שירה עברית

שירה עברית נכתבה עוד מימי המקרא וממשיכה להיכתב עד ימינו. לאורך הדורות התעצב והשתכלל סגנון השירה, והמשוררים בני התקופות המאוחרות כללו בשירתם התייחסות לשירי התקופות שקדמו להם.

השירה בתנ"ך ובימי חז"ל

ראשיתה של השירה העברית כבר בתנ"ך, שבו מופיעות שירות המשולבות בפרוזה, כגון שירת הים בספר שמות ושירת דבורה בספר שופטים, והן ספרים המכילים דברי שירה בלבד, בראש ובראשונה מזמורי ספר תהלים. שירי המקרא עדיין אינם מכילים חריזה או מקצב מפותח, מצויה בהם מאוד התקבולת לסוגיה, ורק במיעוטם קיים אקרוסטיכון אלפביתי או כיאסמוס. חלק מספרי הנבואה כתובים בפרוזה הקרובה לשירה. כדוגמה לשיר מקראי אפשר להביא את פתיחת שירת האזינו:

הַאֲזִינוּ הַשָמַיִם וַאֲדַבֵּרָה / וְתִשְמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי / תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא / וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.
כִּי שֵם ה' אֶקְרָא / הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.

דברים ל"ב, א-ג

ישנה הנחה מחקרית כי השירות בתורה ואף חלק מהשירות בנביאים עתיקות יותר מחלקי הפרוזה (שירת הים נחשבת כאחד הטקסטים העתיקים במקרא). כמו כן, ישנה השערה כי במקור כל התורה הייתה בצורת שירה ובשלב מאוחר יותר "תורגמה" לפרוזה.[דרוש מקור]

בחיבורים העיקריים של תקופת חז"ל, המשנה, התלמוד והמדרשים, כמעט לא מצויים קטעי שירה, אך ישנם כמה קטעי שירה קצרים וחידתיים. המשל השירי הבא מופיע בתלמוד הבבלי, במסכת מועד קטן דף כ"ה ע"ב:

אם בארזים נפלה שלהבת / מה יעשו איזובי קיר?
לויתן בחכה הועלה / מה יעשו דגי רקק?
בנחל שוטף נפלה חכה / מה יעשו מי גבים?

ואולם בתקופת חז"ל החלו ניצניו של השלב הבא בשירה העברית, הפיוט, שהלך והתפתח בימי הביניים.

שירת ימי הביניים

ראשית השירה בימי הביניים היא בפיוטים שנוצרו בשירה הארץ-ישראלית. תחילה ביצירתם של הפייטנים הקדומים האנונימיים במאות השלישית והרביעית, אחר כך ביצירת הפייטנים יוסי בן יוסי ויניי, ובעיקר בפיוטיו של אלעזר הקליר בן המאה השישית או תחילת המאה השביעית, שנחשב גדול פייטני ארץ ישראל. בתקופה זו כבר השתכללו קישוטי השיר ונוספו חריזה, מקצב מילים, כינויים ושעשועי לשון וגם האקרוסטיכונים החלו להשתכלל. מבין שיריו של הקליר מפורסם הפיוט לפורים "אץ קוצץ", שזו תחילתו:

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ
בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ
לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ
כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ

מארץ ישראל עברו הפיוטים ליהדות בבל, שם התבלט במיוחד רס"ג בפיוטיו, ואחר כך עברו לאירופה. פיוטים רבים נכתבו אצל יהודי איטליה, צרפת ואשכנז, ואולם בעיקר ידועה השירה שנתחברה בתור הזהב של יהדות ספרד, במקביל לשירה הערבית בת התקופה. שירת ימי הביניים של יהדות ספרד פרצה גם אל שירת החולין, ונתחברו בה גם שירי יין ושירי תענוגות. גם סגנון השירה התפתח מאוד, והתחדש המשקל ההברתי. בין משוררי ספרד ידועים שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי ועוד.

אחרי תום תקופת השירה הספרדית דעכה השירה העברית, והצטמצמה בעיקר לשירי קודש שלא חידשו הרבה בתחום התוכן והסגנון. שירים ופזמונים נכתבו בתקופה זו אצל יהדות איטליה, למשל בידי עמנואל הרומי, ובחוג מקובלי צפת כרבי ישראל נג'ארה, רבי אלעזר אזכרי ורבי שלמה אלקבץ.

פיוטו של ר' שלמה אלקבץ -לכה דודי- התווסף לכל נוסחי התפילה היהודית כחלק מקבלת שבת:

"לכה דודי/לקראת כלה/פני שבת/נקבלה
שמור וזכור בדיבור אחד,
השמיענו אל המיוחד,
ה' אחד ושמו אחד,
לשם ולתפארת ולתהילה."

שירה עברית מודרנית

את השירה העברית המודרנית פתח ר' משה חיים לוצאטו והיא השתכללה עם פעולתם של אנשי תנועת ההשכלה, שראו בשירה את הז'אנר האיכותי ביותר לכתיבה עברית. משורר ההשכלה הראשון, שהשפיע רבות על הבאים אחריו, היה נפתלי הרץ וייזל, בסוף המאה ה-18, ואחריו באו שלום הכהן, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל, יהודה לייב גורדון ואחרים. השירה המשכילית שאבה רבות מן השירה האירופית בת הזמן וגם מתקופות השירה שקדמו לה, ובעיקר תקופת המקרא, אך מצד תוכנה לא הצליחה לפרוץ לעולמות חדשים. היא הייתה שירה דידקטית בעיקרה ועסקה בהגות ובעולם הכלל והציבור, ולא פנתה כמעט אל עולם הנפש והאדם היחיד. בדור שאחרי תקופת ההשכלה פעלו משוררי חיבת ציון, בהם למשל נפתלי הרץ אימבר מחבר התקווה.

את המהפך בשירה העברית יצרו בעשור האחרון של המאה ה-19 ביאליק וטשרניחובסקי. הם ויתרו על עקרונות הסגנון שנהגו עד זמנם, והחלו לכתוב את שירת הפרט, שירים שעסקו בפנים האדם ובנפשו. בתקופת התחייה קמו משוררים רבים כממשיכיו של ביאליק וגם בסגנונות אחרים. בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים עבר מרכז הכובד של השירה העברית החדשה לארץ ישראל. נשים החלו לכתוב שירה (יוכבד בת מרים, אסתר ראב, רחל המשוררת ואחרות) והתפתח הסגנון האקספרסיוניסטי (בעיקר אורי צבי גרינברג ודוד פוגל). בשנות השלושים והארבעים קמה האסכולה הנאו-סימבוליסטית של שלונסקי ואחריו אלתרמן, ואחר כך דור הפלמ"ח. בשנות החמישים פעל דור המדינה שמרד כנגד שלונסקי ואלתרמן, ובו בין השאר נתן זך, דוד אבידן, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, דן פגיס, חזי לסקלי ויונה וולך. לצד אלה נמשך גם קו של שירה דתית, למן יוסף צבי רימון, דרך זלדה ועד גל השירה הדתית של סוף המאה העשרים.

ראו גם

ספר: מבחר השירה העברית לדורותיה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (בעבר: אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל או אגודת הסופרים העבריים) היא אגודה מקצועית של הסופרים והמשוררים כותבי העברית בישראל (קיימות בישראל גם אגודות של סופרים כותבי שפות אחרות, כגון ערבית) והיא מקבילה לאיגוד כללי של סופרים בישראל.

אנתולוגיה מקוונת לשירה עברית

אנתולוגיה מקוונת לשירה עברית

היא מיזם שנוסד בחודש מאי 2012 באתר של נילי דגן. האנתולוגיה מאגדת מאות משוררים, ותיקים וצעירים, המייצגים מבחר מגוון של שירה עברית עכשווית.

את האנתולוגיה יזמה, מפיקה ועורכת המשוררת נילי דגן. ייעוץ תוכן המשורר והעורך עמוס לויתן, הזנת תכנים ועיצוב שרית שץ, מייסדת ועורכת כתב העת המקוון הראשון "עיין ערך שירה".

האנתולוגיה דינמית והיא גדלה ומתפתחת על בסיס קבוע. היא מהווה מרקם פואטי רב דורי ושיקוף של פני השירה הישראלית כיום. כמו כן מספקת האנתולוגיה במה למשוררים בתחילת דרכם.

שירי האנתולוגיה מופצים בקרב תלמידים, סטודנטים, אנשי הוראה, משוררים, סופרים, וקהלים שוחרי שירה ותרבות ברחבי האינטרנט.

במסגרת שיתוף פעולה בין האתר, לבין עיתונים וכתבי עת לשירה, מתפרסמים שירי האנתולוגיה במדורי התרבות בעיתון ישראל היום, בעיתון 77 ובערב ערב באילת.

האתר של נילי דגן פועל ברישיון אקו"ם ובסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות.

האתר פועל להפצת השירה ללא מטרות רווח.

בדחן

בַּדְחָן הוא כינוי ושם תואר למי ששימשו כמנחים היתוליים בטקסים יהודיים, חגים וימי מועד אחרים. הבדחנים הראשונים נזכרו כבר בסוף ימי הביניים, במאה השלוש עשרה והארבע עשרה. דמות הבדחן התפתחה בהשפעת דמות הליצן (או ליצן חצר) האירופית, כמקבילה יהודית לה. הבדחנים היו מעין אמנים נודדים, שהיו נוסעים מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, מקהילים את הקהל ומשעשעים אותו בדברי בדיחה, בחרוזים ובשירים, הטפות מוסר היתוליות ועוד.

מעמד הבדחן הלך והתפתח בקהילות ישראל במזרח אירופה, והוא קנה לו כלים אמנותיים מגוונים, דיקלום והצגה, אלתור, וזימרה ועוד. בתחילה, כונו הבדחנים 'לצים' או 'גחכנים', אולם בהמשך, בעקבות השיפור במעמדם, כונו בדחנים. בנוסף, נדרשה מהם שליטה מופלאה בטקסטים היהודיים על כל צורותיהם. במאתיים השנים האחרונות שלפני השמדת יהדות מזרח אירופה, הפכו הבדחנים למנחים ולמנהלי הטקסים היהודיים; חופות ולידות, בריתות ופדיונות, טקסי חג הפורים ועוד, נוהלו על ידי הבדחנים, בלווית תזמורת כליזמרים או בשירה עצמית.

ברוב המקרים היו הבדחנים אנשים עניים ופשוטים, ועל פי רוב כדי למצוא פרנסה הם נאלצו לנדוד מעיר לעיר כדי למצוא את פרנסתם. הבדחן היהודי המפורסם ביותר היה "הרשל'ה מאוסטרופולי", ובדחן ידוע נוסף הוא מוטקה חב"ד. למרות זאת, היו גם בדחנים בעלי מעמד ועשירים.

לעיתים נודו הבדחנים על ידי רבני ונכבדי הקהילה, וזאת משתי סיבות עקריות: בשל עוניים של רוב הבדחנים, הנכבדים היו מושא לעגם וצחוקם; וכמו כן היו רבנים שהתנגדו לשימוש ההומוריסטי שעשו לעיתים הבדחנים בפסוקי תורה או גמרא.

אליקום צונזר (צונזער; 1835–1913), יליד וילנה, נחשב לגדול הבדחנים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, והוא מאפיין את דמות הבדחן במיטבה. צונזר חיבר עשרות שירים בחרוזים והתאים להם לחנים משלו, שהיה מאלתר לפי טעם הקהל ודרישתו. בעת שמשוררי ההשכלה הראשונים שקדו על שירה עברית שקולה, מנויה וחרוזה, שורר אליקום צונזר את שיריו בלשון יידיש עממית. שלושה דורות של יהודים שרו את שיריו, פיזמו את פזמוניו והתענגו על הלחנים שלו.

אליקום צונזר השכיל לשלב בפזמוני הבדחנות שלו משלים עממיים, מוסר השכל חכם וביקורת חברתית נוקבת. כל החברה היהודית, מכל המעמדות, נהתה אחר יצירתו העממית. והמשורר איציק מאנגר הגדירו כ"הבדחן הגדול, עתרת-תפארת של כל החתונות, מטיף המוסר הגדול וחורז החרוזים הנפלא אשר לעמך ישראל".

אמנות הבדחן, יותר מאמנויות אחרות, כמעט וכלתה עם השמדת יהדות מזרח אירופה בשואה, ולא התאוששה לאחריה.

בתרבויות שונות מקובלים דמויות בדיוניות של בדחנים ששימשו בסיפורי עם בלבד, כמו ג'וחא בארצות ערב וואן דר מרווה בהולנד.

גרילה תרבות

גרילה תרבות היא קבוצת יוצרים ישראלית שפעלה בין השנים 2007–2017 ותמכה במאבקים חברתיים - בעיקר מאבקי עובדים, הפגנות, ושביתות או מאבקים פוליטיים נגד מבצעים צבאיים, גדר ההפרדה והתנחלויות, באמצעות שירה ומוזיקה, שאנשיה השמיעו במהלך המחאות.

על-פי המארגנים, הקבוצה קיבלה את ההשראה מפעילים רדיקליים בשנות ה-60 של המאה ה-20 בארצות הברית כמו ג'רי רובין ואבי הופמן, ששילבו בין תרבות למחאה יצירתית לא-אלימה; ומהקשת הדמוקרטית המזרחית.

פעילותה של גרילה תרבות הייתה קשורה גם לתנועת הפלאש מוב העולמית.

ה'תשמ"ב

ה'תשמ"ב (5742) או בקיצור תשמ"ב היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-29 בספטמבר 1981, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 17 בספטמבר 1982. שנה מסוג גכה, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשמ"ב 34 שנות עצמאות.

זמרשת

זֶמֶרֶשֶׁת הוא אתר אינטרנט של חברה לתועלת הציבור הפועל לשימור הזמר העברי המוקדם – הפזמונים העבריים שלמן ראשית הציונות ועד לקום המדינה. נכון לפברואר 2019 מופיעים באתר מעל 6,350 שירים ויותר מ-11,000 הקלטות, שניתן לקרוא את תמליליהם ולהאזין לביצועיהם – לרוב על ידי מיטב מבצעי ומבצעות התקופה, ולעיתים על ידי ותיקי היישוב כיום או משתתפי אירועי "זמרשת", המתקיימים במקומות שונים בארץ אחת לחודשיים בהובלת הזמרת נגה אשד. לשירים רבים מוצעות מספר הקלטות, שחלקם מועלים לאתר על ידי המשתמשים. במקרים רבים מובא לצד מילות השיר גם מידע על אודות הפזמונאי, המלחין והמבצע.

מייסדי "זמרשת" מגדירים עצמם כ"פרויקט חירום להצלה ולמחשוב של הזמר העברי המוקדם", ומצהירים כי מטרותיהם:

לפעול באופן מידי להצלת כל החומרים שנמצאים בסכנה (תוך שימת דגש על הצלת החומר הפיזי של היצירה);

להקים מאגר מידע שיכלול את מרב הפרטים אודות הזמר העברי המוקדם: שירים (ההקלטות עצמן, תווים, מילים וכו') וביוגרפיות של מלחינים, מחברים ומבצעים בני התקופה;

להנחיל את הזמר העברי המוקדם לכלל הציבור, בדגש על הדורות הצעירים, באמצעות אירועי זמר ובאמצעים נוספים;

מטרת העל: להפיץ את החומרים הללו ולעשותם נגישים לכלל באמצעות האינטרנט.אתר "זמרשת" מתמקד בתקופה שמראשית הציונות ועד הקמת מדינת ישראל, עם "גלישות" לתוך שנות ה-50.

האתר פועל כחוק וברישיון אקו"ם, ועל כן מרבית הביצועים לשירים המובאים בו אינם ניתנים להורדה אלא מוצעים להאזנה חופשית של הציבור בלבד.

אלפי שירים נוספים משנות ה-50 הועלו לרשת בפרויקט אוצר הזמר העברי של קול ישראל.

חנן חבר

חנן חֶבר (נולד ב-14 בינואר 1953) הוא מופקד הקתדרה ע"ש יעקב והילדה בלאושטיין ללשון וספרות עברית וספרות השוואתית באוניברסיטת ייל ופרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

יהודה עמיחי

יהודה עמיחי (3 במאי 1924 – 22 בספטמבר 2000) היה משורר ישראלי, זוכה פרס ישראל לשירה (1982). נחשב לפורץ דרך ומחולל מהפכה בשירה העברית החדשה, ונמנה עם הבולטים בשירה הבינלאומית במאה ה-20.

כתובת (קבוצת משוררים)

כתובת היא קבוצה ספרותית המונה שישה משוררים ועורכים ירושלמים, אשר שמה לה למטרה לעודד, לפתח ולהשריש את השירה בירושלים, כחלק מיעד של פיתוח מרכז ירושלים כמוקד תרבות איכותי.

מליצה

מליצה – לשון גבוהה, פיוטית, שאינה נמצאת בשימוש יומיומי בדרך כלל, ומאפיינת את הלשון המקראית ולשון השירה והספרות. ספר "משלי" מדבר על "לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם". בתקופת ההשכלה הרבו להשתמש בלשון המליצה, ובמהלך הזמן נתפסה פעמים רבות הלשון המליצית כציון לגנאי.

משיב הרוח

משיב הרוח (נוסד בשנת 1994) הוא כתב עת והוצאת ספרים לשירה יהודית-ישראלית, ועמותה הפועלת לקידום השירה בישראל.

נילי דגן

נילי דגן (נולדה ב-1953) היא משוררת ישראלית ויזמת פרויקטים לשירה, המשתפת פעולה עם יוצרים, משוררים, מוזיקאים, שחקנים, צלמים ואמנים פלסטיים.

דגן היא עורכת ה"אנתולוגיה המקוונת לשירה עברית", מיזם המאגד מאות משוררים וותיקים וצעירים, המייצגים מבחר מגוון של שירה עברית עכשווית.

נתיב (כתב עת)

נתיב היה כתב עת ישראלי שעסק בחשיבה מדינית ותרבותית. כתב העת יצא לאור פעם בחודשיים החל משנת 1987 בהוצאת מרכז אריאל למחקרי מדיניות ובעריכתו של אריה סתיו. הגיליון האחרון המודפס הוא גיליון 123, שיצא לאור בדצמבר 2008. ארכיון המאמרים הועלה לרשת האינטרנט ומאמרים נוספים המשיכו להופיע באתר האינטרנט של כתב העת.

מאמריו הפוליטיים של נתיב מתמקדים בהתרעות בפני הסכנות הצפויות למדינת ישראל לטענת כותביו מן העולם המוסלמי. דגש חזק מושם על דעת הכותבים כי תהליך השלום הוא חסר תועלת וניסיון להראות כי יש בו הונאה - הן מן הצד הערבי והן הונאה עצמית לכאורה של אנשי השמאל היהודי. מאמרים רבים בנתיב מוקדשים לניסיונות להוכיח זיקה שבין המאבק הפלסטיני בעבר ובהווה לנאציזם ולאנטישמיות האירופאית. וזאת במקביל למאמרים רבים המוקדשים לשלילת קיומו של העם הפלסטיני. כתב העת אינו שולל רק את הניסיון להגיע להסדר (על בסיס ויתורים על שטחי מדינת ישראל) עם הפלסטינים אלא גם עם יתר מדינות ערב, ובכללן מצרים, סוריה וירדן.

לכתב העת מדור תרבותי ובו מפורסמת שירה עברית, שירה מתורגמת וקטעי פרוזה. את המדור ערך משה שמיר, ואחריו דרור אידר.

ספרות עברית

ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואיפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות.

מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. ספרות זו עברה מספר גלגולים במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה שאינה בשימוש יום-יומי, ועד לתחיית השפה העברית ומאוחר יותר גם לעצמאות מדינית ותרבותית מחודשת.

החל מהדפסת הספר העברי הראשון בשנת 1475 ועד שנת 1960 הודפסו למעלה מ-141,000 ספרים בשפה העברית. הקמת מדינת ישראל הביאה לפריחה חסרת תקדים בהוצאת ספרים בעברית ובשנת 2017 לבדה הודפסו במדינת ישראל כ-6845 ספרים בעברית.

עקד

עֵקֶד (גם "עקד לשירה", "עקד ספרים" (בעבר) ו"עקד-פסיפס") היא הוצאת ספרים ישראלית המיועדת בעיקר לשירה. מקור השם "בית עקד ספרים", כינוי קדום לספרייה.

פרס (זכייה)

פרס הוא תגמול כאות הוקרה על פעילות ראויה לשבח. מבחינה פסיכולוגית הפרס יכול לשמש כחיזוק להתנהגות רצויה.

קבלת הפרס ניתנת עבור עצם הפעילות ללא קשר למניעים שעוררו אותה. לעיתים מדובר בפעילות שנעשתה שלא על-מנת לקבל פרס, אך הוכרה ככזו, ולעיתים מדובר בפעילות שנעשתה במסגרת תחרות, מתוך כוונה לזכות בפרס. הפרס הוא בדרך כלל בעל ערך כספי, ולעיתים יש זיקה בין גובה הפרס לבין יוקרתו.

הזכאות לקבלה של פרס נבדקת על פי קריטריונים שנקבעו על ידי האדם או הארגון אשר בחרו להעניק אותו. ההחלטה על הענקת הפרס נעשית בדרך כלל על ידי ועדה שעיסוקה בכך, הבוחרת את הזוכים מתוך רשימת מועמדים שנמסרה לה. לעיתים נקבע זוכה יחיד בפרס, ולעיתים הוא מתחלק בין זוכים אחדים, בצורה שוויונית, או תוך קביעת הירארכיה (פרס ראשון, פרס שני וכן הלאה). לעיתים נוצרת מחלוקת ציבורית סביב רשימת הזוכים. בדרך כלל הזוכים בפרס שמחים לקבלו, אך לעיתים מסרב הזוכה לקבל את הפרס, מסיבות שונות. כחלק מיוקרתו של הפרס, הוא מוענק בטקס חגיגי.

קשב לשירה

קשב לשירה היא הוצאת ספרים ישראלית המיועדת להוצאת ספרי שירה וספרים על שירה ועל משוררים.

שירה

שִׁירָה היא צורה של אמנות - כתיבת יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד היא שירה שנכתבה בעברית על ידי יהודים מספרד המוסלמית, אל-אנדלוס, בתקופת ח'ליפות קורדובה, פחות או יותר סביב השנים 912 עד 1031. יש המתייחסים לשירה כסוגה על פי מאפיינה הצורניים והתוכניים ולכן לא בהכרח שנכתבה במסגרת הזמנים המוזכרת, כמו כן לא הייתה מוגבלת לערי אנדלוסיה וזרחה ברחבי העולם המוסלמי, באיטליה ובצרפת. לשירים שנכתבו בתקופה זו מאפיינים כללים במבנה ובנושאים. מקובל שנושאי השירה נחלקים לשירת הקודש ולשירת החול כאשר שירת הקודש עוסקת באל ובדת וכיום מהווה חלק ממחזור התפילה בבית הכנסת ושירת החול עוסקת במגוון רחב של נושאים מחיי השגרה וההגות.

שיריהם של משוררי ספרד זכו ללחנים רבים בכל תפוצות ישראל לאורך השנים וגם בתקופה המודרנית. ייחודה של שירה זו, שחוברה על ידי מי שעברית לא הייתה שפת אמם אלא בגדר לשון קודש ותפילה ובשגרתם דיברו ופעלו בערבית, כמו כן שורשיה הצורניים בשירה הערבית ואילו נושאיה ומושאיה מן ההווי של אותם משוררים כיהודים החיים בגולה. כמו כן שירת ספרד העברית לא פרחה על לוח חלק אלא נטועה בהתפתחות כלכלית ותרבותית שראשיתה במיסוד ישיבות התלמוד באנדלוסיה ואיתה העלאה תקדימית על הכתב של מחקר השפה העברית, ייסוד הדקדוק העברי, ולמשורריה תפיסה אסתטית שהייתה ריאקציונרית באופייה לשירה העברית שקדמה להם, המכונה גם שירת הפיוט הארצישראלי בעוד זה דגל בלשון חז"ל השטופה דרש ואלגוריה על חשבון הדיוק הלשוני והצורני, השירה החדשה ביקשה לשוב ליסודות העברית במקרא, אם כי לא מתוך ניכור להשפעה זרה ואף ניתן למצוא דוגמאות לשזירת השפה הערבית בשירה העברית לכדי שירה מעורבת, ייתכן מתוך תפיסה לשונית שלשפות אלה קירבה או מקור משותף (ראו אברהם אבן עזרא).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.