שמואל תמיר

שמואל משה תמיר (כצנלסון) (10 במרץ 192329 ביוני 1987) היה עורך דין, חבר הכנסת ושר בממשלת בגין הראשונה.

שמואל תמיר
Shmuel Tamir1980
תמיר, 1980
לידה 10 במרץ 1923
ירושלים, המנדט הבריטי
פטירה 29 ביוני 1987 (בגיל 64)
ישראל הרצליה, ישראל
שם מלא שמואל משה תמיר
מקום קבורה ישראל בית הקברות סנהדריה, ירושלים
השכלה הגימנסיה העברית רחביה
עיסוק משפטן, פוליטיקאי
מפלגה גח"ל, המרכז החופשי, הליכוד, ד"ש, התנועה הדמוקרטית, ח"כ יחיד
שר המשפטים ה־7
24 באוקטובר 19775 באוגוסט 1980
(שנתיים ו-40 שבועות)
תחת ראש הממשלה מנחם בגין
חבר הכנסת
22 בנובמבר 196521 בינואר 1977
(11 שנים)
13 ביוני 197720 ביולי 1981
(4 שנים ו-5 שבועות)
כנסות ה־68, 9

קורות חיים

שנותיו הראשונות

תמיר נולד בשם שמואל משה כצנלסון בירושלים בשנת 1923. אביו, ד"ר ראובן כצנלסון, היה ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ (הקים את קופת חולים עממית) והיה שלישו של טרומפלדור. אמו, בת-שבע כצנלסון, הייתה חברת הכנסת השנייה ומחנכת. אחותו, שולמית כצנלסון, הייתה כלת פרס ישראל ומועמדת פעמיים לפרס נובל לשלום. דודו, אברהם כצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות ושגרירה הראשון של ישראל בסקנדינביה, דודו יוסף כצנלסון ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ"ל, ודודתו רחל כצנלסון הייתה רעייתו של זלמן שזר, נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל. למד בגימנסיה העברית בירושלים ואחריה בבית הספר למשפטים, והוסמך כעורך דין.

חבר האצ"ל ותנועת החרות

ב-1938 הצטרף לאצ"ל. ב-1944 היה חבר מפקדת מחוז ירושלים ובה פיקד על פיצוץ משרד מס ההכנסה בעיר, היה מפקד מחלקת מודיעין במחוז ירושלים, ב-1946 נתמנה לסגן מפקד מחוז ירושלים, נעצר על ידי השלטונות הבריטים וב-1946 הוגלה לקניה.

ב-1948 היה ממייסדי תנועת החרות ועזב אותה ב-1952, ביחד עם קבוצה שכללה גם את שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי, שהיה בדעותיהם גוון כנעני מובהק (ערי ז'בוטינסקי היה ידידו הקרוב של עדיה חורון, מהוגיה ומנסחיה של האידאולוגיה הכנענית). תמיר היה איש ימין מובהק, ובשנותיה הראשונות של המדינה, שנשלטה על ידי מפא"י ומפלגות השמאל, היה תמיר לפה לגורמים אנטי ממסדיים, אשר נאבקו בשלטון מפא"י במילים ולעיתים במעשים. במה לדעותיו שימש השבועון האנטי-ממסדי "העולם הזה". על אף שאורי אבנרי, עורך השבועון, לא היה איש ימין, חלק אבנרי את דעותיו של תמיר באשר לממסד, ואף בקרבתו אל התנועה הכנענית.

עורך דין

תמיר היה עורך דין בעל כושר ביטוי חריף ששש להראות כאנטי-ממסדי, ולהלחם מלחמת חורמה במפא"י ובכל אשר ייצגה לדעתו. מן המשפטים הידועים בהם הופיע זכורים במיוחד משפטו של דב שילנסקי, לימים יושב ראש הכנסת אשר נעצר באוקטובר 1952 כשבתיקו מטען חבלה, והואשם כי הוא חבר במחתרת אשר התכוונה לפעול כנגד הסכם השילומים. שילנסקי נדון ל-21 חודשי מאסר, אך משפטו זכה לפרסום ודעותיו זכו לחשיפה, לא מעט בשל ההגנה שסיפק לו תמיר.

כן ייצג את חברי "שורת המתנדבים", ארגון אנטי-ממסדי שפרסם חוברת ובה טענות כלפי סגן מפכ"ל המשטרה, עמוס בן-גוריון (בנו של דוד בן-גוריון) שנגעו לשחיתויות. עמוס בן-גוריון הגיש כנגד אנשי הארגון תביעת דיבה, אשר נדונה במשך כשנתיים, מ-1956, ובמהלך הדיון בתביעה העלה תמיר האשמות בשחיתות כלפי המשטרה וכלפי הממסד של מפא"י. בעקבות המשפט והשלכותיו התפטר יחזקאל סהר מפכ"ל המשטרה.

המשפטים הציבוריים

משפט קסטנר

את עיקר פרסומו קנה תמיר בעת שייצג את מלכיאל גרינוולד בתביעת הדיבה הפלילית שהוגשה כנגדו על רקע דבריו על ישראל קסטנר. גרינוולד האשים את קסטנר, מראשי יהדות הונגריה בזמן השואה, ולאחר עלייתו לישראל מאנשי ממסד מפא"י, כי הוא הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי ידידו הנאצי, פושע המלחמה הבכיר קורט בכר. כמו כן האשים גרינוולד את קסטנר במתן עדות שקר לטובת בכר. שר המסחר והתעשייה דב יוסף הודיע לו כי היועץ המשפטי לממשלה דאז חיים הרמן כהן עומד על-כך שקסטנר כעובד ציבור יתגונן על ידי הגשת תביעת דיבה נגד גרינוולד, ולא שיתפטר. הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. תמיר קיבל על עצמו את ייצוגו של גרינוולד, ועשה זאת בכישרון יוצא דופן.

המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. המשפט הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. את שהתחיל כתביעת דיבה נגד גרינוואלד תמיר הצליח להפוך בעיני הציבור ל"משפט קסטנר", וגולל האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם.

תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית דין לדה-נאציפיקציה ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו.

ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו - ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא, הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. לפרקליטות התברר כי יש להטות את המשפט לאפיקו המקורי, דהיינו - האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט, ששימש כתובע במשפט ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון).

ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נפשו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.

פסק הדין גרם לסערה ציבורית והחל לפתח מודעות ציבורית לנושא השואה (מודעות שהגיעה לשיא לאחר משפט אייכמן בשנות השישים). היועץ המשפטי מיהר להגיש ערעור על פסק הדין. בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957 שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר וירו בו למוות בפתח ביתו.

ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברוב קולות טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה (אך השאיר על כנה את הקביעה כי עדותו של קסטנר הצילה את קורט בכר מעונשו). עם זאת, פרשת קסטנר לא ירדה מסדר היום הציבורי: המחזה "קסטנר" מאת מוטי לרנר הפך לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון, וספרו של רודולף ורבה, "ברחתי מאושוויץ", האשים את קסטנר בבגידה והצדיק את פסק דינו של הלוי. רוב התהליך מתואר גם בספרו של בן הכט "כחש". המלחין אריק שפירא כתב אופרה אלקטרו-אקוסטית בשם "משפט קסטנר" כשהליברית מבוסס על פרוטוקול המשפט.

פרשת מאיר הר ציון וחבריו

במרץ 1955, ארבעה צנחנים, נעצרו בידי המשטרה בחשד לרצח חמישה בדואים, כנקמה על רצח שושנה הר ציון וחברה עודד וגמייסטר. השניים נרצחו ימים ספורים לפני כן, כנראה בידי בדואים בשטח הירדני דאז. הארבעה, מאיר הר ציון (אחיה של הנרצחת), יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד, בעזרתו של איש מפא"י, ח"כ שלמה לביא, ביקשו מעו"ד שמואל תמיר לייצגם. בטרם קיבל את הייצוג, עו"ד תמיר ביקש לוודא עם הנאשמים כי לא שכרו אותו כי חשבו שיזדהה עם המעשה המיוחס להם - וציין כי הוא מתנגד בכל תוקף למעשה.

הפרשה עוררה אי-שקט אצל ראשי השלטונות שחששו שעו"ד תמיר יביא לגילוי של מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה ולכן החליטו הרמטכ"ל - משה דיין, ושר הביטחון - דוד בן-גוריון, לגנוז את התיק תוך ניסיון לכרות הסכם עם הנאשמים כי יפטרו את עו"ד תמיר בתמורה שיטענו שפוטר בשל כך שביזה לכאורה את צנחני היישוב במשפט קסטנר. עו"ד תמיר, הציע לנאשמים לכתוב מכתב בו הם מסיימים את ייצוגם על ידיו, וזאת לאחר שגילו לו בפגישתם כי "בא אלינו איש מוסמך מאוד ורם דרג, בשליחותו של 'האיש הגבוה ביותר' (משה שרת, ראש הממשלה דאז או בן-גוריון, שר הביטחון)... הם מוכנים לא להגיש משפט נגדנו בתנאי שנפטר אותך ונמנה תחתיך עורך-דין שהם יקבעו...".[1] לאחר מכן התפרסמה הודעה שהוכנה מראש בהתאם להסכם שניסו ראשי השלטון לכרות עם הר-ציון וחבריו כאילו ייצוגו של עו"ד תמיר הופסק לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב.[2] לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר־ציון חזר לשורות הצבא.

יוסקה אלטלנה

יוסף חדד אשר נודע בכינויו בנתניה יוס'קה אלטלנה עלה ארצה עם הוריו לירושלים ב-1935. ב-23 ביוני 1948, ערב גיוסו לצה"ל, לחטיבת גולני, נקרא על ידי האצ"ל להגיע ולסייע בפרוק הנשק שעל האוניה אלטלנה. לאחר הפגזתה, קפץ למים ושחה אל החוף, ללא נשק, חברי הפלמ"ח ירו בו בעודו שוחה אל החוף והוא נפגע קשה, הועבר לחדר המתים אולם שם התגלה כחי. מיד הועבר יוסף לבית החולים, נאבק על חייו והשתקם.

המוסדות המוסמכים של משרד הביטחון סירבו להכיר בו כפצוע צה"ל, על פי הוראה כללית של שר הביטחון דוד בן-גוריון. יוסקה ביקש מעו"ד תמיר לייצגו בפני ועדת הערעורים. עו"ד תמיר ניסה לפעול תחילה אצל פרקליט מחוז תל אביב אוריאל גורני, שייצג את הממשלה בתיקים חשובים בפני ועדת הערעורים, כאשר טען שיש להתייחס לפרשת אלטלנה, כאילו היה זו התנגשות בין שתי יחידות של צה"ל, שמקורה בטעות, וכי על המדינה לטפל בנפגעי שתי היחידות. הגורמים המוסמכים השיבו בשלילה.

בדיון בפני ועדת הערעורים, ביקש עו"ד תמיר להפסיק את הדיון עד אשר תוגש בקשה לפסק-דין הצהרתי של בית-המשפט המחוזי שיקבע באיזו מידה הייתה פעולת אלטלנה פעולה חוקית. עו"ד תמיר סבר כי ועדה שמורכבת משופט ומשני אנשי ציבור, בדר"כ רופאים אשר קובעת לרוב אחוזי נכות, אינה הגוף המתאים לפסוק בעניין עקרוני וייחודי שכזה אלא בית-משפט. ועדת הערעורים לא קיבלה את הבקשה והמשיכה בדיון. לאחר מכן הכין עו"ד תמיר מסמך מפורט על השתלשלות הפרשה ואת המשא-ומתן בין האצ"ל לבן-גוריון, גלילי ואשכול, שהוביל להסכם בדבר פריקת האונייה, הסכם שהופר על ידי הממשלה. לאחר הגשת המסמך קיבל תמיר איתותים מח"כ אריה בן-אליעזר שנפגש עם מנכ"ל משרד הביטחון דאז, שמעון פרס שבהתייעצות עם בן-גוריון הוחלט כי משרד הביטחון מעדיף להימנע מחשיפת כל הפרשה בפני ועדת הערעורים. לכן הוחלט להבטיח לנכים ולמשפחות ההרוגים את כל הזכויות הניתנות לנכי צה"ל והמשפחות השכולות, לא על ידי הכרה פורמלית, אלא על ידי הענקת תשלומים "לפנים משורת הדין".[3]

בשל מצוקתו הפיזית והכלכלית של יוסקה, החליט להסכים לפשרה חרף העובדה שרצה בהכרה עקרונית בפרשה.

בכך תמה פרשת יוסקה אלטלנה. במקביל נקבע שינהגו בכל נפגעי אלטלנה ובמשפחותיהם כפי שהוסכם לנהוג ביוסקה. לימים קבעה הכנסת כחוק, שדין לוחמי אצ"ל ולח"י כדין לוחמי צה"ל לכל דבר.

ברבות הימים קיבל יוסף חדד את אות יקיר העיר נתניה.[1]

פעילותו הפוליטית

ב-1957 ייסד את המשטר החדש יחד עם ישעיהו ליבוביץ' - תנועה פוליטית ברוח דעותיו האנטי-ממסדיות. בשנת 1964 חזר והצטרף לתנועת החרות.

הוא נבחר לח"כ בשנת 1965 מטעם גח"ל ("גוש חרות ליברלים"), מפלגה אשר איחדה את תנועת החרות עם המפלגה הליברלית. הישגיה של התנועה בבחירות אלו היוו אכזבה, והתנועה המאוחדת קיבלה כשמונה מנדטים פחות ממה שקיבלו שתי התנועות בנפרד בבחירות הקודמות (אם כי מהמפלגה הליברלית פרשו 5 חברי כנסת עקב האיחוד עם חרות, והתמודדו בבחירות בנפרד כמפלגת הליברלים העצמאיים).

ביוני 1966 קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, שהוביל את תנועת החרות בשש מערכות בחירות עד אותה עת אך לא הצליח להביאה לשלטון. ביחד עם אהוד אולמרט קרא תיגר בוועידת חרות על בגין, בטענה כי על בגין להסיק את המסקנות מאי הצלחתו בכל מערכות הבחירות עד עתה. בעקבות דברים אלו התפטר בגין מתפקידו (אך שב אליו כעבור חודשים מספר). בתנועה נוצרו שני מחנות: "מחנה תמיר" ו"מחנה בגין". הייתה זו קריאת התגר האחרונה על מנהיגותו של בגין מתוך מפלגתו.

בפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג.[4] תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי, והקימו את "המרכז החופשי"[5] מפלגה בראשה עמדו תמיר, אהוד אולמרט, עקיבא נוף ואליעזר שוסטק.

לאחר כניסתה של חרות לממשלת אחדות לאומית ערב מלחמת ששת הימים, נותרו תמיר וחבריו באופוזיציה. לאחר מלחמת ששת הימים נקטו חברי התנועה בקו ניצי אף יותר מאנשי תנועת החרות שהיו חברים בממשלה.

בבחירות לכנסת השביעית שהתקיימו בשנת 1969 זכתה התנועה בשני מנדטים. תמיר בילה את השנים הבאות באופוזיציה. בשנת 1973, עם הקמת תנועת הליכוד, הצטרפו אליה גם חברי הכנסת של "המרכז החופשי" ובהם תמיר.

תמיר התבדל בדעותיו מאנשי הליכוד, והפגין קו מתון וחשיבה עצמאית. כיהן כיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית הקים יגאל ידין תנועה בשם "התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש). לתנועה הצטרפו רבים שראו בה אופציה לשינוי יסודי של המשטר בישראל, ולהזרמת רוח רעננה. בין המצטרפים לתנועה היו שמואל תמיר ובנימין הלוי (השופט ממשפט קסטנר, שבינתיים נבחר לכנסת מטעם חרות) שהתפטרו מהכנסת כדרישת ידין. רשימת ד"ש לכנסת הייתה הראשונה שנבחרה ישירות על ידי הבוחרים ושמואל תמיר שהגיע עם מטה מאורגן הצליח להכניס רבים ממקורביו לרשימה.

לאחר הבחירות ב-17 במאי 1977, אשר הביאו עמן את המהפך השלטוני והעלו את הליכוד לשלטון, לראשונה בתולדות המדינה, לא הצטרפה ד"ש תחילה לקואליציה. אולם לאחר לחצים מצידו הצטרפה ד"ש לממשלה באוקטובר 1977. שמואל תמיר מונה לשר המשפטים, תפקיד אותו מילא עד שנת 1980.

ד"ש לא החזיקה מעמד, והתפרקה למספר גורמים, ובהם תנועה שנקראה התנועה הדמוקרטית אליה הצטרף תמיר. לבסוף התפרקה התנועה הדמוקרטית אף היא, ותמיר הקים סיעת יחיד.

לאחר הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 בהן לא העמיד את מועמדותו לכנסת, פרש תמיר לעסקיו הפרטיים.

פעילותו במשא ומתן לשחרור שבויי מלחמה

לאחר מלחמת לבנון הראשונה נותרו בידי ארגונים שונים, ובידי סוריה שבויים ישראלים. היה צורך במשא ומתן עם ראשי הארגונים ועם גורמים נוספים ותמיר מונה על ידי הממשלה לכהן כ"יו"ר צוות הגיבוש לטיפול בשבויי מלחמה". שחרור השבויים התבצע במספר שלבים. ראשית שוחררו שישה חיילי נח"ל שנשבו בשנת 1982, תמורת 4,700 מחבלים,[6] בנובמבר 1983. לאחר שחרורם של אלו נותרו שבויים בידי סוריה ובידי ארגונו של אחמד ג'יבריל. השבויים שנותרו בידי סוריה שוחררו ביוני 1984 תמורת כשלוש מאות חיילים סורים שנפלו בשבי במהלך המלחמה. כן הוחזרו גופותיהם של חיילים שהוחזקו בידי הסורים.

בשנת 1985 פרש מתפקיד זה עקב התנגדותו לעסקה המתגבשת שכונתה "עסקת ג'יבריל" במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים (חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף). על העסקה (שבוצעה במאי 1985) נמתחה ביקורת ציבורית עזה. תמיר, שראה בעסקה כבלתי סבירה,[7] רצה לפרוש זמן קצר לאחר אישור העסקה בממשלה. שר הביטחון, יצחק רבין, חשש שהתפטרותו של תמיר, שנחשב למנהל משא ומתן קשוח, עלולה להקשיח את עמדתו של ג'יבריל ולכן סירב לקבל את התפטרותו. הוא הצליח לשכנע את תמיר לדחות את התפטרותו עד לאחר ביצוע העסקה.[8]

תמיר נפטר בביתו בהרצליה פיתוח ב-29 ביוני 1987, ונקבר בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

על שמו נקראו רחובות בירושלים ובתל אביב.

משפחה ואילן יוחסין

תמיר היה נשוי לרות לבית גורביץ, אחותה של המשוררת עליזה גרינברג (ע. טור-מלכא), רעייתו של המשורר אורי צבי גרינברג. בנו, סגן דוד תמיר, טייס מסוק בחיל האוויר נהרג בתאונת טיסה ב-8 ביולי 1971. מושב נתיב העשרה הוקם לזכר 10 הנופלים בתאונה.[9]

בתו ליאורה נשואה לפרופ' פייר שורקי - יו"ר החוג לקרדיולוגיה גרעינית בישראל ומנהל המכון לרפואה גרעינית בביה"ח הלל-יפה. בתו השנייה, ד"ר נגה דוכובני, מרצה לספרות אנגלית נשואה לפרופ' אהוד דוכובני, פיזיקאי ממכון ויצמן. עומד בראש צוות המחקר של מאיץ החלקיקים בשווייץ; בנו, עו"ד יוסף תמיר,[10] מומחה לליטיגציה ולשעבר חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. עומד בראש משרד עוה"ד תמיר ושות'; נשוי לעו"ד עינת קולסקי תמיר, מומחית למשפט מסחרי.

שאול כצנלסון
 
 
 
ניסן כצנלסון
(מנהיג ציוני ומעוזריו של הרצל)
 
זלדה כצנלסון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ד"ר אברהם כצנלסון
(מחותמי מגילת העצמאות)
 
בת-שבע כצנלסון
(ח"כ וממייסדות ויצ"ו העולמית)
 
ד"ר ראובן כצנלסון
(ממייסדי הרפואה הציבורית ושלישו של טרומפלדור)
 
זלמן שזר
(נשיא המדינה)
 
רחל (כצנלסון) שז"ר
(כלת פרס ישראל ומראשי הפועלות בישראל)
 
יוסף כצנלסון
(ממייסדי האצ"ל)
 
שמואל כצנלסון
 
פרידה (כצנלסון) חומסקי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שולמית כצנלסון
(כלת פרס ישראל)
 
שמואל תמיר (כצנלסון)
(עורך-דין ושר המשפטים)
 
רות תמיר (גורביץ')
(ספורטאית ומחנכת)
 
עליזה גרינברג (גורביץ')
(משוררת)
 
אורי צבי גרינברג
(משורר, ח"כ וחתן פרס ישראל)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד תמיר
(טייס חיל האויר)
 
פרופ' פייר שורקי
(יו"ר החוג לקרדיולוגיה גרעינית)
 
ליאורה תמיר-שורקי
 
ד"ר נגה דוכובני
(מרצה לספרות אנגלית)
 
פרופ' אהוד דוכובני
(פיזיקאי - עומד בראש צוות המחקר של מאיץ החלקיקים בשווייץ)
 
עו"ד יוסף תמיר
(לשעבר חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין)
 
עו"ד עינת תמיר-קולסקי
 
 
 

אוטוביוגרפיה

הנצחתו

לזכרו של שמואל תמיר רחובות ברחבי הארץ, בין היתר בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע.

לאחר פטירתו נחנך "גן שמואל תמיר" בהרצליה פיתוח, שם חי עם משפחתו החל מתחילת שנות ה-60. הגן ממוקם בקרבת תל ארשף (חוף סידנא עלי).

בשנים שלאחר מותו עד היום, מתקיימים ערבי עיון לזכרו. לרגל 25 שנים לפטירתו התקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ערב עיון בנושא: "עצמאות הרשות השופטת מול הכנסת". באירוע נשאו דברים פרופ' אהרון ברק ודני גילרמן ונכחו נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, שופטים, אנשי ציבור וסטודנטים.

לקריאה נוספת

  • אנחנו...וכל השאר! סיפורן של משפחות ה"אצולה" בישראל המחתחדשת / בעריכת שי חורב, תשז"ז 2007 (דוכיפת הוצאה לאור).
  • ספר תמיר / בעריכת עו"ד יוסף תמיר, אורה הירש; עורך טכני: שלמה פרץ, תל אביב: בורסי, תש"ס 1999. (ספר לזכרו של שמואל תמיר).
  • תיק פלילי 124 - משפט גרינוולד קסטנר / בעריכת שלום רוזנפלד, תשט"ו 1955 (הוצאת ספרים קרני בע"מ).
  • כחש - פרשת קסטנר / בעריכת בן הכט, מהדורה חמישית - 1994 (הוצאת ספרים "לדורי" תל אביב).
  • המשפט הגדול - פרשת קסטנר / עמנואל פרת, תשט"ו (הוצאת "אור").
  • גבריאל שטרסמן, "שמואל תמיר: המשפטן שחתר אל האמת והצדק", האומה, 40, 150 (2002), 157–166.
  • יחיעם ויץ, "תנועת החרות – שמואל תמיר ומשפט קסטנר: שלושה מסמכים מארכיונו של אריה בן-אליעזר במכון ז'בוטינסקי", עיונים בתקומת ישראל 11 (תשס"א), 598–616.
  • החטיפה - יוסל'ה - דו"ח מרעיש" / נתן ברון ואורי פורת, תשכ"ב 1962 ("ספיח" הוצאת ספרים).
  • מותו של יוסף כצנלסון * לאחר האהבה לאחר השנאה (ברל כצנלסון) - כתבים נבחרים כרך ד / אב"א אחימאיר, תשל"ד 1974 (דפוס שמגר).
  • הנסיך השחור - יוסף כצנלסון והתנועה הלאומית בשנות ה-30 / בעריכת יוסף אחימאיר, תשמ"ג 1983 (הוצאת מכון ז'בוטינסקי).
  • האמנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה מחודשת / בעריכת אלי ריכנטל, תש"ע (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב).

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002, עמ' 1135-1134.
  2. ^ 4 הצעירים הפסיקו קשרם עם עו"ד תמיר, דבר, 23 במרץ 1955
  3. ^ שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002, עמ' 1144-1140.
  4. ^ אמיר גולדשטיין, גח"ל בין משבר ללגיטימציה 'גוש-חרות-ליברלים' 1965 - 1969, חיבור לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', ספטמבר 2005. עמודים 244-249
  5. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. תנועת החרות, עמודים 196-202.
  6. ^ תא"ל עמוס גלבוע, החטא הקדמון, nrg מעריב, 16 באוקטובר 2011.
  7. ^ רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל: הקרב החשאי על השבויים והנעדרים (עורך: שחר אלתרמן), אור יהודה: כנרת, תשס"ט 2009, עמ' 77.
  8. ^ מדינת ישראל תעשה הכל, עמ' 109.
  9. ^ מתי טוכפלד, ‏היום: ארגון מצרי מאיים לחבל באנדרטה ישראלית, באתר ישראל היום, 25 באפריל 2012
  10. ^ ראו אודותיו ב עמוד משרדו
  11. ^ ראו ביקורת:אריה נאור, ‏פלצור ולו לולאה כפולה, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003, עמ' 201–208
10 במרץ

10 במרץ הוא היום ה-69 בשנה (70 בשנה מעוברת), בשבוע ה-10 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 296 ימים.

29 ביוני

29 ביוני הוא היום ה-180 בשנה, (181 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 185 ימים.

ב' בתמוז

ב' בתמוז הוא היום השני בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השני בחודש הרביעי

למניין החודשים מניסן. ב' בתמוז לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

גח"ל

גוש חרות ליברלים או גח"ל, היא סיעה שהוקמה ב-25 במאי 1965 על ידי תנועת החרות והמפלגה הליברלית לקראת הבחירות לכנסת השישית. בשלהי הכנסת החמישית מנתה הסיעה 27 ח"כים, 17 מחרות ו-10 מהליברלים. בבחירות לכנסת הששית זכתה גח"ל ב-26 מנדטים, אך במהלך הקדנציה פרשו ממנה ארבעה ח"כים בראשותו של שמואל תמיר והקימו את המרכז החופשי. בבחירות לכנסת השביעית ב-1969 שוב זכתה ב-26 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973 הפכה גח"ל למרכיב העיקרי של הליכוד, כשנוספו אליה הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה.

בראש הסיעה עמד מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות. שתי המפלגות שהרכיבו את גח"ל המשיכו לשמור על עצמאותן הארגונית.

בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הצטרפה גח"ל לממשלתו של לוי אשכול ובה נתמנו בגין ויוסף ספיר לשרים ללא תיק. הסיעה נשארה גם בממשלתה של גולדה מאיר, אך פרשה ב-4 באוגוסט 1970 בעקבות תוכנית רוג'רס.

דב גולדשטיין

דב גולדשטיין (1931 - 17 באוגוסט 2007) היה עיתונאי וביוגרף. עבד ב"מעריב" מ-1954. נודע ככותב האוטוביוגרפיות של עזר ויצמן, יצחק רבין, רפאל איתן, טדי קולק ושמואל תמיר.

ה'תרפ"ג

ה'תרפ"ג (5683) או בקיצור תרפ"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-23 בספטמבר 1922, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 10 בספטמבר 1923. שנה מסוג זחא, איננה מעוברת, ואורכה 353 ימים. זו שנה שישית לשמיטה.

הבחירות לכנסת השביעית

הבחירות לכנסת השביעית, אשר התקיימו ב-28 באוקטובר 1969, ט"ז בחשוון ה'תש"ל, נערכו לאחר מלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה. "המערך" התייצב לבחירות כאשר הוא נהנה מרוב מוצק של 63 מנדטים, לאחר שהתאחד עם רשימות "רפ"י" ו"מפ"ם" במהלך הכנסת הקודמת. במקביל לבחירות לכנסת נערכו גם הבחירות לרשויות המקומיות.

תדמיתו של המערך הייתה בשיאה. גולדה מאיר, שעם התמנותה לראש הממשלה אחרי פטירתו של לוי אשכול בפברואר 1969, נהנתה מתדמית של ראש ממשלה חזקה. לצידו של משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמת ששת הימים, דומה היה כי לאף מפלגה מתחרה אין סיכוי של ממש.

החלופה השלטונית הממשית היחידה, "גח"ל" בראשות מנחם בגין, נהנתה בבחירות אלו מעלייה מתונה בכוחה, אך העלייה הייתה זעירה ומהוססת. למעשה, צירוף הכוחות של המפלגות הליברליות לדורותיהן וחירות הניב בכל מערכות הבחירות תוצאה מקובצת שנעה בין 24.3 אחוזים ל-27.4 אחוזים, כאשר הישגן של המפלגות בכנסת השנייה והשביעית היה זהה למעשה (26 מול 26.1 אחוזים). "גח"ל" סבלה גם מהעובדה שישבה בממשלת האחדות הלאומית שבראשה עמד המערך, ומהעובדה שבתחום המדיני קשה היה להבחין בהבדל ממשי בין דעותיהם של גולדה מאיר או דיין לבין אלו של בגין.

האופוזיציה הלוחמנית למערך באה רק מקרב השוליים הקיצוניים של השמאל, ואנשי מפלגות זעירות כהעולם הזה-כוח חדש. אחרי הבחירות התברר כי המערך איבד את הרוב הפרלמנטרי עמו ניגש לבחירות, וזכה ב-56 מנדטים בלבד, אך הייתה זו התוצאה הגבוהה ביותר לה זכה המערך (או כל מפלגה אחרת בישראל) אי פעם.

הכנסת השישית

כהונתה של הכנסת השישית החלה ב-22 בנובמבר 1965, בעקבות הבחירות שנערכו ב-2 בנובמבר אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה זלמן שזר, ולאחר מכן העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, דוד בן-גוריון. מיד אחר כך נבחר קדיש לוז ליושב ראש הכנסת, לכהונתו השלישית ברציפות. לוז היה המועמד היחיד, והוא נבחר בתמיכתם של 102 מחברי הכנסת וללא מתנגדים. 11 מחברי הכנסת נמנעו. הייתה זו הכנסת הראשונה שישבה במשכן הכנסת, שבנייתו הושלמה בשנת 1966.

בדומה לכנסת החמישית, גם הכנסת השישית מילאה את ימיה. הבחירות לכנסת השביעית התקיימו במועדן, 28 באוקטובר 1969, וכהונתה של הכנסת השישית נמשכה עד ה-17 בנובמבר 1969.

המרכז החופשי

המרכז החופשי הייתה מפלגת ימין ישראלית בראשות שמואל תמיר.

המפלגה התפלגה מתנועת החרות בסוף הכנסת השישית, על רקע קריאת התיגר של אנשי "הגוף החופשי" בהנהגת תמיר על מנהיגותו של מנחם בגין בראשות חרות, עקב כשלונה של גח"ל בבחירות. ב-1967 הובילה המחלוקת לעזיבתם של תמיר ואנשיו את המפלגה והקמת המרכז החופשי. בבחירות לכנסת ה-7 זכתה המפלגה בשני מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת ה-8 הצטרפה למקימי רשימת הליכוד, במסגרתה השתתפה בבחירות וזכתה לארבעה מנדטים.

במהלך כהונת הכנסת חל פילוג במפלגה בין אנשי הקו המתון בראשותו של תמיר, לאנשי הקו הניצי בהנהגת אליעזר שוסטק. ב-1974 הוביל העימות לפרישתם של שוסטק ואהוד אולמרט שהקימו את המרכז העצמאי, כמפלגה עצמאית בתוך הליכוד. ב-1976 חברו השניים לאנשי הרשימה הממלכתית והתנועה למען ארץ ישראל השלמה (שהיו גם הן מפלגות עצמאיות בתוך הליכוד) בהקמת מפלגת לע"ם, שנשארה חברה בליכוד. שני חברי הכנסת הנותרים של המרכז החופשי שמואל תמיר ועקיבא נוף פרשו מהליכוד ב-26 באוקטובר 1976 והקימו את סיעת המרכז החופשי כסיעה עצמאית בכנסת. בסוף הכנסת השמינית התפטרו מן הכנסת כדי להצטרף לתנועה הדמוקרטית לשינוי, מטעמה נבחרו לכנסת ה-9.

התנועה הדמוקרטית לשינוי

התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - הייתה מפלגת מרכז שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.

ועדת הכלכלה

ועדת הכלכלה היא אחת מוועדות הכנסת הקבועות.

לפי סעיף 100 (א) (3) לתקנון הכנסת, תחומי עיסוקה הם מסחר ותעשייה; אספקה וקיצוב; חקלאות ודיג; תחבורה על כל ענפיה; איגוד שיתופי; תכנון ותיאום כלכלי; פיתוח; זיכיונות המדינה ואפוטרופסות על הרכוש; רכוש הערבים הנעדרים; רכוש היהודים מארצות האויב; רכוש היהודים שאינם בחיים; עבודות ציבוריות; שיכון; תקשורת; מינהל מקרקעי ישראל; אנרגיה ותשתית; מים.

הוועדה מקדמת חקיקה ראשית וחקיקה משנית בכל תחומי פעילותה, מקיימת סיורים ודנה במגוון רב של נושאים שוטפים. כך למשל דנה במהלך הכנסת ה-16, בין היתר, בייקור תעריפי השיחות בטלפונים ניידים, בהיערכות הממשלה להתפרצות שפעת העופות ובהקמת מתקנים להתפלת מים. ישנו מנהג שתפקיד יו"ר הוועדה ניתן לחבר אופוזיציה. עם זאת, בכנסת ה-18 עמדו בראשות הוועדה חברי הכנסת אופיר אקוניס וכרמל שאמה הכהן, שניהם חברי קואליציה. זאת מכורח הסכם עם האופוזיציה בעד ראשות ועדת החוץ והביטחון.

בוועדה פועלות ועדות משנה רבות לנושאים מגוונים. לדוגמה, בכנסת ה-17 פעלו בה:

ועדת המשנה למאבק בתאונות דרכים

ועדת משנה לעניין הטרמינל החדש בנתב"ג (נתב"ג 2000)

ועדת משנה לעניין חישוב תמלוגים לבעלי זכויות יוצרים ומבצעים

ועדת משנה לעניין סעיפים בתקנות הגז

ועדת המשנה של ועדת הכלכלה לעניין הפעלת כביש חוצה ישראל והמשך סלילתו

ועדת משנה לנושא כוונת משרד הביטחון לבטל את נסיעות החיילים ברכבת

ועדת משנה לעניין צו הבזק

ועדת משנה לעניין סיום המשא ומתן עם העובדים להקמת מע"צ החדשה

ועדת משנה לעניין תקינות מערכות הלייזר של המשטרה.בין הוועדות המשותפות לוועדת הכלכלה ולוועדות אחרות מצויות ועדה משותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך לעניין חוק הרשות השנייה וועדה משותפת לוועדת הכלכלה וועדת הכספים לעניין משק המים.

יחיעם ויץ

יחיעם וַיְץ (ימי) (נולד ב-1951) הוא היסטוריון ישראלי.

ישראל קסטנר

ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר (בהונגרית: Kasztner Rezső;‏ אפריל 1906 – 15 במרץ 1957) היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות, בהן "רכבת קסטנר".

בעקבות טענה שהעלה ב-1952 עיתונאי ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, הגיש היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה. משפטו של גרינוולד, שעורר עניין ציבורי רב, הפך לבירור רחב יריעה של שואת יהודי הונגריה ופעילותו של קסטנר במהלכה, ונודע כ"משפט קסטנר". ביוני 1955 זיכה בית המשפט המחוזי את גרינוולד מרוב ההאשמות, והשופט בנימין הלוי כתב בפסק דינו כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן". בעקבות המשפט נרצח קסטנר בתל אביב. המדינה ערערה, ופסק הדין של בית המשפט העליון, שניתן לאחר הרצח, טיהר את קסטנר, ברוב דעות, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים; אך הוסכם בו פה אחד ש"קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי" את פושע המלחמה הנאצי קורט בכר מעונש המוות שציפה לו בנירנברג. השופט שמעון אגרנט כתב בפסק דינו כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט".

כ"ב באדר

כ"ב באדר הוא היום העשרים ושניים בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושניים בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ב אדר תלוי האם בר המצווה נחוג בשנה פשוטה או מעוברת והאם הילד נולד בשנה פשוטה או מעוברת. עבור ילד שנולד באדר א' או שבר המצווה חל בשנה פשוטה, פרשת בר המצווה היא פרשת ויקהל-פקודי בשנים מהקביעויות זשג, בחג, בשה, גכה, והכז, פרשת כי תשא לשנים מקביעות זחא או זחג ופרשת ויקהל לשנים פשוטות מקביעות השא ולשנים מעוברות מהקביעויות זשה, בחה, בשז, גכז, החא והשג. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה, ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת שמיני. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת תזריע.

ממשלת ישראל השמונה עשרה

ממשלת ישראל השמונה עשרה, בראשותו של מנחם בגין פעלה מה-20 ביוני 1977 עד ה-5 באוגוסט 1981, בתקופת כהונתה של הכנסת התשיעית.

משה נסים

בנימין משה נסים (נולד ב-10 באפריל 1935) הוא חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל לשעבר. חבר הכנסת הצעיר ביותר שנבחר אי פעם: החל את כהונתו הראשונה מעט לפני גיל 25. בהמשך עבד כעורך דין.

ציטה לינקר

ציטה לינקר (1 במרץ 1917 - 26 בינואר 2009) הייתה אשת ציבור ישראלית אשר הייתה ממייסדות המפלגה הליברלית וכיהנה כנציגה מטעמה בסיעת הליכוד בשלהי הכנסת השמינית.

לינקר נולדה ב-1 במרץ 1917 בווינה שבאוסטריה. עלתה ארצה עם הוריה ב-1934 לאחר התגברות השפעתם של הנאצים על אורחות החיים באוסטריה.

שנים רבות פעלה בהתנדבות, יחד עם שרה דורון, במסגרת הציונים הכלליים. בראשית שנות השישים נמנתה בין ראשוני החברים במפלגה הליברלית. פעילותה נמשכה שנים ארוכות כחברת מרכז ומועצת המפלגה, נציגתה בקונגרסים ציוניים ובחירתה ליו"ר המדרשה הליברלית בתל אביב.

בבחירות לכנסת השמינית הייתה נציגת הנשים בחטיבת המפלגה הליברלית במסגרת רשימת הליכוד, אך נותרה מחוץ לכנסת. בשלהי כהונתה של הכנסת השמינית, עם התפטרותו של שמואל תמיר, הושבעה במקומו וכיהנה בה כארבעה חודשים.

פעילותה במסגרות חברתיות כללה מעורבות בויצו ובקליטת עלייה. בשנת 1991 הוענק לה תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.

ציטה לינקר השאירה אחריה שני ילדים, ארבעה נכדים ועד כה שמונה נינים.

לינקר נפטרה ב-26 בינואר 2009, בגיל 92.

שורת המתנדבים

שורת המתנדבים הייתה תנועה של אזרחים בעלי מודעות חברתית ופוליטית, שקמה בישראל בראשית שנות ה-50 ושמה לה למטרה בתחילה, להילחם בעוולות חברתיות, אך לאחר מכן החלה להילחם גם בשחיתות השלטונית של אותה תקופה. מייסדי הקבוצה היו אליקים העצני וחנן רפפורט ועם חבריה נמנו בין היתר ד"ר שמעון אפלבאום, עו"ד יצחק זמיר, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ד"ר שלמה סימונסון, פרופסור אפרים קציר, פרופסור אמנון רובינשטיין והמשורר יצחק שלו.

תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

שרי המשפטים בממשלת ישראל
פנחס רוזןדב יוסףחיים כהןיעקב שמשון שפיראחיים יוסף צדוקמנחם בגין • שמואל תמיר • משה נסיםיצחק מודעיאברהם שרירדן מרידורדוד ליבאייעקב נאמןבנימין נתניהוצחי הנגבייוסי בייליןמאיר שטריתיוסף לפידציפי לבניחיים רמוןדניאל פרידמןאיילת שקדאמיר אוחנה סמל מדינת ישראל
יושבי ראש ועדת הכלכלה של הכנסת
מנחם בדרמרדכי בנטובבנימין אבניאלאברהם שכטרמןיגאל הורביץ • שמואל תמיר • גד יעקביאליהו שפייזרשושנה ארבלי-אלמוזלינואברהם בייגה שוחטצחי הנגביגדעון פתאלי גולדשמידטאברהם יחזקאלאמנון רובינשטייןאברהם פורזאיתן כבלאמנון כהןשלום שמחוןרוברט אילטובגלעד ארדןישראל חסוןמשה כחלוןאופיר אקוניסכרמל שאמה הכהןאבישי ברוורמןאיתן כבל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.