שכם

שְׁכֶםערבית: نابلس (מידע • עזרה) - נַאבְּלוּס) היא העיר הפלסטינית השנייה בגודלה ביהודה ושומרון, המשמשת כמרכז המסחר והשירותים החשוב בשומרון. אוכלוסיית העיר מונה כ־170,000 תושבים (כולל מחנות הפליטים הסמוכים לה, רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי וקהילה שומרונית קטנה), והיא שוכנת בשטח הרשות הפלסטינית, כ-51 ק"מ מצפון לירושלים. בתחומי שכם מספר מחנות פליטים פלסטינים (בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ומחנה עין בית אל מא - "מחנה שכם") שסופחו בשנת 1965 למרכז השיפוט של העיר.

שכם
نابلس
שכם במבט מהר עיבל
שכם במבט מהר עיבל; ברקע, הר גריזים
טריטוריה הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
נפה שכם
ראש העיר עדלי יעיש
שטח 28.60 קמ"ר (דירוג: 2)
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 146,493 (נכון ל־2014)
קואורדינטות 32°13′13″N 35°16′44″E / 32.2202777777778°N 35.2788888888889°E
אזור זמן UTC +2
http://www.Nablus.org/
(למפת צפון השומרון רגילה)
North-shomron
 
שכם
שכם

שם העיר

השם "שכם" הוא קדום ונזכר בצורה זו בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס, וכן בתנ"ך. שמה הערבי של העיר הוא "נאבלוס" והוא שערוב של המונח היווני "ניאפוליס" ("עיר חדשה").[2] שכם לעיתים מכונה "בירת השומרון".[3][4][5][6][7]

גאוגרפיה

שכם שוכנת במרכז ארץ ישראל והשומרון על קו פרשת המים הארצי, על צומת דרכים המחבר בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן (כביש 57 וכביש 55), ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה (כביש 60). גרעין העיר ההיסטורי שוכן בעמק צר רווי מעיינות בין הר גריזים והר עיבל,[8] בגובה של כ־550 מטרים, כשמעל העיר מתנשאים בתלילות רכסי ההרים של גריזים ועיבל המתנשאים לגובה של 750–940 מטרים. בסמוך לעיר עמקים נרחבים ובהם קרקע פורייה (בקעת עסכר מצפון, עמק המכמתת מדרום, בקעת בית דג'ן / בית פוריכ ממזרח, עמק נחל שכם ממערב), ששימשו בעבר וגם כיום לחקלאות נרחבת, ומאפשרים גישה נוחה לעיר מכיוונים רבים. המרחבים החקלאיים סביב שכם מאפשרים גם מרעה בהיקף ניכר. מצפון מזרח לעיר שוכנים מעיינות עין בידאן הגדולים, המזינים את נחל תרצה ושטחי חקלאות נרחבים בו. עם זאת, העיר רחוקה מערי מישור החוף על נמליהן. את אזור העיר המערבי מנקז נחל שכם, ואת המזרחי נחל תרצה.

היסטוריה

שכם הקדומה

שכם הקדומה מזוהה כיום בתל בלאטה הנמצא במזרח העיר ומחוץ לגרעין העתיק שלה ('הקסבה'). מהחפירות בתל עולה כי ראשית היישוב הייתה בתקופה הכלקוליתית, וכי התל היה מיושב גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. כתובת ח'ו-סבך מימי שנוסרת השלישי (1878-1843 לפנה"ס) מספרת על כיבוש העיר, ושכם נזכרת שם כ"ארץ", כלומר יחידת שטח חשובה ונרחבת.

במאה ה-18 לפנה"ס הוקפה העיר סוללת עפר גדולה, שמעליה חומה ובה שני שערים. הסוללה דופנה מבחוץ בקיר חזק בנוי אבנים גדולות. בתוך הביצור נערם מילוי עבה, ומעליו נבנה מקדש מגדול, שרוחבו היה 5 מטר וגובהו היה כנראה רב. ברחבי ארץ שכם קמו יישובים כפריים רבים, שהיוו מעין עורף חקלאי לעיר הבירה.

במאות ה-16-17 לפנה"ס שלטה שכם על תחום נרחב במרכז הארץ, ממגידו בצפון ועד גזר בדרום. שכם חרבה פעמיים בידי מצרים - בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1570-1546 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1526-1546 לפנה"ס).

מהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם התאוששה במחצית השנייה של המאה ה-16 לפנה"ס. "מקדש המגדל" הוקם במתכונת קטנה יותר, וחלק מן השערים והביצורים שוקמו. רוב הכפרים שמסביב לשכם חרבו, ולא נבנו יותר. גבולה של ממלכת שכם, הקיף במאה ה-14 לפנה"ס את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים. ארכיון אל עמארנה המצרי, מתאר בפירוט יחסי את קורות לבאיה (לבאיו) מלך שכם ובניו. גם בימי לָבָּאיה הייתה שכם לעיר דומיננטית בשומרון, ותחומי השפעתה הגיעו עד לגזר בדרום ועד לעמק יזרעאל בצפון. הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו לאזור השרון ועמק יזרעאל. הוא כרת ברית עם מלך גזר וגת רימון, ופעל נגד ירושלים וערי השפלה. כנגדו התלכדה ברית מלכים, בה נמנו שליטי עמק יזרעאל, עמק עכו, ירושלים והשפלה המרכזית. גם השלטונות המצריים התקוממו כנגדו. בשלב זה, נאסר לָבָּאיה בידי המצרים והיה אמור להישלח למצרים לתת דין וחשבון על מעשיו, אך בהיותו בחנתון הצליח להימלט משוביו, אך נרצח בידי יריביו המקומיים אנשי גינָה. בני לָבָּאיה חידשו את הברית עם גזר וגת רימון, שבו ללחוץ את שכניהם והרחיבו את תחום פעולתם לעבר הירדן. הברית לא האריכה ימים, והתפרקה עקב שינוי שחל במצב הביטחון הפנימי בארץ. במות בני לָבָּאיה הצטמצם תחום השפעתה של שכם, ומהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם חרבה שוב במאה ה-14 לפנה"ס והתאוששה כנראה רק בסוף המאה ה-14 לפנה"ס.

שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דמוגרפי של עירוניים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל ("תקופת ההתנחלות"), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה. יושבי שכם הכנענית היו מרכיב חשוב בהתגבשות עם ישראל[דרוש מקור], וניתן ללמוד זאת בזכות סיפורי גדעון ואבימלך (שהיה בנו של גדעון מאישה שכמית). מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם, ואולי ניתן לקשור זאת עם המסורת התנ"כית על מלחמת אבימלך בן גדעון בבעלי שכם.

בתנ"ך ובתקופה המקראית

שכם הייתה אחת מ-48 ערי הלויים שנחלקו לבני לוי על פי הגורל שנערך במשכן שילה על ידי יהושע בן נון ואלעזר הכהן. מבין משפחות הלויים זכו בני קהת בשכם והפעילו את העיר כעיר מקלט על פי הוראת יהושע. רשימת הערים הללו מופיעה בשני ספרים בתנ"ך: בספר יהושע[9] וגם בדברי הימים.[10]

בתחילת המאה ה-10 לפנה"ס נבנתה שכם מחדש, ובימי שלמה המלך היא הייתה כנראה בירת נציבות הר אפרים.[11] שכם הייתה עיר חשובה מאוד בתקופה הזו, וניתן ללמוד זאת גם מבואו של רחבעם (בנו של שלמה) להתמנות למלך בשכם, לאחר מות אביו. לאחר פילוג הממלכה הייתה שכם לזמן קצר לבירתו של ירבעם בן נבט אותה זנח לטובת תרצה.

שכם כנראה חרבה במסעו של שישק לארץ ישראל (925 לפנה"ס), שכן מסלול מסעו עובר דרכה (ואולי גם ייתכן ששמה נמנה עם השמות המחוקים ברשימת שישק). על אף ששכם שוקמה לאחר זמן קצר, היא לא חזרה למעמדה הקודם. בירת ישראל כבר לא הייתה בשכם, ועברה ערים אחדות בארץ, עד שהמלך עומרי קבע את בירתו בעיר שומרון, ובכך, לראשונה, איבדה שכם גם את ההגמוניה בהר התיכון. גם הפלישות החוזרות ונשנות של מלכי ארם פגעו בשכם, וסופה שחרבה עם כל ממלכת ישראל בידי האשורים.

יישוב שומרוני

מלכי אשור, החל בסרגון השני, הגלו לאזור שכם תושבים מאזורים שונים במסופוטמיה. בעקבות תהליך של סינקרטיזם עם יושבי ההר ממוצא ישראלי, במסגרתו הובאו הכותים מכותא לאזור השומרון, נוצרה העדה השומרונית, המתקיימת בהר גריזים עד ימינו. מהתקופה האשורית והפרסית התגלו בתל בלאטה שרידי יישוב דל. יישוב זה חרב בשנת 475 לפנה"ס. בנייתה של שכם מחדש כישוב שומרוני החלה עם האישור שהעניק אלכסנדר מוקדון לשומרונים להקים מקדש על הר גריזים (332 לפנה"ס). להתפתחות שכם, תרם דיכוי מרד השומרונים בעיר שומרון, והפיכתה למושבה של חיילים מוקדונים משוחררים (331 לפנה"ס). כתוצאה מכך, התחזק מעמדה של שכם, והיא הייתה במהרה לבירת השומרונים ולמרכזם הדתי והמדיני. בראשית המאה ה-2 לפנה"ס הוקמה על הר גריזים עיר שומרונית גדולה, שגרמה כנראה לירידה במעמדה של שכם.

בשנת 111 לפנה"ס כבש יוחנן הורקנוס את שכם, החריב אותה עד היסוד, והרס את העיר ואת המקדש השומרוני בהר גריזים. נראה כי בעקבות זאת, שכם ננטשה לגמרי, אף על פי שהעיר השומרונית בהר גריזים הוסיפה להתקיים כמרכז דתי לשומרונים. יוסף בן מתתיהו מציין כי הקרב בין אלכסנדר ינאי ודמטריוס נערך ליד שכם, אך יכול להיות ששכם לא התקיימה בזמנו, אלא רק שמה השתמר. חורבן המקדש השומרוני בהר גריזים, בידי החשמונאים היווה את השיא השלילי ביחסים בין היהודים לשומרונים. את המתיחות הראשונה בין הקהילות ניתן לראות בפרקי עזרא ונחמיה המתארים את פעולותיו של סנבלט החורני שיש המזהים את מקום מושבו עם הכפר חווארה (חורון) שמדרום לשכם, שעל שמו נקראת החטיבה המרחבית הסמוכה 'מחנה חורון'.

בתקופה הרומית, כחלק מניסיונם של מלכי רומא למחוק כל סממן יהודי מארץ ישראל לאחר המרד הגדול בשנת 70 לספירה, שינו הרומאים את שמה של שכם ל"ניאפוליס", שמשמעותו עיר חדשה[12] ביוונית. כמו כן היא קיבלה מעמד של עיר, ואת השם "פלאוויה" מידי אחד הקיסרים מבית פלאויוס.[13] לכן עד היום העיר נקראת בפי הערבים "נאבּלוּס"[14].

התקופה העות'מאנית

Napulus and Mount Gerizim, Napulus, Holy Land, (i.e., Nablus, West Bank)-LCCN2002725043
שכם והר עיבל בסוף המאה ה-19.
Shchem clock
מגדל שעון מימי השלטון העות'מאני בשכם

הצפיפות בעיר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הביאה להתחלת הבנייה מחוץ לעיר העתיקה בשכם. הבנייה מחוץ לעיר העתיקה נעשתה בעיקר על ידי גורמי חוץ, בעיקר טורקים ואירופאים. הטורקים בנו במזרח ובצפון העיר (בעיקר) בנייני שירותים, ממשל ומגורים (לעובדים במוסדות הללו). לעומת זאת, האירופאים התרכזו בעיקר במערב העיר, בקרבת העיר העתיקה. למעשה זה היה מקום המשך לעיר העתיקה, אלא שהוא התאפיין ברמת בנייה גבוהה יותר ובסגנון אירופאי.

בשלהי המאה ה־19 היו בעיר כ־14,000 תושבים, רובם המוחלט מוסלמים סונים, 700 ערבים נוצרים מעדות שונות, 160 שומרונים ו־50 יהודים. העיר הייתה בירתו של מחוז שכם (סנג'ק) שהשתרע על אזור השומרון ואזור בלקא בעבר הירדן, ובו שכנו כפרים ושבטי בדואים. מושל המחוז (הפאשה) ישב בשכם. העיר הייתה מרכז מסחר ומעבר של תוצרת חקלאית מסביבתה ומעבר הירדן, שהמשיכה ברובה לערי מישור החוף ואף יוצאה למדינות אחרות. העיר הייתה מרכז ייצור של סבון משמן זית, ובה שכנו כ־25 מפעלי יצור קטנים לסבון,[15] שנמכר לאחר מכן בערי ארץ ישראל ובמצרים. לעיר הובאו סחורות מיובאות רבות ממדינות שכנות ואף מאירופה, אולם מצבם הרעוע של הדרכים לעיר (שאפשרו תנועה ברכיבה על בעלי חיים בלבד, ללא שימוש בעגלות) הקשתה על פיתוחה הכלכלי, בניגוד ליפו וירושלים שהיו מפותחות יותר בתקופה זו ודרכים נוחות קישרו ביניהן.

לצד חקלאות, עסקו תושבי העיר במסחר ותעשייה זעירה. תושבי העיר נעדרו השפעות מערביות בהיותם חלק מהאימפריה העות'מאנית, דבקים בדתם גילו עוינות לבני דתות אחרות.[16] במאה ה-19 נחשבה שכם לאחד המקומות הקנאיים ביותר בכל סוריה.[17] באמצע המאה ה-19, התחולל מאבק אלים בין משפחת טוקאן (תומכי טורקיה) ומשפחת עבד אל-האדי (תומכי מצרים) שמעוזם היה הכפר עראבה, על השליטה בשכם ותפיסת משרת המושל שלה. משפחת טוקאן שלטו בעיר מ-1848 עד אוקטובר 1851, אז הוגלו מהארץ ומחמוד עבד אל-האדי נעשה מושל העיר. ב-1854 נעשה עלי בק טוקאן מושל העיר מטעם העות'מאנים.[18]

בשנת 1918 היו כ-15,000 תושבים בשכם.[15] עוד במאה ה-19 דעכה והלכה הקהילה הנוצרית שבה, ובסוף העשור השני של המאה ה-20 נותרו בה רק כמה מאות אורתודוקסים.[19]

באותה תקופה הייתה שכם בנויה ברובה על המדרונות הצפוניים של הר גריזים, בין עמק שכם לבין צוקי מחצבות האבן הקדומות. צורת העיר הייתה פחות או יותר מלבנית, אורכו - 800 מטר, רוחבו - 500 מטר. בקווים הכלליים, דומה הייתה שכם לערים אחרות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כגון יפו, עזה, עכו, דמשק, חברון וירושלים.

המנדט הבריטי

בשנת 1918 הסתיימה תקופת השלטון העות'מאני בארץ והחלה תקופת המנדט הבריטי. העברת השלטון לבריטים הביאה להתפתחות יישובים רבים בארץ ישראל, ובהם שכם. מצב הביטחון השתפר במהירות ואפשר את היציאה מחוץ לחומות העיר העתיקה. מלבד זאת, החלה גם תקופה של פעילות כלכלית מוגברת בשכם. השפעות המהפכה התעשייתית הורגשו גם בארץ ישראל עוד לפני כן, אך תהליך המודרניזציה בארץ החל רק עם הכיבוש הבריטי. ביטויו של התהליך הביאו לפיתוח שלטון מוניציפלי בארץ, תכנון ערים ובחקלאות - מעבר למשק מסחרי.

לפי ספר שנכתב על ידי הלל כהן בשנת 2007, נפגש חיים ויצמן בשנת 1920 עם חיידר טוקאן, מנכבדי שכם שהיה לפני כן ראש עיריית שכם, והלה קיבל אלף ליש"ט והחל להחתים את ערביי שכם על עצומות פרו-ציוניות.

בקיץ 1927 ארעה רעידת אדמה חזקה בארץ, ושכם נפגעה קשות ממנה. נגרמו נזקים ניכרים לבניינים, אך לא נגרם הרס כללי לעיר. בעקבות הרעש החלה התפתחות בנייה בעיר. מפחד רעידת האדמה, התגוררו התושבים במשך תקופה ארוכה מחוץ לבתיהם, אפילו עד לשלושה חודשים לאחר מכן. הממשלה הבריטית סייעה לתושבים שבתיהם נפגעו, בהלוואות בתנאים נוחים, לתיקון הבתים או לבניית בתים חדשים. הלוואות אלו נוצלו על ידי תושבים רבים לבניית בתים מחוץ לעיר העתיקה.

לאחר רעידת האדמה, השתפר במידת מה מערך הרחובות, בשל מאמצי העירייה להרחיב את הרחובות בכל מקום שבתים ישנים התמוטטו. בתקופה זו שלאחר רעידת האדמה, החלה התפשטות השטח הבנוי, וכתוצאה מכך נוספו מבנים רבים באזורים המסחריים של שכם. תוספת הבניינים המסחריים נתהוותה בשלוש קבוצות: מצפון מערב לעיר העתיקה, במזרח העיר ובצפון מזרח העיר.

התוספת העיקרית של בניינים בעיר הייתה של בתי מגורים. קבוצה גדולה של בתי מגורים נבנו מצפון לבית החולים הטורקי ומעבר לבית הקברות הצפוני. כאן החלה ההתפשטות הגדולה על הר עיבל. בדרום מזרח העיר קמה שכונה חדשה, שכונת אל-עמוד, ביוזמת הממשלה הבריטית. זו הייתה השכונה הראשונה בשכם המודרנית.[20] באותה עת גם החל פיתוח תעשיית ייצור הסבון המקומית משמן זית שסופק על ידי כפרי האזור[21].

בתקופה זו נוהל משא ומתן בין עיריית לשכם לחברת החשמל על אספקת חשמל לעיר (בעקבות חיבורה קודם לכן של טול כרם לרשת החשמל הארצית), אך המגעים לא הגיעו לכלל ביצוע עד תום תקופת המנדט.[22]

בתקופת מלחמת העולם השנייה החלה התפשטות עירונית שהתבטאה במספר הבניינים ובגודלו של השטח הבנוי. שיעור הגידול השנתי עלה פי שניים וחצי על הגידול בתקופה הקודמת. הגידול המרשים של העיר נבע גם מהיציאה מחוץ לחומות העיר. הבנייה בתקופה הזאת הייתה לכל רוחות השמיים, אך בעיקר ממערב ומצפון לעיר הוותיקה. במערב נוצר, לאורך ציר קלקיליה, קשר פיזי עם רפידיה שהפכה לפרבר של שכם, עד לכפר בית וזן.

על פי תוכנית החלוקה שאושרה באו"ם ב-1947, נועדה שכם להיות חלק מן המדינה הערבית שנועדה לקום על 45% משטחי פלשתינה-א"י המנדטורית, עם סיום המנדט הבריטי. תוכנית זו לא נתממשה.

תחת שלטון ירדן

סיומה של מלחמת העצמאות של ישראל מצא את שכם בשליטת ירדן, יחד עם יתר שטחי הגדה המערבית. בשכם וסביבותיה חסו עשרות אלפי פליטים שנמלטו מן הערים והכפרים שהפכו לחלק ממדינת ישראל. בשולי העיר קמו שלושה מחנות פליטים, שהמפורסם מביניהם, מחנה בלאטה, נמצא במקום שבו שכנה שכם המקראית. מחנות אלה החלו כמחנות מגורים ארעיים, אך עם השנים התקבעו כחלק ממרקם העיר, כשהם עדיין נושאים אופי נחשל וארעי ומתאפיינים בתנאי מחיה ירודים.

בשנות ה-60 זכתה שכם לפיתוח והתרחבות, הודות להזרמת כספים ממדינות הנפט הערביות. מגמה זו נעצרה במלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמת ששת הימים

החל משנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה שכם נתונה תחת ממשל צבאי ישראלי, ובסביבתה הוקמו מספר התנחלויות. ב-1976 נבחר בסאם אלשכעה לראש העירייה, אשר ניצל מניסיון התנקשות ב-2 ביוני 1980 על ידי המחתרת היהודית. על אף שהוא ניצל ממוות, הוא איבד את שתי רגליו בניסיון ההתנקשות. ב-1982 הודח בידי ישראל. בסוף 1985 מינה המינהל האזרחי את זאפר אלמצרי לראש העירייה. ב-2 במרץ 1986 הוא נרצח, כנראה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין. ב-1977 הפכה מכללת א-נג'אח בעיר לאוניברסיטה, שהיא כיום האוניברסיטה הפלסטינית הגדולה ביותר.

בעקבות הסכמי אוסלו קיבלה הרשות הפלסטינית את האחריות על שכם, שהוגדרה כ"שטח A" - שליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, מלבד קבר יוסף שנמצא כמובלעת בשליטה ישראלית במרכז העיר.[23] במהלך האינתיפאדה השנייה נחשבה שכם כאחד ממרכזי הטרור הפלסטיני ובירת "הילדים המתאבדים"[דרוש מקור]. מרב הילדים שביצעו או ניסו לבצע פיגוע התאבדות יצאו משכם[דרוש מקור] ונעצרו על ידי כוחות צה"ל במחסום חווארה, או על ידי השב"כ (המפורסם שבהם הוא חוסאם עבדו שגויס על ידי חוליית נערים של התנזים). בשנת 2008 חלה ירידה של כ-80% בפעילות הטרור בשכם ובסביבתה.[24]

שכם במקרא

Joseph's Tomb and Mount Ebal (before 1899)
קבר יוסף והר עיבל, סוף המאה ה-19

שכם היא העיר הראשונה בארץ ישראל אליה הגיע אברהם במסעו לארץ כנען: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה" (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'). אברהם בנה מזבח באלון מורה ליד שכם. גם יעקב קנה בשכם חלקת אדמה ובנה שם מזבח.

על-פי המקרא, מקור השם התנ"כי של העיר הוא שמו של בונה העיר - שכם בן חמור, בנו של חמור החיווי. שכם זכור במיוחד בגלל "פרשת דינה" - שכם רצה לקחת את דינה, בתו של יעקב לאישה. הוא אנס אותה, דבר שגרם לנקמת שמעון ולוי, שטבחו והרסו את העיר.

יעקב ציווה את יוסף ללכת לשכם לראות את שלום אחיו שרעו שם, ומשם הלך אחריהם עד שפגש אותם בעמק דותן (ושם התבצע סיפור "מכירת יוסף"). העיר ניתנה ליוסף על ידי יעקב ("ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך") ובפאתיה גם נקבר יוסף אחרי שבני ישראל העלו את עצמותיו ממצרים.

בכניסת בני ישראל לארץ ישראל נכרתה בין הר גריזים לעיבל, המזוהים כסמוכים לעיר שכם, ברית שנייה בין עם ישראל לתורה ואלוהים "וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה משני צידי הארון נֶגֶד כאשר פניהם מול הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה" (יהושע, ח', ל"ג) כפי שציווה משה בספר דברים.

בסוף ימיו אסף יהושע בן נון את כל שבטי ישראל, "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה" (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק א'), ובה נכרתה ברית השבטים, הוצבה "אבן גדולה תחת האלה אשר במקדש ה'", ונקברו עצמות יוסף, שהועלו ממצרים, בחלקה שקנה לעצמו יעקב.

לאחר כיבוש הארץ, נפלה שכם בנחלת שבט אפרים, והללו נתנו אותה ללווים מבני קהת. שכם היא גם אחת מערי המקלט, אליהם בורח אדם שרצח בשגגה ומפחד מקרובי משפחתו של הנרצח. על שכם מלך אבימלך, בן פילגשו של גדעון השופט, לאחר שרצח את כל אחיו מלבד יותם האח הקטן, שנשא את משלו המפורסם מהר גריזים מעל לשכם. לאחר מכן הסתכסך אבימלך עם תושבי שכם והחריב את עירם.

לאחר פילוגה של ממלכת ישראל המאוחדת, שכם נקבעה לעיר הבירה של הממלכה הצפונית, אך איבדה תואר זה לאחר זמן קצר לטובת תרצה. לאחר חורבן ממלכת ישראל, הביא מלך אשור לשכם גולים, ביניהם כותים. לאחר בואם של הכותים לשכם, היא נעשתה למעוז הדת שלהם.

חז"ל כינו את העיר "מקום מזומן לפורענויות" על הצרות הרבות שפקדו אותה.[25]

הקהילה היהודית בשכם

בשכם התקיימה במשך דורות רבים[26] קהילה יהודית קטנה שהתקיימה בעיקר מהשיירה השנתית של עולי הרגל מירושלים לגליל שעברה דרך שכם וכן מהקרבה למקומות הקדושים הסמוכים לעיר: קברי אלעזר ואיתמר בעוורתא וקבר יהושע בן נון בכפל חרת'. בשנת 1170 ביקר בשכם רבי בנימין מטודלה ומצא בה רק קהילה גדולה של שומרונים.

בשנת 1336 ביקר בשכם הנוסע האנגלי ג'ון מאנדוויל ותיאר את הלבוש האופייני של כל העדות השונות: השומרונים עוטפים את ראשיהם בבד אדום, המוסלמים בלבן, הנוצרים בכחול והיהודים בצהוב. צבעים אלה אפיינו את העדות השונות גם במאה ה-16.[27]

ב-1552 נמצאו בשכם, על פי משה בסולה, 12 משפחות יהודיות "מוריסקוס" (מוסתערבים) ובית כנסת קטן. על פי מפקדים רשמיים לצורכי גביית מיסים שנערכו באמצע המאה ה-16 נמנו בעיר בין 36 ל-71 משפחות. בתחילת המאה ה-17 ישב בעיר השבתאי נחמיה חייא חיון ומסתבר שהייתה קיימת גם קהילה יהודית קטנה בעיר, אך נראה שלא היה בה בית דין או רב, כיון שבבעיה מסוימת שהתעוררה אצלם הצטרכו לשאול את חכמי ירושלים ששלחו לברר פרטים "מאת בעלי שכם". הנוסע רבי יוסף חיים אופלטקה, שביקר בשכם ב-1873, מספר על קהילה עניה בת 12 משפחות, ומזכיר רבנים ופרנסים המשמשים בעיר, ביניהם סבו, רבי יהודה עייאש, שגר בשכם מספר שנים ונפטר בה בשנת 1843.

רבי יוסף סופר מזכירים קהילה יהודית במקום בשנת 1760. בתקופה מאוחרת יותר נעשה כנראה ניסיון לחדש את היישוב בשכם. על פי תקנה של חכמי ירושלים נצטווה כל מי שעלה להשתטח על קברות הקדושים בשכם ליתן "ארבע אריות נדבה לאיש או לאשה ליישוב עה"ק הנזכרה". הנוסע רבי חיים יצחק קריגאל מנה בין שאר בתי הכנסת שהיו קיימים ב-1773 גם בית כנסת בשכם.

בתחילת המאה ה-19 מנה רבי דוד דבית הלל 10 משפחות בעיר "ולהם בית כנסת קטן". שנה לאחר מכן כותב מנחם מנדל מקאמיניץ שבשכם יש "ב' מניינים ספרדים ומניין אחד המה אשכנזים". ברעידת האדמה של שנת 1837 שהחריבה את צפת נפגעה גם שכם. לפי תיאורו של ישראל משקלוב בשכם נפלו בתים וכל החנויות, ונהרגו כמו שישים נפשות". במפקד של יהודי ארץ ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839 נמנו בשכם 25 משפחות יהודיות (76 יהודים, כולם ספרדים[28]) במפקד של שנת 1866 נותרו בעיר רק 12 משפחות שהתפרנסו בדוחק. בסוף המאה ה-19 עם היווסד היישוב החדש בארץ ישראל נדלדלה הקהילה היהודית בשכם. לדברי יצחק בן צבי "רוע מזלה של שכם גרם לה, ששום מושבה יהודית חדשה לא הוקמה בקרבתה, וצאצאיהם של יהודי שכם לא ראו לעצמם עתיד בעיר". ב-1895 היו בעיר כ-120 נפשות, ב-1896 כ-50 נפשות וב-1908 בעת ביקורו של בן צבי במקום כבר לא גר בה אפילו יהודי אחד, ונותרו בה רק מעט מהמצבות בבית הקברות, אלו שלא נהרסו ונשדדו.[29]

מבנה העיר

שיעור הבנייה בשכם עולה משנה לשנה. לאורך שלוש תקופות הייתה התפתחות הבנייה רבה במיוחד:

  • 19381944: גידול בבנייה בגלל השפעות מלחמת העולם השנייה.
  • 19531961: בניית מחנות פליטים פלסטינים על ידי ססו"ת. מיקום מחנות הפליטים נקבע בשולי העיר בשנת 1948.
  • 19611967: בנייה רבה בשל זרימת כסף, תמיכה והשקעה מכווית ומארצות נפט נוספות. לפי האומדן של עיריית שכם, זרמו למעלה מ-500,000 דינר בחודש מארצות ערביות שונות בתקופה זו. חלק גדול מכספי התמיכה נחסך והושקע בבניית בתים. במהלך תקופה זו, גדל מספר הבתים ב-22%, כלומר נבנו למעלה מאלף בניינים חדשים ששימשו בתי עסק, בנייני ציבור, ובנייני מגורים.

כיום, הרחוב הראשי של העיר הוא רחוב סאלח א-דין, והמשכו, רחוב שוק אל-קדים הוא הציר המרכזי של העיר. החלק המרכזי של רחוב שוק אל-קדים ואל-נאסר שימש במאה העשרים כמרכז עסקים. הדרך הראשית לירושלים נמצאת בכניסה המזרחית של שכם, והיא חוצה את העיר ומתפצלת ליציאה לכביש המוביל לטולכרם, ולכביש לקלקיליה. המרכז המסחרי בנוי בצורת שווקים המצויים לאורך צירי התנועה העיקריים שבעיר. במערב העיר שכונת רפידיה, ובה ממוקמת אוניברסיטת א-נג'אח.

מבנה בתי שכם העתיקה הוא בעל גגות כיפה, משום שהבנייה באבן, שהייתה נהוגה בתקופתם חייבה זאת. בתחילת המאה ה-20 החלו לבנות גגות שטוחים וגגות רעפים. למרות זאת, בשנת 1918 היו רק בתים בודדים בשכם שלא היו בנויים בצורת כיפה. בעשרות השנים האחרונות של שליטתה של האימפריה העות'מאנית, החלה בניית מבנים בסגנון טורקי ואירופאי.

מהמבנים החשובים שבנו הטורקים בעת ההיא, הוא בית החולים, שעדיין קיים, בית ספר לנערים, תחנת רכבת טורקית ובית סוהר. בית הסוהר נבנה במקום הצר ביותר של עמק שכם, משיקולים ביטחוניים. הבניין משמש עד היום כבית סוהר.

אתרים בולטים

Kever Yosef2
קבר יוסף, 2014

ערים תאומות

Nablus panorama
שכם 2005 - העיר העתיקה, וחלקים מהעיר החדשה

לקריאה נוספת

  • יצחק מגן, פלאביה ניאפוליס: שכם בתקופה הרומית, ירושלים, 2005

קישורים חיצוניים

הישוב היהודי בשכם

הערות שוליים

  1. ^ אתר עיריית שכם
  2. ^ שכם לאור מכתבי אל עמארנה, מאת דפנה שלזינגר, באתר מכללת הרצוג
  3. ^ חלוצים בשכם, דואר היום, 2 ביולי 1926
  4. ^ אפרים תלמי, יישוב חדש יוקם ב"משולש הקטן", דבר, 14 בינואר 1966
  5. ^ יעקב ארז, קארנאוואל חקלאי בשכם: ציורי אמנות בצד סוסות אצילות, מעריב, 17 באוגוסט 1972
  6. ^ עמוס כרמל, שקעה - שני פרקים, דבר, 12 בנובמבר 1979
  7. ^ צה"ל במבצע נרחב בשכם, באתר גלובס, 25 בפברואר 2007
  8. ^ יחיאל היילפרין, סדר הדורות, ב' אלפים תקי"ד. כתב גא"י (="גלילות ארץ ישראל") נבלוס הוא שכם ובכפר אלבצנו רבא נקבר יוסף הצדיק וחומות יפים סביב קברו ועמוד אחד לצד ראשו ואחד לצד רגלו ונגד שכם הוא הר גריזים והר עיבל ובין הר עיבל הוא קבר יוסף...
  9. ^ ספר יהושע, פרק כ"א
  10. ^ ספר דברי הימים א', פרק ו'
  11. ^ ספר מלכים א', פרק ד'.
  12. ^ בדומה להגיית הביטוי בשפה האנגלית: new police - משטר חדש=שלטון חדש = עיר שלטונית חדשה.
  13. ^ איזק בנימין, "מושבות רומיות ביהודה - ייסודה של איליה קאפיטולינה", פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני (תשמ"א), עמ' 349.
  14. ^ על פי הכלל הלשוני: חילופי עיצורים באותיות בומ"פ (חילופי פ"א ובי"ת).
  15. ^ 15.0 15.1 Addison Southard, Special Consular Reports No. 83, Palestine, Washington, 1922, page 7
  16. ^ המו"ל, עוד הפעם בערי הגליל, חבצלת, 11 ביוני 1889
  17. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 125–126, 144, 297, 306.
  18. ^ ג'יימס פין, עתות סופה, עמ' 148-145.
  19. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 70.
  20. ^ מפת שכם, 1930, הוכנה ע"י מחלקת המדידות של ממשלת המנדט. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
  21. ^ דורותי בר אדון, " הסבון המובחר בכל העולם" - ביקור בבית החרושת בשכם, דואר היום, 15 באפריל 1936
  22. ^ ג. שרוני, "קצר" חשמלי בטול-כרם, מעריב, 5 ביוני 1970
  23. ^ עד אוקטובר 2000 שכנה בו ישיבת עוד יוסף חי, אך מאז אין בו נוכחות צבאית ישראלית באופן קבוע אלא רק הגעת שיירות מאובטחות מפעם לפעם.
  24. ^ דובר צה"ל: שכם כבר לא בירת הטרור של איו"ש.
  25. ^ שכם, חבצלת, 11 ביוני 1889
  26. ^ על פי יצחק בן צבי הקהילה היהודית בשכם התקיימה במשך כ-700 שנה.
  27. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 230, 296.
  28. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 199. עמ' 509, הערה 21; עמ' 573, הערה 15: ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי, מצא בשכם ב-1838 13-12 משפחות.
  29. ^ יואל רפל (עורך), תולדות ארץ ישראל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989, עמ' 512–513 ו-529-528.
אבימלך בן גדעון

אֲבִימֶלֶךְ בֶּן גִדְעוֹן היה מנהיג שמשל בישראל בתקופת השופטים. יש המונים אותו עם השופטים. הוא עלה למלוכה בשכם וסביבתה בתמיכת בעלי שכם - ראשי המשפחות הכנעניות החזקות בעיר, לאחר שטבח באחיו בני גדעון. ואולם, מלכותו הייתה בלתי יציבה וקצרת ימים - הוא נאלץ לדכא מרידות שפרצו כנגדו, ולבסוף נהרג במהלך מצור על מעוז המורדים בתבץ.

אבימלך היה אחד משבעים ואחד בניו של השופט גדעון בן יואש, ואמו, פילגש גדעון, הייתה כנענית משכם. אבימלך הציע את עצמו לבית אמו להיות שופט אחר מות אביו, בטענו שמוטב כי ימלוך עליהם אדם אחד ולא שבעים. תושבי שכם נאותו להצעה ונתנו לו 70 כסף מבית אלילם שישמש לשכירת רוצחים, ובלשון הכתוב "ריקים ופוחזים" על מנת שיהרגו את אחיו. את אבימלך ממליכים בני עירו באלון מוצב בקרבת שכם.כדי לבסס את שלטונו שחט אבימלך את 69 אחיו ליד אבן בעפרה אך אח אחד בשם יותם ניצל. יותם עלה להר גריזים ונשא את משל יותם, המתאר עצים שביקשו להמליך עליהם מלך, ולבסוף המליכו את האטד, שלא היו לו פירות אלא קוצים. מטרתו של יותם הייתה להתריע בפני בעלי שכם על המהלך השגוי בהמלכת אבימלך.

לאחר מכן החלו מרידות נגד אבימלך בתוך שכם בתואנה שהוא זר אשר הגיע מחוץ לעיר ובשל כך אינו ראוי למלוך עליה. בהתקוממות שבוצעה ניצח אבימלך את געל בן עבד מנהיג המורדים, בעזרתו של זבול- שר העיר שדיווח לאבימלך על המרד,יעץ לו ואף משך זמן עבורו שראה שגעל מזהה אנשים על ראש ההר.

בסוף דיכוי המרד בשכם, אבימלך שרף את מגדל שכם ובו 1000 איש ואישה וזרע את העיר שכם במלח.

אך כאשר פנה להילחם נגד המורדים בתבץ (יש המזהים עם טובאס כיום), נהרג: כאשר קרב אל המגדל על מנת לשרפו, השליכה עליו אשה פלח רכב וניתצה את גולגלתו. נערו קטל אותו בחרב לפי פקודתו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ". למרות זאת, בדורות הבאים נזכר אבימלך כמי שהומת בידי אישה, כדברי יואב בן צרויה: "מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ".במבט היסטורי, ניתן לראות בסיפור אבימלך ניסיון שנכשל לכונן מלוכה הממזגת אלמנטים כנעניים וישראליים בתקופת השופטים. ניסיון המלוכה הבא, שהצליח, היה רק בימי שאול המלך אלא שאז בקשת המלוכה באה מקרב עם ישראל ואושרה על ידי הנביא.

אלון מורה

אֵלוֹן מוֹרֶה היא התנחלות בשומרון, הסמוכה לעיר שכם וצופה אל תל בלטה, אשר הוצע לזהותו עם שכם המקראית.

הקמת אלון מורה, מהוותיקות בהתנחלויות, לוותה במאבק ממושך של מייסדיה במשך כשבע שנים, עד לקבלת אישור מממשלת ישראל להקמת היישוב. במהלך שנים אלו התגבשה תנועת גוש אמונים, שריכזה את הפעילות האזרחית ליישוב יהודים בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.

באב א-זהרה

באב א-זהרה (בערבית: باب الساهرة, תעתיק מדויק באב אלסאהרה) היא שכונה ערבית במזרח ירושלים, מצפון לעיר העתיקה, השוכנת בין שער שכם ושער הפרחים מדרום, למושבה האמריקאית ושייח ג'ראח בצפון. ובין דרך בר לב ושכונת מאה שערים במערב, לשכונת ואדי אל-ג'וז במזרח. שער הפרחים, הקרוי בערבית באב א-זהרה, העניק לשכונה את שמה.

השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 לאורך הדרך לשכם ובקרבת גן הקבר. השכונה הייתה אחת השכונות הערביות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. בתקופת המנדט הבריטי, וביתר שאת לאחר חלוקת ירושלים בשנת 1948, הפכה השכונה למרכז העסקי והמסחרי במזרח ירושלים.

רחובותיה הראשיים של השכונה, דרך שכם ורחוב צלאח א-דין, הם עורקי המסחר של הקהילה הערבית בירושלים, בהם שוכנים סניפי הבנקים המרכזיים ומסעדות, והם למעשה המשכו הצפוני של שוק העיר העתיקה בירושלים. במזרח השכונה, שוכן מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה שנחנך ב-1937. בצפון השכונה, לאורך רחוב צלאח א-דין, שוכנים בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים ולשכת היועץ המשפטי לממשלה. ברחוב אבו עובידה בשכונה ניצב האוריינט האוס. ברחוב נוזהה ממוקם תיאטרון אל-חכוואתי.

בתי ניסן ב"ק

בתי ניסן ב"ק היו ארבע שכונות יהודיות ששכנו סמוך לשער שכם בירושלים מסוף המאה ה-19 עד מאורעות תרפ"ט ב-1929. השכונה "קריה נאמנה" הוקמה על ידי ראשוני העולים מגאורגיה שעלו לארץ בעת החדשה בשנת 1863. הם התיישבו בעיר העתיקה בירושלים, והקימו בשנת 1876 שכונה מחוץ לחומות - קריה נאמנה.

דינה

דִינָה היא בת יעקב ולאה שנולדה לאחר ששת בני לאה. עיקר סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ד. פרשנים וחוקרים שכתבו על הפרק, הכתירו אותו לעיתים בכותרת "פרשת דינה" ולפעמים "אונס דינה".

הר כביר

הר כביר (בערבית הר בילאל) הוא גוש הררי גדול המתנשא מצפון מזרח לשכם ומעל (מדרום) לבקעה הגדולה שיוצר נחל תרצה. בפסגה הצפון-מערבית, בגובה 792 מטר מעל פני הים, נמצאת תצפית נוף רחבה המשקיפה אל הר חרמון בצפון, הר הגלבוע במזרח והרי גלעד. מסביב להר כביר נצפים הרי השומרון; בדרום - מקרוב הרי עיבל וגריזים ובאופק הרי בנימין. בפסגה 792 ניתן לצפות בשלושה ימים: ים המלח, ים כנרת והים התיכון. ההר מכונה גם הר אברהם, על פי המסורת בבוא אברהם אל שכם ואלון מורה קיבל את ההבטחה על ארץ ישראל: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת..." (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים ו'-ז')

לאורך הרכס עוברת דרך נופית לאורך כארבעה קילומטר, בתוך שטח המוכרז שמורת טבע - שמורת הר כביר.

בשיפולים הדרומיים של ההר נמצא היישוב אלון מורה- מראשוני היישובים היהודיים בשומרון. מזרחית יותר נמצאת חוות סקאלי, המכונה גם "גבעה 792", בהתאם לגובה מעל פני הים של הפיסגה מעליו.

על פסגתו המערבית של ההר מצוי "קבר שיח' בילאל אבן רבאח", 767 מטר מעל פני הים. בפסגה שלושה מצפורים המהווים אתר הנצחה לתא"ל יוסף לונץ, מושל שכם לשעבר.

קיימת סברה כי הר כביר הוא הר גריזים המקראי.

בשיפולים הצפוניים של ההר נמצא והוגדר בשנת 1942 על ידי טוביה קושניר, מחללי מחלקת הל"ה, הפרח אירוס השומרון.

הר עיבל

הר עיבל (ערבית: جبل عيبال. נקרא גם جبل إسلامية - ג'בל אסלאמיה, או جبل الشمالي - ג'בל א-שמאלי - ההר הצפוני. בעברית מכונה גם 'הר הקללה' או 'הר הברית') הוא שמו של גוש הררי גדול מצפון לעיר שכם בגובה 940 מטר מעל פני הים. הר זה הוא הגבוה בהרי מרכז וצפון השומרון. מההר יש שליטה מלאה על העיר שכם. על פסגת ההר מתקן צבאי. גם בתקופת המנדט הבריטי היה מתקן צבאי דומה על ההר. פסגת ההר היא בשליטה ישראלית מלאה אך הדרך אליו עוברת באזור בו יש לישראל רק שליטה צבאית (אזור B). הדרך להר יוצאת מההתנחלות שבי שומרון ועוברת בשיפולי העיר שכם. אתר מזבח הר עיבל נמצא ליד שטח שבשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית (אזור A). עם זאת מתקיימים בהר ובאתר הארכאולוגי ביקורים, המתואמים עם כוחות הביטחון. באוקטובר 2014 נחנך שביל מסומן "סובב הר עיבל".

השומרון

חבל השומרון (ערבית: السامرة, תעתיק: א-סאמרה) הוא אזור גאוגרפי היסטורי במרכז ארץ ישראל, אשר מהווה חלק משדרת ההר המערבית. האזור נקרא על שם העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל בימי אחאב.

חבל השומרון מורכב מהר אפרים והרי בנימין, ושטחו מתחלק לנחלות השבטים בנימין, אפרים ומנשה. בצפון הוא גובל בעמק יזרעאל, במזרח בבקעת הירדן, בדרום ביהודה ובמערב בשרון. רוב השטח הררי והפסגות הגבוהות שבו הן הר בעל חצור, הר עיבל והר גריזים.

רוב האזור הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית ובו גם יישובים יהודיים בשליטת מדינת ישראל במשטר המנהל האזרחי. חבל השומרון הוא גם שמו של המחוז בממשל הצבאי, ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו.

יעקב

יַעֲקֹב, המכונה במסורת היהודית יַעֲקֹב אָבִינוּ, ונקרא גם יִשְׂרָאֵל, הוא דמות מקראית. יעקב הוא השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה ונכד לאברהם ושרה. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל.

ע"פ המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח, ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה בגיל 147.

תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כ"ה-נ'.

חלק ממדרשי חז"ל מתייחסים ליעקב ועשו כאל אבות-טיפוס של לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי. לפרשנות זו בסיס מייד עם הופעתם - כאשר התקשתה רבקה בהריונה, נאמר: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית, כ"ה, כ"ב-כ"ג). משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרט, אלא כייצוג למשהו אחר.

כתף

באנטומיה, כתף היא החיבור בין הגפה העליונה לגו. בעוד שבשימוש יום-יומי, נהוג לקרוא לאחד ממפרקי הכתף בשם כתף, נכון יותר להתייחס למערכת שלמה יותר הקרויה חגורת הכתף. לחגורת הכתף אפשרויות תנועה רבות ומורכבות, המהוות את הבסיס התנועתי ליכולת המפותחת של הגפה העליונה, לחוש ולתמרן אובייקטים במרחב.

מבצע חומת מגן

מִבְצָע חוֹמַת מָגֵן (29 במרץ 2002 - 10 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף של צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, שהתרחש בעקבות הפיגוע במלון פארק בנתניה, בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים. מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. בפועל, הצליח צה"ל להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו מיגר את הטרור באופן משמעותי, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית ביו"ש. המבצע היה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור, כמו גם מספר האבדות בישראל.

מבצע זה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמסגרתו הופעלו 5 אוגדות במקביל, וגויסו 20,000 חיילי מילואים. במהלך המבצע השתלט צה"ל על כל העיירות והערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (למעט אזור חברון), אך פעילות מקבילה לא הופעלה ברצועת עזה.

השם "חומת מגן" נבחר על ידי אלוף-משנה גל הירש, מתכנן המבצע, על פי מילות פזמון השיר "בין גבולות", של המשורר חיים חפר.

מעשה שכם ודינה

מעשה שכם ודינה הוא מאורע מקראי שאירע בעיר שכם בסמוך לחזרת יעקב לארץ כנען לאחר עשרים שנה בהן שהה אצל חותנו לבן הארמי גם כדי לברוח מפני עשו על לקיחת הברכות, וגם כדי למצוא אשה מבנות לבן. בעת שובו ארצה, רכש יעקב חלקת אדמה מזרחית לעיר שלם (לימים שכם) והתיישב בה לזמן מה. באחד הימים יצאה דינה, ביתו מלאה, להכיר את בנות האזור. כאשר ראה אותה שכם בן חמור החוי נשיא האזור, תפסה ואנס אותה. לאחר מכן חשקה נפשו לשאת אותה לאשה, והוא דיבר על ליבה לשכנעה לכך כדי שאביה יסכים לדבר. במקביל ביקש שכם מאביו לבוא עמו לבקש את ידה של דינה מאת אביה יעקב (כמקובל באותה תקופה). השמועה אודות האונס הגיעה אל אחי דינה, והם מיהרו לשוב הביתה מהמרעה כדי לטכס עצה כיצד להוקיע את שכם על מעשה הנבלה שעשה, ואת אנשי עירו על שותפותם-בשתיקה בפשע.

שכם פנה אל משפחת יעקב בבקשה לשאת את דינה לאשה תוך נכונות לשלם מוהר בתולות ככל אשר יושת עליו. וכאמצעי שכנוע הציע להם לכרות ברית עם אנשי עירם הכוללת מסחר משותף ונישואין משותפים שיביאו לשגשוג שני הצדדים. בשלב זה נטלו אחי דינה את ניהול המשא ומתן לידיהם, מתוך כוונה להכשיר על ידי כך את הקרקע למעשה ההוקעה שתכננו על פשעו של שכם, והודיעו לו שרק אם ימולו כל אנשי העיר את ערלתם, תוכל משפחת יעקב לבוא בברית נישואין עימם. שכם ואביו שכנעו את אנשי העיר, והם מלו עצמם. ביום השלישי למילה, בעת שכאב המילה הגיע אל שיאו, באו שמעון ולוי, אחי דינה מאב ומאם, אל העיר, והחלו להרוג בחרבותיהם כל זכר בעיר. את הנשים והילדים לקחו בשבי, ואת שלל העיר לקחו עימם. כאשר נודע הדבר ליעקב נזף בהם על שבמעשה זה הם מסכנים את משפחתו הנתונה כעת לאיום מצד ערי האזור שמחמת חשש למעשה דומה כלפיהם עלולים להתאגד יחד כדי להכות את משפחת יעקב ולהכריתה. שמעון ולוי טענו מנגד, שלא ניתן לעבור בשתיקה על מעשה שכם המכתים את המשפחה בכתם של חרפה כאשר נוהגים באחותם כבזונה. בפועל, כאשר צווה ה' את יעקב לעקור לבית אל כדי לקיים את הנדר שנדר לו, הפיל ה' פחד על עמי האזור מפני אחי דינה, והם נמנעו מלנסות לפגוע בהם.

נחל אלכסנדר

נַחַל אֲלֶכְּסַנְדֶּר (בעבר Nahr Iskanderuneh) הוא נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק משפלת החוף. אורך הנחל כ-32 ק"מ. חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז.

הנחל מקבל מים מנחל שכם, נחל תאנים, נחל אומץ, נחל בחן ונחל אביחיל. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, מכיוון שהמבנה הסלעי גורם לחילחול רב. בנחל נמצאת אוכלוסייה חשובה של צב רך. על הנחל הוקם גשר הצבים, המושך מטיילים רבים הבאים לצפות באוכלוסיית הצבים.

סמוך לגדה הצפונית של נחל אלכסנדר, בחלקו העליון (המזרחי) מצוי האתר הארכאולוגי "שייח מושארף".

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

פרשת וישלח

פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח היא הפרשה השמינית של ספר בראשית, המתחילה בפרק ל"ב, פסוק ד' ומסתיימת בפרק ל"ו, פסוק מ"ג. בפרשה זו מתאחד יעקב עם אחיו עשו, ומתוארות משפחותיהם של שני האחים. שם הפרשה לקוח מהפסוק הראשון: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (פרק ל"ב, פסוק ד').

הפרשה משתרעת על תקופה של 23 שנה: ממועד המפגש בין יעקב לבין עשו, בעת שובו של יעקב מחרן לשנת מות יצחק. לפי רש"י, מכירתו של יוסף, שמופיעה בפרשה הבאה, פרשת וישב, התרחשה 12 שנים לפני מותו של יצחק המוזכר בפרשה, (ל"ה, כ"ט) ומכאן יוצא כי יש חפיפה של 12 שנה בין הפרשות, היינו, בין מכירת יוסף למות יצחק.

בפרשת וישלח יש 154 פסוקים (קליט"ה סימן), 1976 מילים, ו-7458 אותיות.

קבר יוסף

קבר יוסף (ערבית: قبر يوسف, תעתיק: קבְּר יוּסף) הוא מבנה בפאתיה הדרום-מזרחיים של שכם ובמרכזו חדר קבורה.

בספרות הנוסעים מאז שלהי העת העתיקה זוהה המקום כקברו של יוסף בן יעקב.

לאתר הקבר חשיבות כשל קברי צדיקים בעיני יהודים, וכן בעבר אצל המוסלמים והנוצרים. על מקוריות האתר וזיהויו יצאו עוררין, אך לפי החוקר יואל אליצור למעט השומרונים, אשר להם יש מסורת על מקום אחר בשכם המזוהה עם קבר יוסף, ישנן עדויות לאורך יותר מאלף שנה על זיהוי המקום בידי בני הדתות השונות כקבר יוסף.

שומרונים

שומרונים (בעברית שומרונית: ࠔࠠࠌࠝࠓࠩࠉࠌ - שָׁמֶרִים, "שומרי התורה") הם עם וקבוצה אתנית-דתית ייחודית הטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל. מרבית השומרונים חיים כיום בהר גריזים ליד שכם ובעיר חולון. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, ואורח חייהם מתבסס על נוסח ייחודי של התורה (הכתוב בכתב שומרוני, שהוא שונה מעט מן הכתב העברי הקדום, ובנוסף גם מכיל שינויים עלילתיים קלים). במהלך ההיסטוריה נתגלעו מחלוקות בעלות אופי דתי בין השומרונים לבין היהודים. לאורך ההיסטוריה חוו השומרונים פרעות ומעשי טבח, בעיקר על ידי הביזנטים והצלבנים. מתוך כלל השומרונים, שאוכלוסייתם מנתה מעל למיליון נפש בימיו של מנהיגם הנערץ, בבא רבה, במאה ה-4, שרדו בתחילת המאה ה-20 כ-150 נפש בלבד.השומרונים מהווים כ-0.01% מאוכלוסיית ישראל.

שכונת הגורג'ים

שכונת הגורג'ים או אשל אברהם הייתה שכונה בירושלים ליד שער שכם שנוסדה על ידי יהודים גאורגים שנקראו בפי העות'מאנים בטורקית עות'מאנית, גוּרג'ים.

עם הקמתה נקראה השכונה בשם אשל-אברהם, אולם שם זה לא נקלט וקראו לה בשם תושביה שכונת הגורג'ים או שכונת בתי גורג'ים או בשם בתי ניסן ב"ק, כשם השכונה הסמוכה.

השכונה נוסדה בשנת 1892/1893 על ידי עולים מעליית הגורג'ים, שהחלה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. העולים היו ברובם משפחות אמידות, בני ערים, שעסקו דורות בעיקר בסחר התבואה, היין והתבלין. ההתיישבות בירושלים הייתה יעדם הראשון של העולים. העולים התיישבו בכל רחבי העיר, בנו בתי כנסת ליהודי גאורגיה וקיימו חיי קהילה. משה מונטיפיורי אף מזכיר, בשנת 1855, כי בין 19 הכוללים בירושלים נמנה גם כולל גורג'יסטן.

הקרקע שעליה הוקמה השכונה כמו גם שכונת הקווקזים, "בית שמואל", ושכונת "עיר הצדק" ליהודי סוריה ועיראק, היה של ניסן בן ישראל שהקים את השכונה השמינית מחוץ לחומות, שכונת "קריה נאמנה". השכונה כללה כ-100 בתים. הם הקימו מסגרת ארגונית נפרדת בסמכותו של החכם באשי, והקימו בית כנסת, ישיבה, תלמוד תורה, בית עלמין.

מאורעות תרפ"ט החלו ביום שישי 23 באוגוסט 1929 עם סיום דרשת יום השישי בהר הבית, כשהמון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם והסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער - שכונת הגורג'ים וקריה נאמנה. שבעה יהודים נהרגו בשכונות אלה, ביניהן חנה סלנשווילי שנהרגה בעודה מחזיקה את בנה שמואל, שנפצע קשה. בתי השכונה ובית הכנסת של השכונה נהרסו ונשרפו. לאחר מאורעות אלה נמלטו דיירי השכונה אל רבעים אחרים של העיר או עזבו את ירושלים. בשנים האחרונות חודשה ההתיישבות היהודית באזור שער שכם.

שער שכם

שער שכם (בערבית: باب العامود, תעתיק: "באב אל-עמוד") נחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאן סולימאן המפואר בשנת 1538.

השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער.

בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.