שלומציון המלכה

שלומציון אלכסנדרה (140 לפנה"ס - 67 לפנה"ס) הייתה מלכת יהודה בתקופת הבית השני משנת 76 לפנה"ס ועד מותה[1]. על פי התלמוד, שלומציון הייתה אחותו של שמעון בן שטח[2].

שלומציון אלכסנדרה
Salome Alexandra
איור דמיוני של שלומציון המלכה על ידי אומן מאירופה במאה ה-16.
לידה 140 לפנה"ס
פטירה 67 לפנה"ס (בגיל 73 בערך)
מדינה ממלכת החשמונאים
מפלגה פרושים
בן זוג יהודה אריסטובולוס הראשון, אלכסנדר ינאי
שושלת בית חשמונאי
אב שטח (על פי התלמוד)
צאצאים הורקנוס השני
אריסטובולוס השני
מלכת יהודה
76 לפנה"ס – 67 לפנה"ס
(כ־9 שנים)

אשת אריסטובולוס

על פי יוסף בן מתתיהו, הייתה שלומציון ככל הנראה אשתו של אריסטובולוס הראשון:

"אחרי מות אריסטובולוס התירה שלום(ציון)[3] אשתו, הקרויה אלכסנדרה בפי ההלינים, את אחיו...ושמה למלך את ינאי, הוא אלכסנדרוס"[4].

אף על פי שבן מתתיהו אינו כותב זאת במפורש, ניתן לשער[5] כי אלמנתו של אריסטובולוס, שהביאה לשחרורו של אלכסנדר ינאי מכלאו ולהכתרתו כמלך, היא אותה אשה שנישאה לו. זיהוי שלומציון אלכסנדרה עם אלמנת אריסטובולוס מתבסס על שמן הזהה, על חוק הייבום ועל כך ששלומציון הייתה מבוגרת מינאי ב-13 שנים[6]. מצד שני, ינאי לא היה רק המלך אלא גם הכהן הגדול, וככזה אסור היה לו לשאת אלמנה (ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק י"ד).

עוד לפני מותו של אריסטובולוס לא טמנה אשתו את ידה בצלחת. אנטיגונוס הראשון, האח היחיד שאריסטובולוס השאיר חופשי ממאסר (כלא את אימו ואת שלושת אחיו האחרים), חזר לרגל חג סוכות "בהדר ניצחון" לירושלים. אריסטובולוס, ששכב חולה ב"בירה"[7], המצודה הסמוכה להר הבית מצפון (מאוחר יותר "מצודת אנטוניה"), שמע כי אחיו עלה להתפלל במקדש בלווית אנשי צבא, כשהיו שטענו כי בכוונתו להרוג אותו ולקחת ממנו את המלוכה. אף שלא האמין להאשמות נגד אחיו, הזמין את אנטיגונוס אליו, אולם הודיע לו שיבוא בלי נשק וליתר ביטחון הורה לשומרי ראשו שיהרגו אותו אם יבוא חמוש. בשלב זה התחברה המלכּה עם הקושרים להתנקשות באנטיגונוס והסיתה את שליחי אריסטובולוס לומר לאחיו בשמו, שישמח לראותו עם "כלי הנשק היפים" שהכין לו בגליל. כשבא אנטיגונוס בתמימותו עם כלי נשקו, נהרג על ידי שומרי ראש המלך.[8] כעבור זמן לא רב נפטר אריסטובולוס, כשתקופת שלטונו ארכה פחות משנה[9] (103-104 לפנה"ס). אלמנתו שחררה את אחיו ממאסרם "והקימה למלך" את אלכסנדר ינאי, המבוגר שבהם[4][10].

אשת אלכסנדר

תקופת שלטונו של אלכסנדר ארכה 27 שנים[11] והתאפיינה במלחמות תכופות, שהביאו בעקבותיהן מלחמות גם מבית. מלבד הסכסוך המתמשך עם הפרושים, מספר החללים העצום במלחמות עם הערביםיטורים והנבטים) הביא למרד גלוי, בסופו צלב אלכסנדר בירושלים 800 איש מבין המורדים לאחר ששחט את משפחותיהם לנגד עיניהם, וכל זאת בזמן ש"שתה יין והתהולל עם פילגשיו". ההוצאה ההמונית להורג גרמה ל-8,000 איש מבין המורדים לברוח מחוץ לגבולות יהודה ולשקט פנימי במדינה.[12]

ככל הנראה, לשלומציון הייתה מעורבות כלשהי בענייני המדינה בתקופת שלטון אלכסנדר. יוסף מציין ש"המלך אלכסנדרוס ואשתו" מינו את אנטיפס האדומי, סבו של הורדוס, למושל אדום[13], מינוי שעתיד היה להביא את סופה של שושלת בית חשמונאי.

שלומציון אלכסנדרה ילדה שני בנים לאלכסנדר ינאי: הורקנוס ואריסטובולוס. למרות קיומם של בנים יורשים, הוריש אלכסנדר את המלוכה לאשתו[14], מכיוון שהיה בטוח כי בניגוד אליו, תזכה לתמיכת העם, כי התנגדה לשיטות הדיכוי האכזריות שלו ובכך "קנתה את לב העם לאהבה אותה"[15].

בזמן שצר על רגב, מבצר בתחום ג'רש בעבר הירדן, היה כבר ינאי על ערש דווי ושלומציון בכתה והביעה את דאגתה לגורל המלוכה, כשהשנאה אליו כל כך גדולה. ינאי יעץ לה להעלים את דבר מותו עד שייכבש המקום, וכשתחזור לירושלים כמנצחת, תעניק כוח לפרושים וכך תזכה לחיבת העם[16]. אלכסנדר מת בזמן המצור[11] בשנת 76 לפנה"ס, בגיל 51[6].

Hasmoneese rijk-2
ממלכת יהודה בתקופת שלומציון

אלכסנדרה המלכה

שלומציון עשתה כעצת בעלה. היא השלימה את החרבת המבצר ועל ידי הענקת סמכויות רשמיות לפרושים, הפכה אותם לתומכיה - קואופטציה. הפרושים שינו את גישתם ובדרשותיהם אל העם שיבחו את אלכסנדר כ"מלך צדיק" והפכו את הלוויה שלו למפוארת ביותר מכל הלוויות של המלכים הקודמים. אלכסנדרה התחבבה על העם, כי הראתה שהיא חולקת על דרכו של בעלה.[17]

בשל היותה אשה, לא יכלה שלומציון לשמש בתפקיד כפול, כקודמיה שהחזיקו גם בתפקיד הכהן הגדול. לתפקיד זה מינתה את בנה הורקנוס, כי היה הבכור, אך יותר מכך מפני ש"חיבב יותר חיים שקטים" והיה חלש מכדי לתבוע ממנה את הזכות לרשת את המלוכה, וממילא חלש מדי להיות שליט על מדינה. מסיבה זאת, את הבן הצעיר אריסטובולוס, "איש-פעלים ואמיץ־רוח" "אשר הייתה לו נפש לוהטת", השאירה ללא תואר.[15][18]

השפעת הפרושים

שלומציון שינתה את מדיניותו של בעלה, שהיה ממתנגדי הפרושים החריפים ביותר. היא השאירה בידה את תואר המלוכה, אבל הכוח עבר לידיהם. היא העניקה להם סמכויות רשמיות בכל תחומי החיים בממלכה והחזירה את החוקים שהותקנו על ידם לפי המסורת ובוטלו בעבר על ידי חמיה יוחנן הורקנוס. הפרושים התערבו בשלטון עד שהשיגו את היכולת לאסור אנשים, לשחרר אסירים ולהחזיר מגורשים כרצונם. הפרושים, ש"לא היו שונים במאומה משליטים גמורים",[19] נהנו מהכנסות המלוכה ומטובות ההנאה הנלוות אליה, ואילו "את ההוצאות והפגעים השאירו לאלכסנדרה המלכה".[20]

הסמכויות בכל הקשור לענייני חוץ וביטחון נשארו בידיה. היא הכפילה את גודל הצבא וגייסה חיל שכירים גדול מאד "עד שהפילה פחד על השליטים מסביב ולקחה מהם בני־תערובות"[21]. תקופת מלכותה נחשבת לתקופת שיא בימי החשמונאים. היא שמרה על גבולות הממלכה היהודית ובארץ היו רגיעה ושגשוג כלכלי. שלטונה אמנם היה יציב, אבל "הארץ כולה שקטה, חוץ מהפרושים".[22] הם דרשו שתוציא להורג את האחראים בממשל אלכסנדר על הוצאתם להורג של 800 המורדים בזמן שלטונו. הפרושים לא חיכו לפעולה רשמית מטעם המלכה והחלו לבצע את ההוצאות להורג בעצמם. הקורבן הראשון היה דיוֹגֶנֶס, מהחשובים במקורביו של אלכסנדר. הפרושים "הסיתו את אלכסנדרה" לרדוף את שאר האנשים שהסיתו את אלכסנדר נגדם. "המלכה מלאה את חפצם, ביראתה את האלהים" והם הוציאו להורג את מתנגדיהם.[23]

האליטה הצבאית מתארגנת

חברי האליטה הבאים בתור ברשימת הפרושים נמלטו אל אריסטובולוס, שכבר הראה את כעסו על הנעשה והיה ברור שייקח מאמו את השלטון ברגע שתהיה לו הזדמנות לכך, ובאו איתו לארמון. מקורבי אלכסנדר הזכירו למלכה את הניצחונות שנחלו ואת נאמנותם המוחלטת למלך והביעו מורת רוח מכך, שלאחר שסיכנו את חייהם במלחמה נגד אויבים מבחוץ, "הם נטבחים בארצם כבהמות בידי שונאיהם, באין כל עונש". הם ביקשו את הגנת המלכה וטענו שתהיה זו בושה להם ולה אם יאלצו לערוק כשכירי חרב לצבאות אויבי אלכסנדר, כמו חרתת הערבי ושליטים אחרים, שקודם לכן היו מאוימים מהם.

גם אריסטובולוס עצמו הביע את דעתו והטיח את טענותיו כלפי אמו. הוא דרש שתגן עליהם כיאה למעמדם הקודם ואם היא "חושדת בהם" או החליטה להעדיף את הפרושים על פניהם, תיתן להם חנינה ותסתפק בגירושם מירושלים ותציב אותם במבצריה, אז יוכלו, למרות הוויתור על רמת החיים הגבוהה שהייתה להם, להגן על עצמם ועל הממלכה. המלכה נענתה לבקשה ואלה התפזרו ברחבי הארץ, כשבידם הופקדה השמירה על המבצרים, חוץ מהורקניה, מאלכסנדריון וממכוור, ששם היו רוב אוצרותיה.[24][25]

לאחר זמן לא רב שלחה שלומציון את אנשי הצבא האלה למבצע צבאי בדמשק, שבראשו עמד אריסטובולוס עצמו, כדי להגן על תושבי העיר מפני תלמי בן מינאי (מניאוס), מלך היטורים, שהציק להם הצקות חוזרות ונשנות. כעבור זמן מה החזירה שלומציון את הצבא, לאחר שהמבצע לא הניב הישגים כלשהם.[26][27]

סכנת פלישה ארמנית

Maps of the Armenian Empire of Tigranes-he
ממלכת ארמניה העצמאית בשיאה בשנת 66 לפנה"ס. הממלכה גבלה בשטחי ממלכת יהודה אחרי שעלה ביד המלך טיגראנס השני לכבוש את הממלכה הסלאוקית.

באותו הזמן הגיעה ידיעה שטיגראנס הגדול[28] מלך ארמניה פלש לסוריה בראש צבא של 30 אלף חיילים, כבש את הממלכה הסלאוקית ומתכוון לתקוף את יהודה. האיום החדש "הפחיד את המלכה ואת העם" וכשצר טיגראנס על עכו, שם התבצרה קלאופטרה סלנה אשת אנטיוכוס העשירי ואם אנטיוכוס השלושה עשר שאותו רצתה להמליך על סוריה, שלחה אליו שלומציון שליחים עם "מתנות רבות ויקרות" לבקש ממנו לכרות ברית ולהימנע ממלחמה. המחווה של מלכת יהודה הצליחה לפייס את טיגראנס, ששמח על הכבוד שניתן לו על ידי כך שהשליחים הגיעו כל הדרך מירושלים ובתגובה, הפיס את דעתם לגבי חששם ממלחמה. זמן קצר לאחר שכבש את עכו, נעצר מסע המלחמה של טיגראנס, כשהחליט לחזור לארצו לאחר ששמע שלוקולוס "משחית את ארמניה" וצר על טיגראנוקרטה.[26][29]

מאבק משפחתי על השלטון

המלכה חלתה במחלה קשה, ואריסטובולוס, שראה את חולשתו של יורש העצר הורקנוס וחשש שעם מות אמו השפעת הפרושים על משפחת המלוכה תהיה מוחלטת, החליט לתפוס את השלטון במדינה. הוא לקח איתו את אחד ממשרתיו והגיע בלילה אל המבצרים ששם הוצבו חבריו של אביו. למחרת נודע למלכה על בריחת אריסטובולוס, אך היא לא חשדה שהוא מתכוון לבצע הפיכה. אלא שתוכניתו של אריסטובולוס החלה לצבור תאוצה. לאחר שהתקבל בגבע על ידי גאליסטס, הצטרפו אליו גם האחרים ובזה אחר זה נפלו לידיו כל מבצרי הארץ. בעזרת אנשי שלומו - ידידים רבים שהעריצו את אומץ רוחו, השתלט ב-15 יום בלבד על 22 מקומות ובידיו הצטברו אוצרות רבים שמצא במבצרים ושהתקבלו מההמונים שהצטרפו אליו. עם הכסף הזה שכר אנשי צבא מהלבנון ומטרכון והכריז את עצמו למלך. אנשים אלה נמשכו אחרי האיש החזק וחשבו שייהנו ממלכותו, היות שעזרו לכבוש אותה. כשהורקנוס התלונן על כך בפני אמו, שמה המלכה את אשתו ובניו של אריסטובולוס במאסר ב"בירה", מתוך פחד מנקמת אריסטובולוס במידה ויתפוס את השלטון. הורקנוס יחד עם "זקני היהודים" פנו למלכה וביקשו ממנה להחליט על פעולה לבלימת השתלטותו של אריסטובולוס על הממלכה. מצבה הבריאותי של המלכה בערוב ימיה לא אפשר לה להקדיש את תשומת לבה לעניינים הציבוריים, והיא נתנה להם יד חופשית להתמודד עם הבעיה, תוך שהדגישה כי השאירה בידם "אוצרות גדולים": העם שמצבו הכלכלי טוב, הצבא ואוצר המדינה. כעבור זמן לא רב, לאחר שמינתה את הורקנוס ליורש המלוכה[30], אך לפני שהספיקה להתעמת עם אריסטובולוס על ניסיונו לנשל אותו ממנה, נפטרה שלומציון המלכה בגיל 73, לאחר שמשלה 9 שנים.[26][31] עם מותה בשנת 67 לפנה"ס[32] ירש הורקנוס את המלוכה[33].

שלומציון בהשקפתו של יוסף בן מתתיהו

בספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", שלומציון מתוארת כאשה תמימה ורכה[34]. יוסף טוען כי הפרושים התערבו בשלטון ושאלכסנדרה "כבדה את האנשים האלה יותר מן המידה, מיראתה את האלהים" ואלה נצלו את השפעתם על "לב האשה התם". אמנם "היא השכילה מאד לעשות מלוכה", אבל "ידה משלה בכל והפרושים משלו בה"[35]. בנוסף לכך, נראה שבשלטונה דבק צביון דתי:

"האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהילת מושלת ביראת אלהים. היא נזהרה מאד בחוקי מסורת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות."[15]

לעומת זאת, בספרו המאוחר "קדמוניות היהודים", שלומציון מתוארת כרודפת כבוד ושואפת שלטון ואשמה גם באירועים הקשים שאחרי מותה[34]. יוסף טוען שם שמקורבי אלכסנדר, שנרדפו על ידי הפרושים, היו עצמם אשמים במצבם, בכך שאפשרו לאישה "למלוך שלא כדין, בשעה שבניה הם במלוא אונם". מלבד זאת, הוא טוען ש"תאוות השלטון העבירה אותה על דעתה".[36] יוסף מותח אמנם ביקורת על עצם המלכתה של אישה, אבל טוען שהייתה שליטה חזקה. ויחד עם זאת, הוא מטיל עליה את האחראיות על סוף שלטון בית חשמונאי:

"היא הייתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה. שכן הייתה תאבת כוח־שלטון במידה יתרה והוכיחה במעשיה את כשרונה להפיק מחשבתה, (ועם זה גילתה) את חוסר התבונה של הגברים, השוגים תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מן העתיד, וכל דבר היה (בעיניה) שני־במעלה לעומת השלטון בכיפה, ולפיכך לא נתנה דעתה לא על הנאה ולא על הצדק. וכך המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות ויגיעות רבות ביותר, ניטל ממנו זמן לא רב אחר־כך בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שצירפה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון, שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית־המלוכה נתמלא צרות ומהומות.
אף־על־פי־כן...קיימה את העם בשלום ובשלווה. כך היה סופה של אלכסנדרה המלכה."[37]

שלומציון בספרות חז"ל

שלומציון נזכרת בספרות חז"ל בגרסאות שונות של שמה: שלמציון, של ציון (בשתי מילים נפרדות)[38], שלמתו[39], שלמצו, שלמניציה[40], שלמצה[41], שלמינון[42], שלמונין/שלמינין[43], שלמצי ושלמתא.

בניגוד ליוסף בן מתתיהו, חז"ל אומרים עליה אך דברים חיוביים, בולט במיוחד הוא תיאור גשמי הברכה שירדו בתקופת שלטונה ובעקבותם שגשוג כלכלי. האזכורים החיוביים הם כנראה פועל יוצא של עמדתם הפרושית של חז"ל, היות שהפרושים היו בני בריתה של שלומציון לכל אורך מלכותה.

עצתו של ינאי לאשתו בעניין הברית עם הפרושים, המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, נזכרת גם בתלמוד: "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"[44].

בין 18 האישים הנזכרים בפשר נחום, ממגילות מדבר יהודה, ישנם רמזים גם לשלומציון המלכה ואלכסנדר ינאי.[דרוש מקור]

ייצוגיה בתרבות הישראלית

לקריאה נוספת

  • יוסף קלויזנר, שלומציון המלכה, בתוך: ההיסטוריה של עם ישראל, התקופה ההלניסטית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג-1983, עמ' 209-165
  • פנינה שטרן, המלכה שלומציון : מלכותה ומקומה בין נשים שליטות בנות תקופתה, ‫ ירושלים וארץ-ישראל: כתב-עת ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה, 7, תש"ע-2010, עמ' 73-53 .
  • Tal Ilan, Silencing the Queen: The Literary Histories of Shelmazion and Other Jewish Women, Tuebingen 2006

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו', סעיף 430: "מתה, לאחר שמלכה תשע שנים וימי חייה כולם שבעים ושלוש שנה."
  2. ^ תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות דף מח, עמוד א.
    בראשית רבה, פרשה צא, ג.
  3. ^ במקור ביוונית: Σαλώμη; סלומֵה או סלומֵי (במלעיל).
  4. ^ 4.0 4.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320.
  5. ^ ההשערה הועלתה על ידי ההיסטוריון היינריך גרץ, אך יש החולקים עליו.
  6. ^ 6.0 6.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיף 404: "מת, לאחר שמלך עשרים ושבע שנה וחי חמישים ואחת שנה".
  7. ^ ביוונית: "בַּריס".
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 3, פסקאות א'-ד'.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 3, פסקה ו'.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה א'.
  11. ^ 11.0 11.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה ח'.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקאות ג'-ו'.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א', פסקה ג', סעיף 10.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 407.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה א'.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיפים 404-398.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיפים 407-405.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקאות א'-ב', סעיפים 408-407.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 409.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ב'.
  21. ^ דבר מקובל בעולם העתיק. שליטים נהגו למסור את בניהם לאחריותם של שליטים אחרים, כערובה להסכם מדיני.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 410.
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ג'.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקאות ב'-ג'.
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקאות ב'-ג', סעיפים 417-408.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ד'.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ג', סעיף 418.
  28. ^ טיגראנס הגדול או טיגראנס השני (Տիգրան Մեծ)‏ (55 לפנה"ס-95 לפנה"ס) - מלך ארמניה שבתקופת שלטונו הגיעה ממלכת ארמניה לשיאה.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ד', סעיפים 421-419.
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 6, פסקה א'.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ה', סעיפים 429-422.
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר א', פרק 6, פסקה א'.
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א', פסקה ב', סעיף 4.
  34. ^ 34.0 34.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר א', פרק 5.
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ב'.
  36. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ג', סעיף 417.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו', סעיפים 433-430.
  38. ^ תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף טז, עמוד ב.
  39. ^ קהלת רבה, פרשה ז, פסקא יא: "אמר לשלמתו אחתיה".
  40. ^ ספרא, פרשת בחקתי, פרק א, א.
  41. ^ ויקרא רבה, פרשה לה, פסקא י: "מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצה המלכה שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב".
  42. ^ מגילת תענית, פרק י.
  43. ^ מגילת תענית, פרק יא: "אשה טובה הייתה לו לינאי המלך ושלמונין שמה".
  44. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, דף כב, עמוד ב.
אלכסנדר ינאי

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס - 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד.

אריסטובולוס הראשון

אריסטובולוס הראשון (ביוונית: Ἀριστόβουλος, ידוע גם בשם יהודה אריסטובולוס; ? - 103 לפנה"ס) היה מלך יהודה והכהן הגדול בין השנים 103-104 לפני ספירת הנוצרים. היה בנו הבכור של יוחנן הורקנוס והראשון שהכתיר עצמו למלך מאז שיבת ציון.

ב' בשבט

ב' בשבט הוא היום השני בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השני בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בב' שבט היא

ברב השנים פרשת בא. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת וארא.

בווינגרד

בווינגרד הוא כינוי לאזור הביטחון הבריטי שהוקם במרכז ירושלים בסוף תקופת המנדט. באזור זה נכללו מגרש הרוסים והאזור ברחוב יפו הצמוד אליו.

בית הדין הרבני הגדול

בית הדין הרבני הגדול הוא ערכאת הערעור של מערכת בתי הדין הרבניים בישראל. מושב בית הדין נמצא בירושלים. נשיא בית הדין הרבני הגדול הוא אחד מהרבנים הראשיים לישראל. כעת מכהן הרב דוד לאו כנשיא בית הדין.

בית הדין הגדול הוקם יחד עם הרבנות הראשית. בימי המנדט הבריטי בהרכב בית הדין ישב לפחות אחד מהרבנים הראשיים, פעמים רבות שניהם, ורבנים נוספים מחברי מועצת הרבנות הראשית. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוכללו בהרכבי בית הדין הרבנים: משולם ראטה, יעקב עדס, יעקב קלמס, אליהו מרדכי וולקובסקי, יוסף הלוי וחזקיה שבתי. בשנת 1955 נחקק חוק בתי הדין הרבניים ובו נקבע שבבית הדין הרבני הגדול ישבו דיינים המתמנים על ידי הוועדה לבחירת דיינים וכן הרבנים הראשיים. בראשית ימי המדינה היו בבית הדין שני הרכבים שכללו שני דיינים ואחד מהרבנים הראשיים.

משנת תשי"ח (1958) שכן בית הדין בהיכל שלמה, ברחוב המלך ג'ורג'. באוגוסט 1967 עבר בית הדין הגדול לעיר העתיקה. בשנת תשנ"ה (1995) חזר למערב העיר, לרחוב כורש פינת שלומציון המלכה. מאמצע שנות ה-2000 חזר לרחוב המלך ג'ורג', ושכן (עם בית הדין הרבני בירושלים) בבית פרומין (הכנסת הישנה). בשנת 2015 עבר לבית הרבנות הראשית לישראל ברחוב אהליאב.

פסיקה של בית הדין הרבני הגדול לא ניתנת לערעור. עם זאת, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, יכול לתת צו בירור לבית הדין הרבני הגדול.

גדי צדקה

גדי צדקה (נולד ב-6 במרץ 1966) הוא מחזאי, במאי ושחקן שומרוני ישראלי. מייסדו ומנהלו של "התיאטרון העברי".

טומאת כלי מתכות

בהלכות טומאת כלים, כלי מתכת הם כלים שסווגו בסיווג מיוחד לעניין דיני קבלת הטומאה, וקיימים הבדלים רבים בינם לבין החומרים האחרים בהלכות קבלת הטומאה.

יהדות ארמניה

יהדות ארמניה היא אחת מהקהילות היהודיות באזור הקווקז השוכנת באזור ארמניה של היום. ישנן עדויות לישיבת יהודים באזור ארמניה כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס והם באו לשם או בגלות בבל או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה הייתה חלק מהאימפריה הפרסית.

יהודה (חבל ארץ)

חבל יהודה הוא אזור היסטורי הנמצא במרכז ארץ ישראל, חלקו נכלל בתחומי יהודה ושומרון. האזורים סביבו הם: השומרון מצפון, בקעת הירדן במזרח, הנגב בדרום ומישור החוף הדרומי במערב. ערים עיקריות בחבל ארץ זה: ירושלים, חברון, בית לחם, בית שמש, מעלה אדומים, ביתר וערד. האזור מאוכלס ביהודים ובערבים.

על פי המקרא, נחלת שבט יהודה התפתחה לממלכת יהודה, שכללה גם את שבט בנימין ואת נחלתם. יש להבדיל בין ממלכת יהודה, שגבולותיה הצפוניים נעו עם השנים אך הקבילו פחות או יותר לגבול נחלת בנימין (קו יריחו-בית אל-בית חורון), לבין חבל הארץ יהודה, שגבולותיו נקבעים לפי טופוגרפיה או אופי החי והצומח ולכן רבות הדעות בקשר למיקומם.

מבחינה טופוגרפית, נהוג להעביר את קו הגבול בין יהודה לבין השומרון בקו ואדי עוג'א, רמת חצור (המגיעה בפסגתה לגובה 1016 מ') ונחל שילה.[דרוש מקור] מצפון לקו זה, האזור נמוך יותר ונעשה יותר מבותר, כחלק מכל הרכס המערבי של ארץ ישראל. לפי החי והצומח יש לגבולות יהודה שלל אפשרויות, שהצפוניות שבהן מגיעות ליישוב רחלים.

יהודה בן טבאי

יהודה בן טבאי היה נשיא הסנהדרין, בן זוגו של שמעון בן שטח, ששימש לצידו כאב בית דין. הם היו הזוג השלישי בתקופת הזוגות. במחלוקת על הסמיכה בחג יהודה בן טבאי אחז בדעה שלא לסמוך.

בתלמוד (חגיגה טז ע"ב) מובע ספק בעניין הזוג השלישי - מי מהם היה נשיא ומי אב בית דין.

מצד מאגורה

מצד מאגורה הוא מצד השוכן ברכס חלוקים, כ-3.4 ק"מ מערבית למדרשת שדה בוקר. האתר צופה על נחל הבשור בו עברה דרך הבשמים בין פטרה לעזה. האתר נסקר בשנת 1953, ונחפר בשנת 1970 על ידי הארכאולוגים רודולף כהן וזאב משל, ואובחנו בו שלושה שלבי בניה.

השלב הראשון - מבנה גדול (34X40 מטר) שתוארך לתקופת הברזל.

השלב השני - מצודה שנבנתה מעל המבנה הקודם (40X22 מטר), אותו תיארכו לתקופה הרומית ויחסו את בנייתו לנבטים.

השלב השלישי - מצודה מרובעת (21X21 מטר) עם ארבעה מגדלי פינה ששרדה לגובה של כ- 2.5 מטר, בנויה מאבני גזית שתוארכה לתקופה הביזאנטית. בתקופה זו נחצב גם בור המים מדרום, שהוזן על ידי תעלת מים.שמו של המצד ניתן לו בשל בור המים מסוג "מאגורה" שנמצא למרגלותיו.

ניתוח חדש של הממצאים שעשתה הארכאולוגית טלי אריקסון גיני מרשות העתיקות, הוביל למסקנה שהשלב השני הוא למעשה מצודה חשמונאית. המכלול הקרמי מאפיין יותר את ממלכת יהודה ולא את הממלכה הנבטית. באחד מהמגדלים התגלה חדר רחצה, שמזכיר בתפקודו את חדר הרחצה מארמון התאומים ביריחו, שבנתה שלומציון המלכה. המצודה כנראה נבנתה לאחר כיבוש עזה על ידי אלכסנדר ינאי, אשר שלט גם בתל ניצנה, על פי מטבעות חשמונאיים וכלים שנתגלו בחפירת האתר. ממצאים אלה מחזקים את הדעה שממלכת יהודה החשמונאית שלטה על חלק גדול מהנגב.

סלומה

סלוֹמֵה או סלוֹמֵי (Σαλώμη, Salome) היא הצורה היוונית של השם העברי "שלום".

האם התכוונתם ל...

עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס

עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שכר כְּפִינְחָס הוא ביטוי המתאר אדם העושה מעשה נקלה אך מתהדר כאילו עשה מעשה נעלה.

מקור הביטוי בסיפור המופיע בתורה, שם מסופר על זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון שבא על הנסיכה המדיינית כזבי בת צור בהתרסה, "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל" וגרם לעונש המגפה שבה נהרגו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, עד שבא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, הרג את זמרי ואת המדיינית, ובכך עצר את המגפה.

מעשהו של פינחס נחשב על פי פשוטו של המקרא למעשה גבורה עילאי, ואף לקידוש השם (התלמוד מתייחס למעשה באופן מורכב יותר, וממקד את ההצדקות ההלכתיות להרג), על כך קיבל שכרו לשמש מכאן ולהבא בכהונה ועל פי התרגום יונתן בן עוזיאל והזוהר אף זכה לשכר שלא ימות לעולם ויהפך למלאך והוא יבוא לבשר על הגאולה.

לעומתו נחשב מעשהו של זמרי למעשה של טומאה, ועונשו נחשב למוצדק על ידי חכמי התורה, אף שלא הייתה קיימת הלכה מפורשת שמתוכה היו יכולים להעמידו לדין, אלא רק הלכה שבעל-פה, על פיה הבועל ארמית (גויה) - קנאים פוגעים בו.

לראשונה מופיע הביטוי בדבריו האחרונים של אלכסנדר ינאי אל אשתו שלומציון המלכה, כפי שמצטט אותם התלמוד הבבלי. בתקופה האחרונה לשלטונו לחם אלכסנדר ינאי, מגדולי המלכים לבית חשמונאי, כנגד סיעת הפרושים, ואף הרג רבים מהם.

בימיו האחרונים הבין אלכסנדר ינאי כי שגה[דרוש מקור], וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם, ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס".

קולנוע רקס

קולנוע רקס היה בית קולנוע שפעל בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

רחוב המלך דוד

רחוב המלך דוד הוא רחוב מרכזי בלב ירושלים, המשמש ציר תנועה חשוב בין מרכז העיר ודרומה.

תחילתו של הרחוב בצומת הרחובות אגרון, שלמה המלך, שלומציון המלכה ויצחק קריב, בפתח מתחם ממילא המחודש, והוא נמתח דרומה לאורך כקילומטר, עד כיכר רמז בה ממוקמת תחנת הרכבת ההיסטורית של ירושלים בצד כנסיית סנט אנדרוז והחאן הירושלמי. חלקו הדרומי של הרחוב, בואכה כיכר רמז, עובר בשטחי פארק ולמעשה מתווה את הגבול בין גן הפעמון בצידו המערבי של הרחוב לגן בלומפילד בצידו המזרחי. חלקו הצפוני והארוך יותר של הרחוב בנוי משני צידיו, ולאורכו מבני ציבור, בתי מלון ובתי דירות יוקרתיים.

שני מבנים מונומנטליים, הניצבים זה מול זה בליבו של הרחוב ומשרים מהדרם על אופיו, הם מלון המלך דוד ובניין ימק"א ירושלים. נקודות ציון נוספות לאורך הרחוב הם מלון מצודת דוד, שכונת מחנה ישראל, קמפוס ההיברו יוניון קולג', וטחנת הרוח של שכונת ימין משה.

רחוב שלומציון המלכה

רחוב שלומציון המלכה הוא רחוב מרכזי שהפך למרכז בילויים, במרכז ירושלים.

הרחוב נסלל בתקופת המנדט הבריטי, אז ניתן לו השם "רחוב הנסיכה מרי", כמנהג השלטונות הבריטים באותה תקופה להעניק לרחובות ראשיים שמות של בני משפחת המלוכה הבריטית. הרחוב נסלל במורד מדרון המשתפל מרחוב יפו לחלקה המערבי של שכונת ממילא, בסמוך לבית הקברות ממילא ובריכת ממילא. המשכו של הרחוב, מממילא דרומה, הוא רחוב המלך דוד.

בסוף תקופת המנדט הבריטי היה הרחוב חלק ממתחם מבוצר בו שכנה מפקדת הכוחות הבריטים, שכונה בלעג בווינגרד.

לאחר מלחמת העצמאות וחלוקת העיר בין ישראל לירדן, ירד מעמדו של הרחוב וזאת בשל קרבתו לקו הגבול דאז ולשטח ההפקר בין שתי המדינות - הקו העירוני. שמו של הרחוב שונה לשם 'מלוכני' יהודי - על שמה של המלכה בת שושלת החשמונאים, שלומציון המלכה.

עם איחוד העיר ב-1967, חזר הרחוב לשמש כאזור מסחרי ומשרדיו הראשיים של סניף המוסד לביטוח לאומי בירושלים, כמו גם משרדי הנסיעות הגדולים, עברו אליו.

לקראת סוף שנות ה-90 החל אזור הבילויים של ירושלים להתרחב לכיוון רחוב שלומציון המלכה, והחלו צצים בו פאבים ומסעדות. בשנים 2005–2007 נעשו ברחובות הסמוכים לו עבודות תשתית אשר הפכו אותם למדרחוב - עובדה שסייעה להתפתחות האזור כמתחם בילוי.

שלומציון

האם התכוונתם ל...

שמות רחובות בירושלים

ירושלים היא מן הערים הגדולות והעתיקות שבמדינת ישראל ויש בה רחובות רבים ששמותיהם ניתנו ונשתנו בתקופות שונות על פי אופנות שונות. שמות הרחובות הם גם סיבה למחלוקות ולמריבות מעת לעת.

שמעון בן שטח

שמעון בן שַטָּח או שֶטָּח היה תנא, מראשי החכמים בתקופת אלכסנדר ינאי, שהיה גיסו. הוא ויהודה בן טבאי היוו את הזוג השלישי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.