שליה

השִׁלְיָהלטינית: פְּלָצֶנְטָה, Placenta) היא איבר שמתפתח יחד עם העובר במהלך ההיריון אצל נקבות יונקים שאינם יונקי כיס או יונקי ביב (המהווים בת מחלקה שעל כן נקראת יונקי שליה או שלייניים). תפקידה העיקרי לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר. תפקידים נוספים - ייצור והפרשת הורמונים וכן שכבת מגן נוספת המגנה על העובר מפני חבלות ומפני חדירת מיקרו-אורגניזמים.

השליה נושאת את החומר התורשתי של העובר, אולם היא אינה חלק מהעובר ואינה חלק מהאם. השליה ממוקמת בדופן הרחם וממנה יוצא חבל הטבור. כלי הדם של האם מעבירים חמצן ומזון לשליה שם מתבצע חילוף חומרים בין דם האם לדם העובר ללא מגע ישיר ביניהם. העובר קולט את החומרים דרך חבל הטבור והפסולת שנאגרת בדמו עוברת בכיוון ההפוך על מנת שהאם תפריש אותה. השליה מפרישה בעצמה פרוגסטרון לאחר כשלושה חודשים של היריון.

זמן קצר לאחר הלידה, הרחם מתכווץ ופולט החוצה את השליה וחבל הטבור. באדם השליה נפלטת לאחר כ-15 דקות מזמן הלידה. ישנו מנהג סיני שהיולדת אוכלת את השליה לאחר הלידה[1], מתוך אמונה שאכילת השליה תורמת לבריאות, משפרת את מצב הרוח ומעלה את רמת האנרגיה בגוף[2] אולם במחקר הרפואי לא נמצאו ראיות לדבר זה.

שליה
Placento
Placenta he
מזהים

ביהדות

בספרות הפוסקים דנו בכמה היבטים השייכם לשליה:

Human placenta 01

צד אמהי של שליה שלמה, מיד לאחר הלידה

Human placenta 02

צד עוברי של אותה שליה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ד"ר איתי גל, "טרנד: נשים אחרי לידה אוכלות השליה", באתר ynet, 26 ביוני 2012
  2. ^ ד"ר איתי גל, "סופית: האם אכילת שליה אכן טובה נגד דיכאון ותשישות?", באתר ynet, 7 ביוני 2015
  3. ^ הרב משה פיינשטיין אגרות משה, יורה דעה חלק ד סימן קמ"א. אליעזר יהודה וולדנברג ציץ אליעזר חלק י' סימן כה</
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"ח, הלכה ג'
  5. ^ הרב ניסים אברהם אשכנזי, בספרו "נחמד למראה" חלק ב' נד: "ולפי זה הנשים פה העירה יע"א שזורקין אותה לבית הכיסא לא יפה הן עושין, דהטוב הוא לקבור אותה בארץ", הביאו הרב חיים חזקיהו מדיני בספרו "שדי חמד" מערכת ק' כלל ל"ז.
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב', הלכה ג'
  7. ^ בן איש חי שנה שנייה פרשת אמור סעיף ז
אאוארכונטוגליריים

אֵאוּאַרְכוֹנְטוֹגְלִירִיִּים (שם מדעי: Euarchontoglires) היא קבוצת יונקי שליה מפותחים של היונקים. זו קבוצה שהתפתחה מאוחר יחסית והיא קרובה לקבוצת הלאוראסייתריה (Laurasiatheria) - הקבוצה המגוונת ביותר של יונקי השליה. בקבוצה זו נמצאים יצורים שונים כמו: מכרסמים, ארנבאים, גלשנאים שיכולים לדאות ופרימטים.

אפרותריה

אפרותריה היא קבוצת היונקים המודרניים - יונקי שליה, שמוצאם הוא מיבשת אפריקה והאיים הקרובים ושם הם קיימים היום (בנוסף על דרום ודרום מזרח אסיה). משמעות שמם המדעי: Afro - אפריקאים, theria - בני קבוצת "תריה" (יונקי שליה).

זו על-סדרה שרבים מבני הסדרות בה נכחדו וקיימים רק כמאובנים היום והיא נחשבת לבין הקדומות שביונקי השליה לאחר הדלשינאים. רוב בני הקבוצה הם יצורים קטנים, אבל בה נמצאים חיות היבשה הגדולות ביותר כיום - הפילים.

בדיקת מי שפיר

בדיקת מי שפיר היא הליך רפואי לצורך אבחון מומים בעובר במהלך ההריון, במהלכו נשאבת כמות קטנה של מי שפיר שבהם מתפתח העובר ברחם אמו. בדיקת מי שפיר מבוצעת בדרך כלל כאשר מתברר במהלך ההריון סיכון מוגבר למומים מולדים גנטיים (תסמונת דאון, אנמיה חרמשית, סיסטיק פיברוזיס ועוד).

ניתן לבצע בדיקת מי שפיר ברגע שיש די מי שפיר סביב העובר לצורך נטילה דגימה באופן בטוח. ניתן לבצע בדיקת מי שפיר החל מן השבוע ה-13 להריון. בדיקות מי שפיר מבוצעות בדרך כלל בין השבועות 15–20 להריון. תוצאות הבדיקה מתבררות תוך שבועיים לערך. לעיתים מתבצע ייעוץ גנטי אף בטרם ביצוע הבדיקה, ואף מתבצעות בדיקות גנטיות אחרות. במקרים חריגים אפשר לעשות בדיקה גם בשלבים מאוחרים יותר, סביב שבוע 32 (הבדיקה מעלה את הסיכוי ללידה מוקדמת, ואחרי השבוע ה-32, הריאות של העובר מתחילות להיות בשלות, והסיכון ללידה שקטה יורד).

רמת הסיכון בבדיקת מי שפיר שווה למחצית הסיכון בבדיקת סיסי שליה (CVS) אולם בדיקת סיסי שליה יכולה להעשות בשלב מוקדם יותר של ההריון. הסיכוי למוות עוברי לאחר בדיקת מי שפיר, המתבצעת בשליש השני של ההריון הוא

0.06%. בישראל, הבדיקה מומלצת עבור נשים מעל לגיל 35, או נשים שבבדיקות סקר שעברו (כגון, שקיפות עורפית וחלבון עוברי) התגלה סיכוי משמעותי לבעיות גנטיות (סיכוי של 1:380 לתסמונת דאון).

בדיקת סיסי שליה

בדיקת סיסי שליה (CVS), היא הליך רפואי לצורך אבחון מומים בעובר במהלך ההריון, במהלכו נלקחת דגימה של סיסי השליה ובדיקתם. יתרונה המרכזי של בדיקה זו על פני בדיקת מי שפיר הוא הזמן המוקדם בה ניתן לבצעה, 10-13 שבועות בלבד אחרי המחזור האחרון של האישה.

בנדיקוטאים

בנדיקוטאים (שם מדעי: Peramelemorphia) הם סדרה של חיות כיס החיים בטבע באוסטרליה, טסמניה וגינאה החדשה בעיקר. כמו רוב הכיסאים הצעירים גדלים בכיסים מיוחדים כתחליף לרחם כמו יונקי שליה.

הבנדיקוטיים הם יצורים קטנים ואוכלי בשר בעלי חוטם מחודד ואוזניים גדולות. ברובם הגדול הם חיות ליליות וחלקם הם טפסי עצים מיומנים.

הגדול בבני הסדרה הוא בנדיקוט ענק (Peroryctes broadbenti) ששוקל עד 4.7 ק"ג הקטן בבני הסדרה הוא בנדיקוט ננסי (Microperoryctes murina) ששוקל עד 100 גרם.

בעלי ביב

בעלי ביב (שם מדעי: Monotremata) היא סדרה המשתייכת לקבוצת קדם יונקים.

החי של אוסטרליה

הפאונה האוסטרלית או חברת בעלי החיים של אוסטרליה מורכבת ממגוון רחב של בעלי חיים יחידים במינם; כ-83% מהיונקים, 89% מהזוחלים, 90% מהדגים ומהחרקים ו-93% מהדו-חיים שחיים ביבשת הם אנדמיים לאוסטרליה. הרמה הגבוהה של אנדמיות באוסטרליה מיוחסת לבידודה הגאוגרפי הממושך של היבשת, ליציבות טקטונית ולהשפעות צורת השתנות האקלים המיוחדת על האדמה והפלורה לאורך הזמן הגאולוגי. מאפיין ייחודי של חברת בעלי החיים של אוסטרליה הוא החוסר היחסי ביונקי שליה טבעיים. כתוצאה מכך חיות כיס, קבוצה של בעלי חיים שמגדלים את גוריהם בכיס, שכוללת בין היתר קנגורים, פוסומים וטורפי כיס, מחזיקות בנישות אקולוגיות רבות שבמקומות אחרים בעולם מוחזקות על ידי יונקי שליה. באוסטרליה חיים שניים מתוך חמישה מינים קיימים של בעלי ביב ומיני בעלי חיים ארסיים רבים, ביניהם: ברווזנים, עכבישים, עקרבים, תמנונים, מדוזות, רכיכות, אבנונים וטריגוניים. באופן ייחודי, באוסטרליה חיים יותר מיני נחשים ארסיים מאשר לא ארסיים.

יישוב אוסטרליה על ידי האבוריג'ינים לפני למעלה מ-40 אלף שנה ועל ידי האירופאים החל מ-1788 השפיע בצורה משמעותית על הפאונה של אוסטרליה. ציד, הבאת מינים לא מקומים ופעולות טיפול באדמה גרמו להרס של בתי הגידול הטבעיים והובילו להכחדותם של מספר מינים. כמה דוגמאות למינים שנכחדו הם התוכי Psephotus pulcherrimus, בנדיקוט רגלי-חזיר (Chaeropus ecaudatus) והקנגורו החולדתי Potorous platyops. טיפולים שונים באדמות ממשיכים לאיים על קיומם של מינים רבים. בהכרה בסכנות המאיימות על הישרדות הפאונה שלה, אוסטרליה העבירה חקיקה מדינתית ופדרלית רחבה והקימה מספר אזורים מוגנים. עם זאת, רבים סוברים כי פעולות אלו כשלו בטיפול באיומים הקרבים להישרדותם של מינים רבים.

היפרדות שליה

היפרדות שליה (באנגלית: Placental abruption) הוא סיבוך במהלך ההיריון, שבו מעטפת השליה נפרדת מן הרחם. זוהי אחת הסיבות השכיחות ביותר לדימום בשליש האחרון של מהלך ההיריון. שכיחות היפרדות השליה היא כ-1% מסך ההריונות, וסיבוך זה גורם לתמותת עוברים שבין 20% ל-40%, כתלות ברמת ההיפרדות. היפרדות שליה מהווה גם סיכון לאם ולא רק לעובר. קצב לב העובר יכול להוות סמן למידת חומרת ההיפרדות.

היריון

היריון הוא תהליך שבו נקבה נושאת ברחמה צאצא אחד או יותר, הקרוי עובר, המתפתח עד לשלב בו הוא מסוגל לחיות מחוץ לרחם. ההיריון מתחיל מהפריית ביצית על ידי תא זרע (התעברות) היוצרת זיגוטה. היריון תקין של אישה מסתיים בלידה והיריון של יונקים מסתיים בהמלטה, אולם לעיתים היריון מסתיים בהפלה טבעית או מלאכותית.

היריון מסוג שונה מתבצע אצל חיות כיס, בהן ההיריון עצמו נמשך זמן קצר (כחודש) והתפתחות העובר ממשיכה בכיס.

טנרקאים

טנרקאים (שם מדעי: Afrosoricida) היא סדרת יונקי שליה קטנים, דמויי קיפוד הקרובים לפילים, שפניים וחדפי פיל. בעבר הם נחשבו לאוכלי חרקים. הם חיים ביבשת אפריקה וכן באי מדגסקר.

בסדרה יש 51 מינים, ב-19 סוגים ובשתי משפחות: טנרקיים וחפרפזיים, שהם חפרפרות אפריקאיות השוחות בחול.

יונקים

יונקים (שם מדעי: Mammalia) היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה.

מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טון, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.

עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.

לאורסיאתריה

לאורסיאתריה (שם מדעי: Laurasiatheria) היא קבוצת יונקי שליה מפותחים של היונקים והיא קרובה לקבוצת האאוארכונטוגליריים (Euarchontoglires) - קבוצת יונקים כמו הקופים (והאדם), הגלשנאים והמכרסמים.

קבוצה זו התפתחה מאוחר יותר מסדרות אחרות, אך מכילה את רוב סוגי הסדרות היום וכוללת מינים שונים ומגוונים, מעופפים ושחיינים, כולל את היונק הגדול ביותר היום לווייתן כחול ואת הקטן ביותר חדף זעיר ועוד מינים רבים.

מזוניכידים

מזוניכידים (שם מדעי: Mesonychia), סדרה נכחדת של יונקים טורפים בינוניים עד גדולים, הקרובים אל מכפילי הפרסה והלווייתנאים. לעיתים מאחדים את המזוניכידים והלווייתנאים ליצירת קבוצת-העל "Cetruminantia". אלה היו יצורים שהיו קרובים מאוד לטורפים והחלו להפוך לפרסתנים.

המזוניכידים הופיעו לראשונה בתחילת הפלאוקן, אולם מספריהם קטנו במהירות בסוף עידן האאוקן עד שהאחרון שבהם, המונגולניקס, נכחד בתחילת האוליגוקן. מקורם כנראה ביבשת אסיה, שם נמצאו מאובנים של המזוניכיד הפרימיטיבי ביותר Yangtanglestes, שחי כנראה בתחילת הפלאוקן. הם חיו כנראה בסביבות חיים מגוונות ביותר. מאחר שטורפים אחרים כמו הקראודונטים היו מעטים או שלא חיו כלל באותם אזורים, סביר כי המזוניכידים היו מטורפי העל באזורי המחיה של אסיה בתקופת הפלאוקן. מזוניכידים אחדים התפשטו גם לאירופה ולצפון אמריקה, וביבשת האחרונה הם כנראה היו הטורפים הגדולים ביותר עד אמצע האאוקן.

המזוניכידים דמו במידת מה לזאבים. לראשונים שבהם היו חמש אצבעות בכפות רגליהם, והם כנראה הלכו על כל כפות הרגליים. לעומת זאת, למזוניכידים מאוחרים יותר היו ארבע אצבעות שהסתיימו בפרסות קטנות, שכנראה שיפרו את יכולתם לרוץ. מערך שיניהם כלל שיניים טוחנות שהותאמו להפעלת כוח אנכי, שיניים טוחנות תחתונות שהיו דמויות להב, וכן שיניים שנועדו לחתוך בשר. השיניים הטוחנות היו קהות ושחוקות, וכנראה ששימשו לחיתוך בשר או ריסוק עצמות. ייתכן שחלק מהמינים ניזונו גם מדגים או שהיו אוכלי נבלות.

מי שפיר

מי השפיר (באנגלית: Amniotic fluid) הוא נוזל המצוי בשק השפיר שברחם במהלך ההיריון ומטרתו להגן על העובר. מי השפיר מיוצרים ממקורות שונים, ונספגים בעיקר על ידי בליעת העובר באופן בו מי השפיר עוברים תהליך של ייצור וספיגה במהלך ההריון.

ישנה חשיבות מיוחדת למי השפיר בכך שבתוכם מצויים תאים שמקורם מקרומי שק ההריון, מעור העובר, ממערכת השתן שלו. מערכת הנשימה והעיכול. בדיקת הכרומוזומים העובריים הנמצאים בתאים אלה, מאפשרים לקבוע את הקריוטיפ של העובר, וכן לבדוק חלקים תת- מקרוסקופיים של הכרומוזום באמצעות בדיקת צ'יפ גנטי. את התאים האלה ניתן לבדוק בדר"כ באמצעות בדיקת מי שפיר או בדיקת סיסי שליה.

מרידיונגולטיים

מרידיונגולטיים (שם מדעי: Meridiungulata) היא קבוצת יונקי שליה נכחדת שאין לה קרובים חיים היום. היא שייכת לקבוצת Boreoeutheria יחד עם העל-סדרות המפותחות: לאוראסייתריה (Laurasiatheria) ואאורצונטיים (Euarchontoglires). ייתכן והם התפצלו ממכפילי פרסה או מפריטי פרסה קדומים או מבני סדרת קונדילרסים (חיות המהוות מעבר בין הטורפים לפרסתנים), מאחר שהם דומים בצורתם ובהרגלי אכילתם לפרסתנים. עם זאת הקירבה יכולה להיות דוגמה לאבולוציה מתכנסת, מאחר שהם התפתחו בדרום אמריקה, שם לא היו פרסתנים או טורפים מודרניים לפני ההחלפה האמריקנית הגדולה. לפי אפשרות זו הם כנאה קרובים ליונקים ממוצא אפריקני כמו הפילים או האמבריתופודיים.

בני סדרות המרידיונגולטיים התפחתו באמריקה הדרומית לאורך תקופת הקנוזואיקון וכולם נכחדו עד סוף תקופת הפליסטוקן, בה הגיעו מינים מודרניים של יונקים, טורפים ואוכלי עשב שונים לדרום אמריקה.

פלסיאדפאים

פלסיאדפאים (שם מדעי: Plesiadapiformes) היא סדרה נכחדת של יונקי שליה ממחלקת היונקים. הם קרוביהם של הפרימטים החיים, ובעבר היו נכללים בסדרה זו. כיום רואים בהם סדרה עצמאית בעלת אב קדמון משותף עם הפרימטים (ייתכן שהפורגאטוריוס). משמעות שמם הוא "דמויי-אדפיים" (Adapidae) - משפחה של פרימטים קדומים שדמו ללמורים. בעבר חשבו שהם קשורים לבני המשפחה הנכחדת.

הם חיו לפני 55–65 מיליון שנה בפלאוקן והאאוקן ביערות טרופיים, וככל הנראה היו מראשוני היונקים שהצמיחו ציפורניים במקום טפרים. מבנה גופם דמה מעט לזה של סנאים או חדפי עצים ופחות לקופים מודרניים. כמו כן הם היו בעלי עיניים בצידי ראשם ולא מקדימה כמו הפרימטים המודרניים.

פתח ביב

פתח הביב (בלועזית: קלואקה, cloaca) הוא פתח היציאה האחורי בגופם של בעלי חיים שונים ואצל חלקם הוא הפתח היחידי המשמש את מערכות העיכול, הרבייה והשתן. כל העופות, הזוחלים, הדו-חיים וכן היונקים בעלי הביב ויונקי הכיס הם בעלי פתח ביב כזה, דרכו מופרשים הן השתן והן הצואה. אצל יונקי הכיס ועופות מסוימים מערכת הרבייה נפרדת מפתח הביב.

ביונקי שליה, לעומת זאת, יש שני פתחים נפרדים לשתן ולצואה. הבדל זה בין קבוצות היונקים השונות מצביע כנראה על קדמוניותם של יונקי הכיס ובעלי הביב לעומת השלייתנים, משום שהוא ממאפיניהן של הקבוצות הקדומות יותר מהן התפתחו היונקים בתחילה.

קונדילרסים

קונדילרסים (שם מדעי: Condylarthra) היא סדרה של יונקים נכחדים שחיו ברחבי העולם מסוף תקופת הקרטיקון - תקופה בה שלטו הדינוזאורים בעולם ועד לאוליגוקן לפני 66.5-23 מיליון שנה.

סדרה זו נחשבת לאחת הראשונות שבסדרות היונקים המודרניים והקדומה שבסדרות הפרסתנים. הם היו בעלי ראש גדול, אך לסת קצרה ושיניים חדות וייתכן שהיו אוכלי כל דמויי דובים בחלקם כשאחרים ניזונו יותר ויותר מתזונה צמחונית. לרובם לא היו פרסות אלא טפרים כמו לטורפים. ייתכן גם שהיו קשורים לבני הקבוצה הדרום-אמריקאית מרידיונגולטיים ואולי דווקא למזוניכידים הנכחדים ולמפריטי ומכפילי הפרסה וסדרת הלווייתנאים שיצאה מהם.

בסדרה הקדומה הזו התקיימו כנראה משפחות:

Arctocyonidae

Periptychidae

Hyopsodontidae (?)

Meniscotheriidae

Mioclaenidae

Phenacodontidae

Didolodontidae

Sparnotheriodontidae (?)

שלייניים

שִׁלְיָנִיִּים (שם מדעי: Eutheria; ידוע גם בשם יונקי שליה) היא אינפרא-מחלקה במחלקת היונקים, שבה העובר הוא בעל שליה מפותחת, דרכה מתאפשר חילוף חומרים עם אמו. יונקי השליה כוללים את מרבית מיני היונקים המוכרים בימינו, פרט ליונקי הכיס וליונקים מטילי ביצים. במחקר פילוגנטי המקיף ביותר שבוצע על השיליניים נמצא כי האב הקדום ביותר של השיליניים והפיצול ל-Xenarthra (דלשינאים) ו-Epitheria (קבוצת שאר השיליינים בין השאר גם האדם) התרחשו לאחר הכחדת קרטיקון-פלאוגן (כלומר תקופת המעבר מתור הקרטיקון לתקופת הפלאוגן) כלומר לאחר הכחדת הדינוזאורים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.