שלמנאסר החמישי

שַׁלְמַנְאֶסֶר הַחֲמִישִׁיאכדית: שׁוּלְמָנוּ-אָשָׁרִיד) היה מלך אשור מ-727 עד 722 לפנה"ס, היה בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי.

ביוגרפיה

שמו המקורי היה אולוליו, אך שמו המלכותי היה שלמנאסר. בימי אביו שימש כמושל זימירה שבפניקיה. עלה לשלטון בכ"ה בטבת בשנת 727 לפנה"ס.

מיד עם עלייתו לשלטון, מרד בו אלולי, או בשמו השני פיאסה, מלך צור. כאשר הכתים בקפריסין החלו במרד נגד צור, ניסה שלמנאסר לצרף אותם למלחמתו נגד צור, אך לאחר שראה שהצורים חזקים דיים, ויתר שלמנאסר על תוכניות המלחמה שלו, והסתפק בגביית מסים. לאחר ההסכם עם צור ערך שלמנאסר מסע לצפון סוריה של ימינו וכבש את הממלכות שמאל וקוה. במקביל החל שלמנאסר גם בכיבוש חולקו (קיליקיה).

בשנת 725 לפנה"ס חזר שלמנאסר וערך מסע נגד הצורים. לעזרתו באו מלכי צידון, עכו, ואושו (צור היבשתית), שהיו כפופים לאשור. ועל אף שבעלי בריתו סיפקו לו ציים בגודל 60 אניות ו-80 תופסי-משוט, היו כנגדם לאנשי צור 12 אניות בלבד ואלה גברו עליו בקרב ימי ולקחו 500 איש בשבי, ומאוחר יותר הוציאו את כולם להורג. מלך אשור לא ויתר על תוכניותיו חרף ההפסד, והשאיר ליד החוף של צור גדודים שמנעו מתושבי צור הימית גישה למים במשך 5 שנים והצורים נאלצו לכרות בארות חדשות בתוך שטחם, שעל האי.

ניצחון הצורים וירידת קרנו של שלמנאסר, היו כנראה הסיבה לכך שהושע בן אלה מלך ישראל החליט אף הוא למרוד במלך אשור בשנת 724 לפנה"ס, וכרת ברית עם סוא מלך מצרים והפסיק להעלות מס למלך אשור. המצרים לא באו לעזרת הושע ושלמנאסר עלה לשומרון והחריבה סופית בשנת 722 לפנה"ס. שלמנאסר הגלה את תושבי שומרון לאשור, זאת לאחר שאת רוב תושבי ממלכת ישראל כבר הגלה תגלת פלאסר. בזמן דיכוי המרד שלמנאסר מת מוות טבעי, או הורעל בי"ב טבת לפי המקורות האשורים ועל כסאו עלה סרגון השני.

מקורות

מקורות ראשונים

מקורות מאוחרים יותר

קישורים חיצוניים

הקודם:
תגלת פלאסר השלישי
המלך ממלכי אשור הבא:
סרגון השני
720-729 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 729 - 720 לפנה"ס

ארפד

אַרְפָּד היא עיר מקראית שנכללה בתחומה של ממלכת ארם בצפון סוריה של ימינו, ומזוהה על ידי החוקרים עם תל ריפעת , הממוקם כ-30 ק"מ צפונית לחלב, לא הרחק מהגבול עם טורקיה.

ארפד הוזכרה לראשונה בהיסטוריה בתעודות האשוריות משנת 806 לפנה"ס, אולם היה זה אזכור שולי בלבד. האזכור המשמעותי הראשון של העיר מתוארך לשנת 740 לפנה"ס, השנה בה כבש את העיר תגלת פלאסר השלישי, מלכה של ממלכת אשור, שלוש שנים לאחר שהביס את הקואליציה הצבאית בין ממלכת אוררטו, ארפד ומלטיה, בראשותו של סרדורי השני. למרות הכיבוש לא נחרבה העיר, אלא נקבעה כנציבות בממלכתו של תגלת פאסר.

מתעאל בר עתרסמך מלך ארפד נזכר בכתובת סוג'ין שעל אסטלות ספירה בה מתעודת הברית של ארפד עם בר-גאיה מלך כתך. הכתובת מתוארכת למאה ה-8 לפני הספירה.

בשנת 720 לפנה"ס ניסתה ארפד יחד עם שכנתה מדרום חמת למרוד באשורים. הניסיון למרד דוכא במהירות ובאכזריות על ידי שלמנאסר החמישי יורשו של תגלת פלאסר, דבר שהביא לחורבן שתי הערים והרג תושביהן.

אירוע החורבן של ארפד וחמת מוזכר מספר פעמים בתנ"ך, לרוב בתור לוחמה פסיכולוגית וכלי להפחדה של האשורים נגד ממלכת יהודה, כפי שבא לידי ביטוי בספר מלכים ב':" וַיּׁאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ...הֵהֵצֵּל הִצִּילו אֱלֹהֵי הֵגּוֹיִם אִישׁ אֶת אֵרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֵיֵּה אְלׁהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד... (מלכים ב', י"ח, י"ט-ל"ה)." אך גם בתור כלי בידי הנביאים, כדוגמה לגאוות אשור שתלו את הצלחתם בכוחם ולא בכוחו של אלוהים ולכן נענשו:" הֲלׁא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לׁא כְּאַרְפָּד חֲמָת...(ישעיהו, י, ט)."

ארפד מוזכרת בכתובת זכור כאחת מ-17 ממלכות שחברו ביחד עם בן הדד השלישי לצור על חדרך.

אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

גלות (יהדות)

הגלות ביהדות היא היעדרותו של עם ישראל, או חלקים משמעותיים ממנו, מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות למולדתו הנצחית. הגלות במקרא היא עונש החמור ביותר שניתן לעם ישראל בעקבות בגידה באלוהים, לאחר שמוצו כל העונשים האחרים. כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.

המילה גּוֹלָה מתייחסת למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, כאשר גָּלוּת מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.

ההגליות האשוריות

הגליות המוניות מוזכרות בכתובים של מלכים שונים מהאלף השני לפנה"ס (בבלים, חתים, מצרים ועוד). האשורים לא היו הראשונים שנקטו במדיניות ההגליות, אולם האשורים נקטו במדיניות זו בהיקף גדול וגרמו לשינויים בהרכב האוכלוסייה, בכל רחבי הממלכה שלהם. מטרת ההגליות הייתה לבטל את הזהות הלאומית והדתית של העמים הנכבשים, לשלב אותם בעם האשורי, וכך להגדיל את כוחה של האימפריה האשורית.

הושע בן אלה

הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה, מלך ישראל האחרון, מלך בשנים 732 עד 724 לפני הספירה.

המלך הקודם, פקח בן רמליהו, הודח על ידי תיגלת-פלאסר ג' מלך אשור, ובמקומו מונה הושע בן אלה, שעלה על כס ממלכת ישראל בשנה ה-12 לאחז מלך יהודה ומלך 9 שנים.

ספר מלכים מספר עליו:

לא שרדו כתובות כלשהן של שלמנאסר החמישי (727 לפנה"ס-722 לפנה"ס), והרקע למסעו נגד ממלכת ישראל ידוע רק מן המקרא. השם סוא איננו שמו של אחד הפרעונים, ונראה שיש כאן שיבוש מסוים והכוונה היא לשמה של עיר מושבו של תפנחת מייסד השושלת ה-24 (סאו במצרית, Sa-a-a באשורית, סאיס ביוונית). באותה עת נחלקה מצרים לשתי מלכויות ומסתבר שהמורדים בישראל ביקשו סיוע מממלכת מצרים הצפונית, זו שבאזור הדלתא. יוסף בן מתתיהו מוסר משמו של מנאנדרוס מאפסוס, ששיקע בחיבורו קטעים מן הארכיון של צור, ששלמנאסר ה' נלחם גם בפיניקיה בימי אלולי מלך צור, ושמנע מתושבי צור, הבנויה על אי, מי שתייה במשך חמש שנים. ייתכן אפוא, שמלבד ישראל גם ערי פיניקיה, וייתכן שגם שליטים אחרים במרחב, מרדו באשור.

מהשוואת הכתוב במל"ב יח,ט-י עם יז,ד-ו עולה, שמלך אשור עצר את הושע סמוך לתחילת המצור על שומרון, אולם העיר הוסיפה להלחם ונכבשה רק מקץ מצור שנמשך שנתיים. אירוע זה נחשב כנראה לכה חשוב בעיני האשורים עד שהדים ממנו הגיעו גם לכרוניקה הבבלית, שהמעשה היחיד הנזכר בה לגבי מלכות שלמנאסר ה' הוא כיבושה של שומרון (שמראין בלשון הכרוניקה). מהקבלת הנתונים המקראיים עם המקורות האכדיים עולה ששומרון נכבשה ב-722 לפנה"ס, היינו סמוך לסוף מלכותו של שלמנאסר ה'. מן המקרא נראה, שמי שהגלה-את ישראל לאחר כיבוש השומרון היה שלמנאסר ה', למרות ששמו לא צוין במפורש שם. אך בכתובות סרגון ב' (722 לפנה"ס-705 לפנה"ס) נמסר שסרגון כבש את שומרון, שתושביה מרדו בו, והוא הגלה ממנה אוכלוסייה רבה והפך אותה לפחווה אשורית. מסתבר, ששומרון נכבשה פעמיים – בידי שלמנאסר ב-722 לפנה"ס, ובידי סרגון ב-720 לפנה"ס. ככל הנראה, עם מותו של שלמנאסר, בסמוך לכיבוש שומרון, נמנע מן השלטונות האשוריים להנהיג את השיטות המנהלתיות שהיו מקובלות לגבי מדינות גרורות שמרדו ונכבשו מחדש - הגליית תושבים וסיפוח הארץ כפחווה לאשור. אלא שעובדה זו נתנה הזדמנות לשומרון לחזור ולמרוד באשור, והפעם במסגרת מרידה רחבת היקף שכללה חלקים נרחבים של האימפריה, ובתוכם ממלכות גרורות אחרות (חמת, ארוד, צמר ועזה) ופחוות (דמשק, ארפד, ואולי גם חדרך). בבבל תפס את הכס מרודך-בלאדן. היקף המרד, ובמיוחד המרידה בבבל, מנע מסרגון להתפנות ולטפל מיד במרידות בסוריה וארץ ישראל, ורק בשנת 720 התפנה לכך. במהלך המסע נכבשה שומרון בשנת 720 לפנה"ס, ומספר גדול של תושביה הוגלה לארץ אשור. שארית חיל הרכב שנותרה בשומרון סופחה לצבאו. וכך נמצא כתוב בשבר כתובת מנסרה של סרגון שנמצא בכלח:

לא בכתובת זו ולא במקרא נזכר מלך ישראל כלשהו ששלט אז על שומרון, ומסתבר לפיכך שלאחר שהמלך הושע נתפס בידי שלמנאסר לא הומלך מלך אחר על שומרון, וההנהגה בעיר עברה להנהגת הנכבדים ומפקדי הצבא.

הממלכה כולה אורגנה כפחווה אשורית תחת השם Samerina, ובראשה הוצב אחד מקציני סרגון כפחה. בכך בא הקץ על ממלכת ישראל לאחר שהתקיימה כ-200 שנה ומעלה. גורלו של הושע בן אלה אינו ידוע.

היתבין בשמרין

הַיָּתְבִין בְּשָׁמְרָיִן (בתרגום מארמית לעברית: היושבים בשומרון), היו קבוצת תושבים זרים שחיו בארץ ישראל בימי שיבת ציון. בין היתבין בשמרין נמנו אוכלוסיות שהוגלו לארץ ישראל על ידי מלכי אשור שלמנאסר החמישי, סרגון השני, אסרחדון ואשורבניפל. זאת כאשר הוקמה פחוות שומרון, וכן קבוצות של נכרים שחיו בארץ מזה דורות.

המאה ה-8 לפנה"ס

המאה ה-8 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 800 לפני הספירה והסתיימה בשנת 701 לפנה"ס. זוהי המאה השמינית לפני תחילת הספירה הנוצרית.

במצרים העתיקה החלה השושלת ה-25 של הפרעונים השחורים מנוביה.

במסופוטמיה נוסדה האימפריה החדשה של אשור והטילה את חיתתה על כל עמי האזור לאורך המאה כולה.

ביוון התפתח האלפבית היווני והופיעו יסודותיה של תרבות יוון ביצירותיהם של משוררים כהומרוס והסיודוס. המשחקים האולימפיים נוסדו, ומתיישבים יוונים הקימו מושבות רבות בארצות הים התיכון והים השחור. בתחום הפוליטי, התעצבה החוקה הספרטנית בידי המחוקק האגדי ליקורגוס, ואילו באתונה חל מעבר משלטון מלוכני לשלטון אצילים ארכוני.

באיטליה נוסדה העיר רומא ואופיה עוצב בידי מלכיה הראשונים והאגדיים. במקביל צמחה באיטליה התרבות האטרוסקית.

באירופה גופה התרחשו נדידות עמים שונות. שבטים גרמאנים חצו את הנהר נמן אשר ליד הים הבלטי בחיפושם אחר שטחי מרעה, וגם החלה ההתיישבות הקלטית בבריטניה.

בסין שלטה שושלת ג'ואו, אך במאה זו היא החלה לאבד בהדרגה את שלטונה הממשי.

באמריקה החלו האולמקים לבנות פרמידות, ובני המאיה החלו להתיישבותם בחצי האי יוקטן.

בהיסטוריה המקראית חלו תמורות גדולות ומרחיקות לכת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס.

בראשית המאה הביס המלך יואש את הארמים בעידודו של הנביא אלישע, ושם קץ לשנים רבות של לחץ ארמי קשה על ישראל. בימי בנו ירבעם השני הגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה הטריטוריאלית בעידודו של הנביא יונה בן אמיתי. במקביל, עוזיהו מלך יהודה הוביל את ממלכתו לשיאים של עצמה צבאית ושגשוג כלכלי. שגשוג זה הוביל לבסוף לשחיתות וסיאוב שעוררו את תוכחות הנביאים הושע, עמוס ומיכה.

לאחר מות ירבעם השני ורצח בנו זכריהו באמצע המאה, נכנסה ממלכת ישראל לרצף מרידות ומשברים פנימיים שערערו את היחסים עם יהודה והובילו לבסוף לנפילת הממלכה בידי אשור והגליית אוכלוסייתה. ממלכת יהודה סבלה גם היא מהכיבוש האשורי בימי המלך חזקיהו והנביא ישעיהו, ובסופה של המאה הנהיג בה חזקיהו רפורמה דתית שריכזה את הפולחן בירושלים וביערה כל שריד לעבודה הזרה בממלכה.

הממלכות החתיות החדשות

הממלכות החתיות החדשות, הממלכות הנֵאוֹ־חתיות או הממלכות הסוריו־חתיות הוא שמן של מספר ערי מדינה אשר מוקמו בשטח בין נהרות הקיזיל אירמק והפרת, והתקיימו בתקופת הברזל בין שנת 1178 לשנת 700 לפנה"ס לערך.

על אף שמן המרמז, מדינות אלו, אשר תפקדו כגופים שלטוניים עצמאיים ונפרדים, לא היו חתיות במלוא מובן המילה. קיים קשר תרבותי בין האימפריה החתית לגופים הללו. הקשר בולט בכתב שהיה בשימוש הממלכות: הכתב ההיירוגליפי החתי. כתב זה, כפי הנראה, שימש את דוברי השפה הלווית בימי האימפריה, מנגד לדוברי החתית אשר השתמשו בכתב היתדות. הלווית לא הייתה שפה חתית, אלא חדרה לאימפריה ממקור אחר.

התואר "חתיות" אשר ניתן לערי המדינה על ידי חוקרים מוקדמים, נובע משמן האשורי "חַתִי הגדולה", כמו גם ממסורת מלכיהם להתכנות בשמות חתיים כגון שוּפִּילוּלְיוּמַש, לַבַּרְנַש, מוּוַאתַלִיש וחַתוּשִילִיש. לפי רשומות סוריו־חתיות, יורשיו של קוּזִי־תֵשוּבּ, בן לקו הדם החתי המלכותי ושליט כרכמיש, שלטו במדינות החתיות החדשות. בתיאור זה גוזמה מסוימת, אולם כרכמיש, החזקה שבמדינות הסוריו־חתיות, נמשלה על ידי יורשי המלכים החתיים. מלכי כרכמיש אשר נתכנו בתואר "המלך הגדול", שלטו באזורים נרחבים באזור סוריה המודרנית, בעוד שקיליקיה נשלטה על ידי שרידים אחרים לבית המלוכה החתי. אוכלוסיית המדינות הללו הייתה ברובה לווית־קיליקית ותרבותה לווית תחת השפעה חורית; אחוז החתים בממלכות, אם בכלל, היה זעיר.

המלוכה הסורית לא שמרה על איחודה הפנימי והתפלגה למספר גופים פוליטיים; השליטים החתיים נדחקו לשלטון מוגבל יותר באזור מִילִיד והחלו מתעוררות שושלות לוויות. דומה שלאשור בימי הזוהר של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון הייתה השפעה באזור שהתבטאה בגביית־מיסים ממיליד. כוח האשורים הצטמצם באזור עם הפלישה הארמית של המאה ה-10 לפנה"ס. פלישה זאת חדרה לעומקי המדינות החתיות החדשות, צבאית ותרבותית. ערי מדינה סוריו־חתיות חשובות כתל בַּרְסִיףּ, שַמַאל, אַרְפַּד, אַמַתוּ וחַלְמַן נפלו לידי הארמים.

אחר שפל קשה באשור, המלכים אַשוּר־דַן השני ואַדַד־נִירָרִי השני השני נקטו בצעדי שיקום כלכלי ולאחר מכן החלו לדחוק את הארמים מגבולותיהם. הארמים, כך נראה, נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד ממלכת ישראל המאוחדת בימי דוד המלך, ומכה קשה נפלה עליהם בימי המלך האשורי אַשוּר־נַצִירפַּל השני. אשור־נצירפל הגיע לפאתי כרכמיש וקיבל את מסיה. שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי עשה כאביו עם כרכמיש, גוּרְגוּם וחַתֵנוּ, אולם ערים אחרות ניסו להתנגד ללא הצלחה. מאבק נוסף ומפורסם במלך האשורי בא בקרב קרקר בו השתתפו מספר ערים, אולם תוצאתו הייתה בלתי־מכרעת, למרות הקטל הרב בשדה. שלמנאסר זכה בתל ברסיף ובשקט קצר.

מותו של שלמנאסר בישר על בואה של מלחמת ירושה אשר סיפקה לאוררטו, כוח חיצוני, את ההזדמנות לפלוש לאשור. אַרְגִישְתִי הראשון וסַרְדוּרִי השני מאוררטו הכניעו את מיליד וכּוּמוּחִי, אך האחרון כרת ברית עם ערים סוריו־חתיות אחרות דוגמת גורגום וארפד. דומה שבתקופת הברית המדוברת התקיימו קשרי מסחר ודיפלומטיה בין כרכמיש למצרים ובבל, כפי שמשתמע מכתובות יַרִירִיש, שר כרכמיש.

הברית הסוריו־חתית השיגה את מטרותיה לראשונה, אך באשור תפס פּוּל, הוא תגלת פלאסר השלישי, את הכתר. גאוניותו הצבאית והמדינית הניסה את אוררטו והכתה את הברית הסוריו־חתית. ארפד, חתנו ודמשק סופחו לאשור וערים רבות נכנעו או נוצחו, והוכרחו לשלם מס לאשור. שמל וקְוֵה סופחו בימי שַלְמַנְאֶסֶר החמישי; סַרְגוֹן השני הוסיף לספח את כרכמיש, מיליד, גורגום, כומחו ותוּבַּל עד לשנת 700 לפנה"ס, בה תמו ימי הממלכות החתיות החדשות.

חבור

נהר חַבּוּר (חָבוֹר במקרא; בערבית: خابور) הוא היובל הגדול ביותר של הפרת, ועיקר זרימתו של הנהר בשטח סוריה, בחבל ג'זירה.

מקורו של נהר החבור באזור טורקיה, אם כי מקורות המים העיקריים שלו הם מעינות קארסטים באזור "ראס אל-עין" שעל גבול סוריה עם טורקיה. אורכו של החבור 300 ק"מ ושטח אגן הניקוז הוא 13,300 קמ"ר. אל החבור זורמים מספר ואדיות בהן זורמים המים רק בחלק מהשנה. ביחד הם יוצרים את האזור שנקרא "משולש החבור" או "אזור החבור העליון". באזור זה נעה כמות הגשמים השנתית בין 200 ל-400 מ"מ. כמות מועטה זו הופכת את מי החבור לכל אורך ההיסטוריה למקור מים חיוני לחקלאות באזור. החבור זורם בשטח סוריה בכיוון דרום ונשפך לפרת ליד העיר בוסירה.

סקרים וחפירות ארכאולוגיות הראו שהאזור היה מיושב מאז התקופה הפלאוליתית. בעמק החבור נחפרו אתרים ארכאולוגים חשובים כמו תל חלף, תל פחריה, תל ברק, תל ליילאן, תל ברי, אורקש, תל ארביד ועוד. האזור נתן את השם למשפחת כלי חרס מצוירים מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס שנמצאה באזור צפון מסופוטמיה ונקראת "משפחת כלי חבור" . באזור החבור התפתחה גם ממלכת מיתני שהגיעה לשיא גדולתה בתקופת הברונזה המאוחרת בין המאה ה-15 לפנה"ס ועד המאה ה-13 לפנה"ס.

אזור החבור מוזכר גם במקרא. לאחר שמרד הושע בן אלה מלך ישראל במלך אשור שלמנאסר החמישי בשנת 724 לפנה"ס, עלה שלמנאסר לשומרון והחריבה סופית בשנת 722 לפנה"ס. שלמנאסר הגלה את תושבי השומרון לאשור. הפסוק (מלכים ב, יז, ו) מספר " בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי."

בשנת 1960 החל פרויקט נהר החבור. נבנתה מערכת של סכרים ותעלות. נבנו שלושה סכרים באגן החבור כחלק מתוכנית השקיה הכוללת גם סכר על נהר פרת. בקעת חבור הכוללת שטח חקלאי של ארבעה מיליון דונם, מהווה את אזור גידול החיטה העיקרי של סוריה. אזור החבור העליון הוא מרכז אזור ייצור הנפט של סוריה.

לוח התקופות בארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל - טבלה זו מסכמת את התקופות העיקריות בהיסטוריה של ארץ ישראל, ומציינת את האירועים המרכזיים בכל תקופה (בתקופות העתיקות יותר, התאריכים משוערים בלבד)

לתיאור מפורט של ההיסטוריה, התקופות והאירועים ראה בהיסטוריה של ארץ ישראל.

מלכי אשור

רשימת מלכי אשור מקורה מרשימות שונות שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות השונות. מתחילת האלף השני לפנה"ס, רשמו פקידים אשוריים שנקראו לימו את המאורעות והעסקים המסחריים שאירעו באשור.

מרדוך-אפלה-אידינה השני

מרדוך-אפלה-אידינה השני, הידוע גם בשמו התנכ"י מְרֹדַך בּלְאֲדַן וגם בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן, היה נסיך כשדי שמלך על השבט הכשדי בית יַכִּין והפך למלך בבל. הוא מלך על בבל בין השנים 721/2–710 לפנה"ס, ופעם נוספת למשך תשעה חודשים בשנת 703 לפנה"ס, בתקופת השושלת העשירית, שכונתה גם השושלת האשורית. משמעות שמו היא "מרדוך נתן (לי) יורש".

משך

משך, השישי בבני יפת, לאחר יוון ותובל, נכדו של נח.את משך מקובל לזהות עם מֻשְׁכִּ המוכר ממקורות אשוריים וכן ממקורות קלאסיים מאוחרים יותר כעם מעמי אסיה הקטנה.

המֻשְׁכִּ נזכרים לראשונה במקורות אשוריים מימי תגלת פלאסר הראשון אשר בשנת מלכותו הראשונה (1116 לפנה"ס) ניצח את חמשת מלכי מֻשְׁכִּ והרג בין 12,000 ל-20,000 מחייליהם. ממקורות אלה עולה כי המֻשְׁכִּ שכנו באזור הדרום מזרחי של הרמה האנטולית באזורים שכבשו מידי האשורים כ-150 שנה קודם לכן. התיישבותם באנטוליה היא אחת מתוצאות חורבנה של ממלכת החתים.

האזכור הבא של המֻשְׁכִּ מאוחר בכ-250 שנה, והוא מימי אשורנצרפל השני במחצית הראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס שם נזכרים המֻשְׁכִּ כמעלי מיסים על כלי נחושת, בקר ויין.

מבחינת תיעוד המֻשְׁכִּ, בנקודה זו נוצר חלל נוסף של כמאה שנה בהם פנתה ממלכת אשור השוקעת לעסוק בעיקר במלחמות מול ממלכת אררט השכנה ואילו המֻשְׁכִּ מצידם גיבשו ככל הנראה את כוחם בתקופה זו במרכזה של אסיה הקטנה. החל מימי שלמנאסר החמישי אנו שבים ושומעים על התנגשויות בין המֻשְׁכִּ לאשורים, התנגשויות שהגיעו לשיאן בתקופת מלכות סרגון השני (705-722 לפנה"ס). מלכם של המֻשְׁכִּ בתקופה זו נקרא במקורות האשוריים מִתַ אותו יש לזהות עם מידס הפריגי הנזכר במקורות יווניים.

מחלופת המכתבים שבין סרגון לבין שרי צבאו באסיה הקטנה שנמצאה בארכיון המלכותי בנינוה עולה כי מִתַ כרת ברית נרחבת כנגד אשור, יחד עם מלכי כרכמיש, תובל ואררט. עם זאת, לקראת סוף ימיו של סרגון, בשנת 709 לפנה"ס כרתו המִתַ והאשורים ברית.

בימי סרגון מֻשְׁכִּ שימשה גבולה המערבי של ממלכתו ובכמה כתובות מתפאר סרגון על שלטונו "מארץ מצרים ועד ארץ מֻשְׁכִּ" ומכאן ניתן להבין את דברי המשורר בתהילים "אוֹיָה-לִי, כִּי-גַרְתִּי מֶשֶׁךְ; שָׁכַנְתִּי, עִם-אָהֳלֵי קֵדָר" כתיחום גבולות העולם התרבותי בצפון ובדרום.

הצמד "משך ותובל", שני בניו של יפת, חוזר על עצמו במקורות רבים גם בתקופות מאוחרות יותר. בספר יחזקאל נזכרים השניים כעמים העוסקים בתיווך בסחר עבדים וכלי נחושת בין יוון למזרח התיכון. בכתבי הרודוטוס נזכרים השניים, לצד עמים נוספים כבעלי בריתם של ממלכת פרס.

גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו זיהה את משך המקראי כאבי המשכיים, שבט פרוטו-איברי שחי באזור קפדוקיה, וקישר גם את שם עירם מזקה לשמו של משך. בתקופות מאוחרות יותר קושר שמו של משך גם לשם המחוז מסכתי (סאמצחה-ג'אוואחתי) שבגאורגיה, או לעיר מצחתה, הבירה ההיסטורית של גאורגיה.

נאש דידן

נאש דידן (בארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים מן האזור שסביב העיר אורמיה, בגבול בין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים, ושפת הדיבור שלה היא ארמית חדשה.

סמבטיון

הסמבטיון (או סבטיון) הוא נהר אגדי, שלפי התלמוד והמדרשים, אל הארץ שמעבר לו הוגלו עשרת השבטים על ידי מלך אשור שלמנאסר החמישי.

סרגון השני

סַרְגוֹן השני (באכדית: שָרוּ-כּינוּ שמשמעותו המלך החוקי, המלך הלגיטימי) היה מלך אשור בין השנים 722 - 705 לפנה"ס. נחשב לאחד מגדולי מלכי אשור ואחד מהמצביאים הגדולים בתקופה העתיקה. לפי רוב הדעות היה בנו הצעיר של תגלת פלאסר השלישי.

עלה לשלטון לאחר מותו הפתאומי של אחיו שלמנאסר החמישי. על תקופת שלטונו השתמרו מסמכים רבים. מטרתו הייתה מתחילה לבסס את שלטונה של אשור באזורים נוספים על אלה ששלטה בהם בתחילת מלכותו. בראשית שלטונו ערך מסעות לסוריה וארץ ישראל ולקראת 718 לצפון לאוררטו ולממלכות השכנות. בבירתו דור שרוכין השתמרו תיאורים רבים של מסעותיו ומכתביו, במיוחד מכתבי ריגול על אוררטו.

צומור

צומור ( צֻמֻר או צְמָר, במצרית קדומה:Smr; באכדית: Su-mu-ru; באשורית: Si-mi-ra) הייתה עיר פניקית לחופי הים התיכון, בסוריה של היום. העיר שכנה דרומית לארוד.

העיר מוזכרת בספר בראשית, י, יח בפרק המספר אל תולדות בני נח, בתיאור השושלת של כנען נכתב " וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי וְאֶת-הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי". תיאור זהה מופיע בדברי הימים א א, טז.

העיר הייתה מרכז סחר גדול. צומור מוזכרת בתעודות מימי תחותמס השלישי. לאחר קרב מגידו, העיר הפכה ביחד עם מספר ערים נוספות למרכז שלטון מנהלי מצרי בכנען. העיר מופיעה במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס, שם שליטה היה אהריבטה (Ahribta). על פי המכתבים, בעיר היו מבני שלטון מצרי, וכונתה "מקום מנוחה של פרעה" ו"עירו של השמש".

בעקבות התרופפות השליטה של מצרים בפיניקיה כבש המלך עַבְּד-אַשוּרִתָה (Abdi-Ashirta) מממלכת אמורו את העיר. בעקבות מסע מצרי לאזור נהרג עַבְּד-אַשוּרִתָה והעיר עברה לחסותו של מלך גבל ריב-האדה (Rib-Hadda). על פי המכתבים לאחר מכן עַזירוּ (Aziru) בנו של עַבְּד-אַשוּרִתָה שמלך אחריו כבש את צומור. העיר מוזכרת גם ברשימת הערים שנכבשו על ידי סתי הראשוןבשנת 1335 לפנה"ס, במהלך שנת שלטונו האחרונה של אחנתון, פרצה בצומור מגפת טולרמיה (Tularemia). מגפה זו, אשר לה גרמו חיידקי ‏Francisella tularensis, מוזכרת במכתב אל-עמארנה מס' 96 בו נכתב כי יש מגפה בצומור. בעקבות התפרצות המגפה נאסר על תושבי העיר וכן על סוחרים שביקרו בה להיכנס לתחומי העיר גבל. אמצעי זהירות זה לא הועיל הרבה שכן המחלה התפשטה במהירות לאורך נתיבי המסחר הראשיים של המזרח התיכון והגיעה דרומה עד למגידו, מזרחה עד בבל, מערבה לחופי קפריסין והאיים האגאיים וצפונה לממלכת החתים וארזוה.

מכתב א"ע 96 שנשלח על ידי שר מצרי לריבהדה מושל גבל:

העיר מופיעה גם בפפירוס אנאסטאזי א. פפירוס מראשית ימי שלטונו של רעמסס השני מציין שהעיר הייתה הצפונית ביותר בחוף הפיניקי שבה שהה חיל מצב מצרי. לפי הפפירוס צומור נכללה בגבולה של כנען, שהיה מחוז שלטון מצרי בתקופת הממלכה החדשה. העיר נקראה "צומור" של ססי" כלומר צומור של רעמסס, ומכאן שהייתה רכושו.

העיר מוזכרת בתעודות מתקופתו של תגלת פלאסר הראשון (1115–1076 לפנה"ס), בהן הוא מספר ששט מארוד לצומור במשך שלוש שעות כפולות. בכתובת של המלך האשורי אדד-ניררי השלישי שמלך בין השנים 783-811 לפנה"ס, הוא מציין: "את צלם מלכותי הצבתי בעיר ארוד השוכנת בלב הים". תגלת פלאסר השלישי כבש את העיר בשנת 738 לפנה"ס, העיר הייתה בתחום השפעתה של חמת, והוא צרף אותה ביחד עם ערקה כפחווה. בעקבות מותו של שלמנאסר החמישי בשנת 722 לפנה"ס, מרדה העיר בשלטון האשורי ביחד עם חמת. העיר נכבשה מחדש בשנת 720 לפנה"ס בימי סרגון השני. ברשימת האפונים האשורי מופיעים שני נציבי צומור.

העיר מופיעה גם במטבעות מהתקופה ההלניסטית, וכן בכתביהם של סטראבון ופליניוס הזקן. אצל סטראבון העיר הייתה שייכת לממלכת ארוד. פליניוס מציין שהעיר שכנה בנהר אל-כביר לבין מרתוס.

במשך השנים הועלו מספר הצעות לזיהוי אתרה של העיר, ביניהן תל צמריאן שבו נמצאו שרידים מתקופת הברונזה. תל קאזל, אף על פי שהוא אינו בקרבת הים וטבת אל-חמאם, השוכן ליד הים. הארכאולוג הצרפתי מוריס דונאן ( Maurice Dunand) שהחל לחפור באתר הארכאולוגי תל קאזל (Tell Kazel) בשנת 1957 הציע לזהות את האתר עם העיר צומור. האתר שוכן באזור העיר סאפיתא שבמחוז טרטוס.

תגלת-פלאסר השלישי

תִּגְלַת-פַּלְאֶסֶר השלישי, מלך באשור בשנים 745 עד 727 לפנה"ס. על פי ספר מלכים ב' הוא הגלה חלק מעשרת השבטים של ממלכת ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.