שמואל הוגו ברגמן

פרופ' שמואל הוגו ברגמן (25 בדצמבר 1883, פראג18 ביוני 1975, ירושלים) היה פילוסוף ישראלי יליד פראג, מאנשי הרוח הבולטים של הציונות, והרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים.

שמואל הוגו ברגמן
Samuel Hugo Bergman
תחומי עניין מטאפיזיקה, פילוסופיה של הנפש, אתיקה,פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית, היסטוריה של הרעיונות, היסטוריה
הושפע מ אריסטו, שפינוזה, קאנט, שלמה מימון, קירקגור, ניטשה, בובר, א.ד. גורדון, שטיינר, רוטנשטרייך
השפיע על רוטנשטרייך, יובל, הד, שקולניקוב
HugoBergman22
שמואל הוגו ברגמן, 1935

קורות חיים

באירופה

בצעירותו למד פילוסופיה באוניברסיטאות של פראג ושל ברלין, והיה תלמידם של הפילוסופים אנטון מארטי ופרנץ ברנטנו. ברגמן היה פעיל בחוגים ציוניים-סוציאליסטיים כארגון הסטודנטים "בר כוכבא" ובמפלגת הפועל הצעיר יחד עם חברו הסופר פרנץ קפקא, שעקב מחלתו לא שעה לניסיונות השכנוע של ברגמן לעלות לארץ. כן היה מיודד עם הפילוסוף פליקס ולטש (Weltsch), שבהמשך עבד גם הוא כברגמן בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, וכן עם מקס ברוד, שבעקבות ידידותו עם ברגמן התוודע לציונות. בצעירותו קיים ברגמן קשרים עם מרטין בובר, אשר השפיע על הגותו הפילוסופית. בין השנים 19071914 כיהן ברגמן כספרן ספריית האוניברסיטה בפראג. בשנת 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרי, ובשנת 1918 חזר לעבודתו בספרייה. בשנת 1919 עבר ברגמן ללונדון, שם כיהן כמזכיר הראשי של המחלקה לחינוך ולתרבות בהנהלה הציונית, והיה ממייסדיה של מפלגת "התאחדות".

ביישוב ובמדינת ישראל

Tomáš Masaryk in Jerusalem in 1927 with Hugo Bergman & the Czech Consul
נשיא צ'כוסלובקיה תומאס מסריק (משמאל) בביקורו בירושלים (1927), מימינו שמואל הוגו ברגמן והקונסול הצ'כי

בשנת 1920 עלה ברגמן לארץ ישראל, ובאותה שנה מונה למנהל בית הספרים הלאומי, שעם פתיחת האוניברסיטה העברית (1925) הפך ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", בתפקיד זה היה חמש עשרה שנים רצופות עד לשנת 1935, עת הוחלף על ידי פרופ' אליקים גוטהולד וייל. בתקופה זו הפך בית הספרים ממוסד דל ובו 30,000 כרכים למוסד גדול ובו 300,000 כרכים, וגם עבר למשכן חדש בבניין דוד וולפסון בהר הצופים.[1] במקביל לעבודתו בספרייה מונה בשנת 1928 כמרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

בשנת 1935, עקב שינויים מבניים באוניברסיטה וביטול משרת קאנצלר האוניברסיטה, שבה נשא יהודה לייב מאגנס,[2] בחר סנאט האוניברסיטה העברית ביום 11 בנובמבר 1935‏[3] בפרופ' שמואל הוגו ברגמן לתפקיד הרקטור הראשון של האוניברסיטה, סמכויות הניהול האקדמי שהיו בידי הקאנצלר מאגנס עברו מעתה לרקטור האוניברסיטה – תפקיד שבו כיהן ברגמן עד לשנת 1938 (מאגנס נותר לכהן בתפקיד נשיא האוניברסיטה עד למותו בשנת 1948).

היה בין החברים בתנועת הפועל הצעיר, ולאחר מכן בתנועת ברית שלום, שדגלה באוטונומיה דו-לאומית יהודית-ערבית תחת משטר המנדט הבריטי, והיה ממתנגדי המחתרות אצ"ל ולח"י.

לקראת סופו של משפט אייכמן ב-1961, ארגן ברגמן עצומה הקוראת שלא להטיל על אדולף אייכמן עונש מוות. ברגמן התנגד באופן עקרוני "לעונש מוות בכל צורה שהיא". לפני כן רשם ביומנו בגרמנית:

"יש ביהדות מאז ומעולם שני זרמים המתמודדים זה בזה בדו־קרב: זרם אחד הוא בדלני. הוא שונא את הגוי, מטפח את תסביך עמלק ובכל הזדמנות הוא מדגיש: 'זכור את אשר עשה לך'. ויש יהדות אחרת, שהייתי מאפיין אותה אולי בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. זוהי יהדות שתפילתה היא – תן לנו לשכוח את עמלק, יהדות של אהבה ושל מחילה".[4]
Hugo Bergman receives Honorary Doctorate from the Hebrew University of Jerusalem 1959 a
ברגמן בטקס קבלת דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, 1959

ברגמן זכה פעמיים בפרס ישראל: פעם ראשונה במדעי הרוח בשנת 1954, ופעם נוספת ב-1974, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[5]

דעותיו בשאלות דת ואמונה

בשאלות דת ואמונה התרחק ברגמן מן הרציונליזם והאנתרופוצנטריות, ודגל בהחייאת האמונה, כחוויה בלתי אמצעית ומפגש עם האל. ברגמן לא היה אדם דתי, אך הכיר בחשיבותם של התפילה, השבת והחגים, כחלק ממורשת העם היהודי. בנושא התפילה כתב, "אנו, בני ישראל, הבאנו לעולם רפואה גדולה וחזקה, את התפילה... ברחוב אומרים כיום: אוטוסוגסטיה (אשליה ושכנוע עצמי), אין אני רוצה להתווכח. רק על זה אני מעיד מחווייתי, שהתפילה פועלת. כמובן אין אני מדבר על התפילה השגרתית...".[6] בנושא השבת, חתם הוגו ברגמן בשנת 1931 על כרוז הסופרים שמחה על קיום משחקי ספורט בשבת ובימי חג, ביחד עם: בן ציון דינור, יוסף קלוזנר, חיים נחמן ביאליק ואחרים.[7] ברגמן הושפע רבות מתפיסת העולם האנתרופוסופית, והיה מיודד עם מייסדה ד"ר רודולף שטיינר.

מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי

"מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי" נוסד לזכרו של ברגמן בשנת 1977 על ידי פרופ' ירמיהו יובל לעידוד המחקר הפילוסופי באוניברסיטה.

המרכז מוציא לאור את הרבעון הפילוסופי "עיון", וכן מקיים ימי עיון וסימפוזיונים, בהם "מפגשי ירושלים בפילוסופיה" –כנסים בינלאומיים המוקדשים לנושאים שונים בפילוסופיה.

מנהלו של המרכז כיום [דרושה הבהרה] הוא פרופ' דוד הד.

מספריו

  • דברי משה, 1913.
  • יבנה וירושלים, 1919.
  • המאבק על חוק הסיבתיות בפיזיקה החדישה 1929
  • הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, 1927.
  • הוגי הדור, מאגנס, 1935.
  • מבוא לתורת ההכרה, מאגנס, 1940.
  • מבוא לתורת ההיגיון, מאגנס.
  • הפילוסופיה של שלמה מימון, מאגנס.
  • מדע ואמונה, מחברות לספרות, תש"ה-1945.
  • אהרון דוד גורדון – האדם ודעותיו, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית בהשתתפות הקרן הקיימת לישראל, ירושלים, תשי"א-1951.
  • אלוהים ואדם במחשבה החדישה הוצאת-ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1956.
  • אנשים ודרכים, מוסד ביאליק, 1967.
  • תולדות הפילוסופיה החדשה (בארבעה כרכים), מוסד ביאליק, 1970, 1973, 1977, 1979.
  • הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר, מוסד ביאליק, 1974.
  • הוגים ומאמינים (מסות), אגודת הסופרים העברים, דביר, 1974.
  • במשעול, עם עובד, 1976.

מתרגומיו

כתבי עת שערך

דברי מבוא

  • יצחק צימרמן, בעיניו של מאמין (לקט מאמרים), דברי מבוא: דב סדן, ש"ה ברגמן, אהרן צייטלין, בצרוף מפתח ל"פרוזדור" מאת אלעזר בניועף, הביא לדפוס: יוסף עמנואל, פרוזדור, (דו ירחון לעיון אמונה), תל אביב, תש"ל, 1969.

לקריאה נוספת

  • משה שוורץ, "פילוסופיה מתוך אמונה – על משנתו של שמואל הוגו ברגמן", בתוך ספרו: הגות יהודית נוכח התרבות הכללית, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 145–164.
  • אברהם שפירא (פצ'י), "בין נוף הולדת לנוף מולדת: התערותם של ש"ה ברגמן וג' שלום בארץ ישראל", בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ה, עמ' 504–538.
  • יהוידע עמיר, "הזדהות ביקורתית - על נפתולי הידידות בין ש"ה ברגמן למ"מ בובר", דעת 57–59 (תשס"ו), עמ' 289–312.
  • חיים באר, אישיות רלוונטית: שמואל הוגו ברגמן, מתוך הספר "קשר לאחד - מסעות, בתים ואנשים בירושלים", הוצאת עם עובד, תשע"ח, עמודים 338-330.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יהודה האזרחי, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 23–24.
  2. ^ רות כ"ץ, "בעיית לכמן": פרק עלום במוזיקולוגיה השוואתית, ירושלים: הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, 2003, עמ' 53–55.
  3. ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 304 ו-306.
  4. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ו, 2, עמ' 339–340; הציונים החדשים, הקדמה, עמ' 10–11.
  5. ^ ארכיון שמואל הוגו ברגמן אתר הספרייה הלאומית
  6. ^ "מכתבים לחברה צעירה בקיבוץ" בתוך השמים והארץ - הגיונות על אחריותו של האדם. הוצאת "שדמות" – תשכ"ט
  7. ^ ירחון "ההד" של חודש שבט תרצ"א
1954 במדע

ערך מורחב – 1954

אהרן דוד גורדון

אהרן דוד גורדון (בכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856 – כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעיתים על דרך הרוסית: אָ-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני". גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".

ביקורת התבונה המעשית

ביקורת התבונה המעשית (בגרמנית: Kritik der praktischen Vernunft) הוא הספר השני מבין שלוש הביקורות של עמנואל קאנט, שפורסם בשנת 1788. הספר ממשיך בביקורתו של קאנט שהחלה ב"ביקורת התבונה הטהורה" ועוסק בפילוסופיה המוסרית שלו.

לביקורת השנייה הייתה השפעה מכרעת על התפתחות ההגות בתחום תורת המוסר והמידות במאות ה-19 וה-20 והפכה במהלך השנים לנקודת ההתייחסות העיקרית בפילוסופיה מוסרית דאונטולוגית.

הספר תורגם לעברית על ידי שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך ויצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1973.

ביקורת כוח השיפוט

ביקורת כוח השיפוט (בגרמנית: Kritik der Urteilskraft) הוא ספרו העיקרי של הפילוסוף עמנואל קאנט בשדה האסתטיקה, נקרא גם "הביקורת השלישית" (לאחר ביקורת התבונה הטהורה וביקורת התבונה המעשית). הספר ראה אור בשנת 1790 ומשמש סיום וסיכום מפעלו השיטתי הגדול. הספר שב ודן בשאלות שהועלו ב"ביקורת התבונה הטהורה" וב"ביקורת התבונה המעשית": שאלת ההתאמה בין המחשבה והניסיון ושאלת ההתאמה בין הרצון לבין הטבע. ומחדש בהעלאת שאלות אסתטיות, כאשר השימוש במילה "אסתטיקה" אצל קאנט קשור לתרומתה של החישה להכרה. בפרט עוסק הספר בשאלות על היפה, הנשגב והתכלית שבטבע. חלקו הראשון של הספר עוסק בתורת היופי וכולל את "משפט הטעם הטהור". בחלק זה מציג קאנט גישה אסתטית המכילה מתח בין סובייקטיביזם אסתטי לבין אובייקטיביזם אסתטי. חלקו השני של הספר עוסק בשיפוט עולם הטבע לפי תכליתו (טלאולוגיה).

הספר תורגם לעברית על ידי שמואל הוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך ויצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1961.

האנציקלופדיה העברית

האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בירושלים, בירת ישראל, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית", הוגדרה הספרייה רשמית כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

טענה

טַעֲנָה (בלועזית: פְּרוֹפּוֹזִיציה) היא תוכן של פסוק חיווי, כלומר מחשבה המובעת במשפט והיכולה להיות אמיתית או שקרית.

בלוגיקה, טענות מצטרפות להיסקים ולהוכחות. בהיסק, לדוגמה, הטענות מתחלקות למסקנה ולהנחות.

נתן רוטנשטרייך

נתן רוטנשטרייך (31 במרץ 1914 – 11 באוקטובר 1993) היה פרופסור לפילוסופיה ורקטור באוניברסיטה העברית.

עיון (כתב עת)

עיון (באנגלית: Iyyun: The Jerusalem Philosophical Quarterly) הוא כתב עת ישראלי לפילוסופיה, רבעון היוצא לאור על ידי החברה הפילוסופית בירושלים ומרכז ברגמן בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, ובסיועו של משרד החינוך והתרבות.

כתב העת נוסד על ידי הפילוסופים סיני אוקו, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן ויוליוס גוטמן בשנת 1945. תחילה ראה אור בהוצאת מחברות לספרות ולאחר מכן, בסיוע מוסד ביאליק, משרד החינוך והתרבות והאוניברסיטה העברית, במסגרת "החברה הפילוסופית בירושלים". עד לשנת 2016 ראו אור 65 כרכים.

בעמוד הראשון של כתב העת מוצהר כי "עיון מפרסם מאמרים, דיונים, מאמרי ביקורת וסקירות ספרים בכל תחומי הפילוסופיה, פרי עטם של מחברים מכל אסכולה פילוסופית או מתודת מחקר".

החל משנת 1990 עיון רואה אור בעברית או באנגלית לחלופין.

כיום (2012) העורך הוא פרופ' מרק שטיינר והעורכת האחראית היא חוה שור.

עמנואל קאנט

עמנואל קאנט (גרמנית: Immanuel Kant;‏ 22 באפריל 1724 - 12 בפברואר 1804) היה פילוסוף גרמני. נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים. אחד ממשפטיו הידועים ביותר שהשפיעו רבות על תקופתו ואף על ימינו הוא: "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

הגותו של קאנט ידועה ברוחב אופקיה. קאנט טען שהמוח האנושי יוצר את המבנה של החוויה האנושית, שההיגיון הוא מקור המוסר, שהאסתטיקה נובעת משיקול דעת נטול עניין, שהזמן והחלל הם פרי יצירה אנושית ואינם קיימים "כשלעצמם", וכי העולם כפי שהוא לעצמו הוא "עצמאי" מהמושגים הקטגוריים שהאנושות תולה בו.

קאנט ראה בעצמו מרכיב חשוב ב"מהפכה הקופרניקאית" בפילוסופיה, בדומה לתפקידו של קופרניקוס בהפרכת האמונה עתיקת היומין שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. לאמונותיו של קאנט יש השפעה רבה על הפילוסופיה העכשווית, ובמיוחד על תחומי המטאפיזיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה, התאוריה הפוליטית והאסתטיקה.

עקיבא (תנועת נוער)

תנועת עקיבא הייתה תנועת נוער ציונית בעלת גוון מסורתי (הקשורה להסתדרות הציונית הכללית), אשר פעלה במערב גליציה שבפולין. התנועה נוסדה בשנת 1924 בקרקוב, ששימשה גם כמרכז הפעילות. חברי התנועה היו פעילים בייסודו של הארגון היהודי הלוחם. יואל דרייבלט היה מנהיגה הרוחני.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

פרידריך וילהלם שלינג

פרידריך וילהלם יוזף פון שלינג (גרמנית: Friedrich Wilhelm Joseph von Schelling) ‏(27 בינואר 1775, לאונברג, באדן-וירטמברג - 20 באוגוסט 1854, בד רגץ, שווייץ). פילוסוף גרמני בולט, מראשי זרם האידיאליזם הגרמני בפילוסופיה.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

שלמה מימון

שלמה בן יהושע, שנודע כשלמה מימון (בגרמנית: Salomon Maimon;‏ 1753 – 22 בנובמבר 1800) היה פילוסוף יהודי בן תנועת ההשכלה, שהשפעתו הייתה גדולה גם בחוגי הפילוסופיה הכללית. התפרסם בעיקר בשל השגותיו על תורת ההכרה הקאנטיאנית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.