שם עצם

שם העצם הוא אחד מחלקי הדיבר והוא מתייחס לכל המילים בלקסיקון, שמצביעות על ישויות בעולם (למשל חפצים ובני אדם, כגון: איש, טלפון, יוסי, הם) ועל רעיונות מופשטים (למשל אהבה, אחריות). שם העצם הוא מרכיב הבסיס (ה"ראש") בכל צירוף שמני.

תפקידם התחבירי של שמות העצם נקבע בהתאם ליחסיהם עם שאר מרכיבי המשפט, ובהתאם להיררכיה שלהם בתוכו. זאת בניגוד לפועל כלומר שם העצם מגיע מלפני הפועל, למשל, שתפקידו התחבירי במשפט כנשוא הוא קבוע. כך, במשפט: "דני אכל תפוח", שם העצם דני יתפקד כנושא המשפט, אולם במשפט "נורית פגשה את דני", אותו שם עצם דני, יתפקד כמושא ישיר, משום שהיחסים שהוא מקיים עם הפועל הם אחרים.

גם כינויי גוף הם שמות עצם, והם מתנהגים מבחינה תחבירית כשמות עצם,צרים ומיוחדים.

סוגים של שמות עצם

  • מוחשי/מופשט
    • שם עצם מוחשי: שם עצם שניתן לחוש בו באמצעות החושים: אפשר לראותו, להריחו, לטעום אותו, לשמוע אותו או לגעת בו.
    • שם עצם מופשט: שם עצם שאינו מוחשי, כזה שקיים רק במחשבה, כגון רגש או רעיון.
  • כללי/פרטי
    • שם עצם כללי: שם עצם המייצג עצם שלו מופעים רבים, כגון נהר, עיר, שולחן, ילד, יין.
    • שם עצם פרטי: שם של עצם מסוים אחד, כגון שם פרטי של אדם לדוגמה לילך, שם של נהר לדוגמה הירקון, שם של עיר למשל הרצליה.
  • שם עצם קיבוצי או שם עצם כולל - שם עצם שבצורת היחיד שלו מתאר רבים (כגון ציוד, נשק, כיתה, צאן) או חומר (כגון זהב, מים).

מאפיינים

להלן מספר מאפיינים של שמות עצם כלליים:

  • ניתן ליידע אותם בצורות שונות:
    • על ידי אמצעי יידוע לקסיקלי, כמו ה"א הידיעה בעברית: הספר.
    • על ידי צורת סמיכות - היידוע של הסומך גורם גם ליידוע של הנסמך: תחנת הרכבת = התחנה של הרכבת.
  • על ידי שייכות, הן פרודה והן חבורה: הספר שלי (פרוד) / ספרי (חבור).
  • למרביתם יש צורת יחיד וצורת ריבוי, למשל: ספר / ספרים.

בשפות מסוימות שם העצם מקיים התאם (agreement) עם הפועל, למשל במין ובמספר. דוגמה להתאם במספר: "הילד הלך" לעומת "הילדים הלכו"; דוגמה להתאם במין: "הילד הלך" לעומת "הילדה הלכה".

מבנה שם העצם

קבוצה גדולה של שמות עצם מורכבת מצירוף של משקלים ושורשים. תת קבוצה של קבוצה זאת היא קבוצת שמות הפעולה. כמו כן, ניתן להרכיב שמות עצם חדשים על ידי הוספת תחיליות או מוספיות לשמות עצם קיימים (כולל אלה שנוצרו מצירוף של שורש ומשקל), או על ידי הלחמת שני שמות עצם.

אל הידיעה

אַלְ הַיְּדִיעָה (בערבית: أل التعريف; תעתיק מדויק: אל אלתעריף או لام التعريف; לאם אלתעריף), או אַלְ הַיִּדּוּעַ, היא תחילית בשפה הערבית המשמשת ליידוע שם עצם. מקורה של תחילית זו הוא ככל הנראה בתחילית הפרוטו-שמית *hal, והיא מקבילה בעברית לה"א הידיעה.

אש

אש היא תהליך חמצון מהיר של חומר דלק, תוך שחרור חום ואור, המאופיינים בדרך-כלל על ידי להבות. האש מתחילה כשחומר הדלק נחשף למקור אנרגיה אחר, כגון גפרור או מצית, והיא מתמשכת בעזרת שחרור נוסף של אנרגיית חום.

בעברית, המילה 'אש' היא שם עצם ממין זכר ונקבה.

בלגן

בָּלָגָן (או בלאגן) הוא שם עצם בסלנג בעברית ישראלית ופירושו אי-סדר, מהומה וגם אנדרלמוסיה, הן במובן פיזי והן במובן מנטלי. משם העצם נגזר שורש מרובע: ב.ל.ג.נ, ממנו נוצרו פעלים בבניינים שונים, כגון: מְבֻלְגָּן, בִּלְגֵּן, הִתְבַּלְגֵּן.

דקדוק עברי

דקדוק עברי הוא אנליטי למחצה, בבטאו יְחָסוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. עם זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, בנטיית מילות היחס, ביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, ובצורת הרבים של שמות עצם ושל תארים.

הונגרית

הונגרית (magyar, להאזנה (מידע • עזרה)) היא שפה אוגרית המדוברת בפי כ־15 מיליון איש, והמשתייכת למשפחת השפות האורליות.

ההונגרית מדוברת בעיקר בהונגריה ובאזורים ברומניה, סלובקיה, סרביה ואוקראינה. השפות האוגריות הקרובות ביותר להונגרית מדוברות ממזרח להרי אורל, במחוז חנטי ומנסי. המדיארים נדדו במאה החמישית לספירה מהרי אורל והתיישבו בהונגריה של היום בשנת 895 לספירה, לאחר כמה מאות שנות נדודים באזור הערבה האירואסייתית. ההונגרית קרובה גם לפינית ולאסטונית.

ההונגרית היא שפה בעלת נטיות רבות, שבה שמות העצם נוטים ב-18 יחסות. כתוצאה מכך אין כמעט חשיבות לסדר המילים במשפט. בהונגרית לא קיים קול סביל, ממנו נותרו אך שרידים במסמכים ספרותיים ישנים. בהונגרית לשמות עצם אין מין דקדוקי. אוצר המילים של השפה הושפע על ידי הסלאבונית העתיקה, הלטינית של ימי הביניים, והגרמנית, וכמו כן היא מכילה כמה מילים שאולות מהשפה הטורקית. ההונגרית מאופיינת בהרמוניית תנועות. העדות הראשונה בכתב להונגרית היא קטע ממסמך ההקמה של הכנסייה בטיהאן, ליד אגם בלטון משנת 1055. המסמכים הראשונים הכתובים הונגרית החלו להופיע במאה ה־13 לספירה.

חוטב עצים

חוטב עצים הוא אדם העוסק בחטיבת עצים, איסופם והכנתם להעברה. מדובר במקצוע עתיק, שבוצע בעבר באמצעות גרזנים (ועל כן נקראה הפעולה "חיטוב") אך כיום מבוצע באמצעות מסור ממונע (בעיקר מסור שרשרת) ומכונות מיוחדות.

דימויו של המקצוע בעבר היה כמקצוע קשה, ששכרו נמוך. בעברית השתרש המונח חוטבי עצים ושואבי מים לציון מי שעובדים בעבודה פיזית קשה, ששכרם נמוך והם למעשה מודרים על ידי החברה. מקור המונח בספר דברים, פרק כ"ט, פסוק י', בפתיחת פרשת ניצבים, שם נכתב כי בקהל ישראל, הניצב אל מול האל, נכללים "מחוטב עציך עד שואב מימיך", כלומר, גם אנשים פחות מכובדים ועשירים; ועל פי פירוש רש"י לתורה, השתייכו למקצוע זה גרים. בשל המרכיב הפיזי, כמעט במשך כל ההיסטוריה היו בעיקר גברים חוטבי עצים. בשפה האנגלית, שאינה מבחינה בדרך כלל בשמות עצם בין זכר לנקבה, "חוטב עצים" הוא שם עצם זכרי (lumberjack), אך קיימת מקבילה נשית: lumberjill; נשים עבדו כחוטבות עצים בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה בבריטניה (כאשר גברים רבים גויסו לצבא).בשל הדימויים הנקשרים עם המקצוע, הוא הופיע במספר יצירות תרבות פופולרית. אחת המפורסמות שבהן היא שיר סאטירי של חבורת מונטי פייתון, העוסק באדם שהיה מעוניין להיות חוטב עצים, סמל הגבריות, ואשר חולם על לבישת לבני נשים (או לחלופין, בגרסאות אחרות שביצעה החבורה לשיר, להיות נשי, כמו אביו).

חוטב עצים מופיע גם בסמל מדינת אינדיאנה בארצות הברית. אחת הדמויות המיתולוגיות בארצות הברית היא פול באניין, חוטב עצים.

חלקי הדיבר

בבלשנות. החלוקה לחלקי דיבר, או במינוח מקצועי יותר לקטגוריות לקסיקליות, היא סיווג כל מילה בלקסיקון של שפה לפי מאפיינים מורפולוגיים.

חלוקת המילים לפי חלקי דיבר יוצרת קבוצות פתוחות, כלומר שניתן בקלות להוסיף להן מילים, וקבוצות סגורות, שהרכבן לא משתנה. לדוגמה, בעברית קבוצות שמות העצם והפעלים הן פתוחות ואילו קבוצת מילות הקישור היא סגורה. קבוצת תוארי הפועל הייתה סגורה בעברית מקראית והפכה להיות פתוחה בעברית מודרנית, כנראה בהשפעת שפות אירופה.

יחסה

בדקדוק, יַחֲסָה (ברבים: יְחָסוֹת, באנגלית: case) היא סימון של מילים או צירופים מחלקי דיבר מסוימים בהתאם למעמדם התחבירי במשפט.

המילים שמקבלות סימון יחסה הן מחלקי הדיבר: שם עצם, תואר השם, תווית יידוע, כינוי גוף, כינוי רמז ומילת שאלה. לפעמים מסומנת היחסה על צירופים הנובעים מחלקי הדיבר האלה ולא על המילה כשלעצמה. סימון היחסות הוא בדרך כלל מורפולוגי, כלומר מתבטא בשינוי בצורת המילה (או במקרה של צירוף: בצורתה של מילה אחת או יותר הכלולות בצירוף), אם כי קיימות שיטות סימון אחרות.

מקובל למנות כמה קטגוריות שמתייחסות למעמד התחבירי של מילה במשפט: נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד. יש יחסות שאינן מסמנות מעמד תחבירי גרידא, אלא גם תפקיד סמנטי, למשל: שייכות (הספר של הילד), פנייה (אזרח נכבד, המשרד סגור כעת), שימוש בכלי (כתבתי בעיפרון), מקום (נסעתי לצפון) ועוד.

שפות נבדלות זו מזו במספר חלקי הדיבר שבהם היחסות מסומנות ובמספר היחסות המסומנות. לדוגמה, באנגלית היחסות מסומנות רק בכינויי גוף, ומספר היחסות המסומנות הוא 3 - נושא/נשוא (I, he, she וכו'), מושא (me, him, her וכו') ושייכות (my, his, her וכו'). ברבדים היסטוריים מוקדמים יותר של השפה האנגלית היו 5 יחסות, והן הופיעו גם על שמות עצם או תוויות יידוע, אולם סימון היחסות הצטמצם במידה ניכרת עם השינויים בשפה במשך הזמן.

בגרמנית יש 4 יחסות. סימון היחסה מופיע על רכיבים שמניים שונים כגון תוויות ידוע, כינויים ותארים, אולם לרוב לא על שם העצם עצמו. בדוגמאות שלהלן נראה השינוי בתווית הידוע בלבד, להוציא הגניטיב, שם מקבל במקרה זה גם השם עצמו סיומת -es/s.

האיש = der Mann (יחסת נומינטיב, נושא/נשוא)

את האיש = den Mann (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר)

אל האיש = dem Mann/Manne (יחסת דאטיב, מושא עקיף)

של האיש = des Manns/Mannes (יחסת גניטיב, שייכות)בפינית יש 15 יחסות. ביניהן:

הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)

בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")

על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")

אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")

יידוע

בדקדוק, יידוע הוא אמצעי תחבירי לסימון שם עצם מסוים כבעל הקשר ישיר או עקיף (פרגמטי) לתוכן קיים בשיח. לדוגמה, במשפט: "הפרח הכחול נזרק לחצר", משמש היידוע לציין שמדובר בפרח אחד מסוים, שהדוברים יודעים (או אמורים לדעת) שמדובר עליו. היידוע הוא תכונה הקשורה לשמות (שם עצם ושם תואר).

מילת יחס

מילת יחס או "מילית יחס" היא מילית, המהווה חלק דיבר, אשר מציין את היחס בין שני שמות עצם או בין פועל לשם עצם.

תפקידן של מילות היחס הוא בקישור בין הפועל לשם עצם והיחס בין שמות עצם. לדוגמה: הכיסא ליד השולחן. הבית בשדרה. נפלתי מהכיסא. עליתי לראש ההר.

דוגמות למיליות יחס בעברית: אל, של, מן, בתוך, על, ליד, אצל, בשביל ועוד. לאלה מצטרפות האותיות ב, כ, ל, מ (אותיות בכל"מ) שהן קיצור של מילות היחס (בהתאמה) בתוך, כמו, אל, מן.

ניתן להטות חלק ממילות היחס על ידי הוספת כינוי גוף:

ליד - לידי (ליד+ אני), לידך לידנו...

מן - ממני, ממך, ממנו, ...

ל - לי, לך, להם...

בלי - בלעדי, בלעדינו...קיימות מילות יחס אשר לא ניתן להטותן: לרגל, כדי, למרות.

הערה: ה"א הידיעה אינה מילת יחס.

צירוף של מילת יחס + שם עצם נקרא צירוף יחס.

דוגמאות:

ישבתי על הכיסא: "על"- מילת יחס, כיסא- שם עצם, על הכיסא = צירוף יחס.

ביקרתי אצל דני - "אצל"- מילת יחס, דני- שם עצם, אצל דני = צירוף יחס.

הפיצרייה נמצאת ליד מאפיית הדגנים - "ליד"- מילת יחס, מאפיית הדגנים- שם עצם, ליד מאפיית הדגנים = צירוף יחס.

מין דקדוקי

מין דקדוקי הוא מונח בבלשנות המתייחס לחלוקה של שמות עצם למספר קבוצות בשפה נתונה. בעברית, לדוגמה, כל שמות העצם נחלקים לזכר ולנקבה.

בעברית המקראית ישנם שמות עצם המשתייכים לשני המינים, כלומר הם מופיעים הן עם התאם של זכר והן של נקבה (מסומנים במילונים: זו"נ - זכר ונקבה). (כדוגמת "מחנה", "רוח", "דרך", "שמש").

גם בתקופות מאוחרות יותר ישנם שמות עצם המשתייכים לשני המינים (כדוגמת סכין, שמש). קיימות מילים ששינו את מינן הדקדוקי בתקופות שונות, כגון המילה "שדה" שבמקרא ובעברית מודרנית מינה הוא זכר ("שדה קצור"), ואילו בלשון חז"ל התייחסו אליה גם כנקבה ("שדה מלאה עשבים" - משנה, מעילה ג ו), כנראה בהשפעת ארמית.

השיוך של שם עצם לקבוצה מסוימת עשוי להיות שרירותי, או עשוי להתבסס על תכונה סמנטית של שם העצם, כגון מינו הביולוגי. המין הדקדוקי בא על פי רוב לידי ביטוי באמצעות התאם של שם העצם עם מילים אחרות במשפט כגון כינויים, תארים או פעלים. הוא עשוי גם להתבטא בצורתה המורפולוגית של המלה (כדוגמת סיומת -ה לנקבה בעברית).

בלעז משמש המונח gender לציון מין דקדוקי. מונח זה מתורגם לעברית כ"מגדר" בתחום מדעי החברה, אך יש לשים שהמלה "מגדר" אינה משמשת בעברית לציון מין דקדוקי. יתר על כן, שאלת קיומו של מין דקדוקי בשפה נתונה נפרדת משאלת התייחסותה למגדר.

קיימות שפות (למשל הולנדית או דנית) בהן שני המינים הדקדוקיים הם "נייטרלי" (או "סתמי") או "כללי" (או "רגיל"), כשהאחרון כולל גם זכר וגם נקבה ללא הבחנה דקדוקית־מורפולוגית ביניהם. אף על פי שבהולנדית ההבחנה בין זכר לנקבה עודנה קיימת רשמית (בספרי דקדוק ובמילונים הולנדיים), מרבית דוברי השפה לא יודעים להבחין במינן של מילים המסווגות כבעלות מין רגיל, פרט לדוברי דיאלקט מאזורים בדרום הולנד.

סמיכות

סמיכות היא צירוף של שני שמות עצם שיש ביניהם קשר הדוק. השם הראשון בצירוף נקרא נִסְמָךְ והשני נקרא סוֹמֵךְ. מבחינה תחבירית, הנסמך מתפקד כ"גרעין" והסומך מתפקד כלוואי. מבדילים בין סמיכות רגילה ("סמיכות דבוקה" או "חבורה") שבה אין חציצה בין השמות או שהם מופרדים רק על ידי ה' הידיעה, לבין סמיכות מפורקת ("סמיכות פרודה") שבה מילת היחס "של" מפרידה בין שני השמות. סמיכות היא אחת הדרכים לתאר שם עצם ולאפיינו מבחינות שונות.

ספרדית

ספרדית (בספרדית: Español אספנְיול) או קסטילית (Castellano), היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לפורטוגזית וגליסית.

הספרדית היא השפה הרומאנית המדוברת ביותר. עם כ-570 מיליון איש דובריה ברחבי העולם, ספרדית היא שפת הדיבור השלישית בתפוצתה בעולם (מבחינת מספר הדוברים הכולל, כשפת אם וכשפה זרה), לאחר מנדרינית ואנגלית. ספרדית משמשת כשפת אם בפי כ-470 מיליון דוברים ובפי השאר כשפה זרה. כשפת אם היא השנייה המדוברת ביותר בעולם. ספרדית מדוברת בפי 40 מיליון איש בספרד ומלבדה היא מדוברת בלמעלה מ-20 מדינות, רובן בדרום אמריקה ובמרכזה. היא גם אחת השפות הרשמיות של האומות המאוחדות.

המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה־11 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי רב. הספרדית התפתחה מהלטינית הוולגארית שדוברה במושבות של האימפריה הרומית. בימי הביניים המוקדמים הושפעה מהערבית וגם מהבסקית. היא התפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית.

עצם החזה

עצם החזה (לעיתים: מפתח הלב; TA: Sternum; סטרנום) היא עצם שטוחה הממוקמת בקדמת כלוב הצלעות. עצם החזה מחוברת דרך סחוס צלעי לצלעות, מהווה נקודת עיגון לצלעות ומרכיבה יחד איתן את כלוב הצלעות. כחלק מכלוב הצלעות היא מתפקדת כמגינה על תכולת בית החזה: הלב, הריאות וכלי הדם העיקריים העוברים שם.

עצם החזה מורכבת משלושה חלקים: ידית עצם החזה, גוף העצם וזיז עצם החזה המופרקים זה עם זה. בחלקה העליון מופרקת העצם עם עצמות הבריח ולאורך צדדיה מתחברות שבע הצלעות העליונות. פני העצם מאופיינים ברכסים וזוויות המשמשים כנקודות ציון באנטומיה טופוגרפית.

פרסית

פרסית (فارسی (מידע • עזרה), פַֿארְסִי) היא שפה איראנית. הפרסית מדוברת בפי כ-80 מיליון בני אדם באיראן, כ-8 מיליון באפגניסטן ובקרב קהילות נוספות במדינות סמוכות לאיראן. זוהי שפתה הרשמית של הרפובליקה האסלאמית של איראן וכמחצית מאזרחיה דוברים אותה כשפת אם והשאר כשפה שנייה. בטג'יקיסטן השפה הרשמית היא טג'יקית - ניב של פרסית. אחת הלשונות הרשמיות של אפגניסטן היא הדארי, שאף היא ניב של פרסית. באיראן השם דארי משמש לתיאור הפרסית הקלאסית.

הפרסית מתועדת החל מהעת העתיקה. נהוג לחלק את ההיסטוריה של הלשון הפרסית לשלושה חלקים עיקריים:

הפרסית העתיקה - לשון הממלכה האחמנית, נכתבה בכתב יתדות.

הפרסית האמצעית - לשונה של האימפריה הסאסאנית. נכתבה בכתב המזכיר את האלפבית הארמי, אך חסר אבחנות רבות.

הפרסית החדשה - לשון איראן ואפגניסטן החל מהכיבוש האסלאמי. נכתבת באלפבית הערבי, אליו מתווספות מספר אותיות. הפרסית הקלאסית, הנחשבת לפרסית חדשה מוקדמת (הלכה למעשה, הפרסית החדשה של ימי הביניים) קיימת בכתב מהמאה ה-9 לערך.הפרסית אינה מבחינה בין מינים דקדוקיים. הפועל הפרסי נוטה בגוף ומספר, ומערכת הפועל מכילה צורות סינתטיות (צורות העבר, ההווה, האווי והציווי) לצד צורות פריפרסטיות המורכבות מפועל עזר הנושא, יחד עם תבנית הנטייה עצמה, מידע דקדוקי ואלמנט פועלי הנושא בעיקר מידע לקסיקלי (צורות העתיד, העבר הרחוק ועוד).

שם העצם הפרסי אינו נוטה ביחסה ובמין דקדוקי (החל מהפרסית האמצעית) אלא רק במספר - יחיד ורבים. הפרסית מכירה תוית סיתום פוסטפוזיטיבית בלבד, וחסרת תוית ידוע.

השפה נכתבת באמצעות גרסת האלפבית הערבי המותאמת לכתיבת הפרסית וכוללת 32 אותיות. חלק מהאותיות התפתחו לשם כתיבת הגאים שאינם קיימים בערבית. מילים ערביות נכתבות בדרך-כלל בכתיב המקורי, גם אם כוללות הגאים שאינם נהגים בפרסית. לפיכך יש אותיות המשמשות רק בכתיבת מילים ממוצא ערבי. בפרסית נעשה שימוש נרחב באמות קריאה, הרבה מן המקובל בערבית, אולם כלל זה חל רק על מילים ממוצא פרסי ולא ממוצא ערבי. רק בפרסית מופיעות שלוש נקודות מתחת למילה.

באוצר המילים הפרסי מילים רבות ממקורות זרים, רובן מערבית, וחלק גדול אחר מהמילים השאולות - בצרפתית. בתקופה שבה נפוץ האסלאם באיראן החליפו מילים ערביות שאולות חלק גדול מהפרסיות. השפה הפרסית היום כוללת מספר רב של מילים ממוצא ערבי, אולם הגייתן הותאמה למערכת ההגאים הפרסית, כך שהן נשמעות שונות למדי מהגרסה הערבית שלהן. ישנן גם מילים רבות המשותפות לטורקית ולפרסית, אף-על-פי שמדובר בשפות שונות מאוד זו מזו.

במאה ה-20, עם התחזקות ההשפעה האירופית באיראן, התווספו מילים רבות שמוצאן בשפות אירופאיות רחבות-תפוצה כגון צרפתית וגרמנית. כיום ההשפעה הרבה ביותר היא של השפה האנגלית, שהפכה לשפה הבינלאומית. אפשר למצוא בפרסית מילים חדשות רבות השאולות מאנגלית, בעיקר מונחים טכניים בתחום המחשבים, תחומים שונים במדע ובתחומים טכנולוגיים אחרים.

צירוף (בלשנות)

בדקדוק, צירוף הוא קבוצת מילים או מיליות המהוות יחידה תחבירית אחת. ישנם סוגים שונים של צירופים, הנקבעים בהתאם לקטגוריה הלקסיקלית (חלק הדיבר) שעומדת בבסיס הצירוף, ומהווה את הגרעין שלו.

הצירוף נתפש כיחידה היררכית, הבנויה מכמה רמות של היטלים (projection):

גרעין הצירוף, הקטגוריה הלקסיקלית (למשל, שם עצם כמו "ילד")

משלים, המצטרף לגרעין (למשל, שם תואר כמו "גדול")

מגדיר, המציין תכונה סמנטית כלשהי של הגרעין והמשלים (למשל מיידע כמו ה"א הידיעה)מבחינת סמנטית, הגרעין מגדיר קבוצה, והמשלים מצמצם את הקבוצה לתת-קבוצה. למשל, בצירוף "ילד יפה", הגרעין, שם העצם "ילד", מגדיר את קבוצת כל הילדים, ואילו המשלים, שם התואר "יפה", מצמצם את האובייקטים עליהם הצירוף מצביע לכדי החיתוך בין קבוצת הילדים לבין קבוצת היפים, מה שנותן תת-קבוצה של ילדים יפים.

לפי כללי הגזירה הבסיסיים של התאוריה התחבירית החומסקיאנית, משפט פשוט חייב להכיל צירוף שמני אחד וצירוף פועלי אחד.

שוודית

שוודית (Svenska (מידע • עזרה)) היא שפה סקנדינבית מזרחית מקבוצת השפות הגרמאניות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. היא מדוברת בפי תשעה מיליון איש בעולם, שמונָה וחצי מתוכם בשוודיה. משנת 2009 היא הוכרה כשפה רשמית בשוודיה.

מלבד בשוודיה, מדוברת השוודית גם במחוז אולנד (Åland), השייך לפינלנד. בפינלנד היבשתית ישנו מיעוט של שישה אחוזים דוברי שוודית, וזו שפה רשמית ובעלת מעמד שווה לפינית. בנוסף, כמה אלפי אנשים באסטוניה דוברים שוודית.

השפה התפתחה מהנורדית העתיקה, בדומה לדנית ולנורווגית, מהן אינה שונה באופן מהותי. למעשה, דובריה יכולים להבין דנית ונורווגית, ובייחוד את האחרונה, הדומה לשוודית במבטאה. בימי הביניים עברה השפה שינויים רבים עד שעברה סטנדרטיזציה במאה ה-16. ב-1786 נוסדה האקדמיה השוודית, שתפקידה לפקח על התפתחות השפה התקנית.

כשפה גרמאנית חולקת השוודית אוצר מילים נרחב גם עם הגרמנית ועם האנגלית. היא שאלה מילים רבות מהגרמנית התחתית בימי הביניים, מהגרמנית העילית (הגרמנית התקנית) במאות ה-16 וה-17, מהצרפתית במאה ה-18, ומהאנגלית במאה העשרים.

בדומה לרוב השפות הסקנדיביות, האותיות C,Q,W,X,Z מופיעות במילים שאולות בלבד, והאות G כמעט ואף פעם לא נהגית.

שם מדעי

שם מדעי או נומנקלטורה דו-שמית (באנגלית: Binomial nomenclature; מילולית: נומנקלטורה כפולה) הוא חלק בשיטת שיום המינים בביולוגיה.

השיטה מבוססת על שימוש בלטינית (מודרנית ומדעית), ולכן זכה הכינוי "שם לטיני" לפופולריות. מאידך, "שם מדעי" הוא המינוח המועדף על ידי אנשי המקצוע. בשיטה זו נזנח השימוש בטקסונומיה בת שבע הקטגוריות (ממלכה-מערכה-מחלקה-סדרה-משפחה-סוג-מין), לטובת שיטת שיום בת שתי מילים. המילה הראשונה בשם מייצגת את הסוג, והשנייה את השם הייחודי. לדוגמה, שם סוג האדם הוא Homo והשם הייחודי הוא sapiens, לכן נקרא מין בני האדם Homo sapiens. כמוסכמה, יתחיל השם הראשון באות רֵישִׁית, בעוד השני יצוין תמיד באות קטנה (גם אם מקורו בשם של אדם או מקום).

נהוג להשתמש באותיות מוטות לציון סוגים וסיווגים נמוכים יותר, ובכתיב רגיל לציון משפחות ומעלה. ניתן לסווג גם תת-מינים תוך שימוש בשם בן שלוש מילים.

ي

האות יא (בערבית "ياء") היא האות האחרונה באלפבית הערבי. לפניה באה האות ואו.

האות ي היא האות ה-28 באלפבית הערבי והיא משויכת לקבוצת בנתית' המורכבת מ-5 אותיות הדומות בצורתן אחת לשנייה.

ליא שני שימושים: כאם קריאה בהופעתה אחרי עיצור המנוקד בכסרה, היא מאריכה את התנועה. וכעיצור עצמאי היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA - כמו יו"ד). כאשר יא מופיעה באמצע או בסוף מילה, כמעט תמיד היא מופיעה בצורת אם קריאה. יא יכולה לשמש גם כ"כיסא" להמזה, ئ, ואז היא נהגית כעיצור סדקי פוצץ אטום עם תנועה (/ʔi/ ‏:IPA - כמו אִי).

יא בסוף מילה כאשר לפניה כסרה משמשת כסופית לציון שייכות בגוף ראשון יחיד, ـِي, כך كتاب (כִּתַּאבּ) תרגומו "ספר", ו-كتابي (כִּתַּאבִּי) פירושו "הספר שלי", בדומה לעברית.

יא א-נסבה היא יא המנוקדת בשדה (כלומר, מודגשת) ומשמשת כסופית שהופכת שם עצם לשם תואר, בדומה לעברית. כך مصر (מִצְר) תרגומו "מצרַים", ו-مصريّ (מִצְרִיּ) פירושו "מצרי".

רוב דוברי הערבית המצרית לא יכתבו את הנקודות מתחת ליא בצורתה הסופית, כמו בפרסית, דבר שיכול לגרום לבלבול בינה ובין אליף מקצורה (אליף מקוצרת), שעשויה להופיע בסופי מילים ואמנם נראית כמו יא חסרת נקודות, אך למעשה תפקידה הוא להאריך תנועת פתחה, בדומה לאליף שותקת.

בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות, למעט דוד'ארז.

מקור האות יא הוא ב"יוד" הפניקית ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים:

אלפבית עברי - י

אלפבית לטיני - I,i

אלפבית יווני - Ι,ι

אלפבית סורי - ܝ

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.