שירה אפית

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה פולקלוריסטית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. 'עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה[1]. דוגמאות קלאסיות נוספות לשירה אפית הן האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס. כיום השימוש בסוגה קלאסית זו אינו נפוץ, אך המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית, ודוגמה מובהקת לכך היא האיניאדה הרוֹמִית מאת המשורר ורגיליוס, שמְחקה את הסגנון ואת הנושא של הומרוס.

גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כדוגמת שירת הים ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996
אביב אולימפי

אביב אולימפי (מגרמנית: Olympischer Frühling) היא שירה אפית מאת הסופר השווייצרי קרל שפיטלר. שירה אפית זו זיכתה את מחברה בפרס נובל לספרות לשנת 1919.

אגדת כרת

אגדת כֶּרֶת הוא שירה אפית קדומה, שמעורבים בה בני אדם ואלים. זהו חלק מהמיתוס האוגריתי, מתקופת הברונזה המאוחרת, שנמצא בעיר אוגרית. השוני בינה לבין העלילות האחרות, שבאגדה זו מתוארת עלילה אנושית, שבה האלים אינם מתערבים במה שנעשה בארץ.

האגדה כתובה על לוחות KTU.1.14 עד KTU.1.16, לפי שיטת הקטלוג של מנפרד דיטריך ועמיתיו. כמו אגדות אחרות היא אינה נמצאת בשלמותה וחסרים ממנה חלקים לרבות סוף העלילה. ישנן דעות שונות לגבי סדר עריכתם של הלוחות, וכאן מובאת הגרסה של ד"ר דוד אמיר.

הדמויות המרכזיות הן המלך כרת, אשתו חורי, בנו יצב ובתו שמנת וראש האלים אל. העלילה, שעוסקת באובדן, מתווה דרך להתאוששות מאסון גדול, מורה כי לראש האלים תפקיד חשוב מאוד בנחמה ובהתרפאות, ומכוונת להכרת תודה כלפי האלים, במיוחד כאשר האדם נודר נדרים.

אהרן שבתאי

ד"ר אהרן שבתאי (נולד ב-11 באפריל 1939 בתל אביב) הוא משורר עברי, מרצה, ומתרגם מיוונית עתיקה. תרגם עשרות מחזות יווניים קלאסיים.

אוברון

האם התכוונתם ל...

ארגונאוטיקה

ארגונאוטיקה (ביוונית: Ἀργοναυτικά, בלטינית: Argonautica) פירושו "מסע הספינה ארגו". היא שירה אפית יוונית מסוגת סיפור הירואי, מן התקופה ההלניסטית, אשר נכתב בידי אפולוניוס מרודוס, בן המאה ה-3 לפני"הס. יצירת האורגונאוטיקה ביחד עם השירה ההומרית והֵסִיוֹדוֹס, היא אחת היצירות הבודדות ששרדו בשלמותם לארוך היסטוריה. האפוס הקצר (5,835 שורות), ביחס לשירה ההומרית, תחום בתוך ארבעה ספרים. מספרת על אודות מסע יאסון וגיבורי הפוליס ארגו, בחיפוש גיזת הזהב ועל פרשית האהבה בין יאסון ומדאיה. ליצירה הייתה השפעה רבה על המשוררים, אשר באו אחריה כגון קטלוס ואובידיוס. הסיפור המיתולוגי של ארגונאוטים מתקיים דור אחד בלבד לפני הסיפור המיתולוגי של הומרוס - היא מלחמת טרויה. בשנת 2017 יצא הספר בהוצאת מאגנס, בתרגום לעברית של אברהם ארואטי, שכתב גם מבוא והוסיף הערות ומפתח שמות.

בילינה

בילינה (ברוסית: былина; באוקראינית: Билини; בפולנית: Bylina) או סְטַארִינה (Starina) היא שירה אפית הרואית עממית-מסורתית של הסלאבים המזרחיים הקדמונים של רוס של קייב, שהועברה בעל-פה מדור לדור. מסורת זו נשתמרה ברוסיה ובאוקראינה.

מקור המילה "בילינה" במילה הרוסית быль (נהגה: "ביל"; הפועל "להיות"), אשר מסמנת סיפור המגולל אירועים אמיתיים, בניגוד לסיפור בדיוני.

בילינה היא סוג של שיר ללא חריזה, אך עם מקצב אופייני – מעין חרוז לבן. מרבית הבילינות נשתמרו באזורים הצפוניים של רוסיה, וסגנונן חוקה בידי מספר משורר רוסים נודעים.

ישנם לא מעט מחזורי בילינה, וניתן לחלקם באופן גס לסדרות הבאות:

בילינות של הגיבורים העתיקים יותר (המכשף ווֹלגה סביאטוסלאביץ', הלוחם מִיקוּלַה סליאנינוביץ', סביאטוגור)

בילינות של ולדימיר הראשון, שליט קייב וסיפורים מתור הזהב של קייב (מחזורי איליה מוּרוֹמֶץ, אליושה פּוֹפּוֹביץ, דוֹבְּרִינְיַה ניקיטיץ')

בילינות של נובגורוד (וסילי בוסלאייב, סַדְקוֹ הסוחר)

בילינות של מוסקבה (יֶרְמַאק טימופייביץ', איוואן האיום)

בילינות מההיסטוריה של הקוזאקים האוקראינים (באוקראינית: פלישת הטורקים והטטרים, מרידות ההיידמקים)

בילינות של התקוממות הקוזאקים (סטנקה ראזין)

בילינות של פיוטר הגדול

דוכוס הורנט

דוכוס הורנט (Dukus Horant) הוא שיר עלילה מן המאה ה-14 שחובר בגרמניה על ידי יהודים.

כתב היד המצוי כיום בקיימברידג' נתגלה בגניזת קהיר, ורשום באותיות עבריות באחת הצורות של גרמנית עילית תיכונה, שממנה התפתחה שפת יידיש של ימינו. השיר מעורר עניין רב בקרב חוקרי הלשון והספרות הגרמנית, כיוון שנשתמר בו נוסח קדום של שירה אפית הקרובה לאפוס הגרמני קודרון. לסיפור זה על הורנט לא נשמר זכר במקורו הגרמני, אלא רק בטקסט שבכתב היד היהודי, והוא אפוא שריד יחיד של שירה גרמנית שאבדה.

העשייה היהודית בטקסט גרמני זה מוגבלת להעתקתו לאותיות עבריות, תוך החלפה של מושגים נוצריים בכינויים ובמונחים המקובלים על היהודים. הסברה כי אין זו יצירה יהודית, אלא העתקה בכתב או בעל פה של יצירה נוצרית, נתמכת בגלל הכנסתם של שינויים מינימליים בתחום אחד בלבד: בדברים שנראו למעתיק פסולים מן הבחינה היהודית. אין הוכחה משכנעת יותר לכך מאשר בחוסר העקביות שנקט המעתיק: בעוד שבאחת השורות מכונה הכנסייה בשם הגנאי הרגיל בפי היהודים "צו דער תיפלה", הרי כעבור כמה שורות היא מכונה "צו דער קירכן"; שני הכינויים מתייחסים למילה הגרמנית Kirche. לפיכך מתברר כי במקרה הראשון הבחין בה המעתיק והחליפה בכינוי הגנאי, אך במקרה השני לא שם לב אליה, וכך נשתמר הנוסח המקורי בעל המטען הנוצרי.

הלומברדים במסע הצלב הראשון

הלומברדים במסע הצלב הראשון או הלומברדים (איטלקית: I Lombardi alla prima crociata) היא אופרה בארבע מערכות מאת המלחין ג'וזפה ורדי ללברית מאת טמיסטוקלה סולרה, המבוססת על שירה אפית מאת תומאסו גרוסי. הופעת הבכורה נערכה בתיאטרון לה סקאלה במילאנו ב-11 בפברואר 1843. ורדי הקדיש את הפרטיטורה למריה לואיזה, דוכסית פרמה שמתה זמן קצר לאחר מכן.

בשנת 1847 בוצעו שינויים רבים באופרה במטרה להופכה לגרנד אופרה הראשונה של ורדי בצרפתית והוצגה בפריז באקדמיה המלכותית למוזיקה תחת הכותרת ירושלים.

לודוביקו אריוסטו

לודוביקו אריוסטו (באיטלקית: Ludovico Ariosto;‏

8 בספטמבר 1474 - 6 ביולי 1533), משורר איטלקי.

לודוביקו אריוסטו נולד בעיר רג'ו אמיליה שבצפון איטליה למשפחת אצולה שהתרוששה מנכסיה. אביו, ניקולו אריוסטו היה מפקד מבצר העיר. היות שלודוביקו היה הבן הבכור מבין עשרה ילדים, הוא נחשב ליורש משרתו של אביו. משחר נעוריו התעניין בשירה אך אולץ על ידי אביו ללמוד משפטים. אחרי שלמד משפטים באוניברסיטה של פרארה במשך חמש שנים, קיבל רשות מאביו ללמוד יוונית וספרות לטינית באמצעות טובי המורים הפרטיים. אחרי מותו הפתאומי של אביו היה עליו לדאוג לחינוכם של אחיו ואחיותיו והוא נאלץ לוותר על לימודיו.

למרות התחייבותיו המשפחתיות הצליח לכתוב בלטינית מספר שירים ליריים ומספר קומדיות בפרוזה ובחרוזים. קומדיות אלה משכו את תשומת לבו של הקרדינל איפוליטו ד'אסטה מפרארה, שלקח את אריוסטו תחת חסותו ומינה אותו לאחד מאנשי חצרו (1504). אריוסטו הוכיח את כישרונותיו הדיפלומטיים כאשר שימש פעמיים כשגריר של הקרדינל אל האפיפיור יוליוס השני, שיחסיו עם הקרדינל היו בכל רע.

ב-1516 הופיעה לראשונה הפואמה הנודעת של אריוסטו "אורלנדו הזועם" שכללה ארבעים קטעי שירה. הוא הקדיש פואמה זו לקרדינל שלא ייחס לה כל חשיבות וטען כי אריוסטו מבזבז את זמנו לריק. ב-1518 הקרדינל נסע להונגריה וביקש מאריוסטו להתלוות אליו, אך הוא סירב ובכך הפסיד את הקצבה הזעומה שניתנה לו על ידי הקרדינל.

אלפונסו דוכס פרארה, שהיה אחיו של הקרדינל, לקח את אריוסטו תחת חסותו, ומינה אותו למושל קארפאניאנה שבמרומי הרי האפנינים (כיום בנפת לוקה שבמחוז טוסקנה באיטליה) שהייתה שורצת שודדים. הוא הצליח לזכות באמונם של כל אנשי העיר, ומשום שנודע כמחברה של הפואמה "אורלנדו הזועם" זכה להערצה אפילו מצדם של השודדים. אחרי שלוש שנים בתפקידו זה שב לביתו בפרארה.

לודוביקו אריוסטו מת בפרארה ב-1533.

שנה לפני מותו הופיעה המהדורה האחרונה של הפואמה "אורלנדו הזועם" שכללה ארבעים ושישה קטעי שירה. בשל יצירת מופת זו שלו, אריוסטו נחשב בעיני הדורות הבאים כאחד מגדולי המשוררים של הרנסאנס האיטלקי. בפואמה זו הוא מתאר את הרפתקאותיו של רולאן, שהיה אחד האבירים של קרל הגדול במלחמותיו נגד המוסלמים שפלשו לממלכת הפרנקים במאה השמינית לספירה. זו שירה אפית קומית ארוכה בת 38,736 חרוזים שאריוסטו הקדיש לכתיבתה יותר משלושים שנה. ביצירה זו ישנן הפסקות שבהן המחבר מדבר ישירות אל קהל הקוראים. לדוגמה:

"אורלנדו בילה את שאר ימי החורף במעשים ראויים לשבח. אך הם היו נסתרים במידה כה רבה עד כי אם לא אומר עליהם דבר איש לא יוכל להאשימני. אורלנדו היה תמיד מוכן לעשות את הטוב, יותר מאשר להודיע עליו ברבים. אלמלא היה שם עד למעשיו, מעולם לא היה מסופר בעלילות גבורתו."

מוזה

במיתולוגיה היוונית, תשע המוזות היו אלות היצירה, האמנויות והמדעים, פטרוניות תחומי המחול, המוזיקה, ההיסטוריה, הספרות, המחזאות והאסטרונומיה. תשע המוזות הונהגו על ידי אפולו, אל האור, היופי והאמנויות, ויחדיו הן הנעימו את זמנם של אלי האולימפוס בנגינה, בזמרה ובריקוד. עיקר תפקידן היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים.

לפי דברי הסיודוס בספרו תאוגוניה, תשע המוזות היו בנותיהם של זאוס, ראש האלים, ומנמוסינה, אלת הזיכרון. המיתוס מספר שזאוס ביקר את מנמוסינה במשך תשעה לילות רצופים, ובכל לילה תינה אהבים עימה. מנמוסינה התעברה מביקורים ליליים אלו, וכעבור כשנה ילדה לזאוס תשע בנות, הן תשע המוזות. אולם, לדברי מסורות אחרות מוצאן של המוזות קדום עוד יותר, כיוון שהן למעשה הצאצאיות של גאיה, אלת האדמה וראשית הכל, ואורנוס, אל השמים.

מספרן של המוזות לא היה קבוע, אלא הלך והשתנה עם הזמן, בד בבד עם התפתחות סיפורי המיתולוגיה ועם פריחתן של האמנויות השונות. המיתוס היווני הקדום מספר על מוזה אחת בלבד, אך בהמשך אנו מוצאים עדויות לשלוש מוזות:

אאוידה (Aoide; "שיר", "קול")

מלטה (Melete; "אימון", "תרגול")

מנמה (Mneme; "זיכרון").בסופו של דבר, התקבע מספרן של המוזות כתשע, אך היו אלה הרומאים, שאימצו את המיתולוגיה היוונית לתרבותם, שחילקו ביניהן את תחומי האמנויות. חלוקה זו, שמתבססת על המיתולוגיה האתונאית, נחשבת לחלוקה הקלאסית והמקובלת:

אוטרפה - שירה לירית, מוזיקה והנגינה בחליל.

קאליופה - שירה אפית.

קליאו - היסטוריה.

אראטו - שירת אהבה.

מלפומנה - טרגדיה.

פוליהימניה - שירי תהילה לאלים.

טרפסיכורה - מחול.

תאליה - קומדיה.

אוראניה - אסטרונומיה, אסטרולוגיה, מדעים.פולחנן של המוזות נתקבל בכל רחבי יוון העתיקה, אך מכיוון שבתחילה הן נחשבו לאלות של מעיינות, הרים ויערות, בדומה לנימפות, המקומות המקודשים להן נשארו באזורים של רוב טבע ומים, בעיקר בקרבת הרים ומעיינות. ההר הליקון שבבויאוטיה, ושני המעיינות בו, נחשב למקום משכנן של המוזות ולאתר האהוב עליהן. לא פלא, אפוא, שהר זה היה מקום פולחנן העיקרי. בנוסף להר זה, גם ההר פארנאסוס שבקרבת דלפי, היה אחד ממקומות הפולחן החשובים ביותר של המוזות, כיוון שהוא נקשר בגורלן - שם הפך אפולו למנהיגן, ונודע בשם "אפולו מוזגטס" (Apollo Mousagetes) - ראש המוזות.

המוזיאון, שבו מרוכזים כיום יצירות אמנות ושכיות חמדה, היה בראשיתו, כפי ששמו מרמז, מקדש למוזות. אחד ממקדשי המוזות המפורסמים ביותר היה המוזאיון שהוקם לכבודן באלכסנדריה, שבו שכנה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

בימי קדם, לפני שהאמן - בין אם הוא מלחין, משורר או פילוסוף - היה מתחיל לחבר יצירה חדשה, הוא היה פונה אל המוזות ומבקש מהן שתנחנה אותו בעבודתו, ותסייענה לו. יצירות קלאסיות רבות, דוגמת "האודיסיאה" של הומרוס ו"תיאוגוניה" של הסיודוס ואף יצירות מודרניות יותר, כגון "התופת" של דנטה, פותחות בבקשת עזרה מהמוזות ובמילות שבח והודיה להן. עד היום המילה "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

סיפורת

סיפורת היא מכלול של יצירות הכתובות בפרוזה (להבדיל משירה), שעלילתם אינה מציאותית אלא פרי דמיונו של הסופר (להבדיל מיצירות להן יש יסוד מבוסס מציאות, כדוגמת ביוגרפיות, היסטוריות וכיוצא בזה). הסיפורת היא נגזרת של הספרות, וכוללת כבדרך קבע רומנים, סיפורים קצרים, משלים, מעשיות, מחזות וכדומה. הסיפורת היא שיטה שהתקיימה מאז יצירת הכתב, ובאופן כלשהו גם קודם לכן, בידי מספרי סיפורים.

ספרות אנגלית עתיקה

ספרות אנגלית עתיקה (באנגלית: Old English literature) או ספרות אנגלו-סקסונית (באנגלית: Anglo-Saxon literature) הוא סך הספרות הכתובה באנגלית עתיקה או זאת שחוברה באנגליה במהלך התקופה האנגלו-סקסונית. מוצאם של האנגלו-סקסונים, טרם פלישתם לאנגליה במהלך המאה ה-5, האו בדנמרק וצפון גרמניה של ימינו. בארצם שלטו האנגלו-סקסונים עד שנת 1066, אז נכבשה אנגליה על ידי הנורמנים בראשות ויליאם הכובש. באותן השנים גם החל להיערך המעבר מהאנגלית העתיקה אל זו המודרנית.

הספרות האנגלו-סקסונית כוללת דרשות דתיות, סיפורי חיי הקדושים, תרגומים של כתבי הקודש הנוצריים ויצירות לטיניות של אבות הכנסייה; כרוניקות בעלות יומרה לתיעוד היסטורי; ספרי חוקים, צוואות וכתבים משפטיים כלליים; כתבים בעלי אופי מדעי אודות אומנות הדקדוק, הרפואה והגאוגרפיה; וכן קטעי שירה. שירו של קאדמון מהמאה ה-7 נחשב לפי ההיסטוריון בן התקופה בדה ונרביליס, וכך גם לפי רוב החוקרים בימינו, ליצירה הממשית הכתובה המוקדמת ביותר של השפה האנגלית. עלילת ביאוולף ידועה בדרך כלל בתור היצירה המפורסמת ביותר של ספרות התקופה, וכחלק בלתי נפרד מהקאנון המסורתי של הספרות האנגלית לדורותיה. ולצד שתי אלו, הכרוניקה האנגלו-סקסונית נחשבת לכרוניקה ההיסטורית המשמעותית ביותר עבור מחקר היסטורי של אנגליה בימי הביניים המוקדמים.

ספרות יוון העתיקה

ספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. תהיה זו הגזמה לטעון כי כל הספרות המערבית אינה אלא הערת שוליים לספרות יוון העתיקה (ברוח הערת וייטהד על יחס הפילוסופיה המערבית לאפלטון), אך בה במידה נכון הוא שעולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.

פולקלור

פולקלור (בעברית: ידע-עם; מאנגלית: Folk - "עם", Lore - "ידע") הוא מונח שטבע החוקר האנגלי ג'ון תומאס בשנת 1846 לתיאור מכלול האספקטים המילוליים, הרוחניים והחומריים המאפיינים תרבות מסוימת, אשר מועברים בעל פה, בהקראה, על ידי התבוננות, ועל ידי חיקוי. פולקלור הוא למעשה גוף של ידע, מנהגים ומסורות שעובר מדור לדור, ומשתנה כל הזמן.

ערכו המרכזי של הפולקלור הוא בכך שתהליך היווצרותו נפרס על פני היסטוריה ארוכה במיוחד, ועל כן הוא נחשב למייצג את עברה של תרבות מסוימת, על מורכבויותיו הרבות. יצירת הפולקלור הרב־דורית הופכת אותו לדינמי ובנוי שכבות־שכבות.

לפולקלור שני ז'אנרים עיקריים:

ז'אנרים מינוריים: הכוללים יצירות עממיות זעירות, כגון חידות ופתגמים.

ז'אנרים מז'וריים: הכוללים יצירות מלאות, כגון סיפור ושירה.חקר הפולקלור מכונה פולקלוריסטיקה.

קאלוואלה

קאלוואלה (בפינית: Kalevala) היא שירה אפית שהוהדרה במאה ה-19 על ידי אליאס לנרוט, פולקלוריסט ורופא, על בסיס אוצר של שירי-עם פינים שהועברו בעל פה ונאספו בשנים 1847-1834 בכפרים של פינלנד, ואף בחבל קרליה שברוסיה, חצי האי קולה ואסטוניה.

קאלוואלה נחשבת לאפוס הלאומי של העם הפיני ואחת מהיצירות החשובות בשפה הפינית.

גרסתה הראשונה פורסמה בשנת 1835. מהדורה שנייה נרחבת בהרבה הופיעה בשנת 1849 וכללה כ-23,000 חרוזים, המחולקים לחמישים שירים (בפינית:רונוט runot).

קאלוואלה נחשבת לאבן יסוד לזהות הלאומית הפינית והטביעה את חותמה על יצירותיהם של אמנים פינים רבים. היא תורגמה ל-51 שפות.

קאלוואלה שפרושה "הארץ של קאלווה"' או בתרגום חפשי "ארץ הגיבורים", כוללת מיתוסים, אגדות, סיפורי גבורה, אפיים וסיפורים ליריים, שחלקם אינם קשורים זה בזה.

הגבור העיקרי של היצירה הוא הבארד ויינומיינן (Väinämöinen), מכשף המנגן בקנטלה, כלי מיתר הלאומי של פינלנד. הוא בנם של הרוח ושל אילמאטאר, הבתולה השמיימית, שהתעברה כאשר רק האויר, האור והמים היו קיימים. קאלוואלה מתחילה בסיפור בריאה, שבו הרקיע, הארץ, השמש והירח נולדים מתוך ביצי ברווז שהונחו על ברכיה של אילמאטאר. ויינמויינן מופיע כבר בשיר הראשון.

דמויות חשובות אחרות באפוס הפיני הם הנפח אילמרינן (Ilmarinen) והלוחם למינקיינן (Lemminkäinen)

אילמרינן ייצר את ה"סמפו", חפץ מופלא, אצל לנרוט - מעין טחנת רוח, בשביל לוּהי, מנהיגת הארץ האויבת פוהיולה (ארץ הצפון), שהבטיחה לו בתמורה את יד בתה.

כעבור זמן ה"סמפו" נגנב מפוהיולה על ידי גבורי קאלוואלה ונשבר. הסמפו מביא שגשוג ורווחה, אפילו אחרי שנשבר. חוט השני של הקאלוואלה הוא המאבק על ה"סמפו".

ששה שירים מוקדשים להרפתקאות הגבור הטרגי קולרבו, העבד הנקמן, האונס את אחותו (מבלי לזהות אותה) ושבסוף קופץ למותו על חרבו. אפיזודה מאוחרת זו על חיי קולרבו לא פורסמה במהדורה משנת 1835 של הפואמה.

לצד תולדות הגבורים, קאלוואלה כוללת קטעים לא נרטיבים, שבהם פרטים על דרכי ההתנהגות שהיו המקובלות על הגברים והנשים בחיי הנישואים, פירוט על תהליך יצור הבירה ועיבוד הברזל.

קאלידאסה

קָאלִידָאסַה (בדוונאגרי: कालिदास, ‏Kālidāsa, "משרתהּ של קאלי") היה משורר ומחזאי קלאסי שכתב בשפת סנסקריט. קאלידאסה נחשב, במידה רבה, לגדול המשוררים והמחזאים בשפה זו. תקופת פעילותו המדויקת אינה ידועה, אולם קרוב לוודאי שמדובר בתקופת ממלכת גופטה, ככל הנראה במאה ה-4 עד למאה ה-6.

המקום שניתן לקאלידאסה בספרות הסנסקריט, נחשב למקביל למקום שניתן לשייקספיר בספרות האנגלית. שירתו ומחזותיו מבוססים בעיקר על המיתולוגיה ההינדית ועל הפילוסופיה ההודית.

אין בנמצא תיעוד היסטורי על קאלידאסה והממצאים מתבססים על מחקר העוסק בטקסט. ככל הנראה נולד וגדל בקשמיר, על אף שניכר כי את מרבית חייו ופועלו העביר בעיר אוג'אין שבמדינת מאדהיה פרדש. חוקר הסנסקריט לקשמי דהאר קאלה (1891–1953) מתאר כיצד מתוך הכתובים ניתן לראות תיאורים עשירים של צמחייה אופיינית לקשמיר, טקסי דת ופולחן המאפיינים את אזור קשמיר או תיאורים של מקומות אזוטריים בקשמיר אשר לא היו יכולים להיות מוכרים לאדם שלא גדל בה. לאחר מכן עבר קאלידאסה למרכז תת-היבשת ההודית, לעיר אוג'אין שבמדינת מאדהיה פרדש על מנת למצוא פטרון. עדויות רבות מסיקות כי פטרונו של קאלידאסה היה המלך ויקראמאדיטיה אשר משל באוג'אין. השם ויקרמאדיטיה ככל הנראה אינו מציין דמות היסטורית והוא כינוי שניתן לכמה מלכים בתקופות שונות ובניהם צ'נדראגופטה השני אליו מיוחס קאלידאסה. התאוריה הפופולרית מניחה שקאלידאסה פרח בתקופת שלטונו במאה הרביעית והחמישית לספירה והקריירה שלו נמתחה גם אל תקופת שלטונם של קומראגופטה הראשון וסקנדאגופטה .

הממצאים הפלאוגרפים הראשונים של קאלידאסה נמצאו במקדש השמש של העיר מנדסור שבמאדהיה פרדש בכתבים סנסקריטיים המתוארכים ל-473 לספירה.

קרל גילרופ

קרל אדולף גילרוּפּ (בדנית: Karl Adolph Gjellerup; ‏ 2 ביוני 1857 – 11 באוקטובר 1919) היה משורר, סופר, מחזאי ומתרגם דני, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1917.

תיאוקריטוס

תיאוקריטוס (ביוונית: Θεόκριτος; בערך 310 לפנה"ס - 250 לפנה"ס) היה מחשובי המשוררים ההלניסטים, השפיע רבות על ורגיליוס ובאמצעותו על התפיסה האסתטית של הרנסאנס.

הסברה המקובלת היא כי מוצאו של תיאוקריטוס הוא מסיציליה. הוא כתב שירה פסטורלית, סוגה שעתידה הייתה להגיע לשיאה מאוחר יותר באקלוגות של ורגיליוס. משירת הרועים שלו, המשובחת ביותר היא האידיליה הפדרסטית "חגיגת קציר". תיאוקריטוס כתב אף מחזות פואטיים ("מימות") על רקע תפאורה כפרית, וכן שירה אפית ולירית שנחשבת לחלק חשוב פחות במכלול יצירתו.

יסודות השירה שלו הם התמקדות בטבע (לרוב טבע רגוע ושלו) ובחיי האדם הפשוט בכפר או בחיק הטבע וכתוצאה מכך בקונפליקטים שמתחוללים בין אופיו של האדם ויצרו הסוער (הארוס) לבין הטבע, שסופו הוא פעם רבות קטסטרופלי.

בשנת 1935 פורסם חיבור עיוני על עבודותיו של תיאוקריטוס על ידי המסאי ארתור סנדאואר באוניברסיטת לבוב שבפולין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.