שמאל רדיקלי בישראל

השמאל הרדיקלי בישראל הוא כינוי ליחידים או תנועות חברתיות-פוליטיות המאופיינים בדעות רדיקליות ביחס למדינת ישראל. ישנם מאפיינים רבים משותפים בין השמאל הרדיקלי בישראל לבין השמאל רדיקלי בעולם. פעמים רבות קיימים שיתופי פעולה בין ארגונים אלו לבין ארגוני השמאל הרדיקלי בעולם והארגונים הרפורמים.

IsmAction
מחאה של אנרכיסטים נגד גדרות בשיתוף עם ה-ISM, בה הם מחברים עצמם לגדר ההפרדה באמצעות צינורות מתכת

אידאולוגיה

בסיס אידאולוגי - תפיסת עולם

השמאל הרדיקלי הישראלי כולל יחידים וקבוצות, בהן המאוגדות כעמותות. נגד חלק מקבוצות אלה נטען כי הן משתפות פעולה עם גורמים עוינים לישראל (כגון ה-BDS[1]) וגורמים לה נזק מדיני ותדמיתי, דבר שהוביל לביקורת ציבורית על השמאל הרדיקלי ואף ליוזמות חקיקתיות נגדו. חלק מעמותות אלה מציגות את עצמן כארגוני זכויות אדם. מעבר לעמותות אלה, קיימות גם כמה תנועות הפועלות בקנה מידה קטן יותר אך גם כמה מפלגות אשר זוהו עמו, כאשר הבולטת שבהן היא חד"ש היהודית-ערבית.

בניגוד לשמאל הרדיקלי, השמאל המתון מגדיר את עצמו בדרך כלל כציוני, ולעיתים מבחין בין שטחים שאמורים להישאר בידי ישראל בכל הסכם עתידי לבין שטחים הראויים להיכלל במדינה פלסטינית.

Redicalleft
פעילת שמאל ישראלית מפגינה ביום ירושלים 2012.

בסיסו האידאולוגי של השמאל הרדיקלי הישראלי הוא קווי המתאר האידאולוגיים של כלל תנועות השמאל הרדיקלי בעולם אך עם דגש על אנטי ציונות ופתרון שתי המדינות החילוניות. השמאל הרדיקלי הישראלי הטרוגני בעמדותיו ועוסק במגוון נושאים מלבד ה"כיבוש".

שני היבטים של השמאל הרדיקלי

ניתן למיין את השמאל הרדיקלי הישראלי על פי שני היבטים עיקריים:

השקפות חברתיות

לשמאל הרדיקלי משתייכים ארגוני שמאל העוסקים עיסוק בסיסי בנושאי חברה וכלכלה, נטיות מיניות, מגדר, ואף זכויות בעלי חיים (אם כי רק מיעוט מארגוני זכויות בעלי החיים הם ארגוני שמאל). על קבוצות אלה ניתן למנות קומוניסטים, ובפרט טרוצקיסטים, אנרכיסטים, פמיניסטים רדיקליים ואחרים. קבוצות אלה מדגישות כי כל אחד פועל במישור הייחודי לו, אך כולם תומכים פחות או יותר באותן המטרות ומדגישים את הצורך במאבק משותף לקידום עמדותיהם, כמו גם את שלילתם לציונות ולמה שהם מזהים כמיליטריזם ישראלי, וכן מיזוגניה, יתר הטרו-נורמטיביות, וגזענות בממשל ובחברה הישראלית שקשורים לדעתם קשר הדוק לכיבוש בשטחי הרשות.

הציונות והסכסוך

רוב תנועות השמאל הרדיקלי בארץ מתמקדות בסכסוך הישראלי-ערבי מזדהות עם הפלסטינים ומציגות את עצמן כארגוני זכויות אדם וחלקם שוללים את הציונות[2]. כבסיס האידאולוגי לקיומה של מדינת ישראל ואת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. יש בהם הסוברים כי ישראל כמדינה ציונית היא בלתי-לגיטימית ולכן יש להפכה למדינת כל אזרחיה או למדינה דו-לאומית (או לחלק ממדינה דו-לאומית). בין החברים בארגונים אלה יש המצהירים על עצמם כפוסט ציונים או אנטי ציונים, ויש הרואים עצמם כציונים, אך אינם נתפסים ככאלה על ידי יריביהם. כך, למשל "גוש שלום" או "אומץ לסרב" נתפשים ומסווגים כארגוני שמאל רדיקלי עקב דרכי הפעולה בהם הם נוקטים כדי להביע מחאה, כדוגמת סרבנות והטלת חרם. יהודים ומוסלמים כאחד שותפים בתנועות אלה.

הציונות נבחנת בשמאל הרדיקלי במונחים גלובליים, כתנועה שפתרה את "הבעיה היהודית" של אירופה אחרי השואה, בעזרתן של המעצמות (בעיקר ברית המועצות ובריטניה), באופן שהיה נוח ביותר לאותן מעצמות. על פי אנשי השמאל הרדיקלי, הפתרון הציוני היה אסון לתושבי הארץ הפלסטינים והוביל אל הנכבה שלהם.

גופים כמו מק"י מקבלים את קיומו של עם ישראלי כלאום בעל-זכויות. יש הרואים בו קבוצה קולוניאליסטית שאין לה זכויות קבוצתיות אלא רק זכויות אדם ואזרח. המצדדים בתפישה הראשונה לרוב תומכים בגישת שתי מדינות לשני עמים או במדינה דו-לאומית, שני פתרונות המכירים בזכויות הלאומיות של הישראלים (אם כי לא בהכרח של היהודים) לצד אלה של הפלסטינים. בעלי הגישה השנייה, שהם מיעוט קטן מתוך השמאל הרדיקלי, תומכים בהקמת מדינת לאום פלסטינית דמוקרטית וחילונית.

השמאל הרדיקלי סבור שתמיכת השמאל הציוני בפתרון שתי המדינות מבוססת על רצונם של חלקים בבורגנות הישראלית בשקט, בשווקים ובכוח עבודה זול.[דרוש מקור] בשמאל הרדיקלי, לעומת זאת, התמיכה בפתרון זה אינה מתוך הזדהות עם מטרות אלה, אלא מתוך מחשבה שמצב של שקט יכול להביא לעצירת שפיכות הדמים ולפיתוח של תודעה המונית נגד כל סוגי הדיכוי. המתנגדים לפתרון שתי המדינות מצביעים על הקשר ההדוק בין המשק הישראלי והפלסטיני ועל ההתנחלויות כמכשולים לשלום שההתגברות עליהם תהא באיחוד העמים.

היחס לטרור הפלסטיני

Roadtonowhere
קריקטורה של קרלוס לטוף שפורסמה באתר גוש שלום ב-2003 המתארת פיגוע התאבדות תחת הכותרת "כיבוש- דרך לשום מקום".

סוגיה בוערת תמיד, ובעיקר בתקופות של מתקפות טרור פלסטיני בישראל (כגון האינתיפאדה השנייה), היא משמעותה והיקפה של התמיכה במאבק הפלסטיני. מעטים בשמאל הרדיקלי דבקים בתפישה לפיה "לא אומרים לעם איך להילחם על חירותו", אך הרוב מסכים שיש לנצל את האוזן הקשבת שהוא זוכה לה בקרב הפלסטינים כדי לשכנעם לנקוט בדרכי מאבק מוסריות ויעילות בעיניו - בעיקר מאבק לא-אלים.[דרוש מקור]

ישנה מחלוקת מסוימת באשר לגבולות הפעולה הנכונים. יש מחלוקת האם הפגיעה בחיילים ובמתנחלים היא לגיטימית. מעטים מן השמאל הרדיקלי סבורים שלפלסטינים ישנה זכות מוסרית וחוקית (לפי המשפט הבינלאומי) לפגוע בחיילים של "צבא כיבוש"[3][4], על אף שגם בקרב אלה יעילותה של האסטרטגיה הזו מוטלת בספק[5] בשל הנחיתות הצבאית המובהקת של הפלסטינים. אחרים כוללים בקבוצת המטרות הלגיטימיות גם מתנחלים בוגרים, בטענה שאנשים אלה בחרו לחיות בשטח כבוש ביודעין, ובכך הם משתתפים באופן פעיל בכיבוש. כמו כן, מעטים מן השמאל הרדיקלי סבורים שפגיעה בנשים וילדים היא לגיטימית והיו בהם שפרסמו מאמרים ובהם הבנה או הצדקה למעשיהם של מחבלים מתאבדים, תוך ביצוע רומנטיזציה של הפיגועים (כגון גדעון לוי או דליה רביקוביץ[6]). ארגוני שמאל רדיקלי הביעו לא אחת התנגדות לסיכול ממוקד, משום שזהו, לטענתם, הוצאה להורג ללא משפט - כמו גם עקב העובדה, שבסיכולים אלה נפגעו, לעיתים קרובות, גם אזרחים פלסטינים חפים-מפשע. בדרך כלל הפעילות התמקדה במישור הפובליציסטי והמשפטי[דרוש מקור] אך לפעמים גם גלשה למעורבות פעילה: הפרעה לביצוע מעצרים על ידי כוחות הביטחון או התנדבות לשמש כמגן אנושי[דרוש מקור].

עמדות לגבי נושאים אקטואליים בחברה הישראלית

רעיונות השמאל הרדיקלי בישראל חופפים לרעיונות השמאל הרדיקלי כפי שהוצגו במדינות רבות אחרות, אם כי השמאל הרדיקלי הישראלי מדגיש את שלילת הציונות[7][דרוש מקור] כבסיס האידאולוגי לקיומה של מדינת ישראל ואת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בכל מקרה.[דרוש מקור]

מבחינה מדינית, רואים רבים מאנשי השמאל הרדיקלי את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בהקמת מדינה פליסטינית כאשר ישראל הופכת למדינת כל אזרחיה תוך ביטול היותה מדינה יהודית או פתרון של מדינה דו-לאומית[8].

בתחום המדיני-ביטחוני, גופי השמאל הרדיקלי בישראל מתנגדים לרוב פעולותיה הצבאיות של ישראל (כגון מלחמת לבנון הראשונה, הסיכולים הממוקדים, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצע צוק איתן ועוד) ובפרט לרוב פעולות צה"ל ביהודה, שומרון ועזה[9], דבר שמתבטא בנוסף לביקורת רבה נגד צה"ל גם בסרבנות לשרת בשטחים. הם תומכים גם בחשיפה מאסיבית ובינלאומית של עוולות המבוצעות לכאורה על ידי חיילים יחידים בתוך צה"ל ומתנחלים כנגד פלסטינים[דרוש מקור][10] ובהקמת מדינת כל אזרחיה (לטענתם - ביטול מה שהם מזהים כמיליטריזם, גזענות ומיזוגניה בממשל ובחברה הישראלית). כמו כן, רובם תומכים באזרוח מלא של פליטי מלחמה ומהגרי עבודה[11][דרוש מקור] ומתנגדים לכל פעילות של החזרת מסתננים לארצם[דרוש מקור].

מבחינה כלכלית-חברתית, חלקם תומכים בצורות קצה של סוציאליזם ובפרט קומוניזם (זאת בניגוד לשמאל המתון, התומך בצורות מודרניות וממוקדות יותר של סוציאליזם כמו סוציאל-דמוקרטיה), וכן חלקם תומכים באנרכיזם[12].

דרכי פעולה

בתוך השמאל הרדיקלי קמו לעיתים פסימיסטים שטענו[דרוש מקור] כי החברה הישראלית רקובה מיסודה, ושאין אפשרות לשנותה מבפנים. בפרשת החזית האדומה בודדים אף ריגלו למען ארצות ערב מתוך מניעים סוציאליסטים או עזבו את ישראל עקב התנגדות למדיניותה. הנותרים בישראל ייחסו חשיבות עליונה לקשר ולתמיכה בפלסטינים בכלל ובשמאל הפלסטיני בפרט, חלקם שילם על כך מחיר. בשנות השמונים הועמדו לדין אנשי שמאל שנפגשו עם נציגי אש"ף ברומניה, ובתחילת המאה ה-21 טלי פחימה הורשעה בעסקת טיעון על קשריה עם אנשי גדודי חללי אל-אקצה של הפת"ח מג'נין.

דרכי הפעולה העיקריות הנפוצות בקרב השמאל הרדיקלי הישראלי הן הפגנות, בהן גם הפגנות בלתי חוקיות בשטחי הרשות הפלסטינית, והפצת מידע ועמדות במרכזים אורבניים ובאינטרנט.

מימון

ארגוני השמאל הרדיקלי בישראל ממומנים פעמים רבות ישירות על ידי מדינות זרות, ארגוני שמאל רדיקלי אחרים בעולם, והארגונים הרפורמים.

הפגנות

הפעילות הפוליטית הנפוצה ביותר בשמאל הרדיקלי היא הפגנה. אלה נעות בין משמרות מחאה קטנות, לבין עצרות של אלפי משתתפים.

להפגנות בשטחים ישנה דינמיקה אחרת, בעיקר כאשר הן נערכות יחד עם פלסטינים. הפגנות אלה נערכות ללא רישיון וכוחות הביטחון נוהגים להכריז על המקומות בהם נערכות הפגנות כעל שטח צבאי סגור ולשלוח אליהן כוחות צבא ומג"ב. לעיתים קרובות בהפגנות אלו חלק מהמפגינים מתעמת עם כוחות הביטחון הישראליים ומשליך אבנים לעברם[13]. בכמה מהפעמים אף הושלכו רימוני גז ובקבוקי תבערה ולעיתים, בייחוד בהפגנות נגד גדר ההפרדה, נעשו גם ניסיונות לחבל ברכוש ותשתיות צבאיות ובפרט בגדר עצמה.

כוחות הביטחון נוהגים לפזר הפגנות אלו באמצעות מעצרים ואמצעים לפיזור הפגנות: גז מדמיע, רימוני הלם, מכות ואף כדורי גומי. כאשר ישנם ישראלים או פעילים בינלאומיים בשטח, השימוש באש חיה נדיר מאוד (למשל במקרה גיל נעמתי). פעילים פוליטיים מן השמאל הרדיקלי טוענים שהצבא משתמש לעיתים ברימוני גז מדמיע על מנת לפגוע במפגינים עצמם[14].

תעמולה והפצת מידע

השמאל הרדיקלי עוסק רבות בהפצת מידע ותעמולה בציבור הישראלי. התעמולה מורכבת לעיתים קרובות ממידע ומניתוחים ודעות מנקודת מבטו של השמאל הרדיקלי על המתרחש בשטחים המכילים ביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל, צה"ל וקציניו או פוליטיקאים.

נעשים מדי יום ניסיונות להגיע אל התקשורת הממוסדת באמצעות סיקור של אירועים, מאמרי מערכת, מכתבים, מודעות, עצומות, פרסומות ועוד; אך בנוסף לכך נפוץ הניסיון לעקוף את התקשורת הממוסדת ולהגיע ישירות אל הציבור באמצעות כרוזים, כרזות, גרפיטי, אתרי אינטרנט (למשל "מגזין הכיבוש" שהוקם בשנת 2004 על ידי ויקטוריה בוך), פנזינים שידורי רדיו עצמאי ועוד. ימי התקשורת האלטרנטיבית הם כימי השמאל הרדיקלי עצמו, אך עם הזמן נוסדו ארגונים שעוסקים בעיקר בהפצת מידע, כמו אינדימדיה ישראל, סלון מזל, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית וזוכרות.

סרבנות

Shministim
"מסרבים להיות פושעי מלחמה" הפגנה של כמה מחותמי מכתב השמיניסטים מול ביתו של הרמטכ"ל דני חלוץ

השמאל הרדיקלי רואה בצה"ל ארגון אשר נועד להנציח את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון וברצועת עזה וכן ארגון לא מוסרי בשל פעולותיו נגד הפלסטינים. לכן גורמים בשמאל הקיצוני תומכים בסרבנות[15]. הסרבנות מתחלקת למספר רמות:

  • סירוב לבצע פקודות מסוימות, כגון לאייש מחסום או לבצע סיכול ממוקד.
  • סירוב לשרת בשטחים, מאחר שלטענתם השטחים הם שטח כבוש והפעילות בשטחים היא דיכוי הפלסטינים.
  • סירוב להתגייס או לשרת בצה"ל בכלל, אם עקב פציפיזם ואם בגלל התנגדות למדיניות ישראל ופעולות צה"ל בשטחים.

רוב פעילי השמאל הרדיקלי רואים בסרבני השמאל "סרבני מצפון", אך חלק טוענים שבסרבנות יש גם ממד פוליטי, שכן מטרתה להשפיע על המדיניות על ידי לחץ ציבורי על רשויות הצבא והממשלה.

עם תנועות הסרבנות הוותיקות נמנית "יש גבול", שדגלה בסירוב לשרת בלבנון ואף השתתפה בהגשת תביעות כנגד קציני צה"ל בחו"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה התארגנו מספר קבוצות פעילי שמאל שהצהירו על סירוב לשרת בשטחים, סירוב לבצע פקודות מסוימות וסירוב להתגייס לצה"ל, בהן: "אומץ לסרב", מכתב הטייסים, מכתב השמיניסטים ומספר סרבני גיוס. התנועה "פרופיל חדש" מספקת סיוע לסרבנים ולנערים הרוצים להימנע מגיוס, ופועלת "לאזרוח החברה בישראל".

פעילות השמאל הרדיקלי מחוץ לישראל

מקצת מארגוני השמאל הרדיקלי בחו"ל כוללים ישראלים ומקדמים סוגים שונים של חרם על ישראל במטרה להפעיל עליה לחץ בשל פעילותה בשטחים. "גוש שלום" קורא לחרם על ההתנחלויות ותוצרתן[16]. קואליציית נשים לשלום מצטרפת לקריאת ה-BDS להחרים את ישראל, להפעיל עליה סנקציות בינלאומיות, למשוך השקעות ממנה ולהימנע משיתוף פעולה כלכלי עם המדינה[17]. "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" מרכז את החרם במאבק נגד חברת קטרפילר, ענקית הצמ"ה המספקת דחפורי D9 לישראל.

קיימים בארץ מרצים, המזוהים עם השמאל הרדיקלי הקוראים למוסדות אקדמיים להטיל חרם אקדמי ואף חרם כלכלי על ישראל.[דרושה הבהרה] הבולטים בחוג מרצים אלה הם טניה ריינהרט, ג'ף הלפר, ניב גורדון ואילן פפה. האחרון כמעט הצליח לגרום להטלת חרם על ישראל בבריטניה (אפריל 2005) אך לבסוף יוזמתו סוכלה עקב לחץ כבד מבית ומחוץ על האקדמיה הבריטית. בנוסף לקריאות להחרמות, מרבים אלה לכתוב מאמרים נגד ישראל ולעודד פעילות נגדה בקמפוסים בחו"ל. הם מרבים להאשים את ישראל בפשעי מלחמה ומעשי זוועות כנגד הפלסטינים, מרצה אחד אף האשים את ישראל בביצוע רצח עם כנגד הפלסטינים[18]. חלקם תומכים במימוש זכות השיבה.

ישנם מספר מבקרים חריפים של פעילות זו בישראל ומחוצה לה, בהם הליגה נגד השמצה והעמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים ואישים כגון אלן דרשוביץ ודניאל פייפס (ממייסדי Campus Watch, המוקדש למעקב אחרי פעילות זו בקמפוסים בארצות הברית). הביקורת באה גם מחוגי השמאל הציוני, בעיקר מפי בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין, הטורחים להביא עדויות ודוגמאות רבות לפעילות זו בטוריהם השבועיים וטוענים שפעילות השמאל הרדיקלי מחוץ לישראל מלאה בהסתה ובשקרים וגורמת להגברת האנטישמיות[19].

פעילות השמאל הרדיקלי בשטחים

השמאל הרדיקלי פעיל ביהודה ושומרון, במטרה ליצור קשר ישיר עם הפלסטינים. פעילות זו כוללת הפגנות משותפות, עזרה שוטפת (בניית בתים, פעילויות לילדים, עזרה במסיק זיתים, כמענה לפעולות מצד חלק מהמתנחלים), וארגון פעילויות מחאה נגד ישראל. כמו כן, נעשות פעולות תעמולה בשיתוף עם פלסטינים, שמטרתן להציג באופן שלילי בישראל ובעולם את הפעולות שישראל מבצעת בשטחים. נשות מחסום Watch עוקבות אחרי פעילות חיילי צה"ל במחסומים ומפרסמות באתרן דו"חות בעברית ובאנגלית.

ארגון "גוש שלום" שימשו מגן אנושי ליאסר ערפאת מפני תקיפה של צה"ל[20]. בנוסף, פעילי שמאל רדיקלי הרבו לבקר את ערפאת במוקטעה, אלה היו בעיקר אורי אבנרי וחבריו, אך כללו גם פעילים ממפלגות חד"ש ומרצ.

השמאל הרדיקלי נאבק בהקמת גדר ההפרדה, בטענה כי היא מספחת שטחים חקלאיים נרחבים בגדה המערבית לישראל, פוגעת קשות ברבבות כפריים פלסטינים ומפקיעה אדמות פלסטיניות. המאבק מתקיים במיוחד בכפרים בילעין, עאבוד ונעלין.

היסטוריה

טרם קום המדינה ועד מלחמת לבנון

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (שכונתה פק"פ על-פי ראשי התיבות של שמה ביידיש) קמה ב-1919 כמפלגה אנטי-ציונית יהודית-ערבית.

בזמן מלחמת העצמאות, חברים יהודים רבים במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) התגייסו אל "ההגנה", וחבר מועצת העם מטעם מק"י, מאיר וילנר, אף חתם על מגילת העצמאות, אף על פי שמפלגתו הגדירה עצמה כמפלגה לא-ציונית.

אחרי מלחמת העצמאות התבססה מק"י, יורשתה של הפק"פ, ככוח השמאלי הרדיקלי המשמעותי היחיד בארץ. המצב החל להשתנות בשנות השישים, עם הופעתו של השמאל החדש בעולם המערבי. השמאל החדש, שדחה את היחס לברית המועצות כאל מודל לשאיפותיו של השמאל הרדיקלי וביקר את המפלגות הקומוניסטיות הממוסדות על תמיכתם בסטליניזם, זכה לתהודה קטנה בארץ עם הקמת "מצפן" על ידי פורשים יהודים מהמפלגה הקומוניסטית ב-1962.

ב-1965 התפלגה מק"י, והפלג היהודי, שלקח את השם מק"י, בראשות משה סנה, החל את דרכו בחזרה לשורות השמאל הפרו-ישראלי. רק"ח לעומת זאת, הפלג האינטרנציונליסטי נשאר מדוכא בידי הממסד. פעילים רבים נותרו "קרחים מכאן ומכאן", וחשו מנוכרים מרק"ח מחד, וממק"י מאידך.

לאחר מלחמת ששת הימים ועקב התמיכה הגורפת בציבור הישראלי בכיבוש השטחים החריפה תחושת הניכור מהציונות בקרב השמאל הרדיקלי. בתקופה זו "מצפן" גדלה מעט וההשפעה של השמאל החדש הפכה משמעותית מאוד בקרב השמאל הרדיקלי, את מגמה זו חיזק גם מרד הסטודנטים בצרפת בשנת 1968.

ב-1971 קמה תנועת "הפנתרים השחורים"; אף שלא שללה את הציונות היא הציבה תביעות חברתיות ותודעה מזרחית לוחמת שאיימה על הממסד הישראלי. הם היו התנועה הראשונה בשמאל הרדיקלי הישראלי ששיקפה את השינוי בשמאל העולמי באותן שנים: ההתרחקות מהתארגנות מעמדית (לפי המודל של המפלגות הקומוניסטיות הלניניסטיות והטרוצקיסטיות) והפנייה למאבקי שחרור אתניים (כמו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות בארצות הברית) ומגדריים (פמיניזם, ומאוחר יותר שחרור הומוסקסואלים ולסביות). בשנות השבעים הגיעה רק"ח (ואחריה חד"ש) לשיא השפעתה בציבור הערבי-ישראלי. לצד מנהיגי המפלגה הוותיקים, בהם אנשי רוח כאמיל חביבי, הגיעו למפלגה, באמצעות הפעילות הסטודנטיאליות בארגונים יהודיים-ערביים כמו "קמפוס", צעירים שלימים יהפכו לדומיננטיים בציבור, כמו מוחמד ברכה, דב חנין, עיסאם מח'ול, עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה ואחרים.

בשנת 1972 נחשפה התארגנות שמאל רדיקלי, שהתפלגה מ"מצפן", שריגלה למען סוריה. חברי החוליה, בראשות אודי אדיב, הודו בהאשמות נגדם ונדונו למאסר.

בין מלחמת לבנון לאינתיפאדה הראשונה

השמאל הרדיקלי לא תמך ככללו בהסכם השלום עם מצרים שכרת מנחם בגין בקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה. חד"ש התנגדה, לדוגמה, משום שחשבו שמטרת ההסכם הוא לקבע את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים. מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה ב-1982, עוררה התנגדות מקיר אל קיר בקרב השמאל הרדיקלי כבר מהקילומטר הראשון. לראשונה החלה תופעה של סרבנות ניכרת בקרב חיילי המילואים שהוצבו בלבנון. זו זכתה לגינוי מהשמאל הציוני, כולל הנהגת "שלום עכשיו" ופוליטיקאים כמו יוסי שריד; גינוי זה דחף רבים מהסרבנים לזרועות השמאל הרדיקלי[דרוש מקור], בין היתר בתנועת "יש גבול". לאחר טבח סברה ושתילה והפגנת ה-400 אלף גבר כוחן של המסגרות הרדיקליות בשמאל עוד יותר[דרוש מקור].

ב-1982 נפגש אורי אבנרי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. הפגישה השפיעה עמוקות על אבנרי, שנהפך למעריץ נלהב של האיש, אך גם על השאר השמאל הרדיקלי שראו באיש "מנהיג שחרור" פלסטיני ופרטנר לשלום. גם אחרי שגורש מלבנון, המשיכו פעילי שמאל רדיקלי, בראשות אבנרי, לקיים פגישות עם ערפאת ולנהל איתו מעין משא ומתן על הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים.

באינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, התוודע לראשונה הציבור הישראלי הרחב להתנגדות הפלסטינית ההמונית לכיבוש[דרוש מקור]. אל המסגרות הקיימות כבר, כמו "הוועד הישראלי לסולידריות עם ביר זית", התווספו תנועות רדיקליות חדשות נגד הכיבוש כמו: "די לכיבוש", "השנה ה-21", "הלאה הכיבוש" ו"נשים בשחור". תופעת הסרבנות, על אף שלא הגיעה לממדים דומים לאלה שבמהלך המלחמה בלבנון, שמרה על כוחה[דרוש מקור]; מאות חיילי מילואים סירבו לשרת בשטחים[דרוש מקור].

שנות אוסלו

הסכם אוסלו שנחתם בין יצחק רבין ויאסר ערפאת ב-1993 יצר דילמה לשמאל הרדיקלי, שרובו הכיר מאז ומתמיד באש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני. אינטלקטואלים שמאלנים פלסטינים, דוגמת אדוארד סעיד ואחרים, גינו את ההסכם וראו בו בגידה של ההנהגה הבורגנית של אש"ף בהמונים הפלסטינים, שניתנה בתמורה למעמד קומפרדורי כלפי האימפריאליזם המערבי. הגישה הזאת שכנעה רבים, בין היתר יוצאי "מצפן" כמו מיכאל ורשבסקי[דרוש מקור]. חד"ש לעומתם תמכה בהסכם בהצבעה בכנסת וככל הנראה, רוב השמאל הרדיקלי הסכים עם עמדתה[דרוש מקור].

שנות אוסלו היו שנים קשות לשמאל הרדיקלי בישראל. עבור ה"שמאל הרדיקלי המדיני", התחושה ש"השלום בדרך" עודדה רבים לתמוך בשמאל הציוני[דרוש מקור] (חד"ש תמכה במועמדותם של שמעון פרס ואהוד ברק בשתי מערכות הבחירות שנערכו בשיטת הבחירה הישירה). יציאת צה"ל מלבנון ביוני 2000 התקבלה בברכה על ידי השמאל כולו. בנוסף עבור "השמאל הרדיקלי הכלכלי", הצמיחה הכלכלית של אמצע שנות התשעים, לצד נפילת ברית המועצות, החלישה לכאורה את התוקף של הביקורת הרדיקלית על הקפיטליזם[דרוש מקור]. לראשונה הקדישו פעילים רבים מהשמאל הרדיקלי בישראל[דרוש מקור] זמן ומרץ לסוגיות כמו איכות הסביבה (למשל במאבק נגד כביש חוצה ישראל), זכויות בעלי חיים והתנגדות לתרבות הצריכה האופייניות לשמאל הרדיקלי העולמי. בשנות התשעים השתנה גם מאזן הכוחות בקרב המגזר הערבי. לראשונה איבדה חד"ש את ההגמוניה שלה במגזר לטובת תנועות חדשות כמו בל"ד, בראשות עזמי בשארה שפרש מחד"ש, והתנועה האיסלאמית.

האינתיפאדה השנייה

פרוץ האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000 הכו את רוב החברה הישראלית, ובתוכה את השמאל הציוני, בתדהמה[דרוש מקור]. עוד לפניכן, רבים בשמאל הרדיקלי לא היו מופתעים, פקפקו בהסכמי אוסלו והזהירו מפני התסכול הגואה ברחוב הפלסטיני בשל כך, כמו גם בשל השחיתות ברשות הפלסטינית, והתדרדרות המצב הכלכלי שם בשל מדיניות הסגרים של ישראל.

השמאל הרדיקלי החל עד מהרה לפעול נגד הדיכוי הצבאי של האינתיפאדה השנייה. כחודש אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה קמה תנועת "תעאיוש", שבראשית ימיה עסקה בעיקר ב"משלוחי סולידריות" של מזון ותרופות לשטחים. ב-2001, 2002 ו-2005 יצאו "מכתבי שמיניסטים", שבהם הצהירו מאות תלמידי תיכון שיסרבו לשרת בשטחים או בצה"ל כלל. תנועת הסירוב התרחבה במהלך האינתיפאדה השנייה מתנועה של חיילי מילואים לתנועה שכללה בני נוער לפני גיוס.

פעילים בשמאל הרדיקלי מאזור ירושלים רשמו הצלחה מסויגת בבג"ץ בנושא תוואי גדר ההפרדה, כאשר הצליחו לגייס תושבים רבים ממבשרת ציון וקציני צבא בכירים במילואים סביב הפגיעה הקשה באדמות הכפר בית סוריק ובפרנסת תושביו עקב תוואי הגדר המתוכנן. בשמאל הציוני היו שטענו טענות דומות ובעקבות העתירה, בג"ץ חייב את המדינה לשנות את תוואי הגדר.

השמאל הרדיקלי לא תמך בתוכנית ההתנתקות, וזאת בניגוד מובהק לשמאל הציוני שתמך בתהליך, שאף היה כלול במצע מפלגת העבודה בראשות עמרם מצנע בבחירות לכנסת השש עשרה[21]. השמאל הרדיקלי הדגיש את היות ההתנתקות חלק מהשקפת העולם של ההפרדה, הכוללת את בנייתה במקביל של גדר ההפרדה, שגורמת סבל רב לפלסטינים ואינה מביאה פתרון שמקובל בהדדיות.

השמאל הרדיקלי מרבה לפעול נגד גדר ההפרדה, בין השאר בהפגנות של ארגונים כגון "אנרכיסטים נגד הגדר". בחלק מן ההפגנות, המשותפות לישראלים, פלסטינים וזרים, התלקחה אלימות בין הצבא למפגינים. ההפגנות, שהתרכזו בכפרים בילעין, נעלין ועאבוד, משכו מאות מפגינים מדי יום שישי.

מתום האינתיפאדה השנייה ועד אחרי עופרת יצוקה

Hadash, protest against Lebanon war
פעיל השמאל הוותיק אורי אבנרי בהפגנה של חד"ש וגוש שלום נגד מלחמת לבנון השנייה, 2006.

מאז 2005 פועלים חלק מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל (כגון "קואליציית נשים לשלום") יחד עם ארגונים פרו-פלסטיניים בעולם, בקמפיין ה-BDS הקורא לחרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל עד שזו תסיים את כיבוש יהודה, שומרון ועזה, תפרק את גדר ההפרדה ותסכים לשיבת פלסטינים אל תוך ישראל.

מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006 עקב חטיפת חיילי צה"ל על ידי חזבאללה. במלחמה זו היו מספר מקרי סירוב מצד חיילים. בעוד שהשמאל הציוני תמך במלחמה בתחילתה, השמאל הרדיקלי התנגד לה והאשים את ישראל בפשעי מלחמה כאשר זו הפציצה בלבנון, וארגן מספר הפגנות בנושא.

במבצע עופרת יצוקה, שנפתח ב-27 בדצמבר 2008, ולאחריו, פעל השמאל הרדיקלי בחריפות כנגד צה"ל. אל מול תמיכה רחבה במבצע בקרב מרבית סיעות הכנסת, ודרישה להרחיבו בקרב סיעות הימין, ניצבו כל הסיעות הערביות שהתנגדו למבצע מתחילתו וסיעת חד"ש היהודית-ערבית, כמו גם סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו אך כבר בשלב מוקדם שלו, ב-30 בדצמבר, קראה להפסקת אש[22]. ארגוני זכויות אדם בישראל מחו לאורך כל המבצע על היקף הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, בעזה כמו גם בשטח ישראל, ובמיוחד על הילדים שנהרגו[23]. כבר בימים הראשונים של הלחימה, האשימו בשמאל הרדיקלי את צה"ל ב"טבח" ו"שחיטה" של מאות חפים מפשע, וארגנו הפגנות כנגד ישראל. מספר עיתונאים המזוהים עם השמאל הרדיקלי מתחו ביקורת חריפה על ישראל והאשימו אותה בפשעי מלחמה ואף הצדיקו את ירי הרקטות ופעולות הטרור של חמאס כתגובה על מעשי צה"ל והסגר על רצועת עזה[24].

בתום המבצע אספו ארגונים שונים המזוהים עם השמאל, בהם ארגוני זכויות אדם, עדויות מפלסטינים על פשעי מלחמה שביצעה ישראל לכאורה במבצע, ותבעו לחקור את הקצינים המעורבים, ואף פתחו בגל של הוצאת צווי מעצר והגשת תביעות כנגד קציני צה"ל ובכירים בממשלת ישראל (בהם ציפי לבני) בחו"ל על מעורבותם במבצע. כאשר הוקם צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ'רד גולדסטון סירבה ישראל לשתף פעולה עמו בטענה שהוא מוטה מראש נגד ישראל וכתב המנדט שלו לא כולל חקירת פשעי החמאס. לעומת זאת, ארגוני השמאל הרדיקלי שיתפו פעולה עם הוועדה ומסרו לה עדויות על פשעים לכאורה שביצעו חיילי צה"ל בפלסטינים. דו"ח גולדסטון שפורסם בעקבות הוועדה מתח ביקורת קשה על ישראל והאשים אותה בפגיעה מכוונת באזרחים, וגרם לישראל נזק קשה בזירה הבינלאומית. מעורבות זו של ארגוני שמאל ישראלים בדו"ח גולדסטון ספגה ביקורת שהגיעה לשיאה אחרי שתנועת "אם תרצו" פרסמה דו"ח המאשים את "הקרן החדשה לישראל" במימון רוב הארגונים הללו.

בתחילת המאה ה-21

Sheikh Jarrah Demonstration 6 August 2010 3
הפגנת פעילי שמאל רדיקלי ופלסטינים מתנועת סולידריות במחאה על אכלוס שייח ג'ראח ביהודים.

מאז התיישבות יהודים בשכונת שייח ג'ראח ב-2009 התנהלו במשך כשנתיים, מדי שבוע, הפגנות כנגד ייהוד מזרח ירושלים ודרישה לפנות את היהודים משם מצד פעילי שמאל ופעילים פלסטינים. ההפגנות אורגנו ברובן על ידי תנועת "סולידריות" היהודית-ערבית ובשיאן מנו כמה אלפי משתתפים.

בעקבות רצח בני משפחת פוגל באיתמר ב-2011 השתתפו פעילים של מספר ארגוני שמאל רדיקלי ישראלים, בהם "יש גבול", "קואליציית נשים לשלום", "גוש שלום", "הוועד הישראלי נגד הריסת בתים" ו"המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית" שראו את פעילות כוחות הביטחון בכפר עוורתא כברוטלית מדי, בביקור מחאה בכפר לאות הזדהות עם תושביו[25]. לאחר מכן התברר שהרוצחים יצאו מכפר זה.

אחרי מכתב פומבי ששלח פרופ' ג'רלד מ. שטיינברג (NGO Monitor)[26] לרחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, ובו קבל כנגד ארגון השמאל הרדיקלי "קואליציית נשים לשלום" המשתתף בקמפיין ה-BDS נגד ישראל וכנגד תמיכת הקרן בו, הודיעה ב-15 במאי 2011 "הקרן החדשה לישראל" על הפסקת הזרמת המענקים ל"קואליציית נשים לשלום" ודרשה מהם להסיר את שמה מרשימת התורמים באתר. בתגובה האשימה הקואליציה את הקרן בכניעה למסע ההסתה שמתנהל נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם וקראה לתומכיה להרים תרומה כדי לפצות על הפסקת המימון[27].

גם כיום[דרושה הבהרה] נמשכים הניסיונות להפיץ בציבור הישראלי דעות ואינפורמציה אלטרנטיביות, בין היתר באמצעות אתרי אינטרנט כמו "אינדימדיה ישראל"[28] (חלק מרשת אינדימדיה), "הגדה השמאלית"[29] ו"מחסום"[30]. כמו כן מתפרסמות כתבות רבות בעיתונות המודפסת והאינטרנטית. פעילים רבים בשמאל הרדיקלי הם גם פעילים למען זכויות בעלי חיים ואיכות סביבה.

מימון

רבים מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל נתמכים כספית על ידי הקרן החדשה לישראל[31]. 24 ארגוני שמאל, בהם גם ארגוני שמאל רדיקלי, נתמכים כלכלית על ידי גורמים זרים[32] ובהם האיחוד האירופי וממשלות אירופאיות[33]. חלק מהתומכים מזוהים עם יחס עוין[דרוש מקור] כלפי מדינת ישראל ונושא התמיכה הזרה עומד במוקד פולמוס ציבורי בישראל[34], הכולל גם ניסיונות לפקח על תמיכה זו בחקיקה, כגון המאמץ לחקיקת "חוק השקיפות"[35].

ביקורת על השמאל הרדיקלי

בקרב רבים בציבור הישראלי רווחת עמדה שלילית כלפי השמאל הרדיקלי, אותו רואים מבקריו כקיצוני. חלק מאנשי הימין רואים באנשי השמאל הרדיקלי בוגדים, ואת התנגדותם להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומכלול פעולותיהם לפגיעה במדינת ישראל, הן במישור הבינלאומי בקידום חרמות אקדמאיות וכלכליות על ישראל והן בקידום תביעות משפטיות כנגד פוליטיקאים ישראלים, כחתירה לחיסול המדינה.

רווחת הטענה שהשמאל הרדיקלי עיוור לאלימות נגד ישראלים. מצד חוגי הימין נשמעת ביקורת על כך שהשמאל הרדיקלי ממעט לגנות את הטרור הפלסטיני[36] ולעיתים אף מצדד או תומך במבצעיו, ושארגוני השמאל הרדיקלי המגנים באופן כללי פעולות טרור ואלימות נגד אזרחים מפרסמים את הגינויים כלפי הטרור הפלסטיני בלשון רפה, בהשוואה לביקורת על ישראל. בעקבות, זאת, הואשם השמאל הרדיקלי פעמים רבות בתמיכה בטרור פלסטיני המופנה נגד חפים מפשע.

מבקרים של השמאל הרדיקלי טוענים כי הוא מגנה באופן אוטומטי וגורף פעולות רבות, בהן הקמת מחסומים, הטלת עוצר, פעולות חישוף, הריסת בתים וסיכולים ממוקדים, שאחרים רואים כחיוניים למלחמה בטרור, וכי גינויים אלו אינם מוצדקים ופוגעים במאבק של ישראל בטרור על ידי פגיעה בדעת הקהל והפעלת לחץ כנגד ישראל המקל על הטרוריסטים לפעול. בנוסף, גינויים אלו מוצגים כעדות לחוסר הרגישות של השמאל הרדיקלי לחיי ישראלים וכצביעות, לאור יחסו של השמאל הרדיקלי לטרור הפלסטיני[37].

עוד נשמעת הטענה שבפעולות הפצת המידע של השמאל הרדיקלי, הן בישראל והן בעולם, מוצג מידע לא מדויק, מסולף או חלקי, ולעיתים אף מידע שקרי[38]. נטען גם שלפעמים בוימו אירועים והוקצנו סיפורים על אכזריות צה"ל.

כמו כן, ביקורת קשה הושמעה כנגד השמאל הרדיקלי בעקבות תחקיר שפורסם ב"עובדה" בו תועדו שלושה פעילי שמאל רדיקליים, בהם עזרא נאווי בכיר בתעאיוש ונסר נוואג'עה, תחקירן "בצלם", מסגירים פלסטינים שרצו למכור קרקע לאזרחים ישראלים לרשות הפלסטינית, תוך ידיעה שהרשות הפלסטינית עלולה לענות אותם וייתכן אף להרוג אותם, ולפחות במקרה אחד רצחה בעינויים את אחד הפלסטינים שמסר נאווי[39]. התחקיר עורר סערה גדולה בציבור והשמאל הרדיקלי ספג ביקורת הן על ממצאי התחקיר והן על תגובתו לתחקיר[40].

עיתונאים ואנשי ציבור מן הימין ומן המרכז (ואף אישים המזדהים עם השמאל הציוני כמו גדי טאוב, בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין) הביעו ביקורת על אנשי שמאל רדיקלי ישראליים, בטענם כי בהתקפותיהם בחו"ל על מדיניות ישראל הם יוצקים דלק על מדורת האנטישמיות. מירב הביקורת מתמקדת באקדמאים מן השמאל הרדיקלי כגון טניה ריינהרט, לב גרינברג, אילן פפה, ג'ף הלפר, ניב גורדון ודומיהם שפעילותם זכתה להבלטה עקב השתתפותם בעצומות נגד מדיניות ישראל, מאמרים חריפים שפרסמו ותמיכת חלקם בחרם אקדמי על ישראל. כמו כן, תמיכת אנשי השמאל הרדיקלי והשתתפותם במאבק המשפטי, המנוהל בישראל ומחוצה לה, נגד בכירים בצבא ובממשלה והדבקת התואר "פשעי מלחמה" על מעשיהם נתפסות כ"חציית קו אדום".

רבים בשמאל הציוני חוששים שפעולותיו של השמאל הרדיקלי גורמות ויגרמו לפגיעה במעמדו ובתדמיתו של השמאל כולו בדעת הקהל של הרוב הציוני[41][42].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לדוגמה, קואליציית נשים לשלום והוועד נגד הריסת בתים תומכים בחרם על ישראל ומשתפים פעולה עם קמפיין ה-BDS.
  2. ^ שלילת הציונות, ראו למשל את סעיף 11 ב"עקרונות היסוד של תנועת מצפן" http://www.matzpen.org/index.asp?p=51
  3. ^ ישי פרידמן, פעילי שמאל חגגו שחרור אסיר שהורשע בניסיון לרצח חיילים, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 באוקטובר 2011. ענת מטר אמרה: "אני חושבת שלגיטימי שעם שנמצא תחת כיבוש יילחם בכיבוש הזה. על כל המשתמע מזה" והביעה תמיכה בשחרור מחבל שזרק רימון יד על אוטובוס ובו חיילים.
  4. ^ עמירה הס, התחביר הפנימי של יידוי אבנים, באתר הארץ, 3 באפריל 2013
  5. ^ דלית הלוי, עמירה הס: הפיגועים באיו"ש "לגיטימיים", באתר ערוץ 7, 19 ביולי 2015.
  6. ^ "רחוב", כתב עת לספרות, גיליון 3.
    לטענת עוזי בורשטיין היא שוללת ביצירה התאבדות או שפיכות הדמים מכל סוג, והשיר נכתב לטענתה כהזדהות עם סבלו של הנכבש הנשלט על ידי צבא כובש ועיקרו מחיקת ההשפלה ולא התאבדות.
  7. ^ ראו למשל את סעיף 11 ב"עקרונות היסוד של תנועת מצפן" http://www.matzpen.org/index.asp?p=51
  8. ^ ראו #חזון לפתרון.
  9. ^ דני פתר, השמאל הרדיקלי באתר הגדה השמאלית, 16 באוגוסט 2016,
    יובל אילון, אין צה"ל של מעלה, אתר העוקץ, 19 באוקטובר 2011.
  10. ^ למשל ארגון שוברים שתיקה וארגוני שמאל רדיקלי רבים שמסרו עדויות לוועדת גולדסטון.
  11. ^ כולל בעיית הפליטים הפלסטינים (ראו למשל ארגון זוכרות וקואליציית נשים לשלום) והמסתתנים מאפריקה.
  12. ^ למשל הארגון אנרכיסטים נגד גדרות.
  13. ^ בבית המשפט, האבן היהודית נחשבת הרבה פחות מסוכנת
  14. ^ מפגינים בבילעין: ישראלית נפצעה בראשה מפגיעת מטול גז, ynet, ‏3 בפברואר 2006.
  15. ^ ראובן אבינעם, אם לא תסרב – זה לא ייגמר, 26 ביוני 2004
  16. ^ געלד גרוסמן‏, גוש שלום עתרה לבג"ץ: "חוק החרם - כתם שחור", באתר וואלה! NEWS‏, 12 ביולי 2011
  17. ^ שנה למתקפה על עזה, עשור לקריאה הפלסטינית- עמדת קואליציית נשים לשלום בנושא החרם, באתר קואליציית נשים לשלום
  18. ^ פרופ' ישראלי: "רייצ'ל קורי צדקה - ישראל מבצעת רצח עם", חדשות מחלקה ראשונה, 18 במרץ 2005. הפרופ' המדובר הוא ג'ף הלפר, ראש הוועד נגד הריסת בתים.
  19. ^ יאיר שלגמפחדים לחבוש כיפה או לענוד מגן דוד, באתר הארץ, 18/06/02
  20. ^ יואב יצחק, הטיפול בערפאת מתעכב בגלל 'חומת מגן אנושית'; תקיפה לילית בעזה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 4 באוקטובר 2003
  21. ^ מצע מפלגת העבודה-מימד לבחירות 2003, באתר הכנסת
  22. ^ פנחס וולף, מרצ: הפסקת אש מיד, הימין: לא לאבד תנופה, וואלה!, 30 בדצמבר 2009.
  23. ^ זכויות האדם בעזה ובישראל בצל הלחימה, אתר המידע שהפעילו ארגוני הזכויות הישראליים בתקופה המבצע
  24. ^ גדעון לוי, The IDF has no mercy for the children in Gaza nursery schools, הארץ, 15 בינואר 2009.
  25. ^ אוהד חמו ועמית סגל, אם הרוצח: "לא יכול להיות שילד קטן ירצח תינוק", חדשות 2, 17.4.2011
  26. ^ מכתבו של פרופ' שטיינברג למנכ"ל הקרן החדשה לישראל רחל ליאל, NGO Monitor, ‏ 13 במאי 2011.
  27. ^ תגובת הקואליציה לקרן החדשה לישראל, באתר קואליציית נשים לשלום
  28. ^ "אינדימדיה ישראל"
  29. ^ "הגדה השמאלית"
  30. ^ "מחסום"
  31. ^ ארגונים נתמכים, באתר הקרן החדשה לישראל.
  32. ^ שמעון כהן, 'עשרות מיליונים מממשלות זרות לארגוני שמאל', באתר ערוץ 7, 10 בפברואר 2015
  33. ^ ריבונות על תנאי: היקף התמיכה של ממשלות זרות בארגונים פוליטיים בישראל, המכון לאסטרטגיה ציונית.
  34. ^ מורן אזולאי, נתניהו תומך באיסור על מימון זר לארגוני שמאל, באתר ynet, 7 בנובמבר 2011,
    יוסי ניסן, ‏עוד הצעת חוק נגד ארגוני שמאל: 45% מס על תרומות זרות, באתר גלובס, 8 בנובמבר 2011
  35. ^ איתמר לוין, שקד מקדמת את "חוק השקיפות", באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 1 בנובמבר 2015.
  36. ^ זאב קם, אנשי השמאל נמנעים מגינוי פיגוע הדקירה, nrg מעריב, 14 בנובמבר 2013.
  37. ^ דן מרגלית, השב"כ מחפש רוצחים, וארגוני השמאל מוחים?, ישראל היום, 18 באפריל 2011
  38. ^ אורי ברעם. "האיומים המרכזיים על הריבונות היהודית". News1.
  39. ^ עובדה, ‏תחקיר: פעיל השמאל הקיצוני שמסכן במודע חיי פלסטינים, באתר ‏mako‏‏, ‏6 בינואר 2016‏.
  40. ^ דן מרגלית, ‏איפה השמאל ההגון?, באתר ישראל היום, ינואר 11, 2016
  41. ^ למשל: מעריב אונליין, ‏בן כספית על עינת ויצמן: "בהמה, כששומעים אותה מבינים למה אין כאן שמאל", באתר מעריב השבוע, 2 ביולי 2017.
  42. ^ בן-דרור ימיני: מעריב, מיהו שמאלני?: יורשיו של השמאל הציוני מעניקים סיוע ותמיכה לשוללי זכות הקיום של ישראל, באתר nrg‏, 6.2.2010,
    A Message to Israel's Left, אתר ynet news,‏ 17 באפריל 2015 (באנגלית),
    Missing the sane Left,‏ ynet news, אוקטובר 2015.
אנטיפה

אנטיפה, אנטיפא או פעולה אנטי-פשיסטית היא רשת בינלאומית של ארגונים אנטי-סמכותנים, חלקם בעלי אופי מיליטנטי, ששמו לעצמם מטרה "להאבק בפשיזם ובכל צורותיו". תנועות מיליטנטיות מהשמאל הרדיקלי ברחבי אירופה, יבשת אמריקה וגם בישראל החלו לצוץ כבר בשנות ה-30 כחלק מהמאבק נגד הפשיזם, הגזענות ועליית הימין הקיצוני. חברי אנטיפה בדרך כלל מתנגדים לפשיזם, גזענות, לאומנות, סקסיזם והומופוביה.

פעילות 'אנטיפה' כוללת בדרך כלל חלוקת פלאיירים, הפצת מידע באינטרנט, וארגון הפגנות. במקרים מסוימים, הפעילות כוללת גם ונדליזם ואלימות פיזית כלפי פעילי ימין ושוטרים. במדינות אחדות, אנטיפה מזוהים עם הגוש השחור, אשר לטענתם, אלימות פיזית היא חלק בלתי נפרד וחשוב מהמאבק בפשיזם. קבוצות אנטיפה מנוהלות על פי עקרונות אנרכיסטיים ברורים, כשכל תא הוא אוטונומי לחלוטין וצורת קבלת ההחלטות היא על פי קונצנזוס, ללא מנהיג או היררכיה פורמלית. בנוסף לפעילות ברחוב, יש גם קבוצות אנטיפה במגרשי הכדורגל, ובתוך סצנת המוזיקה, בעיקר להקות פאנק רוק והיפ הופ (למשל לוס פסטידיוס).

אנרכיסטים נגד גדרות

"אנרכיסטים נגד גדרות" היא קבוצה המורכבת מפעילי שמאל רדיקלי ישראליים המתנגדים לבניית גדר ההפרדה ולהפקעת שטחים פלסטינים ואדמות גידול חקלאי.

בקבוצה אין חברות רשמית, אך נטען כי יש בה כמאה פעילים, העוסקים, בתיאום עם פלסטינים וקבוצות כגון תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM), בארגון פעולות ישירות, תהלוכות, פעולות של אי ציות אזרחי וכדומה. לעיתים פעולות אלה מתפתחות להפגנות אלימות הכוללות השחתת רכוש ויידוי אבנים שבהן נפגעים גם חיילי צה"ל.

בהודעה לתקשורת שנשלחה בשם הקבוצה ב-23 בפברואר 2004 תוארה הגדר כ"אחד מהאיומים הגדולים שידעה החברה הפלסטינית במאה האחרונה... אשר מטרתה לגרום לחיי הפלסטינים להיות כה בלתי נסבלים עד שהם ישארו עם ברירה אחת: לעזוב".

ברית הפועלים (אוונגרד)

ברית הפועלים (אוונגרד) היה שמו של פלג טרוצקיסטי-למברטיסטי שפרש ממצפן בספטמבר 1970.

דרך הניצוץ

דרך הניצוץ (ידועה גם פשוט בתור "ניצוץ", על שם ביטאונה) היא תנועת שמאל רדיקלי ישראלית שהוקמה בשנת 1977, אז התפלגה מ"אוונגרד" שבעצמה הייתה פלג שפרש מ"מצפן".

פעילותם העיקרית הייתה פגישה עם נציגי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" של נאיף חוואתמה בינואר 1984, שבה כוננו שיתוף פעולה עם ארגון הטרור הפלסטיני. חברי התנועה גויסו שנה קודם לכן, בעת שהותם בלונדון. במאי 1988 נעצרו ארבעה מחברי הארגון והועמדו לדין באשמת חברות בארגון הטרור "החזית הדמוקרטית". בתקופת האינתיפאדה הראשונה סייעו לפעילי "החזית הדמוקרטית" והעניקו מחסה למבוקשים פלסטינים.

משהתברר שהקשרים עם "החזית הדמוקרטית" לא גרמו נזק ממשי לביטחון המדינה, הסתיים המשפט ב-25 בינואר 1989 בעסקת טיעון ובעונשי מאסר קצרים יחסית של עד שנתיים וחצי.בין חברי הקבוצה היו אסף אדיב ומיכל שוורץ. חלק מפעילי "ניצוץ" חברים בעמותת "מען" ובמפלגת דעם, אותה הקימו ב-1995.

הביטאון "דרך הניצוץ" נסגר בצו מנהלי וחלק מהכותבים עברו לביטאון "אתגר", ביטאון העוסק במאבק בעוני ובאבטלה ומשמש ביטאון מפלגת דעם.

הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק)

הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק) היה שמו של פלג מאואיסטי שפרש ממצפן בספטמבר 1970.

הוועד הישראלי נגד הריסת בתים

הוועד הישראלי נגד הריסת בתים (או התנועה הישראלית נגד הריסות בתים. באנגלית: ICAHD) הוא קואליציה של קבוצות לפעולה ישירה בלתי-אלימה נגד הרס בתים של פלסטינים. התנועה הוקמה בשנת 1997 על ידי ג'ף הלפר, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, יחד עם פעילי קבוצות אחרות כגון הרב אריק אשרמן, מקים שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם, עמוס גבירץ, יעקב מנור ופרד סמוחה. חברי הוועד הישראלי נגד הריסת בתים מגיעים מארגוני שמאל בישראל.

החזית האדומה

החזית האדומה היה שמו של פלג מרקסיסטי-לניניסטי שפרש מהברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק) בסוף שנת 1971 - פלג שבעצמו פרש קודם לכן מהארגון הסוציאליסטי הישראלי "מצפן" בספטמבר 1970.

על פי חבר החזית האדומה, דן ורד, במאמר שכתב בגיליון 1 של "חזית אדומה", הפרישה של חברי הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק) ממצפן הייתה בשל "גישתה האנטי-מרקסיסטית של מצפן כלפי הפרולטריון בישראל". את הפרישה של חברי החזית האדומה מבק"מ (הברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק)) הסביר ורד בכך שהקבוצה לא הוקיעה בצורה נחרצת דיה את "השוביניזם הציוני", והתעסקה בעיקר ב"סיסמאות של מאבק מקצועי גרידא".

בנוסף, האשים ורד את הקבוצה בכך שלא ניסתה להביא בפני העובדים רעיונות קומוניסטיים ולמעשה טען שחברי הקבוצה התייחסו אל הפועלים באליטיזם מכיוון שחשבו שהעובדים "הפשוטים" לא יבינו את הרעיונות הקומוניסטיים המהפכניים, וחשבו שהמונופול על הרעיונות המהפכניים צריך להישאר בקרב המומחים בדבר (גישה שניתן להגדירה כבלאנקיזם).

לבסוף האשים את "הברית הקומוניסטית המהפכנית" בכך שנמנעה מלהוקיע את הרוויזיוניזם הסובייטי ואת המנהיגים ה"בורגנים לאומניים - ערפאת ונאצר" כיוון שהיו בעיני "ההמונים הערבים...סמל למהפכה".

עיקר פעילותו הגלויה של הארגון הייתה הפצת החוברת "חזית אדומה" אותה ערך דן ורד.

בדצמבר 1972 נעצרו כמה מחברי התנועה, ביניהם אהוד (אודי) אדיב, דן ורד, דוד קופר ויחזקאל כהן, עם עוד כ-30 חברים ערבים בחשד לחברות ברשת ריגול וחבלה יהודית-ערבית.

במהלך המשפט התגלה כי דן ורד ואחריו אהוד אדיב נסעו לדמשק ונפגשו עם חביב קהוואג'י (ערבי ישראלי מהכפר פסוטה שבגליל, שהמיר מעצר תחת תקנות ההגנה (שעת חירום) בגירוש), חבר המועצה הלאומית הפלסטינית שישב בדמשק באותה תקופה.

שבעה מחברי החזית האדומה הורשעו בריגול - מגע עם סוכן זר ופגיעה בביטחון המדינה, ונידונו לתקופות מאסר ארוכות.

אהוד אדיב נידון ל-17 שנות מאסר ושוחרר לאחר שריצה 12 מתוכן; דן ורד נידון ל-10 שנות מאסר ושוחרר לאחר שריצה שני שלישים מעונשו. יחזקאל כהן נידון ל-7 שנות מאסר, אותן ריצה במלואן. דוד קופר נידון ל-5 שנות מאסר מהן ריצה שני שלישים.

החברים הערבים שהיו מעורבים, דאוד תורכי (מפקד הרשת), סובחי נעראני ואניס קרעאווי, נידונו ל-17, 15 ו-15 שנות מאסר בהתאמה, ושוחררו בשנת 1985 כחלק מ"עסקת ג'יבריל".

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, הידועה יותר בקיצור חד"ש (בערבית: الجبهة الديمقراطية للسلام والمساواة, תעתיק מדויק: אלג'בהה אלדימקראטיה ללסלאם ואלמסאואה' לרוב נקראת בקיצור אלג'בהה, כלומר "החזית") היא תנועה של ארגוני שמאל רדיקלי בישראל, אשר מהווה רשימה וסיעה סוציאליסטית בישראל, אשר מתמודדת כרשימה לכנסת מאז הבחירות לכנסת התשיעית. חד"ש מגדירה את עצמה כרשימה יהודית-ערבית והיא הרשימה היחידה בכנסת שאינה מגדירה את עצמה לאומית או דתית.

חד"ש דוגלת בפינוי כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ושוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. חד"ש תומכת במשא ומתן לשלום ולא בנסיגות חד-צדדיות. התנועה דוגלת בצדק חברתי, בסוציאליזם ובשוויון מגדרי. בכך, התנועה גם מאמינה בצדק סביבתי כהגדרתה, ודוגלת בקשר שבין סביבה ירוקה-בריאה וחברה שוויונית. חד"ש מורכבת מתנועות ומזרמים שונים והמרכזי בהם זרם קומוניסטי-לניניסטי אך מצעה מתייחס למשותף בין הזרמים ואינו קורא לקומוניזם.

הליגה הקומוניסטית המהפכנית (מצפן מרכסיסטי)

הליגה הקומוניסטית המהפכנית (מצפן מרכסיסטי) היה שמו של פלג טרוצקיסטי-פאבליסטי שפרש ממצפן בינואר 1972.

זוכרות

זוכרות (בערבית: ذاكرات) היא עמותה ישראלית שהוקמה ב-2002 ומטרתה, על פי פרסומיה, היא להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל ל"נכבה" (בערבית - אסון - כינוי לגורל ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות ב-1948) ולקדם את "זכות השיבה" ואת מימושה. גורמים שונים הביעו לאורך השנים ביקורת על העמותה וטענו כי בהצגת המידע על הנכבה היא מתעלמת לעיתים ממקורות הסכסוך וממהלכו, כמו גם מעובדות יסוד אחרות שאינן תואמות את השקפת עולמה.

יש גבול

"יש גבול" היא תנועת שמאל רדיקלי ישראלית בולטת, והוותיקה בתנועות הסרבנות בישראל.

כביסה שחורה

כביסה שחורה היה ארגון אנרכיסטי-קווירי ישראלי, שהגדיר עצמו "לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים ואחרות, נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי". הארגון קם בשנת 2001 והיה פעיל עד אמצע העשור הראשון לשנות ה-2000. במצעד הגאוה בשנת 2001, צעדה קבוצה תחת הכותרת "אין גאוה בכיבוש". הקבוצה שצעדה במצעד הייתה הבסיס להקמת כביסה שחורה. עד המצעד של 2001, צעדה קבוצה רדיקלית כחלק מהמצעד המרחבי, החל מ-2002 כביסה שחורה ארגנה מצעד אלטרנטיבי.

הארגון ייצג להט"ב וקווירים שהתנגדו לשליטה הישראלית בשטחי יהודה, שומרון ועזה ("די לכיבוש" ו"אין גאווה בכיבוש" הן חלק מהססמאות שנישאו בכל הפגנה של הארגון) וראו קשר ישיר בין פעולות שהיוו, לטענתם, דיכוי העם הפלסטיני, לבין כאלו שהיוו דיכוי חברתי-מגדרי ודיכוי על רקע נטייה מינית. הארגון ייצג את כל גוני קהילת הלהט"ב, אך עיקר החברים והפעילים בו היו נשים לסביות.

עמדותיו הפוליטית של ארגון כביסה שחורה היו מובחנות מהפעילות הפוליטית של מרבית ארגוני קהילת הלהט"ב באותה התקופה. ארגוני הקהילה המרכזיים אז היו עסוקים במאבק לשוויון זכויות, אפליה על רקע נטייה מינית והומופוביה. מרביתם לא לקחו חלק במאבקים של קבוצות אחרות והשתדלו להציג את עצמם כא-פוליטיים. שני מאבקים בולטים של קהילת הלהט"ב בתחילת שנות האלפיים היו ביטול האפליה נגד חיילים הומוסקסואלים בצה"ל והורות חד מינית. המאבקים הללו סימלו את השאיפה להשתלב בחברה הישראלית היהודית. בניגוד לעמדה הרווחת בארגוני הקהילה, כביסה שחורה התנגדה לשאיפה לנורמליות וכן לשאיפה להידמות לרוב ההטרוסקסואלי, תוך הדגשת השונות של חברי הקבוצה. בנוסף, הארגון פרץ את ההתמקדות הלהט"בית רק באתגרים של הקהילה הלהט"בית וחיבר בין סוגים שונים של מאבקים חברתיים ופוליטיים.אחת מפעולות "כביסה שחורה" העיקריות כללה צעידה קבועה במצעד הגאווה השנתי, תוך לבישת בגדים שחורים, נשיאת שלטים בגנות השליטה הישראלית בשטחים, וחלוקת עלונים בעברית ובערבית בנושאי דיכוי ומיליטריזם. פעולות אחרות של הארגון נגעו לסוגיות חברתיות אחרות, לדוגמה: מחאות נגד תחרות מלכת היופי, תהלוכות ביום האדמה ומחאה בתוך אירוע שאורגן למתגייסים הומו-לסביים. בנוסף, הפעולות של ארגון "כביסה שחורה" כללו הפגנות, צעדות ומחאות פומביות, בישראל, בשטחים ובחו"ל. הארגון התבסס בעיקר על מימון עצמי של חבריו.

מצפן (ארגון)

הארגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י) הידוע יותר כקבוצת מצפן, על שם בטאונו, הוא ארגון שמאל רדיקלי שפעל בישראל במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20.

משפט הסרבנים (ישראל, 2003)

משפט הסרבנים (ישראל 2003) הוא משפטם המאוחד של שמרי צמרת, נעם בהט, חגי מטר, אדם מאור ומתן קמינר, פעילי שמאל רדיקלי בישראל שסירבו להתגייס לצה"ל, בשל רצונם להביא לשינוי בדעת הקהל ובמדיניות הממשלה באשר לשאלת השליטה על העם הפלסטיני. לטענתם, הם מתנגדים מצפונית לשירות בצה"ל ולכיבוש. הסרבנים הועמדו לדין, הורשעו, נידונו למאסר, וישבו בכלא בין 21 ל-23 חודשים - יותר מכל סרבן מצפון בהיסטוריה של ישראל. המשפט היה מושאם של מספר סרטים דוקומנטריים, ביניהם הסרט ״נערי הסיפון״ של אורי ברבש ששודר בערוץ 1. כליאת החמישה הייתה גם מושאו של הסרט הקצר "Prières pour Refusniks" של הבמאי האנטי-ציוני ז'אן-לוק גודאר שנוצר ב-2004 בסולדריות עם הסרבנים בזמן שהיו בכלא.

נורית פלד-אלחנן

נורית פלד-אלחנן (נולדה ב-17 במאי 1949 בירושלים) היא פילולוגית ישראלית, מומחית בספרות השוואתית, פרופסור לשפה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, מתרגמת ופעילת שמאל רדיקלי בישראל. כלת פרס סחרוב לשנת 2001. ידועה במחקריה על הדיוקן הפלסטיני בספרי הלימוד הישראלים, אותו ביקרה כגזעני. היא אחת ממקימי "טריבונל ראסל על פלסטין" (באנגלית, Russell Tribunal on Palestine) יחד עם שגרירת הרשות הפלסטינית באיחוד האירופי ליילה שהיד, חבר הקונגרס הבלגי פייר גלאנד והדיפלומט הצרפתי בדימוס וממנסחי מגילת זכויות האדם סטפן הסל.

פרופיל חדש

פרופיל חדש - תנועה לאזרוח החברה בישראל הוא ארגון אנטי-מיליטריסטי התנדבותי הפועל לביטול שירות החובה בצה"ל ולעידוד הסרבנות בישראל. הארגון מגדיר עצמו כתנועה פמיניסטית המונה נשים וגם גברים הפועל מתוך תפיסה כי מקומו המרכזי של הצבא בחברה הישראלית מעודד פטריארכליות ושוביניזם. התנועה סבורה שהמשטר, החברה והתרבות הישראלים נגועים מיליטריזם, ופועלת לצמצם תופעה זו. התנועה מלווה סרבני מצפון, ונמנעים מגיוס. הארגון הוקם ב-1998 ונרשם כעמותה ב-1999.

קואליציית נשים לשלום

קואליציית נשים לשלום היא תנועת שמאל רדיקלי ישראלי. התנועה מגדירה עצמה כ"ארגון פמיניסטי" המחויב "למאבק לסיום הכיבוש וליצירת חברה צודקת, תוך הרחבת מעורבותן והשתתפותן של נשים בשיח הציבורי. הקואליציה יוזמת קמפיינים ציבוריים ופעילויות הסברה וחינוך, תוך מחויבות לפיתוח והטמעה של שיח פמיניסטי בכל זירות החברה". מטרתה המוצהרת של התנועה היא השגת "שלום צודק בישראל/פלסטין" המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, חלוקת ירושלים ופתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. לדברי הארגון עיקר פעילותה של הקואליציה הוא "במאבק נגד הכיבוש של שטחי יהודה, שומרון ועזה, ונגד מדינת ישראל כחלק מקואליציית ה-BDS".

קואליציית נשים לשלום קוראת להחיל על ישראל חרם מדיני וכלכלי ושואפת לקדם חרם כזה על ידי ארגונים שונים בעולם.

שמאל

האם התכוונתם ל...

שמאל רדיקלי

שמאל רדיקלי או שמאל קיצוני, הוא מונח מקובל לתיאור אידאולוגיה פוליטית שמאלית הדוגלת בשינויים שורשיים ומעמיקים במבנה השלטון והחברה, במיוחד בתחומי הכלכלה, הלאומיות, התרבות, ויחסי הכוח בחברה. כל זאת תוך כדי שאיפה לחורבן העולם ה"ישן" המתקיים בסדר מסוים מאז המהפכות הקודמות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.