שלמה מורג

שלמה מורג (17 ביולי 19264 בספטמבר 1999) היה פרופסור בחוג ללשון עברית שבאוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשכ"ו. ייסד את מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל באוניברסיטה העברית והיה מנהלו של מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. היה חבר האקדמיה ללשון העברית, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות[1].

שלמה מורג
Shlomo Morag with his bookcase
לידה 17 ביולי 1926
פטירה 4 בספטמבר 1999 (בגיל 73)
ענף מדעי בלשנות, מדעי היהדות
ארצות מגורים ישראל
פרסים והוקרה חתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשכ"ו, חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל לשנת 1989, זכה בפרס גאון לחקר יהדות צפון אפריקה, בפרס ירושלים לחקר מסורות יהדות המזרח ובפרס לייב יפה למדעי היהדות
תרומות עיקריות
חקר השפות השמיות, הקדיש חלק ניכר ממחקריו למסורות החיות של לשונות יהדות תימן

משפחתו

Shlomo Morag wearing tie and smiling
שלמה מורג בצעירותו

נולד בפתח תקווה, כאחד משני בניהם של משה אריה מירקין ושל שרה מירקין (מרגלית), שהיו מורים בשנות העשרים בבית הספר נצח ישראל, ובהמשך עברה המשפחה לרמת גן.

אביו כתב פירוש באחד עשר כרכים ל"מדרש רבה", ואמו הקימה מסגרות לילדים ולנשים עולות. אמו של שלמה מורג עסקה בפעילות ציבורית במגן דוד אדום ונבחרה לעמוד בראש סניף ויצו ברמת גן. היא פרשה מארגון ויצו על רקע מלחמתה בעד מתן זכות הצבעה לנשים למפלגות הכלליות, ולא לרשימת נשים מיוחדת. היא הצטרפה לארגון נשים ציוניות כלליות, ומשנת 1954 ישבה במועצה העירונית של רמת גן[2]. את ספרו "העברית שבפי יהודי תימן" הקדיש מורג להוריו.

אחיו של שלמה מורג, אמוץ, היה כתב כלכלי בעיתונים "דבר" ו"אשמורת", ופרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית. אמוץ מורג כתב ספרי כלכלה אך גם סיפורים קצרים, אשר חלקם אוגדו לאחר מותו בספר דליקה בלילה, עם הקדמה מאת שלמה מורג[3].

שלמה מורג נפטר ב-4 בספטמבר 1999, והותיר אחריו את אשתו שושנה, ואת בנותיו רינת ואריאלה[4].

ביוגרפיה

שלמה מורג החל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת תש"ד. בשנת 1955 קיבל תואר דוקטור על עבודתו "ההגייה העברית אצל יהודי תימן"[5], שכתב בהדרכת מוריו שלמה דב גויטיין, יעקב פולוצקי ונפתלי הרץ טור-סיני. מורים נוספים שהשפיעו עליו היו יוסף קלוזנר, דוד צבי בנעט וחנוך ילון.

A portait of Shlomo Morag

בשנת 1960 הועלה מורג לדרגת מרצה באוניברסיטה העברית[6]. הוא לימד בחוג ללשון עברית שבאוניברסיטה העברית, וממנה פרש לגמלאות בשנת 1994. שימש שנים רבות כמופקד הקתדרה על שם חיים נחמן ביאליק, ולימד גם באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן. הוא כיהן כנשיא "האגודה לשיקום משפחות נזקקות בירושלים" מיסודו של הבלשן יחזקאל קוטשר.

מחקריו של שלמה מורג עוסקים בחקר השפות השמיות, ומתמקדים בחקר העברית. הוא חקר את מסורות העברית השונות, מהעברית המקראית ועד העברית הישראלית. בחן את פניה השונות של תורת הלשון, והקדיש חלק ניכר ממחקריו למסורות החיות של לשונות יהדות תימן.

Nimukei Vaadat Ha-Shofim Pras Israel Shlomo Morag 1965
נימוקי ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשלמה מורג, 1965
Shlomo Morag recording Yemenite rabbis
שלמה מורג מקליט את הרבנים התימנים יוסף צדוק ויוסף עמר, במסגרת מפעל מסורות הלשון
Shlomo Morag receiving Bialik Prize
שלמה מורג מקבל את פרס ביאליק לחכמת ישראל, 1989

פרס ישראל הוענק לו עבור ספרו "העברית שבפי יהודי תימן", שיצא לאור בשנת תשכ"ג. בזמנו, הוא היה האדם הצעיר ביותר שקיבל את הפרס החשוב. בעבור ספרו "ארמית במסורת תימן: לשון התלמוד הבבלי" הוענק לו פרס ביאליק.

ספרו "העברית שבפי יהודי תימן"

ספר זה, אשר זיכה את מורג בפרס ישראל, הוא המשך המחקר שהחל בעבודת הדוקטורט שכתב. בספר מתאר מורג את ההגייה המסורתית של יהדות תימן בקריאת התנ"ך והמשנה[7].

למסורת התימנית יש מקום מיוחד בחקר מסורות הקריאה של העברית מכמה סיבות:

  • זו המסורת היחידה שיש לה זיקה ברורה למסורת הבבלית, דוגמת השימוש בתנועה אחת, המקבילה במסורת הטברנית לשתי תנועות שונות: הפתח והסגול.
  • המסורת התימנית היא המסורת היחידה שעושה הבחנה קבועה ויציבה בין מסורת לשון המקרא, שהיא טברנית בעיקרה (אך מושפעת מהמסורת הבבלית שנהגה בתימן בעבר), ובין מסורת לשון חז"ל, שהיא בבלית ביסודה (אך מושפעת ממסורת המקרא הטברנית).
  • מסורת זו שומרת על הבחנות שאבדו במסורות הקריאה של עדות אחרות, דוגמת ההבחנה בין בג"ד כפ"ת דגושות ורפויות, כמו גם הגייתו של השווא הנע.

בספר מתאר מורג את המסורת התימנית מבחינה פונטית ופונולוגית, ועוסק בהשפעת הדיאלקטים התימניים השונים על מסורות הקריאה הנהוגות בקרב יהודים מאזורים שונים בתימן.

ספרו "ארמית במסורת תימן: לשון התלמוד הבבלי"

ספר זה זיכה את מורג בפרס ביאליק לחכמת ישראל, הוא מתאר את תורת ההגה ותורת הצורות של המסורת התימנית של ארמית התלמוד הבבלי. הספר מבוסס על מסורת הקריאה של קהילת צנעא בדפוסי התלמוד, שהוקלטה בעיקר במפעל מסורות הלשון של עדות ישראל. את הספר הקדיש מורג לגאולי תימן[8].

לטענת מורג, המסורת התימנית היא הטובה במסורות הארמית הבבלית:

  • העברתה יציבה, והיא שמרה על קווי הייחוד בינה ובין מסורת הקריאה התימנית בארמית של תרגום אונקלוס ותרגום יונתן, הן במישור הפונולוגי והן במישור המורפולוגי.
  • קיימת התאמה מרובה בינה ובין כתב יד חשוב של הספר "הלכות פסוקות", המשקף מסורת עתיקה ביחס לכתבי יד אחרים, ומנוקד בהתאם למסורת הבבלית. התאמה זו מעידה גם על היסודות הבבליים שבמסורת התימנית.

בספר מביא מורג ראיות הסותרות את הטענה כי לימוד התלמוד לא היה רווח בתימן, ומזכיר את כתבי היד התימניים של התלמוד הבבלי ואת ערכם בקביעת קווי הייחוד של המסורת התימנית.

ספר יובל לכבודו

ספרים שכתב

  • The vocalization systems of Arabic, Hebrew and Aramaic: their phonetic and phonemic principles, ’s-Gravenhage: Mouton, 1962.

ספרים שערך וההדיר

  • מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל: תיעוד ומחקר תשי"ז-תשנ"ד, ערכו שלמה מורג ויעל רשף, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשט"ו 1954.
  • ספר דניאל: כתב-יד בבלי-תימני: יוצא לאור בלויית מבוא והערות, בידי שלמה מורג, ‫ירושלים: קריית ספר (1973). ‬ ‬
  • מחקרי עדות וגניזה: (מוקדשים לפרופסור שלמה דב גויטיין בהגיעו לגבורות על ידי תלמידיו וחבריו), בעריכת שלמה מורג, יששכר בן-עמי בהשתתפות נועם סטילמן, ‫ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"א.
  • שי לחיים רבין: אסופת מחקרי לשון לכבודו במלאת לו שבעים וחמש, בעריכת משה גושן-גוטשטיין, שלמה מורג, שמחה קוגוט, ‫ירושלים: אקדמון, תשנ"א. ‬

ספרים שראו אור לאחר מותו

  • מסורות הלשון העברית והלשון הארמית שבפי יהודי תימן, ערך יוסף טובי, תל אביב: אפיקים לתחיה רוחנית וחברתית, תשס"ב 2002. ISBN 965-7247-00-4.
  • עיונים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, ערכו משה בר-אשר, יוחנן ברויאר ואהרן ממן, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ד 2003. ISBN 965-493-181-8.
  • עיונים בעברית לדורותיה, ערכו משה בר-אשר, יוחנן ברויאר ואהרן ממן, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ד 2003. ISBN 965-493-182-6.
  • תורת ההגה והצורות של העברית, פונטיקה ופונולוגיה: שיעורי יסוד, רשמה וכינסה על פי הרצאות שנשא מורג בשנת תשל"ב (1971/2) - עדה ירדני, ערכו אהרן ממן ואברהם בן-אמיתי, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ט 2009. ISBN 978-965-493-352-0 (בכריכה רכה), ISBN 978-965-493-465-7 (בפורמט ספר אלקטרוני).

קישורים חיצוניים

פרי עטו

הערות שוליים

  1. ^ מת הבלשן שלמה מורג, חתן פרס ישראל, הארץ, 5 בספטמבר 1999
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "שרה מירקין (מרגלית)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3340
  3. ^ אמוץ מורג, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
  4. ^ משה בר-אשר, דברי זיכרון - פרופ' שלמה מורג, איגרת 17, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 1999, עמ' 11-12
  5. ^ 462 מוסמכי אוניברסיטה יקבלו היום תעודותיהם, דבר, 6 באפריל 1956
  6. ^ העלאות באוניברסיטה העברית, דבר, 21 בדצמבר 1960
  7. ^ שלמה מורג, העברית שבפי יהודי תימן, האקדמיה ללשון העברית, תשכ"ג, עמ' ז-מט
  8. ^ שלמה מורג, ארמית במסורת תימן: לשון התלמוד הבבלי: מבוא, תורת ההגה ותצורת-הפועל, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ח 1988, עמ' 7–60
1966 בישראל

ב-1966 חגגה ישראל 18 שנה מיום היווסדה. במוקד השיח הציבורי עמד המצב הכלכלי ובייחוד העלייה באבטלה ו"המיתון".

1966 במדע

ערך מורחב – 1966

אלדד הדני

אֶלְדָּד הַדַּנִי היה סוחר ונוסע יהודי במאה ה-9. אין מחלוקת באשר להיותו אישיות היסטורית, ועל כך שהוא כתב בעברית (עם השפעות ערביות רבות) את ספרו על הלכות שחיטה ואת האיגרת הקרויה על שמו. מקום מוצאו אינו ידוע, אך בכתביו כתב כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה, וככל הנראה התכוון לאתיופיה של ימינו. כתביו משלבים הן אלמנטים ריאליסטיים והן דמיוניים.

ארמית בבלית

ארמית בבלית היא ניב ארמי, שדובר בפי יהודי בבל בין המאה ה-3 והמאה ה-11 לספירה. ניב זה שייך, יחד עם הסורית והמנדעית, לענף המזרחי של הארמית המאוחרת. החלקים הארמיים שבתלמוד הבבלי כתובים בניב זה, ובשל כך גדולה ביותר השפעתו על העברית.

גניזת קהיר

גניזת קהיר (נקרא בספרות המחקר גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב בהמגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומרן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי והכנעני הקדומים, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת אוקספורד, וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

ה'תשכ"ו

ה'תשכ"ו (5726) או בקיצור תשכ"ו היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-27 בספטמבר 1965, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 14 בספטמבר 1966. שנה מסוג בחג, איננה מעוברת, ואורכה 353 ימים. זו שנת שמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשכ"ו 18 שנות עצמאות.

הגייה תימנית

ההגייה התימנית (או הברה תימנית, נקראת הג'ה בפי בני העדה) היא אופן הביטוי של השפה העברית שהתקיים בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. הגייה זאת נחשבת בעיני רבים למדויקת שבהגיות. ככל הגיות העברית בימי הביניים, אף היא לא שימשה ברובה לדיבור עברי, שכמעט לא התקיים אז, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

יהדות תימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, והמזרח התיכון, כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה שלישית, מכיוון שהיא שונה במבטא, בנוסח התפילה, במנהגיה ועוד.

יחיאל קארה

יחיאל קארה (ח' בשבט ה'תש"ה, 22 בינואר 1945, תימן) הוא בלשן ישראלי המכהן כראש המדור לספרות הגאונים במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. עורך ועורך לשוני של עשרות ספרים בתחומים שונים.

מדעי היהדות (כתב עת)

מדעי היהדות, במת האיגוד העולמי למדעי היהדות (כותר אנגלי: Jewish studies, forum of the World Union of Jewish Studies) הוא כתב עת מדעי ושנתון של האיגוד העולמי למדעי היהדות, השוכן בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית.

כתב העת נוסד בשנת תרפ"ו (1926), כחלק מהמכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. כותרו הראשון היה "ידיעות המכון למדעי היהדות". במשך השנים השתתפו בו חוקרים במדעי היהדות מרחבי תבל. בשנת תשס"ט 2009, ערכו את "מדעי היהדות" גרשון בקון, איתמר גרינוולד ומנחם הירשמן. כל גיליון "מדעי היהדות" מכיל חלק מחקרים וחלק סקירות קצרות על כותרים חדשים בתחום מדעי היהדות.

בין המשתתפים במדעי היהדות: אפרים אלימלך אורבך, משה אידל, נחם אילן, יעקב אלבוים, חנוך אלבק, מנחם אלון, שולמית אליצור, דניאל בויארין, עידו בסוק, ישראל ברטל, יצחק ברנד, ישעיהו גפני, זאב גריס, יהושע גרנט, אברהם דוד, יוסף דן, אבנר הולצמן, גתית הולצמן, אביעד הכהן, חגית הלפרין, שמואל ורסס, יעקב זוסמן, יאיר זקוביץ, גלית חזן-רוקם, עמנואל טוב, ציפי יבין, שלם יהלום, שרה יפת, רימון כשר, יהודה ליבס, חננאל מאק, שגית מור, שלמה מורג, אברהם מלמד, דליה מרקס, מרדכי נדב, הלל נוימן, חנה ספראי, מעוז עזריהו, שמחה עמנואל, חביבה פדיה, עזרא פליישר, ישראל קולת, ישי רוזן-צבי, שלום רוזנברג, ישראל רוזנסון, מיכאל ריגלר, דב שוורץ, גרשון שקד, סמדר שרלו, ישראל משה תא-שמע ויוסף תבורי.

מנחם בן סרוק

מנחם בן סרוק (920 עד 970 או 980 בערך), היה בלשן ופילולוג יהודי בספרד של תור הזהב. מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי למקרא.

נחמיה אלוני

נחמיה אלוני (לינדה) (Nehemya Allony (Linde (ב' באב תרס"ו, 24 ביולי 1906, ורשה, פולין – י"ב בסיון תשמ"ג, 24 במאי 1983, ירושלים, ישראל) היה חוקר בנושא של חכמת ישראל, הספרות, הלשון והשירה העברית בימי הביניים, מייסד ומנהל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים (1950 – 1963), פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחוג לספרות עברית. זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל (1970).

ניות

ניות היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים, שהוקמה בשנת 1960. השכונה ממוקמת בסמוך לגבעת רם ולעמק המצלבה, בין השכונות רחביה, רסקו, גבעת מרדכי ונווה שאנן. היא בנויה ממבנים מוארכים דו-קומתיים, "בלוקים".

ניקוד ארצישראלי

הניקוד הארצישראלי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים.

שיטת הניקוד הארצישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארצישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

ניקוד ארצישראלי-טברני

הניקוד הארצישראלי-טברני הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל, צפון אפריקה ואירופה, במהלך ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו עושה שימוש בסימנים הגרפיים של שיטת הניקוד הטברנית כדי לשקף את ההגייה הארצישראלית (הדומה להגייה הספרדית), במקום את ההגייה הטברנית. לכן, אף על פי שהסימנים הגרפיים זהים, ההגייה המשתקפת מהם שונה מזו שבשיטה הטברנית.

השיטה שימשה לניקוד המקרא, המשנה והתרגומים הארמיים למקרא (תרגום אונקלוס לתורה, תרגום יונתן לנביאים ותרגום כתובים). שימוש נפוץ נוסף הוא בסידורי תפילה ובמחזורים אשכנזיים בימי הביניים המוקדמים.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

ערבית יהודית

ערבית יהודית היא קבוצת ניבים של השפה הערבית, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לערבית שנכתבה באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצת ניבים זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות. מימי הביניים ועד תחילת העת החדשה, הייתה זאת השפה היהודית הנפוצה ביותר.

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו ניבים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בדקדוק ובתחומים נוספים. רוב הממצאים בקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית. עדות לנוחות השימוש בשפה זו, לעומת דלותה של העברית, שהייתה חסרה מינוחים מתאימים לכתיבה הן מדעית והן יומיומית ניתן למצוא בדברי יונה אבן ג'נאח מן המאה ה-12 במבוא ל"ספר הרקמה":

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

שלמה דב גויטיין

שלמה דב (פְרִיץ) גוֹיטיין (Goitein; ד' בניסן תר"ס, 3 באפריל 1900, בּוּרְגְקוּנְשְטַאדט, פרנקוניה, בוואריה, גרמניה – ט"ו בשבט תשמ"ה, 6 בפברואר 1985, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית) היה היסטוריון של המזרח התיכון, מגדולי ההיסטוריונים של תולדות היהודים בארצות האסלאם וגדול ההיסטוריונים של הגניזה הקהירית. מחקרו, פרט לגניזה, התמקד בעיקר בראשית האסלאם, במגעים בין היהדות לאסלאם, וביהדות תימן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.