שכניה בן יחיאל

שכניה בן יחיאל, דמות מקראית שחייתה בתקופתו של עזרא הסופר ונזכר בספר עזרא, פרק י', פסוק ב'. משפחתו של שכניה עלתה עם עזרא לישראל והוא היה אחד מחשובי הכהנים בירושלים שמונו על ידי חזקיהו לנתינת המנות בערי הכהנים.

על שמו נקרא המשמר העשירי במשמרות הכהנים (שבניה)

שכניה מופיע פעם אחת בתנ"ך שם הוא מתוודה על חטאי עם ישראל, על לקיחת נשים נוכריות ואף קורא לגרש אותן[1]: "וַיַעַן שְׁכַנְׁיָה בֶן יְׁחִיאֵל מִבְׁנֵי עֵילָם וַיאמֶר לְׁעֶזְׁרָא אֲנַחְׁנּו מָעַלְׁנּו בֵאֹלהֵינו וַנשֶב נָשִים נָכְׁרִיֹות מֵעַמֵי הָָארֶץ וְׁעַתָה יֵש-מִקְׁוֶה לְׁיִשְׁרָאֵל עַל זאת".

בתלמוד הבבלי נאמר כי שכניה עצמו לא נשא נשים נוכריות, וכפי שאכן אינו מופיע ברשימת נושאי הנשים הנוכריות,[2] אלא מתוך ענוותנותו התוודה בשם כלל ישראל. התלמוד מציין כי למד זאת מדברי ה' אל יהושע בן נון בחטא עכן או מדברי משה אל עם ישראל בעת שהותירו אנשים מהמן, ומשכניה למד שמואל הקטן את ענוותנותו.[3]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ספר עזרא, פרק י', פסוק ב'.
  2. ^ הר"ן, על דברי התלמוד.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"א, עמוד א'.
גירוש הנשים הנוכריות

פרשת גירוש הנשים הנוכריות בידי עזרא הסופר (עזרא ט-י), אירעה בשנת 458 לפנה"ס, והייתה רבת משמעות בחייה ובהתפתחותה של החברה היהודית בארץ ישראל בתקופת עזרא. בזמנו של עזרא היו נישואי תערובת שנויים במחלוקת, והיו אנשים באליטה של החברה היהודית, בכללם שרים, כוהנים ולוויים, שנשאו נשים נוכריות. לעומתם, היו קנאים שהתנגדו בחריפות לנישואי תערובת.בהתאם למסורת היהודית המתוארת בספר עזרא, עם בואו של עזרא לירושלים, כשליח המלך הפרסי ארתחששתא, והממונה מטעמו על היהודים שישבו בנציבות עבר הירדן, הגיעו אליו חלק מהשרים וסיפרו כי נפוצים נישואי תערובת עם העמים השכנים (ספר עזרא, פרק ט', פסוקים א'-ב'). עזרא שראה בנישואי תערובת חטא חמור שעלול לגרום לעונש גלות וסכנת התבוללות דתית ולאומית, הגיב בזעזוע, קרע את בגדיו, מרט את שערות ראשו וצם. לשיטתו, ירושת הארץ תלויה בראש וראשונה בהיבדלות מעמי הארץ, והוא ראה את ההתבוללות כגורם לחורבן ולגלות. שכניה בן יחיאל מבני עילם קרא לעזרא לגרש את הנשים הנוכריות. עזרא הסופר נעתר לקריאה זו, והשביע את הכהנים והלויים לסייע לו. הוא כינס את העם לאספה מיוחדת בירושלים ואיים להחרים את רכושו של מי שייעדר מהאסיפה. באספה השביע עזרא את העם לגרש את הנשים הנוכריות וצאצאיהן (לא מצוין האם ביקש גם מנשים יהודיות להיפרד מבעליהן הנוכרים), והוחלט להקים בית דין מיוחד לצורך הגירוש (אפשרות גיורן של הנשים הנוכריות לא הוזכרה כלל). בבירור שערך בית הדין התגלה פגם בייחוסם של 113 איש.על פי מחקרו של פרופ' משה ויינפלד, הפרשה מייצגת גישה בדלנית חדשה ביהדות בתקופת שיבת ציון, המרחיבה את המושג "העם הקדוש" ספר דברים, שמשמעותו דתית ולאומית בלבד, למושג "זרע קודש" שמשמעותו דתית-ביולוגית. ויינפלד טוען בעקבות יחזקאל קויפמן, שהנשים הנכריות שגירש עזרא לא היו עובדות אלילים, אלא מתייהדות, וסיבת גירושן הייתה עובדת היותן נכריות בלבד. השקפת עולם זו באה בניגוד למגמה אוניברסליסטית שהייתה גם היא קיימת באותה תקופה, השואפת לקרב את הנוכרים וליהדם.

בספר עזרא אין אזכור לכך שהנשים הנכריות גורשו הלכה למעשה. חוקרת המקרא ד"ר יונינה דור טוענת כי אין עדות לגירוש בפועל, והיא משערת כי ייתכן שהתכוונו מלכתחילה לבצע גירוש של ממש, אבל כשלא צלח הדבר, בוצע הגירוש באופן טקסי בלבד כהצהרת כוונות ייצוגית.

מלאכי

מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך, והוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו. בנוסח המסורה, הספר הוא בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון ומכיל ארבעה פרקים.

ספר עזרא

ספר עֶזְרָא הוא ספר בתנ"ך הנמצא בסדר כתובים, ומקומו אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה. על פי חז"ל, במקור כלל ספר עזרא את ספר נחמיה, ושניהם נחשבו לספר אחד ששמו עזרא. הספר עוסק בין היתר בחייו ופעולו של עזרא הסופר.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.