שירת האזינו

שירת האזינו היא קטע שירי המופיע בספר דברים, פרשת האזינו, פרק ל"ב. תוכן השיר עוסק בסקירת ההיסטוריה של עם ישראל, מאז צאתם ממצרים, כניסתם לארץ, הגלות, ועד הגאולה העתידה.

Haazinu
קטע משירת האזינו בספר תורה בצורת אריח על גבי אריח

בתורה

השירה נאמרה לבני ישראל באמצעות משה רבנו לפני מותו (ומכאן שמה הלועזי: "Song of Moses", מילולית: שירו של משה). ה' ציווה את משה לקרוא את השירה לעם כדי שתהיה עדות ואזהרה על העתיד לבוא עליהם כאשר יחטאו, שלא יחשבו בזמן הגלות שאין ה' בקרבם:

"וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה... וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ; כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי"

תוכן

השירה פותחת בפנייתו של משה אל השמים ואל הארץ, "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" שהם קיימים כל ימי העולם[1], שיהיו עדים לברית בין הקדוש ברוך הוא לבין עם ישראל.

בהמשך, מוכיח ה' את עם ישראל על שלא השכילו להעמיק בהבנת הטובות שעשה עימם, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ, ובגדו בו לעבוד אלהים אחרים. הפסוק מתאר את כל חסדי ה' עם ישראל, ואת מעשי ישראל שעשו אחר כך בארץ להמרות את פיו.

כתוצאה ממעשים אלו, ה' מסתיר את פניו מישראל והעמים מכים בהם. אך מפני שהגויים מייחסים את ניצחונם לעצמם, ואינם מבינים כי מה' הייתה זאת להעניש את ישראל, לכן ה' ישיב את השראת השכינה לישראל, וינקום בעמים שהרעו לעם ישראל. בנימת נחמה זאת מסתיימת השירה - "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

מנהגים

השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה "אריח על גבי אריח", כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף (זאת לעומת שירת הים הכתובה "אריח על גבי לבֵנה").

מנהג ישראל לכתוב את השירה בשבעים שורות, אולם לדעת הרמב"ם[2] יש לכותבה בששים ושבע שורות.

על פי מסורת בחסידות חב"ד מהמהר"ל, צריך כל יהודי להיות בקי בשירת האזינו בעל פה[3]. כמשתמע מלשון הפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים, ל"א, י"ט).

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ ועוד, שכשישמעו לדברי ה' - יתנו השמים טל והארץ תתן פירות, וכשלא ישמעו -יפסיקו מלתת טובם. כן פירשו חז"ל בספרי על ספר דברים (פרשת האזינו, פסקה שו).
  2. ^ הלכות ספר תורה ח,ד בכתבי היד והנוסחאות הקדומות, אולם בספרי הרמב"ם הנדפסים כנראה שינו וכתבו שבעים שורות
  3. ^ יעקב שפיגל, קריאת האזינו - מנהג לא נודע שהתחדש, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, האזינו תשס"ד
אל רחום שמך

אֵל רַחוּם שְׁמָךְ הוא פיוט שנאמר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות. יהודי ספרד נוהגים לומר פיוט זה בעשרת ימי תשובה, ויהודי אשכנז נוהגים לאומרו בנוסח שונה מעט בסופה של כל מערכת סליחות (כמו בצומות או בכל יום מימים נוראים). הפיוט חובר על ידי מחבר לא ידוע.

הפיוט מושר לאחר הפיוט 'אדון הסליחות' בסליחות של כל עדות המזרח, ובאופן מקוצר גם בסוף הסליחות של האשכנזים.

אלוהים (יהדות)

על פי היהדות, אלוהים הוא האלוהים היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות ולעם ישראל נתן את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלהים" היא אחת משבעת שמותיו המקודשים של אל יחיד זה, אך משמשת גם במשמעויות אחרות. בשל קדושתה, נוהגים דתיים ואחרים לומר אלוקים בהקשרים מסוימים.

אריח על גבי לבנה

אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה (שם מלא: אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח) הוא השם שמופיע בחז"ל לצורת הכתיבה שבה נכתבות חלק מהשירות בתנ"ך.

ארץ ישראל (יהדות)

ביהדות, ארץ ישראל היא מקומו של עם ישראל, ובעלת משמעות רוחנית מלבד ערכה הגאוגרפי. לפי אמונה זו, ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, או קרקע פיזית גרידא, אלא היא חלק עצמותי מהקשר - תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

על-פי המסורת היהודית הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל, הבטחה שחזרה ונשנתה אצל אבות האומה, ובמקומות רבים בתנ"ך. לאורך השנים ועל אף הגלות, נשמר הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל.

ביקורת נוסח המקרא

ביקורת נוסח המקרא (מכונה לעיתים הביקורת הנמוכה, כדי להבדילה מביקורת המקרא הספרותית - הביקורת הגבוהה) היא מדע עזר בחקר המקרא ופרשנותו המתחקה אחר התהוות נוסח המקרא, העתקתו ומסירתו וכן אחר התהליכים שהולידו גרסאות וטקסטים של המקרא במשך הדורות.

ספרות המקרא על שלושת חלקיה (תורה, נביאים וכתובים) היא יחידה בעולם בכל הנוגע לתולדות הנוסח שלה ולאופני מסירתו. נוסח המקרא, בשונה מנוסחיה של כל יצירה ספרותית אחרת - מוקדמת או מאוחרת, נמסר במקורות רבים, בשפות שונות ומשתקף לפנינו בעדי נוסח רבים - פפירוסים, מגילות קלף, קטעי גניזה מקהיר, כתבי יד מימי הביניים ומהדורות דפוס מודרניות.

ביקורת נוסח המקרא שואפת להציג את כל חילופי הגרסאות העולים מן הממצאים, להעריכם, ועל ידי כך לשחזר מרכיבים מתוך צורתו המקורית של נוסח המקרא, אם היה כזה - שאלה השנויה במחלוקת בין החוקרים. בנוסף שואפת ביקורת הנוסח לברר את אופן היווצרות הנוסחים השונים ואת התנאים החיצוניים של העתקת ספרי המקרא. לעבודתה נזקקת ביקורת הנוסח לתחומים מדעיים אחרים ובראשם פילולוגיה, פלאוגרפיה וארכאולוגיה.

ווי העמודים

וָוֵי העמודים הוא מנהג בכתיבת ספר תורה, שעל פיו מתחילים כל העמודים בספר התורה באות ו"ו, למעט חמישה עמודים, שמתחילים באותיות 'בי"ה שמ"ו'. מנהג זה הוזכר לראשונה בהגהות מימוניות, שהביא שיש שנהגו כן, אך כתב להסתייג מהמנהג.

שם המנהג עצמו לקוח מהפסוק "וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף" (שמות, ל"ח, י'), המתאר ווים אשר היו בראש עמודי העץ אשר במשכן. מנהג זה הוא רשות, מלבד עמוד אחד החייב להתחיל דווקא בו"ו: "ואעידה בם" (דברים, ל"א, כ"ח).

כתר ארם צובא

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך שנכתב בטבריה, על פי כל כללי המסורה הטברנית, בשנת 930 בקירוב. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים, זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו.

הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

ב־9 בפברואר 2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי.

מצוות כתיבת ספר תורה

מצוות כתיבת ספר תורה היא מצוות עשה מהתורה המחייבת כל אדם מישראל לכתוב לו ספר תורה. מצווה זו היא המצווה האחרונה במניין תרי"ג מצוות.

פרשת האזינו

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"ב, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק נ"ב.

את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים - היא שבת שובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות.

פרשת וילך

פָּרָשַׁת וַיֵּלֶךְ היא פרשת השבוע התשיעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"א, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק ל'. פרשת וילך היא הקצרה שבפרשות השבוע, ויש בה שלושים פסוקים בלבד.

בשנים שבהן אין שבת בין יום הכיפורים לסוכות, קוראים את פרשת וילך ביחד עם פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה. בשאר השנים קוראים אותה בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היא שבת שובה.

שירה עברית

שירה עברית נכתבה עוד מימי המקרא וממשיכה להיכתב עד ימינו. לאורך הדורות התעצב והשתכלל סגנון השירה, והמשוררים בני התקופות המאוחרות כללו בשירתם התייחסות לשירי התקופות שקדמו להם.

שירת הים

שִירַת הַיָּם היא אחת משלוש השירות שבתורה (האחרות הן שירת הבאר, ושירת האזינו). על פי המסופר בתורה, השירה נאמרה לאחר שים סוף נבקע לשניים, בני ישראל עברו בו והמצרים טבעו בו. שירת הים כתובה בספר התורה בצורה מיוחדת של שירה.

השירה נאמרת מדי יום בתפילת שחרית בסופם של פסוקי דזמרא. היא גם נקראת בציבור פעמיים בשנה: בשבת פרשת בשלח, החלה בסמוך לט"ו בשבט, ובשביעי של פסח. בקרב עדות שונות יש מנהגים של אמירת השירה בליל שביעי של פסח, ברוב עם.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

תחיית המתים

תחיית המתים הוא מושג הקיים בדתות ובאמונות שונות, ומבטא אמונה בכך שבעתיד יקומו בני האדם המתים לתחייה.

ביהדות, האמונה בתחיית המתים היא אחת מי"ג עיקרי האמונה והיא מרכיב חשוב בתורת הגמול שלה.

תיבת מרקה

תיבת מרקֶה (או מימר מרקה) הוא שמו של קובץ דרשות וביאורים על התורה השומרונית שנתחבר במאה הרביעית לספירה בידי החכם השומרוני מרקה בן עמרם בן סרד, בן זמנו של בבא רבה. הקובץ, הכתוב ברובו בארמית שומרונית ובחלקו בעברית שומרונית, מורכב למעשה משישה חיבורים שונים, שחוברו בידי מעתיקים מאוחרים לאוסף אחד. סימוכין לדעה זו ניתן למצוא בשם שניתן לו בידי המעתיקים המאוחרים: "תיבת מרקה", דבר המצביע כי מקור האוסף הוא ב'תיבה' (ארגז, למעשה) שהכילה את מבחר כתביו של מרקה שנמצאה בדמשק.

חשיבותו של הספר בדת השומרונית גדולה ביותר, ומייחסים לה מקום של כבוד מיד לאחר כתבי הקודש של התורה והתרגום השומרוני־הארמי. בחיבור מובאים רבים מעמודי התווך של הדת השומרונית. ההערצה לספר ומחברו באה לידי ביטוי באמרה שנמצאה בגיליון אחד מכתבי היד "משה נביא רחותה ומרקה נביא פנותה" (משה נביא תקופת הרצון ומרקה נביא תקופת הסתר הפנים) ומעמידה אותו בשורה אחת עם משה.

תמהנו מרעות

תָּמַהְנוּ מֵרָעוֹת הוא פיוט שנאמר בקהילות רבות כחלק מאמירת הסליחות, בדרך כלל, בנעימת תחנון ושברון לב. יהודי ספרד נוהגים לומר פיוט זה בסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. הפיוט חובר על ידי מחבר לא ידוע. הפיוט התחבר כנראה במאות הראשונות שלאחר חורבן הבית.

פיוט זה הוא השני מתוך שלושה פיוטים קדומים (אנשי אמונה אבדו, תמהנו מרעות, אל תעש עמנו כלה), שלאחר כל אחד מהם נאמרות י"ג מידות (אל מלך יושב על כיסא רחמים...).

תפילין

תפילין הן תשמיש קדושה יהודי העשוי מעור ומכיל קלף עליו רשומות ארבע פרשיות מהתורה, ומשמש לקיומה של מצוות הנחת תפילין. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג, ונשים פטורות מהמצווה. מצוות הנחת תפילין חלה בעיקרה במשך כל היום, אך כיום נהוג להניחן רק במהלך תפילת שחרית, ולעיתים בתפילת מנחה בימי צום.

התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש". ההלכה קובעת שהמניח תפילין צריך להקפיד באופן מיוחד שלא לפגוע בקדושתן כל עוד הן מונחות עליו. הקפדה זאת הביאה לנוהג לפיו מתחילים להניח תפילין רק סמוך לגיל בר המצווה, בניגוד למצוות אחרות, להן מחנכים ילדים מגיל צעיר. בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים של טקס בר המצווה.

תרגום אונקלוס

תרגום אונקלוס הוא תרגום ארמי יהודי לחמשת חומשי התורה. מחברו, זמנו ומוצאו אינם ידועים, אולם משערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השלישית לספירה.

תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו ביום זה גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף לגלות בת כאלפיים שנה.

בניגוד לכל שאר התעניות מדרבנן, תענית זו נמשכת מערב עד ערב (ולא מבוקר עד ערב) וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום כיפור. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית מפניה לי' באב.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.