שם פרטי

שם פרטי הוא שם המייחד את הפרט בקרב משפחתו, לעומת שם משפחה אותו חולקים כל בני המשפחה. לרוב ניתן שמו הפרטי של אדם על ידי הוריו, בסמוך למועד לידתו. ביהדות מוכרז שם הבן בפומבי במהלך טקס ברית המילה שלו. שם הבת מוכרז ליד ספר התורה ביום שבו קוראים בו, או בטקס זבד הבת.

בישראל שמו של הילוד נרשם בתעודת לידה, המונפקת על ידי מינהל האוכלוסין במשרד הפנים.

במדינות רבות מקובל לתת שני שמות פרטיים (ולעיתים אף יותר משניים), אם כי בשימוש יומיומי לרוב קוראים רק באחד מהם, בדרך כלל הראשון.

במדינות רבות בעולם, כולל ישראל[1], השם הפרטי הנפוץ ביותר לבנים הוא "מוחמד".

כינויים

כינוי הוא שם שאינו שמו הרשמי של האדם. עשוי לשמש בנוסף או במקום השם הרשמי.

ילדים מכונים פעמים רבות על ידי הוריהם וקרובים אחרים בשמות חיבה, שמכוונים לבטא חיבה, קרבה ואינטימיות, לרוב בעלי צליל ילדותי (כמו מאמי, קושקוש, תותי), שמשמשים כל עוד הילדים צעירים מאוד. לרוב כינויים כאלו אינם שורדים עד הבגרות, אולם ישנם יוצאי דופן.

ישנם שמות שקיים עבורם כינוי מקובל, הסיומות הנפוצות ביותר לשמות עבריים הם קיצור השם בסיומת "אִי" - יוסי, אלי, יוני, דני, מוטי, בני, אבי, צחי וקובי, במקום יוסף, אליהו, יונתן, דניאל, מרדכי, בנימין, אברהם, יצחק ויעקב בהתאמה. לעיתים המטרה בכינוי קיצור, היא להקל על מקומו של הילד בחברה הישראלית בשימוש שמות שנתפסים כארכאים וכבדים, כך רבקה הופכת לריקי, רחל לחלי, שולמית לשולי, יוכבד ליוכי, מלכה למלי, אפרים לאפי, יחזקאל לחזי, ויהושע לשוקי.

סיומות נוספות שנועדו להקליל שמות כבדים, הן צירוף של האות קוף כסיומת כמו דוביק, דודיק, שמוליק, אריק ושרוליק (דב, דוד, שמואל, אריה, ישראל), ושל אותיות "קה" בסיומת כמו שייקה, חיימקה, פרוייקה וצביקה (שי/יהושע, חיים, אפרים, צבי). סיומת פחות נפוצה היא הוספת סיומת "וּש" כגון לילוש, חגיתוש וחנוש (לאה, חגית, חנה). אצל חרדים נפוצה סיומת "ל'ה" כגון אברימל'ה, רוחל'ה ושרל'ה (אברהם, רחל, שרה). ישנם כינויים שמושפעים מהגייה אנגלית של שמות בתנ"ך כמו ליצחק - איציק (בהשפעת אייזיק) וליעקב - ג'קי (בהשפעת ג'קוב). באנגלית מקובלים קיצורים כגון דייב במקום דייוויד, ליז במקום אליזבת. ברוסית קיימים שמות חיבה מקובלים לכל השמות, והשימוש בהם בפנייה למבוגרים מיועד להביע אי-פורמליות. דוגמאות: נטאשה במקום נטליה, סשה במקום אלכסנדר.

בישראל אדם מכונה לעיתים בכינוי שהוא ספציפי לו ובחלק מהמקרים מוכר יותר מאשר שמו הרשמי. דוגמאות מוכרות הן כינויהם של אנשי צבא בכירים. רפאל איתן שכונה "רפול" ומרדכי גור שכונה "מוטה" נשאו כינוי שנגזר משמם הפרטי. לעיתים נגזר כינוי דווקא משם המשפחה, אברהם דשא (פשנל) כונה "פשה". אך הכינוי לא בהכרח נגזר מהשם הרשמי. דוגמאות לכך הם משה יעלון המכונה "בוגי", יצחק הרצוג, המכונה "בוז'י", והסופר אברהם ב. יהושע המכונה "בולי", שהוסיף את תחילית הכינוי, האות ב', לשמו הספרותי. לעיתים הכינוי הוא תזכורת לאירוע. לעיתים הוא נגזר מאפיון של האדם, משה לוי מכונה "משה וחצי" בשל גובהו. בכינויים אלו קיים מעין חותם אישי של האדם שמייחד אותו מהיתר.

אצל אנשים שנושאים במשרה ציבורית רמה ובעלי סמכויות כמו פוליטיקאים, אנשי צבא ואנשי דת, שמות כינוי נועדו למצב את האדם במקום עממי, וכ"חברמן" שהציבור הרחב יכול להתחבר אליו, כך למשל הרב אברהם שפירא שהיה רב ראשי וראש ישיבה כונה במעגל הפנימי של תלמידיו רֵבּ אברום, ובדומה אריאל שרון אדם עתיר סמכויות שכיהן פעמיים כראש ממשלת ישראל, כונה לרוב בכינוי אריק.

באירופה אצל היהודים היה נהוג להצמיד שם פרטי נוסף ביידיש ואף בעברית לשמות תנ"כים, על פי הברכה התנ"כית. למשל הנפוצים שבהם, נפתלי הירש או הרץ - על פי הפסוק "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית, מ"ט, כ"א). אפרים פישל על פי הפסוק, "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית, מ"ח, ט"ז). יהודה לייב על פי הפסוק "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית, מ"ט, ט') לדוגמה יהודה לייב פינסקר ויהודה לייב גורדון, ובנימין זאב על פי הפסוק "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" (בראשית, מ"ט, כ"ז) לדוגמה בנימין זאב הרצל.

סופרים ושחקנים עשויים לבחור שם עט או שם במה משיקולים שונים, למשל כדי למנוע שיפוט מוטה מראש של עבודתם, חשש היוצר מתגובת הציבור בשל אמירה חברתית נוקבת, או ניסיון למיתוג מחדש תחת שם אטרקטיבי במקום שם בנאלי ושגרתי. (וכך "נורמה ג'ין" הפכה להיות מרילין מונרו המוכרת, והזמר חיים כהן הישראלי קיבל את השם אדם).

בספרד, מלבד מתן שני שמות פרטיים, יש שימוש גם בשמות המורכבים מכמה מילים. השמות משני הסוגים מקוצרים לצורכי יומיום באופנים שונים. למשל, גבר ששמו "חוסה מריה" יקרא "חומה", אישה ששמה "מריה דל מר" (מריה של הים) תכונה בקיצור "מרימר", ואישה ששמה "מריה דה לה לוס" (מריה של האור) נקראת רק באמצעות המילה הסופית בשמה - "לוס".

מדרש שמות בתנ"ך

בתנ"ך הצגת דמות בשמה מלווה לעיתים גם במדרש שם - הסבר המבוסס על השורש של השם או על צלילו ומעניק לשם משמעות, מקשר אותו לנסיבות הלידה, אופי הדמות, מעשיה, גורלה וכדומה. עיקר מדרשי השמות מצוי בספר בראשית, ומתחיל באדם הראשון שקורא לבנו השלישי שת שמוסבר בכך שהושת והושם במקום הבל שנרצח (בראשית, ד', כ"ה). נח נקרא על שם הנחמה (ספר בראשית, פרק ה', פסוק כ"ט). יצחק נקרא על שם צחוקה של שרה אמו כשתבשרה שתלד בגיל כה מבוגר (בראשית, כ"א, ו'). יעקב נקרא על שם שידו אחזה בעקב אחיו. דוגמה בולטת לקריאת שמות, היא קריאת השמות של בני יעקב, שלרובם ככולם קיים הסבר בגוף המקרא לשם. גם לבני יוסף, אפרים ומנשה ישנו הסבר בגוף המקרא (בראשית, מ"א, נ"א-נ"ב. בספר שמות משה, שם מצרי שמשמעותו נולד או בן[2], מוסבר כאילו נגזר מפועל עברי: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות, ב', י').

לעיתים המספר התנ"כי, שמודע לסוף המעשה, מנמק את בחירת השם באירוע עתידי מבחינת הדמות. במקרים אלו ייתכן כי שם הדמות הומצא כדי להתאים לתוכן הסיפור. ייתכן גם כי השם היה קיים בסיפור שהועבר בעל פה, והמדרש התווסף מאוחר יותר לסיפור על מנת לתת הצדקה, רציונליזציה או משמעות רטרואקטיבית לפרט בתולדות הדמות. דוגמה לכך הוא סיפור נבל הכרמלי: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל ... וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים" (שמואל א', כ"ה, ג'-ד'). בהמשך הפרק מעידה אשתו אביגיל: "אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא - נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ" (שמואל א', כ"ה, כ"ה).

פעמים רבות ממשיכים חז"ל את המגמה הזו של מדרשי שמות, ומנסים לברר את מהות השם במקום שהתנ"ך סתם ולא ביאר את הדבר. באופן דומה הלכו לעיתים פרשנים של חז"ל כדוגמת המהר"ל מפראג, וניסו לתת הסבר ונימוק למהות שמות שחז"ל הזכירו באגדות ובמדרשים שלהם.

שמות פרטיים העוברים במשפחה

בקרב עמים רבים קיימות מסורות של שמות פרטיים העוברים במשפחה מדור לדור. מנהג נוצרי הוא קריאת הבן הבכור בשם זהה לשם אביו. (דוגמה: רוברט - רוברט ג'וניור) ביהדות כיום מנהג זה אינו מקובל, ושמות שעוברים במשפחה "מדלגים" על דור אחד לפחות, כך שילד עשוי להיקרא על שם סבו, אך לא על שם אביו. בקרב יהדות תימן היה נהוג לקרוא לבן בשם האב, מנהג שהזכיר גם הרס"ג[3]. ביהדות ספרד שם עשוי להינתן לילד לכבוד סבו בעוד הסב בחיים. בקרב יהדות אשכנז שם שעובר במשפחה ניתן לזכר סב שנפטר. בכל העדות ניתנים לילדים גם שמות קרובים אחרים (דודים, למשל) שנפטרו ללא צאצאים או בסמוך ללידת התינוק.

שמות כרכיב באתוס הציוני ובמדינת ישראל

לאורך ההיסטוריה הציונית היה מקובל להחליף את השם מלידה בשם עברי, כדי "למחוק" את הגלותיות שבאה עם השם וליצור כור היתוך. כך למשל "תרזה" שונתה ל"תרצה", "הלן" ל"אילנה", "וולף" ל"זאב", "הנריק" ל"צבי" ו"לאון" ל"אריה". תופעה זו הייתה נפוצה מתקופת היישוב ועד שנות ה-90.

לעיתים הייתה זו בחירה אידאולוגית, למשל בקרב החלוצים, שראו בשם העברי מרכיב בהגשמה הציונית. לעיתים השם הוחלף עקב השפעה חברתית של הקולטים, למשל שמם של עולים חדשים בשנות ה-60 וה-70 עוברת פעמים רבות על ידי הפקידים שקלטו אותם בנמל ובשדה התעופה או על ידי מורים באולפן שבמרכז הקליטה. בעת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים כבר לא הוחלפו שמותיהם של העולים.

כמו כן, בתקופת ראשית המדינה, לאחר קום המדינה ניתנו שמות לאומיים רבים, כמו ישראל וציון לבנים, וחרותה, ציונה וישראלה לבנות. במחנה הדתי-לאומי ניתנו שמות כמו אמונה, מוריה והודיה.

הטבע תפס גם הוא מקום נכבד במתן השמות לבנים ולבנות. בתחילה זה היה בעיקר הטבע הארצישראלי, ואחר כך גם הטבע באופן כללי. למשל שמות של מקומות כמו שרון, גלעד וירדן, שמות פרחים כמו סיגלית, נורית, רקפת, לילך ואיריס, שמות בעלי חיים כמו אייל, דב ועופר ושמות הקשורים במים ומשקעים כמו מעיין, טל, אגם ויובל.

משנות ה-70 החלו לצוץ שמות דו-מיניים. אלו היו שמות שבמשך מספר עשורים זוהו עם אחד המגדרים וכעת מזוהים עם שניהם (בעיקר שמות בנים שכיום ניתנים גם לבנות), כמו נועם, גילי, רוני, עדי, שרון, שי, שחר, חן וטל. ישנם שמות דו-מיניים שהחלו להשתמש בהם בשנות ה-90 וה-2000 כמו תום, ליאל ואסיף.

בנוסף, אלו היו יכולים להיות שמות של בנות שנוצרו על ידי הוספת סיומת נקבית (ה, ת, ית) לשמות שהיו מקובלים כשמות לבנים (כמו יוסף -> יוספה, ליאור -> ליאורה, גל-> גליה, גלית, גיל -> גילה, גילת, זיו -> זיוה, אור -> אורה, דניאל -> דניאלה, אריאל -> אריאלה), וכיום הם משמשים כשמות לבנות ללא כל שינוי. כך למשל: ליאור, גל, גיל (גילי), זיו, אור (אוׁרי), דניאל ואריאל.

אצל בנות שמות שנחשבים ל"כבדים" מקבלים קלילות ועכשוויות על ידי תוספת של "ית": כך הופכות שרה לשרית, דינה לדנית, אורה לאורית, דליה לדלית וכדומה.

קיימים מקרים גם שאנשים מסוימים וידוענים מביאים איתם טרנדים של שמות שכמעט ולא היו קיימים בישראל דוגמה: מלכת היופי לשנת 1984, ספיר קופמן, שהייתה דוגמנית פופולרית מאז השם ספיר נהיה נפוץ ובשנות התשעים היה במקום השני לשם הנפוץ בישראל. כך גם עם השחקנית אגם רודברג שלפני שהתפרסמה אגם נחשב לשם נדיר (בעוד ששמות אחרים מעולם המים, למשל מעיין ואדווה, היו נפוצים בישראל) ולאחריה השם אגם הלך ונהיה נפוץ.

שמות קוסמופוליטיים

במרוצת הדורות

משמעותו המקורית של המושג "התייוונות" היא היטמעותם של העמים שסופחו לאימפריה ההלניסטית בתרבות ההלניסטית על מאפייניה השונים, בין השאר אימוץ שמות יווניים. בארץ ישראל הכבושה על ידי היוונים נפוצה התיוונות בקרב בני המעמד הגבוה, ואף במהלך השלטון היהודי העצמאי של שושלת החשמונאים ביטאו שמותיהם (בהם: הורקנוס, אריסטובולוס, אנטיגונוס) את התייוונותם. בתפוצות ישראל ניתנו שמות לועזיים לבנים ובעיקר לבנות מאז העת העתיקה; הדבר מקובל בכל העדות והזרמים.

בעת החדשה

כיום תהליכים המובילים למתן שמות קוסמופוליטיים לילדים ישראלים הם:

  • עם חלוף הזמן, כשדור שני ואף שלישי של ילידי הארץ נולדו כבר לאחר קום המדינה, ישראל העצמאית נתפסת בעיני ילידיה כעובדה ולא כנס, וקטן הצורך לתמוך בה בכל פן של הקיום. שמות בעלי צליל זר, אשר בעבר ייתכן והיו מוקצים כסממן של חוסר ציונות, הפכו לגיטימיים.[דרוש מקור]
  • ישראל היא חלק מהכפר הגלובלי, ומושפעת מתרבויות זרות, בעיקר מהתרבות האמריקאית שמקומה בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות הנצרכים בישראל עולה על זה של כל תרבות זרה אחרת. בנוסף, האנגלית היא הלינגואה פרנקה של ימינו, והשפעתה ניכרת גם בשמות פרטיים הניתנים בישראל.[דרוש מקור]

שם פרטי קוסמופוליטי בישראל הוא פעמים רבות שם הקיים בשפה זרה אך בעל משמעות בעברית. כך למשל "תום" נשמע כמו השם האנגלי "טום" ומשמעותו בעברית תמימות או טוהר. כך גם "דין" - שם זהה קיים באנגלית, ובעברית משמעותו חוק, משפט. ניתנים גם שמות לועזיים שצליליהם דומה לשם עברי, כגון "רוי" הדומה ל"רועי". לעיתים השם אינו קיים בשפה זרה אך הוא מילה לועזית, כגון "לירי". קוראים לילדים גם בשמות זרים שאין להם משמעות עברית, כגון "שון" ו"קים". יחד עם זאת, אין מקובל לקרוא בשמות שצלילם אינו עברי, אם בשל צלילים שאינם קיימים בשפה העברית, כגון צ' ב"ריצ'רד" או ג' ב"ג'ק", או בשל מספר הברות שאינו נפוץ בעברית, קרי ארבע הברות ומעלה. כמו כן אין קוראים בדרך כלל בשמות בעלי קונוטציות נוצריות כגון "מרי" או "כריסטינה".

סדר השמות

בחברות רבות, ובייחוד במדינות אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה (כאשר ישנם חריגים בודדים) השם הפרטי הוא החלק הראשון בשמו של האדם. עקב כך, במדינות דוברות אנגלית, first name משמש כמילה נרדפת לשם פרטי. במדינות רבות בדרום מזרח אסיה ובאפריקה (וכן בהונגריה) שם המשפחה נכתב בהתחלה. סידור זה נקרא "הסדר המזרחי", כיוון שאירופאים מכירים בעיקר את הדוגמאות מסין, וייטנאם, יפן וקוריאה.

ברוסיה ובמדינות ברית המועצות לשעבר שם האב נרשם כשם אמצעי בתעודה הזהות ובדרכון.

חוקי שמות

במדינות שונות נחקקו חוקים המסדירים רישום של שמות אנשים. בחלק מהמדינות (דוגמת ישראל) החוק מתערב באופן מינימלי בשיקולי האזרחים. במדינות אחרות, בהן רבות ממדינות אירופה, החוק קובע תנאים נוקשים ביותר על המותר והאסור בבחירת שם.

חוק פחות מתערב כולל סעיפים כמו:

  • מניעת החלפת שמות כדי להטעות את הציבור
  • הסדרת מתן שם במקרה של סכסוך בין ההורים או הורה בלתי ידוע
  • הענקת שם לחסרי שם.

חוק יותר מגביל כולל אחת או יותר מן ההגבלות הבאות:

  • חובה לרשום את שם היילוד תוך זמן מוגדר
  • זכות ממשלתית לאשר או לדחות שם
  • כללים לקביעת שם חוקי שנועדו למנוע מנושא השם אי נוחות על פי שיקול דעת פקידי המדינה. כללים אלו יכולים למנוע שמות פוגעניים, אך גם שמות אשר סוטים מהמסורת או מתיימרים לרכב על דמות מפורסמת.
  • קביעת רשימת שמות ממנה ההורים צריכים לבחור את שם ילדם.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ השם הנפוץ בישראל בשנת 2013 היה מוחמד, 1.7% מילידי שנת 2013 נקראו בשם זה, שניתן ל-15.7% מהבנים המוסלמים שנולדו בשנה זו. שנה לפני כן נולדו כ-2,740 תינוקות ששמם הוא מוחמד, לעומת כ-1,550 תינוקות ששמם בישראל הוא נועם.
  2. ^ הפירוש מתוך תנ"ך מנוקד ומפורש - באתר מכון ממרא
  3. ^ כך כתב על ספר שמות, פרק ל"א, פסוק ב', "אפשר שמלך צור שמו חירם בן חירם כדרך שבני אדם בזמנינו זה קוראים שם יהודה בן יהודה"
ארץ עיר

ארץ עיר (ידוע גם בשם "חי צומח דומם") הוא משחק ידע כללי הבוחן את יכולתו של המשתתף למצוא מילים המתחילות באות נתונה עבור כל אחת ממספר קטגוריות כלליות. ברוב המקרים כולל המשחק את הקטגוריות הבאות: ארץ, עיר, חי, צומח, דומם, שם פרטי של בן, שם פרטי של בת, מקצוע ואישיות. על אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

דיסקוגרפיית האלבומים של שרה ברייטמן

דף זה כולל את דיסקוגרפיית האלבומים המלאה הזמרת-יוצרת הבריטית שרה ברייטמן. דיסקוגרפיית האלבומים כוללת בתוכה את אלבומי האולפן, אלבומי ההופעה, אלבומי האוסף, אלבומי הווידאו, הפסקולים ואלבומי המחזמר של ברייטמן.במרוצת השנים, הוציאה ברייטמן עשרות אלבומים משלל סוגים שונים, ביניהם גם את אלבום המחזמר Phantom of the Opera, שנמכר בלמעלה מ-40 מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהופך אותו לאלבום המחזמר הנמכר ביותר בכל הזמנים. כמו כן, ברייטמן היא אחד מן המוזיקאים הנמכרים והמצליחים ביותר בכל הזמנים. בנוסף לכך, ברייטמן היא אמן הסופרנו הנמכר ביותר בכל הזמנים. אלבום ההמשך Highlights from Phantom of the Opera, זכה להצלחה בינלאומית גם כן, ואף קיבל את תואר אלבום הפלטינה המרובעת בארצות הברית.אלבומה Timeless, זכה להצלחה חסרת תקדים כאשר קיבל 21 תוארי פלטינה וזהב במדינות רבות. בארצות הברית, זכה האלבום להצלחה חסרת תקדים גם כן, כאשר כבש את פסגת מצעד האלבומים הקלאסיים למשך 35 שבועות לא רצופים. בין היתר, הפך האלבום לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית בשנות ה-90 של המאה ה-20.

טרנסקסואליות

טרנסקסואליות (מאנגלית: Transsexualism) היא תופעה של אנשים שמרגישים כי הזהות המגדרית שלהם לא נמצאת בהלימה עם מינם הפיזיולוגי והם מעוניינים לשנות את גופם באופן תמידי לכזה שיתאים למגדר עימו הם מזדהים, לרוב בסיוע פעילות רפואית (כולל נטילת הורמונים או ניתוח) - שינוי זה נעשה במסגרת של תהליך להתאמה מגדרית.נון קונפורמיות מגדרית או טרנסג'נדריות הם הרקע הזהותי והנפשי לרצון בביצוע החלפת מגדר פיזית. חלק מבין הטרנסג'נדר חווים דיספוריה מגדרית, הרגשה עקבית של מצוקה או דיכאון מתמשך של אדם כתוצאה מחוסר הלימה בין הזהות המגדרית שלו לבין המין הפיזיולוגי, או כתוצאה מתגובות החברה לחוסר הלימה זה. רבים מהטרנסקסואלים הנמצאים בתחילתו או באמצע תהליך שינוי הגוף ואורח חייהם חווים מצוקה באופן תדיר, אשר נובעת בעיקר מהדיכוי החברתי ותפיסת הטרנסקסואל כבן המגדר הלא-נכון. כתוצאה מכך רבים שואפים לשנות את מינם כדי להתאים לתפקיד המגדרי התואם את זהותם. להלן, גבר טרנסקסואל הוא אדם שנולד במין נקבה ומזדהה כזכר, ואישה טרנסקסואלית היא אדם שנולד במין זכר ומזדהה כנקבה.

על פי עבודות מחקר רבות, הסימנים לכך שאדם יהיה טרנסקסואל או לפחות יפגין סוג של נון קונפרמיות מגדרית בבגרותו, עשויים להתחיל בגיל צעיר מאד - לפעמים בגיל שנתיים או ארבע.

דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהילד או הילדה מתנגדים באופן עקבי לתכתיבים המגדריים אשר לכאורה תואמים את הייעוד המגדרי שלהם. עבור חלק מהילדים הצעירים, רצון להיות משויך למגדר אחר יכולה להיות דבר זמני, עבור חלקם אין זה כך. אין דרך לחזות כיצד הילד יתפתח בהמשך חייו, ואי וודאות זו היא דבר קשה עבור הורים רבים. רוב הפסיכולוגים והרופאים טוענים כי חשוב שהורים יצרו סביבה משפחתית תומכת, שבה הילד מרגיש אהוב וכי בחירותיו מקובלות, ללא תנאים מוקדמים. בקרב גורמי מקצוע בנושא הייתה מקובלת בעבר הגישה שהזדהות מגדרית שאינה תואמת את המין הביולוגי היא שגויה וניתנת לריפוי, אבל בעקבות מחקרים מדעיים מהעשורים האחרונים, ביניהם גם ממצאים ביולוגיים, הגישה השתנתה ומקובל כי זהות מגדרית אינה נובעת מחינוך או מטראומה ואינה ניתנת לשינוי.בעקבות המחקר המדעי והניסיון הקליני, ההמלצה של רוב רובם של אנשי המקצוע היא לקבל זהות מגדרית שונה מהמין הביולוגי, במיוחד כאשר זהות זו מובאת בצורה עקבית ולאורך זמן, ובמיוחד בקרב בני נוער או אנשים מבוגרים יותר. מלבד התמיכה של הסביבה הקרובה בבחירות האדם (לדוגמה שינוי המראה החיצוני באמצעות תסרוקת, בגדים או החלפת שם פרטי), ניתן לספק טיפולים רפואיים כמו טיפול הורמונלי או ניתוחים. לפי הניסיון המחקרי, אוסף הפתרונות האלה מפחיתים סיכונים בריאותיים ונפשיים, ומגדילים סיכוי לשילוב טוב יותר בחברה, ושמחת חיים רבה יותר.

נכון לשנת 2018 קיימים קבוצות שמרניות ומיעוט מקרב אנשי המקצוע שטוענים כי זהות מגדרית שונה היא סוג של בלבול פסיכולוגי, ומתנגדים לביצוע טיפולים מסוכנים בטרנסג'נדרים בשביל למנוע את התפתחותם המינית או בשביל להידמות לבני המגדר עמו הם מזדהים. עם זאת, מחקרים עדכניים מבחינים בין זהות מגדרית טרנסג'נדרית עקבית, לבין התנהגויות שאינן מסווגות ככאלה, ולא מצאו תועלת בניסיון להתאים זהות טרנסג'נדרית יציבה לזוויג הביולוגי,חלק ממאבקם של הטרנסקסואלים הוא קבלה חברתית של המגדר בו הם מזדהים, במקום שידוכאו על פי גופם. קבלת הפרט על פי זהות מגדרית אישית, כלומר כזו שבה הפרט מזדהה, כוללת, בין היתר, התייחסות בשפה התואמת את מגדרו, הימנעות מאזכור חוויות מרות שעבר בעקבות התהליך, או מעיסוק פולשני לגבי איברו המוצנע. זאת מתוך ההבנה שהאיבר היחיד בו 'שוכנת' זהות המגדר (או לפחות, המידע הנוירונאלי בהקשרה), הוא המוח.

על מנת להתאים את הזהות הנפשית לזו הגופנית, טרנסקסואלים רבים מבצעים שינוי בהופעתם הפנוטיפית באופרציות רפואיות שונות (אנטומיות ופיזיולוגיות כאחד), המשמשות לשינוי מבנה ותפקוד הגוף כגון בצורה של טיפול הורמונאלי, ניתוח נישוי פנים וחלקם אף עוברים ניתוח לשינוי איבר המין (ראו וגינופלסטיקה ופאלופלסטיקה), וטיפולים קוסמטיים והיירולוגיים (כלומר הקשורים בהסרה\השתלה של שיער) בהתאם לזהות המגדר של הפרט.

לפי מחקר שנערך בארצות הברית על כ-6400 טרנסג'נדרים שרובם טרנסקסואלים ופורסם ב-2014, כ-42% מהטרנסקסואלים שנולדו כגברים וכ-46% מהטרנסקסואלים שנולדו כנשים, דיווחו שניסו להתאבד במהלך חייהם, לעומת 4.6% באוכלוסיית ארצות הברית הכללית.

ידוע בציבור

ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים יחדיו מסגרת משפחתית, אך אינם נשואים זה לזה.

הגדרת בני זוג כידועים בציבור היא דרך של המדינה להחיל זכויות וחובות שהמדינה מעניקה לזוגות נשואים, על בני זוג אשר אינם מעוניינים או אינם יכולים להינשא על פי חוקי המדינה. סטטוס הידועים בציבור משמש בני זוג שאינם רשאים להינשא זה לזה, בהתאם לחוקי הנישואים, למשל כאשר בני הזוג הם בני אותו המין, או היות אחד מבני הזוג נשוי לאחר. פעמים רבות סטטוס הידועים בציבור מוחל על בני זוג הרשאים להינשא זה לזה אך אינם מעוניינים בכך, לעיתים ללא שבני הזוג מודעים לחובות שסטטוס זה מחיל עליהם.

מבחינות מסוימות זוכים ידועים בציבור (בני מינים שונים ולעיתים גם בני אותו המין) לזכויות דומות לאלה של בני זוג נשואים.

בתחילת 2011 פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי "96% מהזוגות בישראל הם זוגות נשואים והיתר (4%) הם זוגות החיים יחד ללא נישואין; אחוז הזוגות החיים יחד ללא נישואין באיטליה 4%, בארצות הברית 11%, בהולנד - 18% ובדנמרק - 22%".

מחסיה

מַחְסֵיָה הוא מושב של הפועל המזרחי ליד בית שמש, השייך למועצה אזורית מטה יהודה.

המושב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, על חלק מאדמות הכפר הערבי דיר-אבאן, שתושביו עזבוהו במהלך מלחמת העצמאות. המושב ננטש לאחר מספר שנים ויושב מחדש מאוחר יותר על ידי עולים ממרוקו וקוצ'ין.

שם המושב לקוח מתוך ספר ירמיהו, שם הוא משמש שם פרטי:

רוב התושבים מוצאם מיהדות מרוקו, יהדות קוצ'ין ויהדות תימן.

סמל כימי

סמל כימי הוא קיצור שמו של יסוד, המייצג אותו בטבלה המחזורית ובנוסחאות כימיות והניתן לו לפי שמו, שהוא לרוב לטיני או יווני, או על שמה של אישיות. לכל יסוד סמל כימי ייחודי, בן אות אחת או שתיים, הראשונה גדולה והשנייה קטנה. לאחדים מהיסודות המלאכותיים שאין להם שם פרטי, אלא רק שם זמני, סמל זמני בן שלוש אותיות.

דוגמאות: שמו הלטיני של החמצן - Oxygenium, ולכן הסמל שלו הוא O. שמה הלטיני של הכספית Hydrargyrum, ולכן היא מסומנת Hg. סמלו של הרובידיום הוא Rb.

הסמלים הכימיים הראשונים הומצאו בראשית המאה ה-19 על ידי ג'ון דלטון, אשר השתמש בסמלים מיוחדים שהוא עצמו המציא. הדבר אמנם הקל על רישום נוסחאות כימיות, אך הקשה מאוד על מדפיסים, שנאלצו לייצר תווים נוספים על-מנת שיוכלו להכניס את הסימולים לספרים. לכן, כעבור כמה עשרות שנים הציע הכימאי השוודי יונס יעקב ברצליוס להחליף את הסמלים של דלטון בסמלים שמורכבים מאותיות האלפבית הלטיני, ולהתאים לכל יסוד סמל לפי שמו, שזוהי גם השיטה הנהוגה כיום.

סר

סֵר (מאנגלית: Sir) הוא תואר כבוד בריטי שבעבר היה משויך לאבירות בלבד. גם כיום הצורה הנכונה להתייחסות לאביר היא שימוש בקידומת "סר". המילה היא גלגול של המילה הלטינית Senior (אדם מבוגר), שהפכה בצרפתית ל-Sieur (אדון) ותורגמה לאנגלית עתיקה כ-Sire. האופן הנכון לשימוש בתואר הוא הצמדתו לפני שם פרטי או לפני שם מלא, ולא לשם המשפחה.

התואר ניתן לרוב למצטיינים בנתיני הממלכה המאוחדת (אנגליה, סקוטלנד, ויילס, צפון אירלנד), ואף לנתיני הקולוניות הבריטיות שהפכו למדינות בעצמן (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד) שעדיין שלטונן בצורה פורמלית כפוף למונרכיה.

בתקופה המודרנית מיוחס התואר, ללא ציון שמו של האדם, לאנשים בדרגה גבוהה יותר או ממעמד גבוה יותר (כמו מחנכים ומצביאים), בפיהם של ילדים כלפי אנשים מבוגרים יותר, כצורה הנאותה שבה אמור לפנות מוכר ללקוח, בפניות רשמיות (Dear Sir וכדומה), או בעת פנייה אל אדם זר. לפני כן שימשה המילה גברים בעלי מעמד שווה שכינו אחד את השני "סר" מתוך נימוס. המילה המקבילה לסר אצל נשים היא מאדאם (Madam) או מא'אם (ma'am), ובמקרה שמדובר באישה לא נשואה או בבחורה צעירה נהוג התואר מיס (Miss).

בעבר היה נהוג בעברית לתואר זה התשמו"ץ שַׂר, לדוגמה: השר משה מונטיפיורי.

הגרסה ליידי (Lady) היא לרעייתו של סר שנמשח על ידי מסדר האימפריה הבריטית, או לרעייתו של ברון.

הגרסה דיים (Dame) היא לאבירה שנמשחה בעצמה על ידי מסדר האימפריה הבריטית, או לברונית (שלא מתוקף נישואיה בלבד).

עברות

עִברוּת (בעבר היה מקובל: עִברוּר) הוא מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי.

קונפוציוס

קונפוציוס (גרסה לטינית של שמו הסיני; שם משפחה: קונג 孔, שם פרטי: צ'יו 丘, כינוי: ג'ונג ני 仲尼 (בסינית: 孔夫子; בפין-יין: Kǒng Fūzǐ, קוֹנְג-פוּ דְזְה, 551 לפנה"ס - 479 לפנה"ס), מגדולי הפילוסופים של סין ובעל השפעה מכרעת על תרבותה.קונפוציוס לא השאיר אחריו כתבים, אך תלמידיו הרבים אספו את דבריו לספר שתורגם לעברית בשם "המאמרות", או "האנלקטים". תורתו מדברת על היות האדם מוסרי, ועל תכונותיו של אדם מוסרי. קונפוציוס שם דגש רב על החינוך, והאמין כי המנהגים הם אלו המעצבים את האדם והופכים אותו למוסרי.

רשימת האפיפיורים

האפיפיור עומד בראש הכנסייה הקתולית. המונח "אפיפיור" (בלטינית: papa) משמש בכנסייה הקתולית, בכנסייה היוונית האורתודוקסית ובכנסייה הקופטית כתיאור למנהיג הרוחני העליון. בימינו מתייחס התואר בדרך-כלל אל ראש הכנסייה הקתולית. התואר עצמו משמש בכנסייה הקתולית הרומית מאז כהונתו של סיריקיוס בסוף המאה הרביעית. מניין האפיפיורים הרשמי עומד על 265 או 266 אפיפיורים (תלוי אם מונים את האפיפיור הנבחר סטפנוס).

האפיפיור מחזיק גם בתארים נוספים כמו בישוף רומא, ממלא מקומו של ישו הנוצרי, יורשו של פטרוס הקדוש, נסיך השליחים, הפונטיף העליון של הכנסייה העולמית (הקתולית), פטריארך המערב, הפרימוס (ראשון) של איטליה, ארכיבישוף ובישוף מטרופוליטני של הפרובינקיה המקומית, ומשרת משרתי האל. מאז שנת 1929 תוארו הרשמי של האפיפיור במדינת הוותיקן, מחוץ לתפקידו הדתי, הוא הריבון.

את שמות האפיפיורים מקובל לתעתק ולהגות באופן שונה משפה לשפה. שמות האפיפיורים נלקחים ברוב המקרים מרשימה סגורה, ולכל שם צורת תעתיק והגייה שונה בשפות שונות. יוחנן פאולוס השני חתם את שמו בלטינית ioannes paulus, ושמו של קודמו בעל אותו שם, הקבור בכנסיית פטרוס הקדוש כתוב IOANNES PAVLVS, אבל באיטליה מכנים אותו Giovanni Paolo ("ג'ובאני פאולו"), בספרד - Juan Pablo ("חואן פבלו"), בצרפת - Jean Paul ("ז'אן פול"), באנגליה - John Paul ("ג'ון פול"), ובערבית - يحنّا بولوس ("יוחנא בולוס"). גם בעברית מקובל "לתרגם" את השם לגרסתו העברית, שהיא: "יוחנן פאולוס". בשמות אחרים, שאין מסורת הגייה מושרשת ביחס אליהם, מתבסס תעתיק השם על תוארם בשמם הרשמי וכללי התעתיק מלטינית.

שבתי (שם פרטי)

שַׁבְּתַי (לעיתים שַׁבְּתַאי ובכתיב קדום גם שבתיי) הוא שם פרטי יהודי ותיק. ניתן למצוא אנשים הקרויים בשם זה מתקופת שיבת ציון ועד ימינו.

מקובל להסביר ששם זה ניתן לאדם שנולד בשבת (כפי שהשם חגי ניתן למי שנולד בחג, וישנם אנשים ששמם פסח או ניסן), אך נראה שזה איננו הפירוש המקורי של השם.

שווינציאן

שווינציאן (ביידיש סווענציאן; בליטאית: Švenčionys; בפולנית Święciany; בבלארוסית: Свянцяны/Svjacjany; ברוסית Свентяны/Sventiany; בגרמנית Swenziany) היא עיר, בירת מחוז משנה שווינציאן, השוכנת במרחק 84 ק"מ מצפון לווילנה, ליטא. שליש מתושביה הם בני המיעוט הפולני בליטא.

לפי הסבר אחד, שם העיר לקוח משמו של אגם סמוך, שוונטאס (Šventas), שפירושו "קדוש". לפי הסבר אחר, השם הוא וריאציה על שם פרטי בשפה הליטאית.

שחקן אופי

שחקן אופי (באנגלית: Character actor) הוא שחקן משנה, המיטיב לגלם דמויות יוצאות דופן, מעניינות או אקסצנטריות, בעלות ייחודיות מובהקת, כך שהם "כמעט בלתי ניתנים לזיהוי, אך עם זאת מגלמים תפקידים רבים, באופן משכנע ובלתי נשכח". המונח, אשר לעיתים קרובות נעשה בו שימוש על מנת להבדיל עם השחקן הראשי, הוא אבסטרקטי ופתוח לפרשנויות: במובן הרחב, כל השחקנים יכולים להיחשב כשחקני אופי, שכן כולם, בסופו של דבר, מגלמים "דמויות", אבל המובן המקובל הוא שחקן המגלם תפקיד משנה בעל חשיבות באופן ייחודי. לפעמים, המונח מתאר שחקן שמגלם דמויות שהן שונות מאוד זו מזו, ואילו במובן אחר הוא מתאר שחקן שמתמחה בתפקידים זוטרים. בכל מקרה, תפקידי שחקני אופי הם תפקידים משמעותיים יותר מאשר אלו של ביטים או ניצבים. המונח משמש בעיקר כדי לתאר שחקני טלוויזיה וקולנוע, והוא פחות משמש לתיאור שחקני תיאטרון. השימוש הידוע במונח המוקדם ביותר הוא משנת 1883, במהדורת העיתון The Stage, אשר הגדירה "שחקן אופי" כאדם ש"מגלם אישיויות ומוזרויות".בניגוד לשחקנים ראשיים, שחקני אופי נתפסים בדרך כלל כפחות זוהרים. בעוד שלשחקנים ראשיים יש, לעיתים קרובות, את היופי הפיזי הדרוש כדי לשחק מושא של אהבה, שחקן אופי יכול להיות נמוך או גבוה, שמן או רזה, מקריח, זקן או בעל מראה חיצוני ייחודי ובלתי שגרתי. לדוגמה, פניו של שחקן האופי משיקגו ויליאם שוץ הושחתו בתאונת דרכים כשהיה בן חמש והוא עבר ניתוחים קוסמטיים לשיפור הופעתו החיצונית; ודווקא בשל כך - הופעתו הייתה לייחודית ולבלתי נשכחת בקרב קהל התיאטרון. באופן כללי, שמותיהם של שחקני אופי לא זוכים להבלטה בפרסומות בקולנוע ובטלוויזיה, שכן שמו של שחקן האופי לא צפוי למשוך את הקהל לסרט. לרוב, דמויות של שחקני אופי בקולנוע או בטלוויזיה אינן מזוהות בשמן המלא; לעיתים קרובות יש להן רק שם פרטי או שם משפחה, או כינוי, כגון "הקצין פרד". וזאת לעומת תפקידים של שחקנים ראשיים, שלעיתים קרובות יש להם שם מלא, כמו למשל "קפטן ג'ק ספארו". לשחקני אופי מסוימים יש קול או מבטא ייחודי, או שהם מפתחים, לאורך השנים, גינונים בלתי-נשכחים. לשחקן אופי יכולה להיות קריירה ארוכה ומצליחה, מבלי ששמו יהיה מפורסם וידוע, אך עדיין - הוא יהיה מזוהה באופן מיידי.במהלך קריירת משחק ארוכה, שחקן יכול לפעמים לעבור בין תפקידים ראשיים לתפקידים משניים. ישנם שחקנים ראשיים, אשר ככל שהם מתבגרים, הם מתקשים יותר ויותר למצוא תפקידים המתאימים לגילם, ועל כן עוברים לשחק תפקידי אופי. בעבר, שחקנים צבעוניים, שלעיתים קרובות נמנע מהם לבצע תפקידים שהיו יכולים להתאים להם, מצאו עצמם מגלים דמויות בעלות סטריאוטיפים אתניים. לפעמים, שחקני אופי פיתחו קריירות המבוססות על כשרונות ספציפיים שיש צורך בהם בסרטי ז'אנר מסוימים, כגון ריקודים, רכיבה על סוסים, אקרובטיקה, שחייה או איגרוף. שחקנים רבים שנמצאים בראשית הקריירה שלהם מוצאים את עצמם מלוהקים שוב ושוב לאותם תפקידי אופי, בשל הצלחה קודמת שלהם, עם תפקיד מסוים או עם ז'אנר מסוים, כך שהשחקן הופך לכל כך מזוהה עם סוג מסוים של תפקיד, שמלהקים נוטים להפנות אותו רק לתפקידים דומים. שחקני אופי מסוימים משחקים, למעשה, את אותה הדמות שוב ושוב, כמו במקרה של העוזר ההומוריסטי אך בעל התושייה של אנדי דיוויין, בעוד שלשחקנים אחרים, כגון סר לורנס אוליבייה, יש את היכולת "לצלול" אל תוך כל תפקיד שהם נדרשים לבצע. שחקני אופי מסוימים זוכים להערצה רבה בקרב קהלים מסוימים, כגון עם מעריצי "מסע בין כוכבים" ("טרקרים") או מעריצי סרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי".

יש שחקני אופי הנוטים לשחק את אותו סוג של תפקיד לאורך כל הקריירה שלהם, למשל: הארווי קייטל ("בחור קשוח ונחוש"), מגי סמית' ("דמות אם מכובדת"), כריסטופר לויד ("אקסצנטרי"), קלוד ריינס ("מתוחכם, בעל מוסריות מעורפלת") ופורסט וויטקר (טיפוס "רגוע ומורכב, עם פוטנציאל להתפוצץ"). אד לאוטר בדרך כלל מגלם דמות מאיימת, בגללו "הפנים הארוכות" שלו, המזוהות בקלות על ידי הציבור, אם כי רק לעיתים נדירות הקהל יודע לומר את שמו. שחקני אופי יכולים לגלם מגוון סוגים של תפקידים, כגון: פאם פאטאל, אקדוחן, סיידקיק, שיכור העיירה, נבל-על, זונה בעלת לב זהב ועוד רבים אחרים. תפקידיו של שחקן אופי לעיתים קרובות נתפסים כשונים באופן מהותי מהאישיות האמיתית, כלומר הם לא מגלמים את עצמם או דמויות הדומות להם, אלא דווקא דמויות בעלות אופי שונה באופן מהותי מהאישיות שלהם שמחוץ למסך. שחקני אופי משקיעים את כל כולם על מנת לגלם את הדמויות שהם מגלמים, כך שלעיתים קשה לזהותם מחוץ למסך, במהלך תקופת הצילומים. על פי השקפה אחת, לשחקני אופי טובים לעיתים רחוקות חסרה עבודה, ולעיתים קרובות יש להם קריירה ארוכה שמשתרעות על פני עשרות שנים. הם גם לעיתים קרובות זוכים להערכה רבה מצד שחקנים אחרים.

שירה

שִׁירָה היא צורה של אמנות - כתיבת יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

שם מדעי

שם מדעי או נומנקלטורה דו-שמית (באנגלית: Binomial nomenclature; מילולית: נומנקלטורה כפולה) הוא חלק בשיטת שיום המינים בביולוגיה.

השיטה מבוססת על שימוש בלטינית (מודרנית ומדעית), ולכן זכה הכינוי "שם לטיני" לפופולריות. מאידך, "שם מדעי" הוא המינוח המועדף על ידי אנשי המקצוע. בשיטה זו נזנח השימוש בטקסונומיה בת שבע הקטגוריות (ממלכה-מערכה-מחלקה-סדרה-משפחה-סוג-מין), לטובת שיטת שיום בת שתי מילים. המילה הראשונה בשם מייצגת את הסוג, והשנייה את השם הייחודי. לדוגמה, שם סוג האדם הוא Homo והשם הייחודי הוא sapiens, לכן נקרא מין בני האדם Homo sapiens. כמוסכמה, יתחיל השם הראשון באות רֵישִׁית, בעוד השני יצוין תמיד באות קטנה (גם אם מקורו בשם של אדם או מקום).

נהוג להשתמש באותיות מוטות לציון סוגים וסיווגים נמוכים יותר, ובכתיב רגיל לציון משפחות ומעלה. ניתן לסווג גם תת-מינים תוך שימוש בשם בן שלוש מילים.

שם עצם

שם העצם הוא אחד מחלקי הדיבר והוא מתייחס לכל המילים בלקסיקון, שמצביעות על ישויות בעולם (למשל חפצים ובני אדם, כגון: איש, טלפון, יוסי, הם) ועל רעיונות מופשטים (למשל אהבה, אחריות). שם העצם הוא מרכיב הבסיס (ה"ראש") בכל צירוף שמני.

תפקידם התחבירי של שמות העצם נקבע בהתאם ליחסיהם עם שאר מרכיבי המשפט, ובהתאם להיררכיה שלהם בתוכו. זאת בניגוד לפועל כלומר שם העצם מגיע מלפני הפועל, למשל, שתפקידו התחבירי במשפט כנשוא הוא קבוע. כך, במשפט: "דני אכל תפוח", שם העצם דני יתפקד כנושא המשפט, אולם במשפט "נורית פגשה את דני", אותו שם עצם דני, יתפקד כמושא ישיר, משום שהיחסים שהוא מקיים עם הפועל הם אחרים.

גם כינויי גוף הם שמות עצם, והם מתנהגים מבחינה תחבירית כשמות עצם,צרים ומיוחדים.

שם רומאי

בראשית ימיה של רומא בעת העתיקה נשאו אזרחיה בדרך כלל שני שמות: praenomen (שם פרטי), nomen (שם בית-האב). בדורות מאוחרים יותר, החל מן המאה השלישית לפנה"ס הפך למקובל גם שם שלישי ה-cognomen (שם הענף של בית-האב או המשפחה). לעיתים נוסף גם שם רביעי, agnomen (כינוי לציון הישג אישי). עם זאת גם בתקופה המאוחרת היו עדיין אנשים שנשאו שני שמות בלבד, דוגמת מרקוס אנטוניוס.

דוגמאות לשמות רומאיים: גאיוס יוליוס קיסר, מרקוס טוליוס קיקרו, פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.

שם תאופורי

שם תֵּאוֹפוֹרִי (ביוונית: נושא אלוהים) הוא כינוי של אדם, מקום או מושג, המכיל בתוכו שם של אלוהות.

שמות תאופוריים היו שכיחים בין השאר בתרבויות המזרח הקדום. עדויות להם, בכתובים או בממצאים ארכאולוגיים, משמשות כלי חשוב להבנת ההיסטוריה הדתית של תרבויות אלו.

שמות מספרים

למתן שמות למספרים משמשות שיטות אחדות, המאפשרות, באמצעות אבני יסוד מעטות יחסית, לתת שמות לכל המספרים, החל ממספרים מעוטי-ספרות המצויים בשימוש בחיי היום-יום, וכלה במספרים גדולים יותר, כמו מיליון ומיליארד, שגם בהם נעשה שימוש בהקשרים שונים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.