שמואל שניצר

שמואל שניצר (ט"ז באב תרע"ח, 25 ביולי 1918כ"ו בתשרי תש"ס, 6 באוקטובר 1999) היה מבכירי העיתונאים בישראל במשך עשרות שנים, ממייסדי העיתון "מעריב" ועורכו הראשי בשנים 1980–1985.

שמואל שניצר
מדינה ישראל  ישראל

ביוגרפיה

שמואל שניצר נולד בסכבנינגן שבהולנד באב תרע"ח, יולי 1918, במשפחה של 13 ילדים. הוריו, גיננדל לבית ויינדלינג ומשה אליעזר שניצר, ניהלו אורח חיים מסורתי (אמו הייתה ממשפחת רבנים ידועים). בבגרותו עמד ללמוד להסמכה לרבנות אולם אביו לא רצה שבנו יחיה על חשבון הציבור, והעדיף שלפרנסתו ירכוש מקצוע, ושלח אותו לבית ­ספר תיכון מסחרי.

שניצר עלה לארץ בגפו באוגוסט 1939, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, באוניית המעפילים "פאריטה" שנחתה בחוף תל אביב. בכך ניצל מהגורל שפקד את משפחתו בשואה: הנאצים רצחו את אביו, אמו, תשעה מאחיו ואחיותיו ואת בני ביתם.

בארץ ישראל עבד תחילה בעבודות מזדמנות וב-1940, עבר לעסוק בעיתונאות: תחילה בעיתון "המשקיף", בהמשך ב"ידיעות אחרונות", וב-1948, יחד עם עזריאל קרליבך, שלום רוזנפלד, אריה דיסנצ'יק ואחרים ייסד את עיתון מעריב שהיה מיומו הראשון בעל התפוצה הגדולה בארץ. עבודתו העיתונאית נמשכה 59 שנים ובמהלכה פרסם אלפי מאמרים וקלט והכשיר עיתונאים רבים. שניצר נודע כפובליציסט מוביל הודות לאיכות כתיבתו, יושרו האינטלקטואלי והרקע התרבותי שבא לידי ביטוי במאמריו. כך קנה לו קהל קוראים רחב מאד ונאמן מכל קצוות הקשת הפוליטית. הוא לא חסך את שבט ביקורתו מראשי ממשלה מימין ומשמאל. ב-1980 מונה לעורכו הראשי של "מעריב", תפקיד בו כיהן עד 1985, עת נאלץ לפרוש עקב מחלה.

שניצר שלמד עד גיל 15, ואחר כך סייע לפרנסת המשפחה, היה אוטודידקט, שלמד והשכיל בעצמו. הוא שלט בעברית, ביידיש, באנגלית, בהולנדית, בגרמנית ובצרפתית, ועבד גם כמתרגם משפות אלה. הוא תרגם עשרות ספרים, ביניהם "בית דין", "סטלין", "תולדות האנושות", "מאו טסה טונג", ביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל, "התרבות הפיניקית", "אבא גוריו", "אבשלום בני", "ייסורים ואקסטזה" "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל ו"יומנה של אנה פרנק". ערך את האנציקלופדיה "עולם חדש", שיצאה לאור בתשעה כרכים בשנים 19771984.

פעילותו הציבורית כללה, בין היתר, סיוע בהקמת תיאטרון הילדים של השחקנית אורנה פורת ואת בית הצייר נחום גוטמן בתל אביב. שניצר סייע רבות לעולים חדשים (באירוח בביתו, בגיור, בדיור ובתעסוקה).

במרץ 1997 החליטה ועדת השופטים לפרס ישראל להמליץ על הענקת הפרס בתחום העיתונות הכתובה לשמואל שניצר. על החלטה זו נמתחה ביקורת עקב מאמרו "ייבוא של מוות" משנת 1994, בו מתח ביקורת על החלטת ממשלה להעלות את עולי הפלאשמורה, דבר שלא עולה בקנה אחד עם חוק השבות. חבר הכנסת אדיסו מאסלה הגיש בג"ץ כנגד ההענקה, וזה הורה לוועדת השופטים לדון שנית בנושא. הוועדה התכנסה שנית ומכיוון שלא הייתה תמימות דעים בקרב חברי הוועדה, לא הוענק הפרס.

משנת 1941 היה נשוי למלכה לבית אייכנבלט. היה אב לשניים: משה ואריה וסב לארבעה נכדים.

שניצר נפטר ב-1999 בבית מעריב, לאחר שחש ברע בעת שכתב מאמר שעסק בוויכוח על התרת פרסום זיכרונותיו של אדולף אייכמן. בן 81 במותו. נקבר בבית העלמין קריית שאול.[1]

ספריו

  • הרפתקאות אפריקניות: קיצור דברי ימיה של אפריקה, מסופרות על ידי שמואל שניצר, תל אביב: עמיחי, תשי"ט.
  • אלבום העולים; כתב שמואל שניצר בהשתתפות חיים גורי; מבוא מאת משה שרת; עורך תצלומים: ש.י. שוויג; עריכה גרפית: דניס שיפרין, ירושלים: הסוכנות היהודית לישראל – מחלקת ההסברה, תשכ"ג.

כינוס מאמריו:

בעריכתו

  • אלבום הרצל; הביאו לדפוס: אהרן קלאוס ושמואל שניצר; יועץ המערכת: יוסף ונקרט, תל אביב: ספרית מעריב, תש"ך.

תרגומיו

  • י. דויטשר, סטלין ביוגרפיה פליטית, תורגם מאנגלית עם ב. לובוצקי.
  • אונורי דה באלזאק, אבא גוריו, תורגם מצרפתית.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ שמואל שניצר באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ בנימין גלאי, שלושת העטים של שמואל שניצר, מעריב, 19 בדצמבר 1986.
אלטנוילנד

אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעיתים בהשפעת היידיש: אלטניַילנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתידו לקום בארץ ישראל. הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

הרצל כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד".כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב". הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם ליישוב האוטופי שבספרו.

התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.

אלכסנדר מרמורק

אַלֶכְּסַנְדֶר מַרְמוֹרֶק (Alexander Marmorek; ‏ 19 בפברואר 1865 – 14 ביולי 1923) היה רופא ומיקרוביולוג צרפתי, ממוצא אוסטרי-יהודי, יליד גליציה ופעיל פוליטי ציוני. הוא היה אחיו של אוסקר מרמורק.

את (כתב עת)

אַתְּ הוא כתב עת ישראלי הפונה לקהל נשים, שנוסד בשנת 1967.

בורסת היהלומים הישראלית

בורסת היהלומים הישראלית היא חברה פרטית, בעלת אופי ציבורי, אשר מאגדת גורמים רבים העוסקים בענף היהלומים בישראל, לרבות יבואנים, יצואנים, מתווכים, סוחרים, בוקעים, מנקדים, ממיינים, מנסרים, מלטשים ומעבדים.

בורסת היהלומים הישראלית היא מרכז סחר היהלומים הגולמיים הגדול והחשוב בעולם, כאשר למעלה מ-60 אחוז מהמחזור העולמי נעשה על ידה. ענף היהלומים מהווה כרבע מהייצוא של הייצור התעשייתי במדינת ישראל.

המשקיף

המשקיף היה עיתון יומי עברי בתקופת היישוב, בטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית, הצה"ר. עיתון "המשקיף" ראה עצמו בראש ובראשונה כמגן על שלמות המולדת ועובדה זו התבטאה במפת ארץ ישראל, שהופיעה בשער העיתון, והקיפה את שני עברי הירדן."המשקיף" נוסד בתל אביב בשנת 1938, והחל לצאת לאור באופן סדיר בינואר 1939 (לאחר כמה גיליונות ניסיוניים שפורסמו בחודש שקדם לראשית הופעתו הסדירה), כעיתונה של מפלגת הצה"ר הרוויזיוניסטית. קדמו לו, כעיתונים רוויזיוניסטיים, העיתונים "חזית העם" ו"הירדן".

משנת 1940 עד לסגירת העיתון בשנת 1949 היה עורך העיתון אייזיק רמבה. בין חברי מערכת העיתון נמנו אברהם שכטרמן, שמואל שניצר, שלום רוזנפלד, יצחק גוריון, בנימין אליאב, יוסף ויניצקי, הלל הרשושנים ואחרים. מתוך מערכת "המשקיף" צמחו מספר עיתונאים ובכלל זה דיסנצ'יק, רוזנפלד ושניצר, שעברו לעבוד בתור עורכי העיתון "מעריב".זאב ז'בוטינסקי, בשנת חייו האחרונה, פרסם ממאמריו בקביעות בעיתון. משתתפים בולטים נוספים היו אב"א אחימאיר ומשה ז"ק. כל שנותיו שימש העיתון כבמה לא-רשמית של הארגון הצבאי הלאומי, גם לאחר הפילוג ופרישת לח"י, וכתוצאה מכך שימש כיעד של הבולשת הבריטית. המערכת שכנה ברחוב הרכבת 14 בתל אביב, ובהמשך עברה לרחוב צ'לנוב 2 בעיר. לרשותה עמדו סניפים בחיפה וירושלים.

הוצאתו של העיתון הופסקה במהלך 1948, לאחר פרישה של חברי מערכת רבים לטובת הקמת עיתון חרות, הוצאתו חודשה לסרוגין עד שב-25 במאי 1949 נסגר העיתון סופית. העיתון נסגר בעקבות חיסולה של המפלגה הרוויזיוניסטית. חברי המערכת, שפרשו מהעיתון, הקימו את עיתון "חירות".

מגדל (יישוב)

מִגְדָּל היא מושבה במחוז הצפון, השוכנת לשפתה הצפון-מערבית של הכנרת, כשמונה קילומטרים צפונית לטבריה.

היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1949. שטח השיפוט של היישוב הוא 12,000 דונם. ב-2003 הומלץ על איחוד המועצה האזורית עמק הירדן עם המועצות המקומיות מנחמיה, מגדל וכנרת, אך רק מגדל נשארה לבסוף מועצה מקומית עצמאית.

מוזיאון היהלומים על שם הארי אופנהיימר

מוזיאון היהלומים ע"ש הארי אופנהיימר הוקם ב-1986 במתחם בורסת היהלומים ברמת גן. המוזיאון מציג תערוכות קבע ותערוכות מתחלפות בנושאי יהלומים, אבני חן ומינרלים. המניע להקמת המוזיאון היה הרצון להציג את השימושים המגוונים הנעשים ביהלומים ובאבני חן ואת תרומתם לחברה ולתרבות האנושית לאורך הדורות.

נכון ל-2016 מכהן מר שמואל שניצר כיו"ר מועצת המנהלים של מוזיאון היהלומים.

בינואר 2018, המוזיאון נסגר לאחר כ-31 שנות פעילות.

מיכאל אוהד

מיכאל (מיכה) אוהד (20 בדצמבר 1922 – 17 ביוני 1998) היה עיתונאי ואיש אשכולות ישראלי. עורך תוכניות רדיו, מחבר ובמאי תסכיתים וכותב פורה בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה.

מיכלאנג'לו

מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ דִי לוֹדוֹבִיקוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי סִימוֹנִי (באיטלקית: Michelangelo di Lodovico Buonarroti Simoni; ‏ 6 במרץ 1475 – 18 בפברואר 1564) איש אשכולות איטלקי - פסל, צייר, אדריכל, מהנדס, משורר, ואחת הדמויות הבולטות בתקופת הרנסאנס האיטלקי ובתולדות האמנות. יצירותיו של מיכלאנג'לו, כגון הפסל דוד, הפרסקאות בקפלה הסיסטינית ויצירות נוספות, נחשבות לחלק מפסגת האמנות המערבית.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

משה ז"ק

משה ז"ק (1918 – 2001) היה עיתונאי ישראלי, עורך "מעריב".

משלנו... (ספר)

משלנו... הוא ספרה של וילי קורסרי, סופרת הולנדית. הספר יצא בהולנד בשנת 1945, תורגם לעברית בידי שמואל שניצר ויצא לאור בהוצאת המתמיד, בשנת 1957. הספר יצא בשני חלקים, הראשון בן 237 עמ' והשני בן 240 עמ'.

ספר תולדות ההגנה

ספר תולדות ההגנה הוא גוף ידע מקיף שראה אור בשלושה חלקים (ובשמונה כרכים), בהוצאת "מערכות" של צה"ל והוצאות נוספות כגון דבר, בשנות החמישים והשבעים של המאה ה-20. כתבו אותו, על סמך מחקריהם וידיעותיהם, היסטוריונים ישראלים בשנות ה-50 של המאה ה-20. עורכו הראשי היה ההיסטוריון בן ציון דינור.

שירת דבורה

שירת דבורה היא שירת הודיה וניצחון, המספרת בשבח ניצחון בני ישראל על הכנענים, בעזרת ה'. את השירה שרים דבורה וברק בן אבינעם. המלחמה בין ישראל בהנהגתו של ברק בן אבינועם, לכנענים בהנהגת סיסרא מתוארת מזווית אישית בשירה. שירה זו היא מעין שירת ניצחון המתארת את הרקע למלחמה, מותחת ביקורת על השבטים שנמנעו מליטול חלק במלחמה משום שלא סבלו מאיום ביטחוני ישיר מסיסרא, ומשבחת את יעל אשת חבר הקיני על שהרגה את סיסרא. שירת דבורה מופיעה בספר שופטים, פרק ה', ומורכבת מ-31 פסוקים. את שירת דבורה קוראים בבתי הכנסת כהפטרה של פרשת בשלח שבה קוראים את שירת הים.

שלושה בסירה אחת (רדיו)

"שלושה בסירה אחת" הייתה תוכנית רדיו פופולרית ביותר ששודרה בקול ישראל בשנים 1956–1959, בימי שבת לפני הצהריים, אחת לחודש (וכעבור שבועיים בשידור חוזר).

יוזם התוכנית והמנחה שלה היה יצחק (צחי) שמעוני, שהיה בין העובדים הבכירים בקול ישראל. יחד עם שמעוני ערכו את התוכנית אלון שמוקלר ויהודה האזרחי. את הרעיון שאב שמעוני מתוכנית בריטית, בה צוות קבוע נשאל שאלות שונות ועונה תשובות מתחכמות, לעיתים לא בדיוק לעניין.

בגרסה העברית של התוכנית נוספו עוד כמה מרכיבים כגון: שיר ולחן, שכביכול חוברו ללא הכנה מוקדמת ועסקו בעניין אקטואלי, או וריאציה על סיפור או בדיחה בנוסחים שונים. את השיר כתבו המשורר שלימים התפרסם גם כסופר וכמתרגם, אהרון אמיר או הפזמונאי דן אלמגור, ואת המנגינה חיבר המוזיקאי מאיר הרניק. באין מתחרים לתחנה, זכתה התוכנית לפופולריות רבה.

שם התוכנית הושאל מכותרת ספרו של ג'רום ק. ג'רום "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)".

בשנים 1957–1959 יצאו לאור שלוש אסופות של קטעי הומור מן התוכנית בעריכת יהודה האזרחי ויצחק שמעוני.

בין המשתתפים בצוות התוכנית:

שאול ביבר

שלום רוזנפלד

רות בונדי

אמנון אחי נעמי

שמואל שניצר

דן בן אמוץ

דן אלמגור

עדה בן-נחום

שמואל אלמוג

גבריאל צפרוני

חיים חפר

שמואל שניצר (יהלומן)

עו"ד שמואל שניצר (נולד בשנת 1949) הוא יהלומן ישראלי יו"ר חברת "ש. שניצר יהלומים בע"מ". בין השנים 1998–2004 ובין השנים 2013-2015 כיהן שניצר כנשיא בורסת היהלומים הישראלית ולאחר סיום תפקידו הוענק לו תואר נשיא הכבוד של בורסת היהלומים הישראלית לכל ימי חייו. כך גם, כיהן שניצר בתפקיד נשיא הפדרציה העולמית של בורסת היהלומים (WFDB) בין השנים 2002–2006 ולאחר פרישתו הוענק לו תואר נשיא כבוד של הפדרציה לכל ימי חייו. בנוסף, שניצר מחזיק בפרס מפעל חיים מטעם בורסת היהלומים של ניו יורק (DDC), ובתואר נשיא כבוד של הבורסה הישראלית לאבני חן ויהלומים.

שניצר

שניצר (Schnitzer) הוא שם משפחה שמקורו בגרמנית ומשמעותו גַּלָּף.

האם התכוונתם ל...

שקל

שקל (באכדית: šiqlu שיקלו) היא מידת משקל עתיקה או מטבע קדום, ומטבע ישראלי מודרני בעת החדשה. שמשמש ככסף.

עורכי העיתון מעריב
עזריאל קרליבךאריה דיסנצ'יקשלום רוזנפלד • שמואל שניצר • עידו דיסנצ'יק • דב יודקובסקידן מרגליתעופר נמרודייעקב ארזאמנון דנקנררותי יובל ודורון גלעזריואב צוראבי משולםניר חפץשלמה בן-צבי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.