שמאל וימין בפוליטיקה

שמאל וימין בפוליטיקה הם מונחי מיון של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות ומגמות בחברה. על אף שמקובל להבדיל בין שמאל לימין, אם כי משמעותה של חלוקה זו אינה מוגדרת בצורה מוחלטת, והיא משתנה במידה מסוימת ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה.

מקור המונחים "ימין" ו-"שמאל" הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב אחרי המהפכה הצרפתית אך לפני הדחתו של המלך. בפרלמנט זה, שנקרא "האספה הלאומית" ישבו הז'ירונדינים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה והנהגת מונרכיה חוקתית, בימין הבית, ולעומתם היעקובינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.

השקפה "גדורה" ו"בלתי גדורה"

לפי הכלכלן והפילוסוף תומאס סואל החלוקה בין ימין לשמאל היא למעשה חלוקה בין השקפה גדורה - כלומר השקפה שמקבלת את המצב הנתון כפי שהוא וטוענת שצריך להוציא את המיטב האפשרי מהמצב - לבלתי גדורה - כלומר השקפה שעל פיה ניתן וצריך לעשות שינויים חברתיים דרסטים[1].

לפי ההשקפה הגדורה היכולת של האדם להנדס את המציאות בלתי אפשרית, והפוטנציאל לנזק גדול מהפוטנציאל לתועלת. זו הסיבה שליברלים בימין חוברים לשמרנות, מפני שהם מעדיפים להישען על הסדרים חברתיים שנוצרו במשך אלפי שנים, מאשר הסיכון של עיצוב עולם חדש שטומן בחובו אפשרות של דיקטטורה[2].

לעומת זאת ההשקפה הבלתי גדורה מאמינה שהפוטנציאל, הן של טבע האדם והן של המבנה החברתי גדול ממה שהוא כיום, ואשר על כן היא נוקטת שצריך לעשות מה שאפשר כדי לשכלל את האדם ולדחוף ללא סוף למטרות טובות יותר.

למעשה, שורשם של מרבית הוויכוחים הפוליטיים בין שמאל לימין נעוץ בדיכוטומיה הזו.

עמדות אופייניות - השוואה

המונחים ימין ושמאל משתנים ממשמעותם ממקום למקום, ולפעמים גם עם הזמן. עם זאת, להלן מובא סיכום קצר המתאר עמדות אלה באופן גס. על הקורא לזכור שישנן דקויות וגישות ביניים בנוסף לאלה המוצגות כאן, ושייתכן שיהיו תנועות שיחזיקו בנושא אחד בדעות "ימניות" אך בנושא אחר בדעות "שמאלניות".

  • דת:
    • שמרנים בימין תומכים במגוון חוקים שמקורם בדת. מנגד, זרמים ליברלים בימין קוראים להפרדה מלאה בין דת ומדינה.
    • השמאל לעיתים מגיע מקרב אוכלוסייה חילונית ולכן דוגל בהגדלת ההפרדה בין דת ומדינה או לחלופין, בחקיקה אנטי דתית[3]. עם זאת, ייתכנו עמדות שמאליות או שמאליות-לכאורה גם במחנה דתי מסוים, למשל בשל פציפיזם דתי.
  • לאום:
    • הימין מייחס משמעות רבה ללאום ולמורשת הלאומית, ומתייחס אל הלאום כאל המסגרת המאחדת הגדולה ביותר. אי לכך, הימין נוטה להעדיף את בני לאומו על פני בני לאום אחר ומקדש ערכים הקשורים בלאום, כגון אדמת מולדת וכבוד לאומי. בימין הקיצוני ישנה אף לאומנות. בימין קיימת הטענה שמערכת של מדינות לאום בה כל לאום מסדר את ענייניו כראות עיניו ולא מפריע לאחר היא הפתרון האידיאלי.
    • השמאל מייחס פחות חשיבות ללאום ונוטה להתנגד לגבולות גאוגרפיים שמבחינתו מפרידים בין בני אדם. ישנן גישות בשמאל שאף מבקשות לכפות חברה נטולת לאומים בה אנשים מאוחדים על בסיס הסוציאליזם. מנגד, יש גם עמדות שמאלניות שכן בעד לאום ולמורשת העם אך מכבדת גם את המורשת והלאום של מי שמכונה "אויב" ותומכת בשוויון וקבלה של העמים השונים.
  • יחס לצבא:
    • הימין מתגאה בדרך כלל בצבא ורואה בו כלי לחיזוק הלכידות הלאומית, ואמצעי לליכוד וחישול האזרחים והאומה. הימין רואה בשירות צבאי ערך לאומי ומהלל את אלה המתגייסים לצבא ומשרתים בו.
    • השמאל המתון בדרך כלל רואה בצבא משום "רע הכרחי", בעוד השמאל הרדיקלי מתנגד לצבא כמכשיר לאומי ורואה בו ארגון מדכא ואלים. ומאידך, בעבר ובהווה, ראו ארגונים ומדינות, שתפיסות שמאלניות היו אידאולוגיה רשמית אצלן (כמו גם מדינות הגוש הקומוניסטי בעבר) בשימוש בכוח, באלימות ובצבא העומד לרשות המהפכה כמכשירים לגיטימיים לתיקון החברה. בדרך כלל, תנועות השתמטות וסרבנות שירות במדינות שאינן מקבלות את עמדות השמאל - מוצאן בשמאל. חלקן באות על רקע פציפיסטי וחלקן על רקע פוליטי של התנגדות למדיניות הממשלה. יחד עם זאת, שמאלניים רבים תומכים ומתגייסים לצבא ומאמינים שהעם זקוק לצבא שיגן עליו מפני אויב. המתנגדים, תומכים באופן ברור בשלום עם האויב ולא במלחמה.
  • כלכלה:
    • בעבר, זוהה הימין עם המשטר הפיאודלי והתנגד למעמדות העירוניים (שזוהו עם "השמאל" של אותם ימים). כיום, דוגל הימין בדרך כלל בצמצום המעורבות הממשלתית בכלכלה ובהגברת הקפיטליזם שמבחינתם נחשבת לשיטה המוצלחת ביותר לפיתוח הכלכלה והחברה, על חשבון מדיניות רווחה סוציאליסטית. הימין מאמין בליברליזם כלכלי (שוק חופשי) ויוזמה חופשית ככלי לפתח את המשק.
    • השמאל דוגל בשוויוניות על חשבון היוזמה החופשית. השמאל המתון מעדיף מדיניות סוציאל-דמוקרטית ומדיניות רווחה-חברתית, סוציאליסטית. בשמאל הקיצוני נכללת האידאולוגיה הקומוניסטית, השוללת את הסוציאל-דמוקרטיה. בדרך כלל, מעדיף השמאל, במידה רבה או מועטה, התערבות ממשלתית במסחר ובהון הפרטי, מתוך הנחה כי תחרות חופשית מדי והעצמת בעלי נכסים גדולים תרחיב פערים חברתיים ותביא לפגיעה בשכבות פחות מבוססות. השמאל תומך בשוויון בנטל, מאמין שלכל אדם מגיעה הזכות לחיות בכבוד מבחינה כלכלית. השמאל פעל רבות לצמצום הפערים במדינה בין המעמד הגבוה למעמד הנמוך למשל מחאת האוהלים.
  • הגירה:
    • כפועל יוצא מהרצון של הימין לחזק את הזהות הלאומית, רבים המזדהים כימנים מתנגדים ברמה זו או אחרת להגירה ותומכים בהתבדלות, הפרגמטים תומכים בהגברת האכיפה של מוסדות המדינה נגד הגירה לא חוקית של מהגרי עבודה לתחום הריבוני של המדינה וגירוש שוהים לא חוקיים, בעוד הרדיקלים תומכים בהפסקת ההגירה באופן מוחלט. במקרים רבים יש קבוצות יוצאות מן הכלל שלהן הימין מוכן לאפשר להגר (כך לדוגמה מרבית מתנגדי ההגירה היהודים במדינת ישראל יהיו מוכנים לקבל עליה, של יהודים לשטח המדינה). בעולם המערבי לעיתים ההתנגדות מופנית בעיקרה להגירה ממדינות מתפתחות מתוך חשש כי תיגדל התחרות על משרות צווארון כחול שתפגע באזרחים בני המעמד הנמוך במדינה או מתוך חשש כי המהגרים יהוו נטל כבד מידי על מערכת הרווחה במדינה (אם מדובר במדינת רווחה) וכן מסיבות נוספות. רבים מהימין המערבי מתנגדים להגירת מוסלמים לשטח מדינתם מתוך חשש שיבצעו פיגועי טרור בשם דתם.
    • השמאל תומך פעמים רבות ביצירת חברה רב-תרבותית, ולכן רבים המשייכים עצמם לשמאל תומכים בגיבוש מדיניות הגירה מקלה ואף בעידוד הגירה, בייחוד של פליטים.

שיטות חלופיות לחלוקה פוליטית

Political chart
מערך צירים דו ממדי שנועד לחלוקת קבוצות לפי גישתן הפוליטית

בטענה לפיה החלוקה הפוליטית לימין או שמאל אינה מדד אמין אוניברסלי, הוצעו מספר שיטות חלופיות לחלוקת קבוצות לפי גישתן הפוליטית.

דוגמה לשיטה חלופית כזו היא חלוקה דו-ממדית. בחלוקה כזו, במקום להשתמש בציר אחד בלבד (לדוגמה, ימין או שמאל), משתמשים בשני צירים - ציר X וציר Y. באתר Political Compass, לדוגמה, ציר אחד משקף את המיקום הכלכלי (ימין או שמאל כלכלי), וציר שני משקף את המיקום החברתי שיכול לנוע בין סמכותנות (כשבקצה העליון נמצא הפשיזם) ובין אנטי-סמכותנות (כשבקצה התחתון נמצא האנרכיזם). באופן זה ניתן למקם על המפה הפוליטית אישים ודעות, כאשר הן הגישה הכלכלית והן הגישה החברתית-מדינית באות לידי ביטוי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תומאס סואל, עימות בין השקפות, הוצאת שלם, 2001
  2. ^ בספר הדרך לשעבוד של פרידריך האייק ישנה הרחבה בנושא
  3. ^ למשל, במשטרים הקומוניסטיים כגון ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין
אבטלה טכנולוגית

אבטלה טכנולוגית מתייחסת לאובדן של מקומות עבודה הנגרם עקב שינויים טכנולוגיים. שינוי כזה טומן בחובו, בדרך כלל, הכנסתן לפעולה של מכונות שהפעלתן חוסכת בכוח עבודה אנושי, או תהליכי עבודה מושפעי-טכנולוגיה, שמגלמים יעילות רבה יותר. דוגמאות היסטוריות לאבטלה טכנולוגית חוזרות לימי המהפכה התעשייתית אז איבדו רבבות את מטה לחמם, בעיקר בבריטניה, גרמניה ובארצות הברית, עקב הכנסתם לפעולה של נולים ממוכנים. דוגמה בת זמננו לאבטלה טכנולוגית ניתן לראות בהחלפתם של קופאים בקופות בשירות עצמי.

ההנחה לפיה שינוי טכנולוגי יכול לגרום לאובדן משרות לטווח הקצר, מקובלת על מירב החוקרים העוסקים בתחום. לעומת זאת, העמדה לפיה שינוי טכנולוגי כזה, עלול אף להביא לעלייה מתמשכת באבטלה, שנויה במחלוקת. האופטימיסטים מסכימים שחדשנות עשויה להוות גורם משבש מבחינה תעסוקתית בטווח הקצר, אך עם זאת מאמינים כי מגוון מנגנוני פיצוי יבטיחו שלא תהיה השפעה שלילית לטווח הארוך, בעוד שהפסימיסטים טוענים שלפחות בנסיבות מסוימות, טכנולוגיות חדשות יכולות להוביל לצניחה מתמדת במספר המועסקים.

מי שתרם רבות, עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20, לפופולריותו של המושג "אבטלה טכנולוגית" היה ג'ון מיינרד קיינס. עם זאת, סוגיית החלפת כוח העבודה האנושי על ידי מכונות זכתה להתייחסות לפחות מתקופתו של אריסטו.

עד למאה ה-18, הן האליטות והן האזרחים הפשוטים אחזו, ככלל, בהשקפה הפסימית ביחס לאבטלה טכנולוגית, במקרים בהם עלתה הסוגיה לדיון. עם זאת, בשל שיעורי אבטלה נמוכים ברוב התקופה שקדמה לעת החדשה, הנושא היווה עילה לדאגה מוחשית, רק לעיתים נדירות. במאה ה-18 התעצמו החששות ביחס להשפעת המכונות על התעסוקה, עם התגברות התעסוקה ההמונית, ובמיוחד בבריטניה, שהייתה אז בחזית המהפכה התעשייתית. עם זאת, היו תאורטיקנים כלכליים שיצאו נגד חששות אלו, כשהם טוענים, שלחדשנות, בכללותה, אין השפעה שלילית על התעסוקה. טיעונים אלו התגבשו במהלך המאה ה-19 על ידי כלכלנים מאסכולת הכלכלה הקלאסית. במחצית השנייה של המאה ה-19, התחוור, לכאורה, יותר ויותר, כי התפתחות טכנולוגית נושאת בחובה תועלות לכל חלקי החברה, כולל לבני מעמד הפועלים. הדאגות ביחס להשלכות השליליות של חדשנות התמעטו. בשמם של הלודיטים נעשה כיום שימוש על מנת לתאר את המחשבה לפיה לחדשנות תהיינה השפעות שליליות ארוכות טווח על התעסוקה.

ההשקפה לפיה לא סביר שהטכנולוגיה תוביל לאבטלה לטווח הארוך, אותגרה שוב ושוב על ידי חלק מהכלכלנים. בראשית המאה ה-19 עמד בראשם של כלכלנים אלו דייוויד ריקרדו. כתריסר כלכלנים הזהירו מפני אבטלה טכנולוגית במהלך ההתעצמות הקצרה של הוויכוח בנושא שהתעורר בשנות ה-30 וה-60 של המאה ה-20. באירופה, במיוחד, נעורו אזהרות חוזרות ונשנות מפני אבטלה טכנולוגית בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, כפי שציינו פרשנים במהלך העלייה המתמשכת באבטלה שספגו מדינות מתועשות רבות מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. עם זאת, במהלך המאה ה-20 החזיקו רוב ברור של הכלכלנים, כמו גם רוב הציבור, בעמדה האופטימיסטית.

בעשור השני של המאה ה-21 פורסמו מספר מחקרים שהצביעו על כך שייתכן שהאבטלה הטכנולוגית מתרחבת ברחבי העולם. התרחבות נוספת באבטלה הטכנולוגית צפויה להיווצר בשנים הבאות. בזמן שפרשנים וכלכלנים רבים עודם טוענים שחששות כאלו הִנם חסרי שחר, כפי שהיה מקובל לסבור במהלך רוב מאתיים השנים האחרונות, החששות בקרב כלכלנים אחרים, כמו גם בקרב הציבור הרחב, ביחס לאבטלה טכנולוגית, מתעוררים ומתעצמים מחדש.

הוראת אזרחות בישראל

אזרחות הוא תחום לימוד הנלמד בישראל בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה ועוסק בחינוך פוליטי ואקטואלי לאזרחות טובה ומעורבות בחיים הציבוריים במדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. תחום לימוד זה הוא אחד ממקצועות החובה לקבלת תעודת בגרות, ברמה של שתי יחידות לימוד במשך שנתיים משנות התיכון. מתוך שתי היחידות, יחידה אחת מוקדשת לביצוע מטלה אזרחית הכוללת בתוכה איתור בעיה אזרחית על ידי התלמידים, בדיקה מקיפה שלה, ניתוחה ומציאת פתרונות אפשריים. ביחידה זו נעשית העבודה בקבוצות לימוד קטנות והיא מלווה באופן צמוד על ידי המורים לאזרחות. היחידה השנייה היא מבחן בכתב על חומר הלימוד העיוני.

המהפכה הצרפתית

המהפכה הצרפתית (בצרפתית: Révolution française) הייתה תקופת טלטלה וחילופי שלטון בהיסטוריה של צרפת בין 1789 ל-1799, שהתחוללו בה שינויים מהותיים בסדרי החברה והממשל ושמהווה ציון דרך בתולדות העולם המודרני.

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-18, תחת שלטונו של המלך לואי השישה עשר, קרסה הממלכה תחת עולו של משבר כלכלי שאי-אפשר היה לתקן את סיבות העומק שלו בגלל החלוקה למעמדות ומשטר זכויות-היתר. ב-1789 לא היה יכול הכתר לשלם עוד את חובותיו או לגייס די כוח פוליטי להעברת הרפורמות הנדרשות, ונאלץ לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג את הסכמת כל נתיניו להעלאת מיסים. מהלך זה סימן את התמוטטות סמכותה של המלוכה האבסולוטית ופתח את הדרך לבחינת מודלים חדשים, בהשפעת רעיונות עידן הנאורות שנפוצו בקרב המשכילים. עם פתיחת אספת המעמדות הכריזו פשוטי העם, "המעמד השלישי", כי הם דורשים שוויון אזרחי וחוקה, והקימו את האספה הלאומית. השלטון ניסה לדכאם, אך ב-14 ביולי 1789 יצא ההמון בפריז לרחובות וכבש את הבסטיליה בעוד המשמעת בצבא מתפוררת. המלך נכנע והסכים לשתף פעולה. כמו כן פרץ גל של מהומות איכרים באזורי הכפר. ב-4 באוגוסט ניצלו זאת רודפי השוויון באספה כאמתלה לביטול זכויות-היתר המעמדיות. ב-26 באוגוסט אושררה הצהרת זכויות האדם והאזרח, והאספה פנתה לערוך רפורמות נרחבות בתקווה ליצור מלוכה חוקתית.

הניסיון לגבש הסכמה רחבה, שבראשו עמדו דמויות כמו המרקיז דה לה פאייט ואונורה מירבו, נכשל. פערים הולכים וגדלים ניבעו בין השכבות והסיעות באספה ובציבור ככל שנענו התביעות המוקדמות. בתחילה ביקשו הליברלים זכות בחירה מוגבלת בסף הכנסה, הפרדת רשויות ומערכת בלמים ואיזונים. בהמשך עלו כוחות שמאל שתבעו שלטון ריכוזי חזק שייבחר על ידי כלל הציבור ויערוב גם לשוויון חברתי. ככל שהמהפכה התקדמה, כך פנו יותר ממתנגדיה לגלות ולהגירה, ואף ניסו ליזום מרידות נגדה ממדינות אחרות. בקיץ 1790 בוטל מעמד האצולה והאספה תבעה מהכנסייה הקתולית להישבע אמונים למדינה תוך עקיפת הממסד הדתי. סירוב רוב הכמרים הניע מדיניות דיכוי כלפיהם שקוממה את השמרנים, ומחאתם דרבנה הקצנה משמאל שלובתה בעיקר על ידי המועדון היעקוביני רב-ההשפעה. המלך לואי זמם בסתר נגד המהפכה ועמד בפומבי לצד הגולים והכמרים. ב-20 ביוני 1791 ניסה להימלט מפריז והוקיע את כל הצעדים שאולץ להסכים להם. החשש מהתמוטטות מפעלם ומאלימות האספסוף הניע רבים מוותיקי המהפכה להתמתנות עוד קודם. כשהקיצונים בפריז תבעו להדיח ולשפוט את המלך, דיכאו אותם המתונים בכוח בטבח שאן דה מארס ב-16 ביולי והקימו את מועדון הפייאנטים, שפרשו מן היעקובינים. ב-1 באוקטובר אושררה "חוקת 1791" שיצרה מלוכה חוקתית, בתקווה לסדר פוליטי יציב.

במהרה התחוור שהפערים בין הפייאנטים לכתר גדולים מדי לגישור, וסיעתם איבדה את השלטון. תחתם עלו לבכורה הז'ירונדינים, שדרשו מלחמה נגד הגולים ופטרוניהם שתאחד את האומה ותאלץ את לואי לחשוף כוונותיו. ב-20 באפריל 1792 הוכרזה מלחמת הקואליציה הראשונה נגד קיסר אוסטריה. האחריות לכישלונות הצבאיים נתלתה במלך, שאכן היה במגע חשאי עם האויב וקיווה להצלה מידו, והתחזקה התביעה להדיחו. אף הז'ירונדינים החלו לחשוש מן השמאל הקיצוני יותר, אך פלישת האויב לצרפת היטתה את שיווי המשקל הפוליטי נגדם. לאחר שהאספה המחוקקת סירבה לשפוט את המלך, חוללו הרדיקלים בפריז הפיכה ב-10 באוגוסט 1792 בגיבוי האספסוף העירוני, הסנקילוטים. הוקמה רשות מכוננת חדשה, הוועידה הלאומית, שהייתה אמורה ליצור חוקה לטעמם. השלטון נתפס בידי סיעת המונטניארדים. הם הכריזו על צרפת כרפובליקה והוציאו להורג את המלך לואי. מדיניות המלחמה הנוקשה הביאה לשורת מרידות בתוך צרפת, ואף הז'ירונדינים בוועידה מחו. בתגובה, ערכו המונטניארדים הפיכה נוספת בתמיכת הסנקילוטים נגד הז'ירונדינים ב-2 ביוני 1793, ואסרו את מנהיגיהם. שורת חוקי חירום למלחמה באויב מבית ומחוץ וריכוז כל הכוח הביצועי בידי הוועד לשלום הציבור, הובילו לתחילת שלטון הטרור באוקטובר, ולהשעיית החוקה הריכוזית החדשה שהכינה הוועידה. רבבות הוצאו להורג או נטבחו. הטרור נרגע בראשית 1794, אך אז פרץ מאבק שליטה בין שלוש הסיעות המונטניארדיות: המתונים תומכי ז'ורז' דנטון, הקיצונים האברטיסטים שקראו להחריף את אמצעי החירום, ואנשי מקסימיליאן רובספייר באמצע. ההתנגשות ביניהן הסתיימה בחיסול שתי הראשונות ובעליית רובספייר ככמעט שליט-יחיד באפריל. הוא הנהיג תקופה נוספת של טרור נגד כל מי שחשד בו, אך בכך איחד את הוועידה נגדו. הוא עצמו הופל בהפיכה והוצא להורג ב-28 ביולי 1794.

אחרי שהשמאל נחלש עקב מחזורי הטיהורים, החלה המהפכה לנטות ימינה לשמרנות לראשונה לאחר שנים של הקצנה. מנגנוני הטרור פורקו ושרידי המונטניארדים דוכאו בתקופה שנודעה כ"ריאקציית תרמידור". השמאל והימין דוכאו חליפות באיזון זהיר. לאחר שהסנקילוטים ניסו לערוך הפיכה ב-20 במאי 1795, חוסלו בסיסי הכוח שלהם ומארגניהם נעצרו; צעד דומה מצד המלוכנים המתעוררים, שערכו התקוממות ב-5 באוקטובר, הסתיים אף הוא בהבסתם ובדיכויים. הוועידה התרמידורית הכינה את "חוקת 1795", שהקפידה על בלמים ואיזונים וכיוונה לרצות את בעלי הרכוש. ב-1 בנובמבר נפתח שלטון הדירקטוריון, גוף מבצע בן חמישה אנשים שהיה אמור להתנהל בפיקוח המחוקק אך למעשה פעל כדיקטטורה. המשטר החדש נשען יותר ויותר על הצבא, שהזרמת המשאבים וכוח האדם אליו הפכה אותו לגוף החזק בפוליטיקה הארצית. ב-4 בספטמבר 1797 ערך הדירקטוריון הפיכה צבאית ותפס את השליטה בגלוי לאחר שתוצאות הבחירות לא היו לרוחו. הממשל החדש איבד את מעט התמיכה שהייתה לו עם פרוץ מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה ב-1799; בהפיכת 18 בברימר, ב-9 בנובמבר אותה שנה, תפס המצביא נפוליאון בונפרטה את השלטון. הוא ביסס במהרה משטר יציב וסיים למעשה את המהפכה. נפוליאון ויתר אפילו על היומרה להנהיג שלטון ייצוגי, וב-1804 ביטל את הרפובליקה והכתיר עצמו לקיסר.

ימין ושמאל

האם התכוונתם ל...

ספקטרום פוליטי

ספקטרום פוליטי היא מערכת לסיווג עמדות פוליטיות שונות בציר גאומטרי אחד או יותר.

ישנם מספר סוגים של ספקטרומטים פוליטיים. אחד מהספקטרומים הפוליטיים הנודעים ביותר הוא ציר שמאל וימין בפוליטיקה. בציר הימין-שמאל הקלאסי הקומוניזם והאנרכיזם נמצאים בדרך כלל בשמאל הקיצוני, הסוציאליזם נמצאים משמאל למרכז, הליברליזם במרכז, השמרנות והלאומיות מימין למרכז, והפשיזם בימין הקיצוני.

במדינה אסלאמית מודרנית למשל, ניתן לחלק את הספקטרום הפוליטי על בסיס סוגיית תפקיד הדת בממשל - המצביעים שסבורים שאנשי הדת צריכים להיות בעלי הסמכות לאכוף את החוק האיסלאמי במדינה, נמצאים בקצה אחד של הספקטרום הפוליטי, אלה התומכים בקיומה של חברה חילונית נמצאים בקצה ההפוך של הספקטרום הפוליטי, והמתונים מתפזרים בנקודות שונות באמצע.

פוליטיקה

מדיניות (פּוֹלִיטִיקָה) היא תחום הפעילות האנושית העוסק במאבקי הכוחות הפועלים בחברה או במדינה, בשימוש הנעשה בהם ובחלוקתם.

פוליטיקה של ישראל

הפוליטיקה הישראלית כוללת תנועות, מפלגות וארגונים רבים. האידאולוגיה השלטת בישראל היא הציונות, ומרבית המפלגות במדינה מציינות את ערכיה כבסיס למצעיהן. הגושים הפוליטיים העיקריים בפוליטיקה הישראלית ובכנסת בפרט משויכים לזרמים האידאולוגיים של הימין, המרכז והשמאל. חלוקה זו אמנם דומה לפוליטיקה במדינות רבות בעולם - אך בישראל יש לה משמעויות ויישומים ייחודיים. ובדומה בחברות ומדינות בעולם, משתנה מעת לעת משמעות המונחים בציבוריות ובתקשורת בישראל.

בנוסף לשלושת הגושים המרכזיים וגם במקביל להן, קיימות קבוצות סקטוריאליות מוגדרות באוכלוסייה: החילונים (והמסורתיים), הדתיים, החרדים, העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, והערבים. אל חלוקה זו נוספה גם החלוקה העדתית המיטשטשת בקרב היהודים: למזרחים ולאשכנזים.

התגבשות הזרמים הפוליטיים בישראל החלה עוד בתקופת היישוב בשנות ה-20 של המאה ה-20, בדמותם של תנועת העבודה, הציונות הדתית, החוגים "האזרחיים" (כגון הציונים הכלליים) והרוויזיוניסטים.

השיח הפוליטי בישראל נע בעיקר סביב הציר הביטחוני-מדיני, זאת בניגוד למדינות אירופה שם החלוקה היא בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי. לפי הציר הזה מוגדרים גם מחנות השמאל והימין בכלל. החלוקה בין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית נעשית בעיקר לפי הפרמטרים הבאים: היחס למעמד יהודה ושומרון, ההתנחלויות ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ביחס לכלכלה, יחסי דת ומדינה ובחלוקת המשאבים הכלכליים של המדינה.

פריץ החתול

פריץ החתול (אנגלית: Fritz the Cat) הוא סרט הנפשה אמריקני באורך מלא (79 דקות), בבימויו של ראלף באקשי, שיצא לאקרנים ב-12 באפריל 1972. היה זה סרט האנימציה הראשון בארצות הברית שסווג "למבוגרים בלבד" והפך מאז לסרט פולחן.

הסרט נכתב כסאטירה על דור הפרחים, יחסים בין-גזעיים, שמאל וימין בפוליטיקה. גיבורו הבדיוני הוא חתול מואנש בשם פריץ, חתול סטודנט שחי בשנות ה-60 בניו יורק על גבול החוק, תוך שהוא מובל על ידי יצריו המיניים והתמכרותו לסמים. פשיטת משטרה לאורגייה בה השתתף הפכה אותו לעבריין נמלט. במנוסתו מעלה פריץ באש את מעונות האוניברסיטה, גונב רכב, מעורר מהומות בהארלם, בורח לחוף המערבי בו הוא נתקל בכנופיה המונהגת על ידי ארנב.

עלילת הסרט מבוססת על ספר קומיקס של רוברט קראמב. המפיק היה סטיב קרנץ, המוזיקה של אד בוגס וריי שנקלין. תקציב הסרט היה 850,000 דולר אמריקאי. הסרט הכניס למעלה מ-100 מיליון דולר בהקרנותיו ברחבי תבל ובכך היה לסרט האנימציה בהפקה עצמאית המצליח בכל הזמנים.

הצלחת הסרט הובילה להפקת סרטי אנימציה רבים נוספים בעלי תכנים מיניים בוטים, אשר זכו לסיווג "למבוגרים בלבד", ושנתיים מאוחר יותר יצא סרט המשך בשם "9 הנשמות של פריץ החתול" אשר נעשה ללא מעורבותם של הבמאי וכותב הסרט המקורי.

תאוריית פרסת הסוס

במדעי המדינה, תאוריית פרסת הסוס (באנגלית: Horseshoe theory) טוענת כי בניגוד לתפיסה המקובלת, שלפיה השמאל הקיצוני והימין הקיצוני מאוד רחוקים בספקטרום הפוליטי, הם למעשה דומים אחד לשני בדומה לאופן שבו קצות פרסת סוס קרובות זו לזו. התאוריה מיוחסת לסופר הצרפתי ז'אן-פייר פיי.תאוריית פרסת הסוס מתחרה עם המוסכמה של מערכת השמאל והימין הפוליטיקה וכן הרצף הפוליטי המוכר. חסידי התאוריה מצביעים לכאורה שיש קווי דמיון רבים בין השמאל הקיצוני לבין הימין הקיצוני.

מבקרי התאוריה טוענים כי רבים משתמשים בביטוי תאוריית פרסת הסוס ככשל לוגי בטיעונים (טיעון מן הבורות) ואומרים שלהיות מרכז פוליטי היא הדרך היחידה קדימה ולא באמת מודים שהמרכז הפוליטי משתנה כל הזמן (חלון אוברטון).[דרוש מקור]

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.