שמואל אטינגר

שמואל אֶטינגֶר (כ"ו בסיוון תרע"ט, 24 ביוני 1919י"א בתשרי תשמ"ט, 22 בספטמבר 1988) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

שמואל אטינגר
שמואל אטינגר תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ביוגרפיה

שמואל אטינגר נולד בקייב למשפחה מחסידי קרלין. הוא היה נינו של ר' ברוך מרדכי אטינגר - מראשוני החסידים של חסידות חב"ד, ורב העיר בוברויסק.

אטינגר ידע מינקות יידיש ועברית. הוא גדל בלנינגרד, ובה רכש את ידיעותיו ברוסית, במקביל למד בבית ספר יהודי כל יום. בשנת 1936 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית; תחילה למד פילוסופיה, כלכלה והיסטוריה כללית. במקביל היה תלמיד בישיבת חברון. בשנות הארבעים ייסד את "איגוד הקומוניסטים העבריים" ועמד בראשו[1]. לאחר ביקור בפולין בשנת 1946 פנה עורף לקומוניזם. לאחר מלחמת העצמאות חזר לאוניברסיטה העברית ובחר להתמקד בהיסטוריה של עם ישראל כתחום התמחותו העיקרי.

מלבד עבודתו במחקר והוראה באוניברסיטה העברית ומחוצה לה, המשיך אטינגר את מעורבותו בענייני ציבור. בבית המשפחה הפרטי שלו התנהל חוג לעיון בשנות החמישים והשישים, בחוג זה הושמעו הרצאות בתחומי מדע, אך גם בתחומי מדינה ופוליטיקה; בין השאר הופיע בו דוד בן-גוריון בשנת 1967. בראיון עם יעקב אגמון בגלי צה"ל ב-30 בינואר 1982 תיאר אטינגר את תפיסת עולמו, ככזו שהחובה לכלל היא בסיסה: "עדיין מצפוני מייסרני על שאיני מספיק עסוק בפוליטיקה ובענייני ציבור רבים יותר. משהו מייסרני גם על שאיני עוסק במידה מספקת בהיסטוריה. אני חושב שאחד האסונות של החברה שלנו הוא בכך שאנשים בעלי רצון טוב מקדישים פחות מדי זמן לחובתם האזרחית, ויוצאים ידי חובתם בהתמסרות לעיסוקם המקצועי".[2] כחלק מעיסוקיו בענייני ציבור, אטינגר גילה עניין מיוחד ביהודי ברית המועצות. הוא ראה שליחות עילאית בהקנית התרבות היהודית תחת השלטון הסובייטי אשר עשה כמעט כל שביכולתו להכחידה, והשקיע מאמצים רבים גם בקליטת האינטליגנציה היהודית מבין עולי ברית המועצות. בינואר 1972 היה מחותמי מברק של פרופסורים לראש הממשלה, גולדה מאיר, בו נטען שהממשלה לא עשתה מספיק להשגת הסכם שלום עם מצרים[3].

אטינגר נקבר בהר המנוחות בירושלים.[4]

דרכו באקדמיה

אטינגר למד לתואר שני בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. מוריו היו ישראל היילפרין, יצחק בער ובן ציון דינור, מייסדי האסכולה הירושלמית בחקר תולדות ישראל. הוא השתלם במכון ללימודים סלביים באוניברסיטת לונדון בשנים 19511952; ורכש שליטה בשפה ובתרבות הפולנית. בשנת 1952 חזר והשתלב בהוראה באוניברסיטה העברית, ב-1956 הוענק לו תואר דוקטור וב-1965 התמנה בה לפרופסור. אטינגר היה עורך כתב העת "ציון", ושימש יושב ראש "החברה ההיסטורית הישראלית". הוא היה ממייסדי מרכז שזר, חבר הנהלת מוסד ביאליק. הוא חבר ספרי לימוד לבתי ספר תיכון, והיה חבר הוועדה לתוכניות לימודים בהיסטוריה במשרד החינוך ואף עמד בראשה. כמו כן, עמד בראש האגודה לחקר תפוצות ישראל אשר הוציאה אנציקלופדיה יהודית בשפה הרוסית, כאשר אטינגר היה יושב ראש מועצת המערכת והיועץ המדעי שלה מיום היווסדה ועד יומו האחרון.

מחקריו הראשונים עסקו בתולדות היהודים במזרח אירופה: התיישבות היהודים באוקראינה לאחר סיפוחה לממלכת פולין ב-1569 ועד ל"גזירות ת"ח-ת"ט (16481649); היחס ליהודים בממלכת מוסקבה; התפתחות שנאת ישראל בדעת הקהל הרוסית בעת החדשה. לאחר מכן, פנה לתיאור האינטגרטיבי של התהליכים ההיסטוריים הגדולים; למשל בספרו תולדות עם ישראל בעת החדשה (1969). נושאי חתך הדנים בתופעה מהותית לאורך תולדות עם ישראל, כמו "כהונה" ו"הזיקה לארץ ישראל", היו במרכז תשומת לבו בשנותיו האחרונות.

תלמידו פרופ' מנחם שטרן תיאר אותו: "מורה שההוראה הייתה חשובה לו, ושיקע את עצמו בה בכל ההתלהבות. גדול היה בכל שלבי ההוראה האקדמית. חשובים היו שיעוריו, והסמינרים שלו היו מפרים ומעניינים. הרבה זמן הקדיש להדרכה אישית, תוך משא ומתן עם התלמיד, והדו-שיח אתו היה לשם דבר. רבים מאוד היו תלידי המחקר שהודרכו על ידו במשך השנים, והוא אחד מאלה שמחזיקים במספר השיא של תלמידים דוקטורים בכל הפקולטה למדעי הרוח". שטרן ראה בו "אחת הדמויות הגדולות והמשפיעות ביותר בהיסטוריוגראפיה הישראלית, במחקר ההיסטורי היהודי של התקופה החדשה ובהוראת תולדות ישראל באוניברסיטה העברית ומעבר לה. מלומד ואדם שרושם אישיותו ודעותיו חרגו בהדרגה גם מחוץ לחיים ולפעילות האקדמיים המצומצמים".[5]. תלמידו פרופ' אוטו דב קולקה כתב: "שמואל אטינגר היה אחת מאותן דמויות מופלאות בהיסטוריוגראפיה היהודית, שבראייתן הרחבה היה בכוחן להקיף את תולדות ישראל על כל תקופותיהן. בו בזמן הוא ניחן ביכולת נדירה של בחינה ביקורתית ושחזור מדוקדק של פרטי מציאות היסטורית, בהקשרים שונים של עמי אירופה, במזרחה ובמערבה".[6]

ספריו

  • האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיון, תל אביב: הוצאת מורשת, 1979.[7]
  • האנטישמיות הסובייטית לאחר מלחמת ששת הימים, הוצאת מרכז שזר, תשמ"ה-1985.
  • בין פולין לרוסיה: מחקרים בתולדות יהודי מזרח אירופה (עורכים: ישראל ברטל, יונתן פרנקל), הוצאת מרכז שזר, תשנ"ה-1994.
  • היסטוריה והיסטוריונים (עורכים: שמואל אלמוג, אוטו דב קולקה), ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ג.
  • תולדות עם ישראל, כרך ג (עורך: חיים הלל בן-ששון), תל אביב: דביר, תשכ"ט.
  • ההתעוררות היהודית בברית המועצות, הוצאת מרכז שזר, ירושלים תשמ"ג 1982.
  • הקים והמשתנה באנטישמיות בדורנו, ‫המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ל 1970.

לקריאה נוספת

  • יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור, ירושלים: מרכז שזר, תשע"ב. (ביוגרפיה)

ספר יובל לכבודו:

מאמרים מתוך: שמואל אטינגר, היסטוריה והיסטוריונים (ירושלים: מרכז זלמן שזר; מוסד ביאליק, תשנ"ג):

  • מנחם שטרן, 'שמואל אטינגר ותרומתו להיסטוריוגראפיה היהודית', עמ' 14–19.
  • יהושע אריאלי, 'שמואל אטינגר האדם והחבר', עמ' 19–22.
  • אוטו דב קולקה, 'שמואל אטינגר כחוקר האנטישמיות', עמ' 22–27.
  • ישראל ברטל, 'מזרח אירופה כמוקד של תולדות היהודים בעת החדשה; עיון ראשון במשנתו של פרופסור שמואל אטינגר ז"ל', עמ' 27–30.

אחרים:

  • שמואל אלמוג, 'שליחותו של היסטוריון: על שמואל אטינגר ז"ל', בתוך ספרו לאומיות, ציונות, אנטישמיות; מסות ומחקרים (ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ב), עמ' 13–21 ‬(פורסם גם בעיתון "דבר" (21.10.88) וב"היסטוריה והיסטוריונים" מאת שמואל אטינגר (תשנ"ג).)
  • דן חרוב, ‬'ספרא וסייפא – שמואל אטינגר ויהודי ברית-המועצות',‫ מדעי היהדות 40 (תש"ס), עמ' 179–184.
  • ישראל ברטל, 'היסטוריה ושליחות: שמואל אטינגר חוקר יהדות מזרח אירופה', בתוך שמואל אטינגר, בין פולין לרוסיה (ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה), עמ' יא–כג.
  • דני גוטוויין, 'שמואל אטינגר, האנטישמיות ו'התיזה שמעבר לציונות': היסטוריוגרפיה, פוליטיקה ומעמד'
  • ישראל ברטל, "לאומיות והיסטוריה: שמואל אטינגר ז"ל", ידיעון - האיגוד העולמי למדעי היהדות 29, קיץ תשמ"ט. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נרי ליבנה, האיש שהקים את הקומוניסטים העבריים, כותרת ראשית, 29 בספטמבר 1988
  2. ^ היסטוריה והיסטוריונים, עמ' 51.
  3. ^ יחיאל לימור, מלחמות של פרופסורים, מעריב, 11 בינואר 1972
  4. ^ המצבה ומקום הקבר של שמואל אטינגר, באתר "פרויקט גלעד"
  5. ^ היסטוריה והיסטוריונים, עמ' 13- 14)
  6. ^ היסטוריה והיסטוריונים, עמ' 23.
  7. ^ ראו ביקורת: ישראל גוטמן, 'שמואל אטינגר, "האנטישמיות בעת החדשה: פרקי מחקר ועיון"', קריית ספר נג, ד (תשל"ח), 753–759.
גטו

גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם לרווח לכל רובעי היהודים באירופה.

בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.

המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.

ההתנגדות לחסידות

ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים (ידועים בימינו כ"ליטאים"). המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770–1805.

היסטוריוגרפיה

הִיסְטוֹרְיוֹגְרַפְיָה (ביוונית: historia =חקירה, graphein =לכתוב) היא "כתיבת דברי הימים" או "עריכת ספרי היסטוריה". המונח מציין מחקר היסטורי או ספרות המתארת את ההיסטוריה. ההיסטוריוגרפיה כוללת תתי-סוגה על פי התחומים בהם היא עוסקת, כגון היסטוריוגרפיה של המדע, היסטוריוגרפיה של תולדות אתר או של מגדר, או של קבוצה אתנית.

מחקר של ההיסטוריוגרפיה, או ההיסטוריוגרפיה של ההיסטוריוגרפיה, בוחן את האופן שבו מיוצגים אירועים היסטוריים על ידי היסטוריונים בחיבורים ההיסטוריים, את הדרכים שבהן הם בוחרים לספר ולפרש את מהלך האירועים על פי תפיסת עולמם, את אופני השימוש שלהם במקורות העומדים לרשותם ואת השיטות והגישות השונות לכתיבת היסטוריה שבהן עשו שימוש.

היסטוריון

היסטוריון הוא אדם העוסק בחקר ההיסטוריה האנושית ובתיאורה; בהערכת האירועים הקובעים בהיסטוריה; בהצעת תיקוף של פרק זמן מוגדר; בהצבעה על העיקר ועל הטפל במסכת האירועים של האנושות; ובפרשנות וההדרה של תעודות היסטוריות.

הרודוטוס, המכונה "אבי ההיסטוריה", חי במאה ה-5 לפנה"ס ולפי המקובל היה הראשון לכתוב חיבור היסטוריוגרפי: "היסטוריות". מאז העת העתיקה עברו תפיסת מהותה של ההיסטוריה, שיטות המחקר המקובלות בה, סוגות ואופנים של כתיבתה, ובעיקר התמות הגדולות שלה, שינויים רבים ומהותיים.

המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "היסטוריון" את חידושו תּוֹלָדָן.

העת החדשה

העת החדשה (או העידן המודרני), היא התקופה השלישית והנוכחית בתיקוף ההיסטוריה, על פי המקובל בהיסטוריוגרפיה המערבית. ראשיתה של העת החדשה נקבעה בחלק ניכר מההיסטוריוגרפיה המערבית בשנת 1492, השנה בה גילה קולומבוס את יבשת אמריקה.

העת החדשה מחולקת בהיסטוריוגרפיה לתקופות משנה; למשל, העת החדשה המוקדמת (משלהי המאה ה-15 עד לשלהי המאה ה-18), והעת החדשה המאוחרת (החל מהמאה ה-19).

הקומוניסטים העבריים

הקומוניסטים העבריים (בשם הרשמי "האיגוד הקומוניסטי החינוכי בארץ ישראל" ואחר כך "המפלגה הקומוניסטית העברית") הייתה מפלגה קומוניסטית שפעלה בזמן המנדט הבריטי ולזמן קצר במהלך הכנסת הראשונה.

מקור המפלגה הוא במתחים הפנימיים בין יהודים לערבים שהיו בפק"פ שהביאו לבסוף בשנת 1940 לפרישת קבוצת חברים בראשות שמואל אטינגר מהמפלגה והקמת ארגון בשם "אמת" שפעל להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1942 לאחר שהפק"פ הפכה למפלגה חוקית חזרו חברי "אמת" לשורותיה אולם איחוד זה לא החזיק מעמד וכעבור שנה הם שוב פרשו מהמפלגה ולאחר החלטת ברית המועצות לתמוך בתוכנית החלוקה הקימו את מפלגת "הקומוניסטים העבריים".

המפלגה פעלה עד אחרי מלחמת העצמאות, שלאחריה התאחדה עם הפק"פ והליגה לשחרור לאומי והקימה את מק"י. האיחוד שוב לא החזיק מעמד ולאחר הבחירות לכנסת הראשונה אליעזר פרמינגר פרש ממק"י והקים את המפלגה מחדש, אולם תחייתה נמשכה זמן קצר ופרמינגר יחד עם רוב חבריה הצטרפו למפ"ם.

המפלגה, כמקובל באותה תקופה, הקימה תנועת נוער שנקראה אף היא "הקומוניסטים העבריים", שניסתה לשלב בין ציונות לבין השקפת עולם קומוניסטית. בראש התנועה עמד שמואל אטינגר (לימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית)

ועד ארבע ארצות

ועד ארבע ארצות הוא שמו של גוף מנהלתי אשר שימש במשך כ-200 שנה, בין השנים 1520 או 1580 ל-1764, כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין. תפקידיו של הוועד היו גביית מסים מכלל הקהילות היהודיות ומסירתם לשלטונות המתאימים וכן שיפוט פנימי הנוגע לתשלום או לאי תשלום המיסים. מאוחר יותר סיגל לעצמו הוועד את תפקיד ייצוג הקהילה היהודית בפולין לפני מלכי פולין. נוסף על כך היו לוועד סמכויות שיפוט בתוך הקהילות היהודיות בענייני שיפוט שבין יהודים לבין עצמם.

יהדות ברית המועצות

יהדות ברית המועצות מתייחסת ליהודים שהתגוררו בשטחי המדינה הסובייטית בתקופת קיומה בין 1922 ל-1991. היא מנתה קהילות רבות ושונות במנהגיהן ובמסורות התפילה שלהן – הן מנו אשכנזים במוצאם, שהיוו למעלה מ-90%, לצד בוכרים, ג'והורים, גאורגים, קרימצ'קים וקראים – אך חוויית החיים וההשפעות התרבותיות הסובייטיות היו משותפות לכלל האוכלוסייה היהודית. משטר הקומוניסטי דיכא גילויי דת כמדיניות כללית, ולאורך מרבית שנותיו ניהל מדיניות אנטישמית למעשה ויחסיו עם מדינת ישראל היו עוינים.

יהדות מזרח אירופה

לביטוי יהדות מזרח אירופה שתי משמעויות. המשמעות הראשונה, חופפת לתחומים הפוליטיים הנוכחיים של מדינות מזרח אירופה. המשמעות השנייה איננה חופפת את תחומיה הפוליטיים של מזרח אירופה, אלא מציינת בעיקר את הקיבוצים היהודיים ברוסיה ובפולין ובסביבתם. ערך זה עוסק במשמעות השנייה של המושג יהדות מזרח אירופה, היינו באותו קיבוץ יהודי, שחי בשטחי פולין, אוקראינה, בלארוס, לטביה, ליטא, אסטוניה, רוסיה, רומניה, הונגריה ומולדובה המודרניות. רבים מהיהודים באותם מדינות השתמשו בשפת היידיש. עד לימי השואה חיו רוב היהודים בעולם במזרח אירופה.

בראשית המאה ה-20 חיו במזרח אירופה דלעיל, למעלה מ-6 מיליון יהודים. היהודים היו מאורגנים בקהילות גדולות וקטנות, הן בערים גדולות כגון ורשה, שאוכלוסייתה מנתה כ-300 אלף יהודים, וכלה בעיירות קטנות שמנו עשרות או מאות יהודים בלבד.

יוסף גולדשטיין (היסטוריון)

יוסף גולדשטיין (נולד בספטמבר 1947) הוא היסטוריון וביוגרף ישראלי, חוקר הציונות, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל.

יוסף טובי

יוסף יובל טוֹבִּי (נולד ב-28 במאי 1942) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

יצחק בער

יצחק פְריץ בער (קרי: בֶּר; בגרמנית: Baer) (ט"ז בטבת ה'תרמ"ט, 20 בדצמבר 1888‏ – ד' בשבט תש"ם, 22 בינואר 1980) היה היסטוריון יהודי גרמני וישראלי, מגדולי החוקרים של היהודים בספרד הנוצרית בימי הביניים, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לשנת תשי"ח.

ישראל ברטל

ישראל ברטל (נולד ב-1946) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר דקאן הפקולטה למדעי הרוח. משנת 2016 הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. תחומי מחקרו: תולדות עם ישראל בארצות מזרח אירופה במאות הי"ח והי"ט; השלטון העצמי היהודי במרחב התרבות האשכנזית; תנועת ההשכלה היהודית; זרמים דתיים ותרבותיים ביהדות מזרח אירופה; צמיחת האורתודוקסיה במזרח אירופה; "מבשרי הציונות"; הלאומיות היהודית המודרנית וראשית הציונות; היישוב היהודי בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית; צמיחת התרבות העברית החדשה בארץ ישראל; ספרות והיסטוריה.

מבשרי הציונות

מְבַשְׂרֵי הציונות הוא מושג בהיסטוריוגרפיה המתאר שורה של הוגי דעות יהודים שפעלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 והציגו בכתביהם תפישות ותוכניות מוקדמות שכיוונו כולן להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עוד בטרם ייסוד תנועת חובבי ציון ב-1881 ותחילת הציונות המדינית ב-1896. לפי החלוקה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים שקיבלו את מושג "המבשרים", העיקריים שבהם פעלו בין 1860 ל-1874.

עמשי לוין

עֲמָשַׂי לוין (12 במאי 1936 – 16 באפריל 2002; ד' באייר ה'תרצ"ו - ד' באייר ה'תשס"ב) היה משורר ומתרגם ישראלי. יליד תל אביב, בנם של המחבר והתעשיין צבי לוין, נשיא הלשכה הגדולה של הבונים החופשים בישראל, ושל הציירת בת שבע לוין; אחיינו של שופט בית המשפט העליון דב לוין. פרסם גם בשמות העט "עמוס יהב" ו"אבישר לוין".

ידוע בזכות מילותיו לשיר "בדד", שיר שהפך לקלאסיקה לאחר ביצועו של זוהר ארגוב וזכה לביצועים נוספים רבים, בין השאר בפיהן של גליקריה וסי היימן.כמתרגם של ספרות יפה ומדעית, כמו גם תוכניות טלוויזיה וסרטים, לוין אחראי לתרגומים לעברית של יצירות ספרות יפה חשובות כמו "גן הצבאים" ו"שירת התליין" של נורמן מיילר; "המרד על הקיין" ו"מלחמה וזיכרון" להרמן ווק; "עיר קטנה בגרמניה", "מרגל מושלם" ו"בית רוסיה" של ג'ון לה קארה; "לא בלי בתי" של בטי מחמודי; "תרופה מרה" לארתור היילי; ההמון והכח של אליאס קנטי; ו"מלך עכברוש" של ג'יימס קלאוול. במדעי החברה, לוין תרגם וערך את "ביהייביוריזם" ו"מעבר לחרות ולכבוד" של ב' פ' סקינר; סוציולוגיה - "יסודות, עקרונות, גישות של ליאונרד בלום" ופיליפ סלזניק; "אישיות והסתגלות" של ריצ'רד ס' לאזארוס; "מהותה של חקירה פסיכולוגית" של ריי היימן; "פסיכולוגיה של ארגונים" של אדגר שיין; ואת "אנטישמיות בברית המועצות: מבחר מאמרים ומסות" בעריכת שמואל אטינגר. לוין תרגם את "מרכבות האלים" ו"אלים מן החלל החיצון" מאת אריך פון דניקן. כן תרגם אף ספרי מתח כספר "החטא השלישי" שכתב לורנס סנדרס.

שמו הפרטי של לוין, עֲמָשַׂי, הוא שם נדיר ממקור תנכ"י.

ציון (כתב עת)

כתב-העת ציון, היוצא לאור בירושלים מאז שנת ה'תרצ"ו (1935), בהוצאת החברה ההיסטורית הישראלית ומרכז שזר. לפני כן הופיעו ששה כרכים של "ציון" בראשית שנות ה-20 (מהדורה מחודשת של ששת הכרכים הללו ראתה אור בהוצאת החברה ההיסטורית הישראלית בשנות ה-70).

עוסק בתולדות עם ישראל, למן תקופת המקרא ועד לעת החדשה. מייסדיו היו ההיסטוריונים פרופ' בן-ציון דינור ופרופ' יצחק בער.

כתב העת רואה אור 4 פעמים בשנה. עורכיו כיום הם הפרופסורים מיכאל טוך, נדב נאמן וורד נעם. בעבר ערכו את כתב העת הפרופסורים אהרן אופנהיימר, עמנואל אטקס, אלברט באומגרטן, ג'רמי כהן ואחרים.

תחום המושב

תחום המושב (ברוסית: Черта оседлости, ביידיש: דער תּחום-המושבֿ נהגה: "דֶר תחוּם הַמוֹיְשֶׁב") היה כינויים של השטחים שיוחדו עבור יהודי האימפריה הרוסית בין 1791 למהפכה הרוסית 1917. שטחים אלה נרכשו לאחר שלוש חלוקות פולין-ליטא והתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית גדולה, בניגוד לאזוריה הפנימיים של רוסיה שהיו כמעט ריקים מיהודים. שורת צווים ותקנות אסרה על היהודים המקומיים להגר לתוך רוסיה הישנה והגבילה אותם לשטחי "התחום". במפקד האוכלוסין שעשתה האימפריה הרוסית ב-1897 נמצאו בתחום המושב קרוב ל-4.5 מיליון יהודים, כ־10% מכלל אוכלוסייתו. מתוכם 1,895,815 באוקראינה, כמיליון בבלארוס, 1,267,165 בפולין, כ-400 אלף בליטא, 228,128 במולדובה של היום (בסרביה) ו-37,689 בלטביה (קורלנד). הם חיו ברובם בכפרים ובעיירות ("שטעטלך") בתנאים קשים ובצפיפות מרובה, והתפרנסו בעיקר ממסחר ורוכלות.

תיקוף

תִּקּוּף (פריודיזציה) הוא מתודולוגיה בחקר ההיסטוריה, בעזרתה קובעים היסטוריונים פרקים מוגדרים ברצף האירועים שנרשמו לאורך הזמן. החלוקה לתקופות המוצעת בהיסטוריוגרפיה איננה "טבעית"; כל חלוקה נובעת מפרשנות של היסטוריון או אסכולה של היסטוריונים לרצף אירועים ומהלכם. ובקביעת תיקוף ישנה אמירה או מכלול אמירות על מהותה של תקופה.

תקופת התחייה

תקופת התחייה או דור התחייה הוא הכינוי לתקופה בת 60 השנים בספרות העברית – מתום תקופת ההשכלה עם "הסופות בנגב" ב-1881 ועד החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-1947.במוקד תקופת התחייה עמדה התמורה בחיי היהודים במזרח אירופה ובעיקר חיבת ציון והציונות. השפה העברית גם היא שינתה את פניה עם תחיית הלשון העברית הכתובה והמדוברת, כשבמקביל מתרחשת גם תחיית היידיש ומתקיימת מעין תחרות עמה. הדור הראשון של סופרי תקופת התחייה פעל בעיקר באירופה, ואילו בהמשך התקופה עבר מרכז הכובד של הספרות העברית לארץ ישראל.

יצירתו של מנדלי מוכר ספרים מסמנת את המעבר מספרות ההשכלה לספרות התחייה. בין הסופרים והמשוררים העבריים הבולטים של התקופה נמצאים ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין והזז.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.