטוריון ומשפטן ישראלי. כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 19481950) ושופט בית המשפט העליון (משנת 1949).

שמחה אסף
הרב שמחה אסף
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
מדינה ישראל
השכלה בוגר ישיבות סלוצק וטלז
מקצוע רב והיסטוריון
תפקיד רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 19481950) ושופט בהרכב הראשון של בית המשפט העליון (מהקמתו ביולי 1948) במדינת ישראל
מפלגה תנועת המזרחי
Picture of the first five Israeli Supreme Court judges
שמחה אסף שני משמאל, עם השופטים הראשונים של בית המשפט העליון, ספטמבר 1948

קורות חיים

אסף נולד כשמחה אוסובסקי בט' בתמוז ה'תרמ"ט (1889), בעיירה לְיוּבַּאן (Любань) שבקרבת בוברויסק, בפלך מינסק של האימפריה הרוסית. למד מפי סבו (אבי אמו), ר' צבי יעקב, ומפי מלמדים ומורים בעירו. מגיל 12 ועד גיל 15 למד בישיבות סלוצק. בין השנים 19051908 למד בטלז אצל הרב איסר זלמן מלצר והרב אליעזר גורדון. בשנת ה'תרס"ט נשא לאשה את בתו של הרב נחמיה ירושלמי (ירושלימסקי), רבה של ליובאן[1]. הוא נסמך על ידי הרב משה שמואל שפירא, רבה של בוברויסק ושימש זמן שימש ברבנות בעירו, כממלא מקום חותנו. עד שנת ה'תרע"ג שהה במינסק והורה איסור והיתר בבית רבהּ של העיר, הרב רבי אליעזר רבינוביץ, שעל ידיו ועל ידי רבי איסר זלמן מלצר נסמך להורות ולדון. משנת תרע"ג ועד תחילת שנת ה'תר"ף שימש כראש ה'ישיבה' בעיר אודסה (שם לימדו בין השאר חיים נחמן ביאליק ופרופ' יוסף קלוזנר). הישיבה נסגרה על ידי הבולשביקים בתחילת שנת תר"ף. אז יצא מרוסיה, וכעבור שהות של שנה בפריז ושנה בגרמניה, עלה בתשרי ה'תרפ"ב (1921) לארץ ישראל.

הרב אסף לא למד בצורה מסודרת במוסד אקדמי-חילוני, אולם עסק בנושאים מחקריים ובין השאר היה בקי בספרי משפט זרים, כגון המשפט האירופי (בעיקר של צרפת ושל אנגליה), המשפט הרומי והמשפט האמריקני. לאחר עלייתו שימש כמורה בבית המדרש למורים של תנועת המזרחי בירושלים; וכאשר נוסדה האוניברסיטה העברית (1925), הוזמן לשמש כמרצה לספרות הגאונים ובהמשך לספרות רבנית. מונה לרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, בעת שישבה בבניין קולג' טרה סנטה.

אסף היה מוכר כבעל כושר רטורי גבוה ושיעוריו היו פופולריים. הוא העביר שיעור יומי בתלמוד ברדיו קול ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי ובמערכת החינוך הדתי בישראל. ייצג את תנועת המזרחי בוועד הלאומי והיה חבר בית דין הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית.

אסף היה חבר ועד הלשון העברית למן שנת ה'תרפ"ו (1926) ועד למותו. נבחר לוועד הבוחר של האקדמיה ללשון העברית לקראת הקמתה ואחר כך הוצע גם כנציג מטעם הממשלה לוועד הבוחר, אך נפטר כחודש לפני ישיבתה הראשונה של האקדמיה (התכנסה בכסלו תשי"ד, נובמבר 1953).

על בקיאותו הרבה במקורות המשפט העברי ניתן ללמוד מן הספרים הרבים שכתב, אשר עסקו על פי רוב בחקר תקופת הגאונים. בנוסף כתב ספר העוסק במשפט הפלילי במשפט העברי. בעקבות זאת פעל נשיא בית המשפט העליון, משה זמורה, לתיקון החוק על מנת שיהיה ניתן למנות לשופט בית המשפט העליון גם "משפטאי מובהק" אף שאינו בעל השכלה משפטית פורמלית. לאחר שנחקק החוק מונה ב-22 ביולי 1948 לשופט בבית המשפט העליון, על מנת לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים[2]. הוא נמנה עם ההרכב הראשון של בית המשפט העליון במדינת ישראל. חודשים מספר לאחר הקמת בית המשפט העליון צורף אליו השופט משה זילברג, ששילב גם הוא בפסיקותיו בצורה נרחבת את עקרונות המשפט העברי. אחד מפסקי הדין המרכזיים שכתב אסף היה פסק דין מילר, שלימים נודע כציון דרך בדיני ירושה.

אסף נפטר בי' בחשוון ה'תשי"ד (18 באוקטובר 1953). נטמן בהר המנוחות.

ספריו

ברשימה של כתביו מאת יצחק רפאל ב"ספר אסף" שיצא לזכרו מופיעים (בעמ' יב–לב) 288 מחקרים מאמרים וספרים, העוסקים בגאונים, בחינוך העברי, במשפט העברי ובהיסטוריה של עם ישראל בימי הביניים. בין ספריו:

  • החינוך והיישוב בארץ ישראל.
  • מקורות לתולדות החנוך בישראל, ארבעה כרכים, תל אביב: דביר, תרפ"ה-תש"ג. עוסק בחינוך היהודי לדורות, בעיקר בהבאת מקורות.
  • ספר היישוב, אוצר הידיעות והרשומות הכתובות והזכרונות, שנשתמרו בישראל ובעמים בלשון העברית ובשאר לשונות על ישוב ישראל ותולדותיו בארצו מימי חרבן בית שני עד ראשית ההתיישבות החדשה בימי חבת ציון; כרך ב', מימי כבוש ארץ ישראל על ידי הערבים עד מסעי הצלב, בעריכת ש’ אסף ול"א מאיר, ירושלים: מוסד ביאליק על ידי דביר, תש"ד.
  • באהלי יעקב, פרקים מחיי התרבות של היהודים בימי הביניים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ג (הדפסה שנייה: תשכ"ה).
  • מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, כרך א', ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ו.
  • עם הספר והספר, צפת: המוזיאון לאמנות הדפוס, תשכ"ד.
ספרים במשפט עברי
  • העונשין אחר חתימת התלמוד,ירושלים, תרפ"ב.
  • בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, דפוס הפועלים, ירושלים, תרפ"ד.
ספרות הגאונים
  • תשובות הגאונים ולקוטי ספר הדין, להרב ר’ יהודה ברצלוני , דפוס המדפיס, ירושלים, תרפ"ז.
  • תשובות הגאונים מתוך 'הגניזה', עם מבואות, הערות, השואות, ומראי-מקומות, מאת שמחה אסף, הוצאת דרום, תרפ"ט.
  • קובץ של אגרות, ר’ שמואל בן עלי ובני דורו, דפוס עזריאל, ירושלים, תר"ץ.
  • ספר השטרות, לרב האי בר שרירא גאון, י"ל ע"פ כ"י לנינגרד ואוכוספורד עם מבוא והערות ונספחות, מאת שמחה אסף, דפוס עזריאל, ירושלים, תר"ץ.
  • מספרות הגאונים, תשובות הגאונים ושרידים מספרי ההלכה מתוך כתבי-יד של ה"גניזה" ומקורות אחרים, יו"ל עם מבואות, הערות ומראי-מקומות מאת שמחה אסף, הוצאת דרום, ירושלים, תרצ"ג
  • ספרן של ראשונים, תשובות ופסקים ומנהגות, יו"ל בפעם הראשונה מכתבי-יד עם מבואות והערות, מאת שמחה אסף, מקיצי נרדמים, ירושלים, תרצ"ה.
  • סדור רב סעדיה גאון, כתאב גאמע אלצלואת ואלתסאביח, יוצא לאור על ידי ישראל דודזון, שמחה אסף, יששכר יואל, חברת מקיצי נרדמים, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א.
  • תשובות הגאונים, מכתבי יד שבגנזי קמברידג’, עם מבואות והערות, מאת שמחה אסף, הוצאת מקיצי נרדמים בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ב.
  • ספר המקצועות, שרידיו יוצאים לאור מתוך כתבי-יד וספרי ראשונים, עם מבוא והערות מאת שמחה אסף, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ז.
  • תקופת הגאונים וספרותה, הרצאות ושיעורים (ערוכים על ידי ד"ר מרדכי מרגליות), הוצאת מוסדר הרב קוק, ירושלים, תשט"ו.
שונות
  • שעורים אוניברסיטאיים למורים, ספרות רבנית, הרצאות הרב ש’ אסף, ירושלים, ת"ש.
  • מנחה ליהודה, מוגש להרב יהודה ליב זלוטניק ליובלו הששים מאת חבריו וידידיו, בעריכת שמחה אסף יהודה אבן שמואל ור’ בנימין, ירושלים, בסיוע מוסד הרב קוק וההסתדרות העברית באפריקה הדרומית, תש"י.

ספר יובל לכבודו

  • ספר אסף: קובץ מאמרי מחקר מוגש לכבוד הרב פרופ’ שמחה אסף על ידי ידידיו חבריו ותלמידיו למלאת לו ששים שנה, בעריכת משה דוד קאסוטו, יוסף קלוזנר, יהושע גוטמן, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ג. בתחילת הספר יש מאמר של יוסף קלוזנר: "הרב הפרופיסור שמחה אסף, חייו ופעולותו המדעית והציבורית".‬
  • כמו כן הוקדש לכבודו לרגל מלאת לו 50 המאסף 'יבנה', מאסף שנתי ב', ת"ש. שם אף הופיעה סקירה קצרה של תולדותיו וכתביו.

לקריאה נוספת

  • 'אסף (אוסובסקי), שמחה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי,‫ תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 54-55.
  • גצל קרסל, שמחה אסף, סתרי ספר וסופר (מחקרים ומסות), צפת: הוצאת מוזיאון אמנות הדפוס, תשל"ה-1975, עמ' 101–104.
  • אברהם מאיר הברמן, הרב שמחה אסף החוקר והמסביר, מסכת סופרים וספרות, תולדות סופרים וחוקרים, דברי ביקורת, מאמרים, רשימות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ז-1976, עמ' 78–82.

קישורים חיצוניים

עליו
מספריו
ממאמריו
  • בטולה של כתובת בנין דכרין, הצופה לחכמת ישראל, שנה עשירית; וזאת ליהודה, קבץ מאמרים בחכמת ישראל, אשר חברו אוהבים ורעים ידידים ותלמידים לכבוד החכם יהודה אריה בלוי , מורה ומנהל בבית המדרש לרבנים בבודאפעשט ביום מלאת לו ששים וחמש שנה לימי חייו וארבעים שנה לעבודתו בספרות (נערך על ידי דר. צדוק העוועשי, דר. דב העללער, דר. מרדכי קליין), בודאפעשט, דפוס אוניון, תרפ"ו-1926, עמ' 18 - 30, באתר HebrewBooks.
  • לחיי המשפחה של יהודי ביצאנץ, ספר היובל לפרופיסור שמואל קרויס למלאת לו שבעים שנה, מנחה היא שלוחה מאת חבריו, ידידיו ותלמידיו, יצא לאור על ידי ועד היובל בירושלים; ירושלים: הוצאת ראובן מס, תרצ"ז, עמ' 169 - 177, באתר HebrewBooks
  • משהו לתולדות מהרש"ל, הופיע בתוך ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, למלאת לו שבעים שנה (עורכים: שאול ליברמן, שניאור זלמן צייטלין, שלום שפיגל, אלכסנדר מרקס, יו"ר), חלק עברי, נוירק: האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, תש"ו, עמ' מ"ה - ס"ג, באתר HebrewBooks

הערות שוליים

  1. ^ הרב נחמיה ירושלמי, דבר, 21 בפברואר 1930, עמ' 5
  2. ^ דיוויד סלע, ‏70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 20 יולי 2018
אדמון

אדמון היה תנא, דיין מדייני הגזרות שבירושלים בסוף ימי בית שני, בסוף תקופת הזוגות ותחילת תקופת התנאים. שבע מחלוקות שלו עם חכמים נזכרו במשנה. באחת הברייתות מוזכר שמו המלא: אדמון בן גדאי.

אסף (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

בית המשפט העליון

בית המשפט העליון הוא המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים של בית המשפט העליון הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבית המשפט המחוזי, ודיון כבית המשפט הגבוה לצדק כערכאה ראשונה.

בבית המשפט העליון מכהנים 15 שופטים, הנבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים. כהונת שופט בבית המשפט העליון נמשכת עד פרישתו בגיל 70, אלא אם חדל לכהן קודם לכן. נשיאת בית המשפט העליון כיום היא השופטת אסתר חיות. מספר התיקים בהם דנים שופטי העליון נע בין 9,500 ל-11,500 מדי שנה לערך.משכנו של בית המשפט העליון בירושלים. תחום שיפוטו הוא כל שטח מדינת ישראל. בנוסף הוא מוסמך לדון בחלק מהעניינים הפליליים והאזרחיים (בעיקר של אזרחים ישראלים) הקשורים לשטחי יהודה ושומרון שבהחזקתה (במסגרת ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים), וכן בפעולות המדינה בשטחים אלה.

חוק יסוד: השפיטה קובע, כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו.

האנציקלופדיה העברית

האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים.

חטיבת אלכסנדרוני

חטיבת אלכסנדרוני (חטיבה 3, בעבר חטיבה 820 וחטיבה 609) היא חטיבת מילואים של צה"ל. החטיבה החלה דרכה כחטיבת חי"ש שפעלה במלחמת העצמאות והופקדה על הגנת השרון (נקראה על שם נחל אלכסנדר). החטיבה הוקמה ב-1 בדצמבר 1947 ומפקדה במשך רוב תקופת המלחמה היה דן אבן (אפשטיין). עם הכרזת המדינה הפכה אלכסנדרוני לחטיבת צה"ל.

חנוך בן משה

רבנו חנוך בן משה (נפטר בד'תשע"ה או ד'תשפ"ה, 1015 או 1025) היה ראש ישיבת קורדובה במפנה המאות ה-10 וה-11, ומנהיג יהדות ספרד באותה תקופה. לפי רבי אברהם אבן דאוד, ב"ספר הקבלה", היו רבנו חנוך בן משה ואביו רבנו משה בן חנוך, בין ארבעת השבויים (האב - ממניין השבויים, והבן שבוי יחד איתו), שתרמו משמעותית ללימוד התורה בקרב הקהילות היהודיות בספרד ובצפון אפריקה.

ישיבת טלז

ישיבת טֶלְז (טעלז) היא ישיבה שהוקמה בעיר טלז (בליטאית: טלשיאי - Telšiai) שבליטא במחצית השנייה של המאה ה-19, והועברה לאחר מלחמת העולם השנייה לעיר קליבלנד שבאוהיו. הישיבה נחשבת לאחת החשובות שבישיבות המסורתיות באירופה. עם ראשי הישיבה, שהיו "מגדולי למדני הזמן", נמנו הרב אליעזר גורדון והרב שמעון שקאפ, ובין הלומדים בה היו אנשי שם ידועים.הישיבה קמה כאנטיתזה לתנועת ההשכלה היהודית, והלימוד בה נעשה בדרך המסורתית, אך תוך התרחקות משיטת הפלפול ובהיצמדות להיגיון האנושי. עובדה זו הושפעה גם מכך שר' שמעון שקופ, בעל השיטה הייחודית בלימוד ההלכה, לימד בישיבה במשך 18 שנים. בעידודו של ר' אליעזר גורדון, התאפיינה הישיבה גם בדרך של משא ומתן-הלכתי אקטיבי, בניגוד לשמיעה פסיבית.

מאפיין עיקרי נוסף של הישיבה, היה דעתנות רבה בקרב התלמידים; זו אף הביאה למאבקים אידאולוגיים בה, שנסובו בעיקר סביב שיטת המוסר, שנכנסה לישיבה בשנת 1885 בהשפעת חתנו של גורדון - ר' יוסף יהודה ליב בלוך. כמו כן, חלק גדול מבני הישיבה היו ציונים. הביקוש ללמוד בישיבה היה גבוה, ובממוצע למדו בה כ-300 עד 350 תלמידים. היא נודעה במשטר הקפדני ששרר בהּ ובהתנהלותהּ המסודרת. ידועה במיוחד השיטה שהונהגה בהּ, לפיה חולקו התלמידים בהתאם לרמתם, ולא לפי גילם, לכמה כיתות ברמת קושי עולה.

מאיר בניהו

מאיר בניהו (28 בנובמבר 1926, כ"ב בכסלו תרפ"ז – 26 באפריל 2009, ב' באייר תשס"ט) היה חוקר ההיסטוריה של הקבלה והשבתאות, חוקר הפזורה הספרדית המזרחית, וחוקר הספרות הרבנית במזרח ובאיטליה.

משפט עברי

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים. מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious). דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו היא שרירותית.

עונג שבת (אגודה)

עונג שבת היה יוזמה של חיים נחמן ביאליק למפגשים של הציבור ביישוב עם אנשי רוח, שנערכו מדי שבת בתל אביב, ובהם ניתנו הרצאות בקשת רחבה של תחומי דעת, בהם תנ"ך, תלמוד, היסטוריה, פילוסופיה, גאוגרפיה, בוטניקה ועוד. מפגשים אלה החלו בתחילת 1927 והמשיכו להתקיים עשרות שנים לאחר מותו של ביאליק. לאור הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.

את המניע ליוזמה זו הציג הסופר הלל בבלי בדברים שאמר לו ביאליק:

בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה, ואף לא אומה. יש לרומם את ערך השבת בתוכנו, כאן ובכל מקום, ובייחוד בעיני הדור הצעיר; ולא – נבול ניבול. לא תהיה לנו תקומה. ... יש בדעתי לעשות משהו – להקים חברה או מוסד לשם חיזוק השבת. כך נקרא למוסד 'חיזוק שבת' או 'עונג שבת'. יתכנסו אנשים ביום השבת, יתעסקו בצוותא בדברי תורה וחכמה, ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה, וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם על ידי עונג שבת.בדצמבר 1926 נוסדה אגודת "עונג שבת", וכעבור חודש, בשבת פרשת יתרו, חנך ביאליק את מפגשי "עונג שבת" בקונסרבטוריון שולמית. לאחר שהייתה אכסניה זו צרה מלהכיל את כל המבקשים להשתתף בה, עברו המפגשים לאולם של גימנסיה הרצליה, שבו היה מקום ל-500 איש. במאי 1929 נחנך אולם "אוהל שם", שבו 1,200 מקומות, כמשכנו הקבוע של מפעל "עונג שבת". גם אולם גדול זה לא הספיק לכל המבקשים להשתתף במפגשים אלה.

ביאליק הנחה את המפגשים ונשא דברי סיכום בסוף כל הרצאה. מפעם לפעם אף הרצה בעצמו. עם המרצים במפגשי "עונג שבת" נמנו הרב פרופ' שמחה אסף, הסופר יהודה בורלא, פרופ' ש"ד גויטיין, ד"ר משה גליקסון, אפרים הראובני, ד"ר חיים הררי, פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני (טורצ'ינר), יוסף מיוחס, פרופ' עקיבא ארנסט סימון, פרופ' גרשם שלום, פרופ' משה זילברג ועוד. קדמה להרצאות שירה בציבור בהנחיית מנשה רבינא, פורדהאוז בן ציסי ושלמה רביץ.

לאור הצלחת המפגשים בתל אביב נוסדו מפגשים דומים ברחבי ארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות בתפוצות.

עזריאל דאיינה

רבי עזריאל דאיינה (כנראה לפני ה'ר"ל, 1470 - ה'רצ"ו 1536, אחרי חודש שבט) היה רב מחכמי איטליה בראשית המאה ה-16.

רבי עזריאל בן שלמה דאיינה, עמד בקשר תורני בכתב עם רבים מחכמי איטליה בני דורו. מידידיו היו הפוסק הרב מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם פדובה), ופרשן המקרא רבי עובדיה ספורנו.

לדעת שמחה אסף היה רבי עזריאל דאיינה "חשוב מאד בעיני בני דורו שהרבו לפנות אליו בשאלות" ואילו יעקב בוקסנבוים מפקפק במסקנתו זו ולדעתו הצטמצמה השפעתו לקהילה היהודית הצרפתית במונפראטו ובלומברדיה.

חידושיו בהלכה השתמרו, מלבד בספר השו"ת שלו שנדפס בישראל במאה ה-20 מכתבי יד, גם בספרי "עיקרי הד"ט" של רבי דניאל טירני מפירנצה.

רות זוטא

רות זוטא הוא מדרש אגדה קצר למגילת רות. השם 'זוטא' ניתן לו כדי להבחינו מהמדרש המכונה רות רבה הארוך יותר.

החיבור יצא לאור בפעם הראשונה בידי שלמה בובר בשנת תרנ"ד על פי כתב יד פרמה (ושוב נדפס בספרו "מדרש זוטא". מהדורה אלקטרונית של החיבור קיימת במאגרים של האקדמיה ללשון העברית והיא מבוססת ברובה על כתב יד מהגניזה הקהירית ובמקומות החסרים ההשלמות הן על פי כתבי יד פרמה. יש הבדלים לא מעטים בין מהדורת בובר ובין מהדורת האקדמיה. עד כה, לא יצא לאור מהדורה מדעית של החיבור. מקצת מן החיבור התפרסם גם בידי שמחה אסף על פי כתב יד נוסף.

שופט

שופט הוא אדם המכריע, בבית המשפט, בסכסוך בין מספר צדדים, או מכריע בתביעה פלילית שהגישה המדינה נגד נאשם.

השופטים הם המרכיבים את הרשות השופטת, והם אמורים למלא את תפקידם על-פי החוק, ללא משוא פנים וללא שיופעלו עליהם לחצים להטיית הדין.

שמואל בן עלי

רבי שמואל בן עלי גאון (מכונה: אבן אל-דסתור) (נפטר 1198 בקירוב) מגאוני בבל, ראש ישיבת "גאון יעקב" בבגדאד, ראש הגולה, אסטרולוג ואב"ד. הוא היה לוי ובעל ייחוס עד משה רבנו. היה בר פלוגתא חריף עם הרמב"ם. פעל בתקופתו של הח'ליפה העבאסי השלושים וארבעה - א-נאצר לדין אללה.

פריצתו של שמואל בן עלי, לעולם התורה בבבל, חלה כ- 120 שנה לאחר שקול התורה נדם עם פטירתו של רב האי גאון ולאחר שכבר היה נדמה כי הגיע הקץ על המרכז היהודי העתיק ורב הזכויות במסופוטמיה. בן עלי איש בגדאד, ניסה ללכת בדרכי הגאונים שקדמו לו בכמה דורות, ולחדש ימיה של בבל כקדם. שמואל בן עלי נסמך לגאון על ידי קודמו רבי שלמה ראש ישיבת גאון יעקב, שכיהן בראשות הישיבה לאחר עלי שנפטר בהיות שמואל בנו, עדיין צעיר לימים.

חלק ניכר מהידוע לנו כיום על שמואל בן עלי, הוא מסיפוריו של הנוסע בן המאה ה-12 פתחיה מרגנסבורג.

שמואל בן עלי כיהן כראש "ישיבת גאון" יעקב בבגדאד, ישיבה בה למדו 2000 תלמידים. ישיבה זאת הייתה הגדולה בישיבות בבל ושאר הישיבות היו מעין שלוחות שלה. לאחר שראש הגולה דניאל בן חסדאי נפטר, התמנה בן עלי לראש הגולה, ונהג מנהגי מלכות כפי שעשו מלכי ונסיכי המזרח. היו לו 60 שומרי ראש שעמדו סביבו מוכנים למלא את פקודותיו. הוא ישב על כיסא מלכותי, לבוש בגדי מלכות, של זהב וארגמן. לצד ראש הגולה עמד המתורגמן שחזר על דבריו, והסבירם.

החוקר פרופסור אברהם גרוסמן מציין כי למרות הפאר וההדר שנהג רבי שמואל כראש הגולה, הוא ראה בישיבה הבבלית מוסד המדריך את האומה היהודית. לדעת בן עלי הישיבה היא גוף עליון ועדיף על פני כל מוסד יהודי אחר.

שמואל בן עלי שימש גם כאב בית הדין, בו כיהנו בנוסף אליו כדיינים עוד תשעה מגדולי תלמידי החכמים בבגדאד. בן עלי שאב את סמכויותיו מכוח מינוי שנתן לו הח'ליפה א-נאצר, והיה חבר המועצה המלכותית. בתוקף סמכויות אלו טיפל בכל ענייני היהודים, ייצג אותם מול השלטון, מינה רבנים ודיינים, ואף גבה מסים.

אצל שמואל בן עלי התאחדו תורה וגדולה יחדיו, והוא שילב הנהגה רוחנית, ביחד עם תפקידו המלכותי. במקביל לראשות ישיבת "גאון יעקב" השיב לשאלותיהם בהלכה, של קהילות יהודיות ברחבי העולם (כגון: קהילת קייב, קהילת חאלבּ ועוד). כמו כן סייע לשבטים קווקזיים, ללמוד את כללי היהדות על מנת להתגייר. החוקר שמחה אסף, חקר את אגרותיו של שמואל בן עלי, שנמצאו בגניזת קהיר ואף כינס אותם בספר.

לשמואל בן עלי לא היו בנים, ועל כן מי שירש אותו כגאון, היה חתנו, רבי זכריה בן ברכאל. לבנותיו הייתה השכלה רחבה, והן היו בעלות יידע בתורה ויהדות. על פי המסופר הן נהגו להאזין לשעוריו של אביהן, דרך אשנב צר שהיה בחדרן, ופנה לכיוון בית המדרש.

שמואל הסרדי

רבי שמואל הסרדי (ד'תתק"נ, 1190 - ה'ט"ז, 1256) היה מחכמי ספרד במחצית הראשונה של המאה ה-13, מחבר ספר התרומות העוסק בדיני ממונות.

שמות רחובות בירושלים

ירושלים היא מן הערים הגדולות והעתיקות שבמדינת ישראל ויש בה רחובות רבים ששמותיהם ניתנו ונשתנו בתקופות שונות על פי אופנות שונות. שמות הרחובות הם גם סיבה למחלוקות ולמריבות מעת לעת.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

תקנות הגאונים

תקנות הגאונים הם תקנות שתוקנו במהלך 500 השנים בערך שלאחר תקופת התלמוד - במהלך תקופות הסבוראים והגאונים. תקנות אלו כוללות חידושים שלא היו כתובים בתלמוד ואף שינויים מדין התלמוד לאור הנסיבות. תקנות אלה שייכות לסוג ביניים של אוטוריטות הלכתיות; מחד, קדמו להן תקנות חז"ל שמקור הסמכות שלהן היה התלמוד הבבלי והספרות ההלכתית שקדמה לו, שהיו בלתי ניתנים לערעור, ואילו לאחריהן בוזרו הסמכויות לכל קהילות ישראל, כך שתקנות הגאונים מהוות סוגה שהגדרת מקור סמכותה אינה חד-משמעית.

מקרה פרטי של תקנות בעלות מעמד מיוחד הוא חרם דרבנו גרשום. תקנות אלה תוקנו בתפר שבין תקופת הגאונים לתקופה בה תוקנו תקנות הקהילה, אך למרות זאת הן זכו למעמד שפשט בכל תפוצות ישראל, ובמידה מסוימת אף יותר מזה שזכו לו תקנות הגאונים.

תרביץ

תרביץ הוא כתב עת מדעי במדעי היהדות היוצא לאור בעברית, רבעון הרואה אור ארבע פעמים בשנה, על ידי המכון למדעי היהדות (כיום ע"ש מנדל) באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא יוצא לאור מאז שנת 1929 ונחשב לאחד מכתבי העת החשובים בתחומו. מקור השם הוא מהמשמעות המילונית של "תרביץ" כאקדמיה ומקום לימוד.

תרביץ עוסק בנושאי יהדות, חקר המקרא, התלמוד, הקבלה, מנהגי ישראל, היסטוריה יהודית, ביבליוגרפיה עברית ועוד. הרבעון יצא לאור לראשונה בתשרי תר"ץ (1929). השתתפו בכתיבתו אישים נודעים בתחומי מדעי היהדות, ובהם גם כאלו שהרבו לכתוב בו בקביעות, כמו גרשם שלום, שאול ליברמן, שמחה אסף, חנוך אלבק ואחרים. מאמרים מרכזיים מתוכו הודפסו גם כתדפיסים בנפרד, או כונסו על ידי כותביהם לספרים.

בשנת ה'תרצ"ה הוקדש כתב העת לנושא הרמב"ם, ונקרא: ספר הרמב"ם של התרביץ: למלאת שמונה מאות שנה ליום הולדתו, י"ד בניסן ד"א תתצ"ה - י"ד בניסן הא אלפים תרצ"ה.

עורכו הראשון של כתב העת היה הפרופ' יעקב נחום אפשטיין, והוא ערך אותו עד לשנת ה'תשי"ב - 1952. אחריו ערך את כתב העת חיים שירמן, בין השנים ה'תשט"ו - ה'תשכ"ט (1955–1969); אפרים אלימלך אורבך בין השנים ה'תשל"א - ה'תשמ"א (1971–1981); יוסף דן, משה דוד הר ומנחם הרן בין השנים ה'תשמ"ב - ה'תשמ"ו (1982–1986); משה אידל, יוסף יהלום ודוד רוזנטל בין השנים ה'תשמ"ז - ה'תשנ"א (1987–1991); זאב הרוי, יוסף קפלן, וישראל מ' תא-שמע בין השנים ה'תשנ"ב - ה'תשנ"ו (1992–1996). עורכיו הנוכחיים הם הפרופסורים מרדכי כוגן, יעקב אלבוים וירחמיאל ברודי.

המוציא לאור הנוכחי הוא הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, שעל יד האוניברסיטה העברית. כללי האזכור של כתב העת אומצו ביחס למקורות המשפט העברי על ידי כמה מכתבי העת המשפטיים של אוניברסיטאות ישראליות.בשנת 2011 הועלו גיליונות תרביץ שיצאו עד 2006 למאגר המקוון JSTOR במסגרת פרויקט משותף של JSTOR עם הספרייה הלאומית וספריית אוניברסיטת חיפה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.