שירה אוגריתית

השירה האוגריתית היא ספרות האפוסים שהתגלתה באוגרית החל מ-1928 בתל ראס שמרה (=ראש השמיר), צפונית לעיר הנמל הסורית לאטקיה. הספרות כתובה על לוחות חרס בכתב יתדות אוגריתי. היצירה מתוארכת לסביבות אמצע האלף ה-2 לפנה"ס (בין המאה ה-15 למאה ה-14 לפנה"ס). באחדות מהיצירות מתואר כי נכתבו בתקופתו של נקמד מלך אוגרית, ובחלקן מתואר שם המעתיקים ושם האחראיים.

List of Ugarit gods AO29393 img 0162
רשימה של אלי אוגרית על לוח חרס
Ugaritic-alphabet-chart
האלפבית האוגריתי הוא כתב יתדות, שבו נכתבו האפוסים האוגריתיים.

תוכני השירה

היצירות הפואטיות הגדולות ביותר הן: "עלילות בעל וענת", "אגדת כרת", "אגדת אקהת". יצירות אלו מתארות אפוסים שלמים - עלילות עם התחלה, אמצע וסוף. בנוסף ישנן יצירות קטנות יותר: "שיר האלים הנעימים והיפים", "נישואי ניכל-ואיב", "האלים הראשיים זוללים וסובאים", תפילות לאלים וקטעים אחרים כמו הרפאים שהקשרם לא ברור. היצירות כתובות בכתב יתדות אלפביתי על לוחות חרס, שאותיותיו זוהו על ידי הגרמני הנס באואר (Bauer;‏ 18781937) והצרפתי פול אדוארד דורם (Dhorme;‏ 18811966). כתבי אוגריתית פותחים שער חשוב להבנת התפיסות והדת הכנענית ממקור ראשון. תרבות שלמה שאבדה בתהום הנשייה, נחשפה ונתגלתה שוב. מרבית לוחות השירה האוגריתית נמצאו בבניין שעמד בין מקדשי הבעל ודגון, ושימש כספרייה ובית ספר לכהנים.

במרכז העלילות הגדולות מוטיבים של מלחמות, עימותים וטרגדיות ובעיקר מוות. האלים נתפסים כדמויות בעלות מאפיינים אנושיים, שכרוכים ומעורבים בפעילות הארצית. על אף המאפיינים האנושיים יש להם יכולות על-אנושיות (כעין "סופרמנים" קדומים), כמו חיי נצח, קימה לתחייה, חוזק, יכולת תעופה ועוד. יחס של כבוד והערצה לאלים למול אפסותו וכיליונו של הטוב שבבני האדם, אף הוא אחד המוטיבים של רוב העלילות. פרשן המקרא משה דוד קאסוטו ראה במותם של בעל ומות ובתחייתם את המחזוריות העונתית של הטבע, רעיון שפיתח ההולנדי יוהאנס קורנליס דה מור.

Louvre-Egyptien-10
מצבת אבן גיר שבה מופיע הבעל, אחד האלים החשובים של אוגרית שנמצאה באקרופוליס של אוגרית. כיום מוצגת בלובר.

לשירה האוגריתית זיקה מסוימת לתנ"ך. בשירה האוגרית רכיבים רבים שהופיעו לאחר-מכן בשירה עברית: הקבלות, מקצבים וחרוזים. התגליות באוגרית הובילו להערכה מחודשת של התנ"ך כיצירה ספרותית. כמה התייחסויות למאורעות היסטוריים ואף לרעיונות מיתולוגיים המופיעים בתנ"ך מופיעים גם בטבלאות החרס מאוגרית. חוקרים רבים ניסו למצוא דמיון בין מאורעות המתוארים ביצירה האוגריתית לתנ"ך. חלקם טענו כי בשירה האוגריתית ישנה התאמה מסוימת לסיפורים תנ"כים שונים, אך שאלה זו שנויה במחלוקת בין החוקרים. הסכמה רחבה יותר נוגעת לשאלת סגנון השירה האוגרתית שדומה במובנים מסוימים לשפה המקראית.

לחלק מהשירה האוגריתית נמצאו מספר מהדורות. לפעמים במהדורה מסוימת יש הרחבה ופירוט של עניין המתומצת במהדורה שונה. לעיתים נראה כי היו גרסאות שונות לאותו הסיפור. חלקם של הלוחות נמצאו במצב קשה, וסיווגם נעשה על פי רוב לפי תוכנם. (בלוח אחד נמצא בכותרתו סיווגו, במה שנראה כ'עלילת בעל'). בכוונה לחסוך בשטח לוח יקר ערך שבירת השורות אינה חופפת את סיומי המשפטים.

פרסומים

המפרסם הראשון של כתבי אוגרית היה פרופ' שארל וירולו (Virolleaud), שסימן כל לוח במספר סידורי לטיני ובצירוף אותיות אנגליות ממין העלילה (עלילות בעל - AB - ראשי תיבות של אלאין בעל, אגדת אקהת - D - על שם דנאל, ואגדת כרת - K). מאז נעשו מספר ניסיונות נוספים לקטלוג ופענוח הלוחות: CTA בידי אנדרה הרדנר (Herdner) ב-1963 שקיטלגה בצורה של מספור רציף ("קורפוס הטבלאות"), UT בשנת 1967 בידי כורש הרצל גורדון (Cyrus Herzl Gordon) ,שהלך בחלקו בדרכו של וירולו בצורת הסימון (אגדת כרת מתחילה בסימון Krt ואגדת אקהת Aqht), וה-KTU של מאנפריד דיטריך ועמיתיו בשנת 1976, שמהווה מכלול התעודות האוגרתיות שפורסמו עד 1970, ושקוטלג בשיטה דומה ל-CTA.

הראשון שהגיש את הטקסטים האוגריתיים בעברית היה חיים אריה גינצברג (1903–1990) ("כתבי אוגרית", בהוצאת מוסד ביאליק וועד הלשון העברית, תרצ"ו), שתרגם את כל הטקסטים שהיו ידועים בתקופתו. לאחריו חלק מהשירה האוגרית (שני לוחות מעלילות בעל וענת) תורגמה לעברית בידי פרשן המקרא הנודע משה דוד קאסוטו ("האלה ענת", תשי"א-1951) שהסתמך על פרסומי וירולו, והוסיף מספר פרקים על הדמיון שבין התנ"ך לשירה. לאחריו תרגמו את רובה ככולה של השירה חוקר האוגריתיקה צבי רין ("עלילות האלים", 1968) ששיכתב את העלילות לכתיב עברי, כשהוא מסתמך על עבודם של הרדנר וגורדון, וד"ר דוד אמיר בעבודתו המקיפה ("אלים וגיבורים", 1987), שהסתמך בעיקר על ה-KTU, ובנוסף לתרגום הוסיף מבואים והסברים קצרים על כל טור, מילון מונחים רחב על השירה האוגריתית, ואף תרגום לוחות חלופיים.

הזיקה לספרות המקראית

בעל משדל את ענת להפסיק את המלחמה

"כה תאמרו לבתולה ענת / ותגידו ליבמת לאומים
נאם אלאין בעל/ דבר אדיר גיבורים
אספי מלחמה מן הארץ / שיתי על עפר אהבה
נסכי שלום בקרב הארץ / הרבי אהבה בקרב שדות
חשכי עצך / חרבך השיבי
תרוצנה פעמיך אלי / תמהרנה רגליך למעוני
דבר יש לי, ואדבר לך / נאם ואגיד לך
דבר עצים ולחישת אבנים / שיחת שמים עם ארץ
תהומות עם כוכבים / אבני ברק, שמים לא ידעו
דבר לא ידעוהו אנשים / ולא יבינוהו המון ארץ
בואי נא, ואנכי אספרהו / בתוך מערתי אל צפון
בקודש בהר נחלתי / בנועם בגבעת גבורה."

(בתרגומו של קאסוטו, "האלה ענת", עמ' 66)

מ' ד' קאסוטו העלה את התיזה כי הספרות המקראית היא המשכה של הספרות הכנענית שקדמה לה בזמן.[1]. דבר המסביר מדוע ספרות התנ"ך היא יצירה מושלמת ומשוכללת, באין סימנים לכתיבה ביכורית ולגישושי ניסיון. קאסוטו מביא דוגמאות רבות לבסס את טיעונו, ולהציג את הדמיון הרב בין התנ"ך לשירה האוגריתית, ששניהם לדעתו ענפים של התרבות הכנענית הקדומה, ולכן יש ביניהם נקודות דמיון והשקה רבות.

  • במטאפורות, ביטויים כמו המסת המיטה בדמעות, שתיית דמעות ושביעת בכי במובן של אבל רב, ספירת ירחים במשמעות של הריון או של ספירת הזמן שחלף, ירידה לשאול אחרי בן שנפטר, עליית מוות בחלונות, נפש השאול שאינה שובעת, חופש המתים בשאול, זבחי ריב במובן של סעודת קטטות, יניקת שדיים במובן של השגת הנאה, שברון מתניים במובן של שברון נפש על שמועה רעה, ועוד.
  • בדימויים הוא מביא ביטויים שנמצאים בשני המקורות כמו "נשוך נחש", "נגח כראם" ו"עריגת אייל למים".
  • תקבולות זהות של מילים נרדפות בצלעות השיר, כמו ארץ-עפר, עולם-דור ודור, פה-שפתיים, ראש-קודקוד, יד-ימין, כסף-חרוץ, אוהלים-משכנות, חלב-חמאה, כוס-קובעת, אלף-רבבה, בית-חצר, טל-רביבים, אדם-לאום, דודים-אהבה ועוד רבים אחרים.
  • הוא אף מוצא תארים קבועים בשתי הספרויות למושגים מסוימים כמו ספיר טהור, עז כמוות, גערה במאבק, תהום רבה (גדול) ועוד.
  • חזרות. אף שבכל השירים יש חזרות על דברים כדי למשוך את אוזנו של השומע לדברים מוכרים, דפוסי החזרות של השירה האוגריתית, שבה ישנה חזרה על אפיזודות שלמות מילה במילה פעמיים ושלוש (דבר שאיפשר לשחזר לוחות שהיו פגומים במידה רבה), דומה מאוד לחזרות הקיימות בתנ"ך במקומות שונים.
  • בשתי השפות ישנם שימושים מיוחדים לפעלים. כמו למשל פועל מיוחד לזכר ופועל אחר לנקבה ("לוקחו בניך בשבי ובנותיך בשביה", ירמיה מ"ח מ"ו). המצאות של שני פעלים בזמנים שונים בצלעות של משפט, אחד בעבר ואחד בעתיד. וכן המצאות שני פעלים מאותו סוג במשפט אחד, אחד פעיל ושני סביל, למשל "עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל" בתנ"ך, לעומת "מהר בתים בנה... מהר בתים ייבנו" בשירה האוגריתית.
  • שימוש במספרים מודרגים באותו משפט (ראו בעלילות בעל וענת).

השירה האוגריתית אף עזרה לבאר עניינים סתומים בתנ"ך, כמו מילים שלא התבארו או מקור למנהגים.

  • כך למשל המילה "בצקלונו" ("לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" (מלכים ב' ד', מב)), שבעבר סברו שפירושה "בשקו" – לפי השירה האוגריתית 'בצקל' היא מילה נרדפת לשיבולת, וכך הפירוש הוא כרמל בשבולתו.
  • מושג נוסף: "בֵּית הַחָפְשִׁית" (שם, ט"ו, ה), שבו הסתגר עוזיהו המלך בשל צרעתו, מתבאר כדימוי למת, מפני שמצורע חשוב כמת, ולמת שנמצא בבית החופשית הלא היא השאול האוגריתי יש חופש.
  • מקור האיסור של בישול גדי בחלב אמו מתבאר יפה כאשר נמצא בכתבי אוגרית (שיר האלים הנאהבים והנעימים) שמדובר בפולחן אלילי שהתורה ביקשה לאסרו, "טבח גדי בחלב, טלה בחמאה", שקאסוטו מפרש אותו כפולחן שנועד למשוך את ברכת הפריון לאדמה ולדעות אחרות דובר בפולחנה של האלה עשתרת. דבר העולה בקנה אחד עם הסברו של הרמב"ם שאיסור בישול גדי בחלב אמו נובע מכך שבישול זה משמש כפולחן לעבודה זרה. (אף על פי שהרמב"ם לא התייחס ספציפית לתרבות האוגריתית).
  • מילים דומות. בשתי השפות יש מספר רב של מילים דומות במשמעות זהה. למשל: קודש, כיסא מלכות, מלחמות, דודים (במובן של אהבה), ארץ, צפון, נחלה, שלום, אלף (במובן של שור), תלתלים, שמחה, קשת, הדום, כבד, דם, שמן, יד, אצבע, חרב, עבד, זבל (במובן של שר), בנות, חמר (במובן של יין), בית, חצר, חכם, פנים, ער (מלשון מערה), אב, שנים, לטפן, ספר, חדר, שבעה שמונה, גדולה, שיבה, בתולת (בתולה), לכונן, תהום, לחישה, אבן, ברק ועוד רבים.

מקבילות במיתוסים היווניים

בעל במשתה יין

"עמד ויגש וישקהו
נתן כוס בידו/ גביע בשתי ידיו
כלי רב ועצום למראה/ ספל גבורי שמים
כוס קודש תראה הגבירה/ גביע תחזהו אשרה
אלפי כדים בחמר יקח / לרבבות ימסוך ממסכו
קם ויחל וישר / מצלתיים בידי הנעים
ישיר הגיבור טוב הקול
עלה בעל לירכתי צפון / פנה בעל לנוותיו."

(בתרגומו של קאסוטו, "האלה ענת", עמ' 63)

מעבר לדמיון בתפיסה של האלים במיתולוגיה היוונית והכנענית, כ"סופרמניים אנושיים", בעלות יכולות חזקות כמו כח רב, מעוף, הסתוות, מהירות, חיי נצח ועוד, קיימות נקודות דמיון רבות בין המיתוסים הכנענים ליוונים שניתן למנות:

  • זיווג בין ראש האלים לבנות אנושהרקולס, הגיבור האגדי מן המיתולוגיה היוונית והרומית, הוא בנם של ראש האלים היוונים זאוס ובת-התמותה אלקמני. בדומה לכך בשירה האוגריתית אל ראש הפנתיאון הכנעני, מוליד מבנות אדם את שחר ושלם.
  • הבטחה של חיי נצח מאלה לגיבור וסירוב – באגדת אקהת, האלה ענת, היפה באלות, מבטיחה לאקהת הגיבור חיי נצח בתמורה לקשת הפלאים שלו, אך הוא מסרב. מוטיב דומה קיים באודיסיאה. קליפסו האלה היפהפייה מבטיחה לאודיסאוס הגיבור חיי נצח בתמורה לכך שישאר באי שלה, אך הוא מסרב להצעתה, ומעדיף לחזור אל משפחתו.
  • יציאה למלחמה בשל אישה – באגדת כרת מופיע מוטיב של יציאה למלחמה בשל רצון של מלך להשיג נסיכה, העלילה מזכירה במקצת את סיפור מלחמת טרויה באיליאדה, שנפתחת בשל רצון להשיג אישה יפה במיוחד. גם באגדה זו היופי הנשי מועלה על נס, כאשר הנסיכה המיועדת מתוארת בתוארי יופי רבים, ובהם שהיא יפה כמו האלה ענת, היפה שבאלות הכנעניות.
  • התייחסות אל שבע שנים כתקופה שלמה – בעלילות בעל וענת מסופר כי לאחר מחזור של שבע שנים נפגשים בעל ומות, ופותחים שוב במלחמה מחדש, ואילו באודיסיאה, אודיסאוס עוזב את האי של קליפסו רק לאחר שבע שנים.
  • השאול – גם בתפיסת עולם המתים קיים דמיון; עולם תת-קרקעי שבו כלואות נשמות בני האדם.
  • אל הים ומפלצותיו – אל הים היווני פוסידון הוא אל אימתני ונקמני. הוא שולח מפלצת ים לתקוף את טרויה לאחר שלא קיבל גמול על הקמת חומותיה, ומתעמר באודיסאוס שלא מכיר לו תודה בעקבות מלחמת טרויה. במיתולוגיה הכנענית מוזכר האל ים כאל עוצמתי המטיל את חיתתו על שאר האלים, וכבעל מפלצות ים נוראות המשרתות אותו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987, עמ' 16–60.
  • חיים אריה גינצברג, כתבי אוגריתית – 50 שנות מחקר, תר"צ.
  • אד גרינשטיין, "מורשת הספרות הכנענית בכתבי הסופרים העבריים", מכמנים 10 (תשנ"ו) 19–38.
  • שמואל אפרים ליונשטאם, "מיתוס הים בכתבי אוגרית וזיקתו אל מיתוס הים במקרא", ארץ ישראל ט (תשכ"ט) 96–101.
  • טרי ל' פנטון, "גישות שונות של סופרי המקרא למיתוס התיאומכיה", בתוך: י' אבישור ויהושע בלאו (עורכים), מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון מוגשים לשמואל א' ליונשטאם במלאת לו שבעים שנה, ירושלים: תשל"ח, 337–381.
  • משה דוד קאסוטו, האלה ענת, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"א.
  • משה דוד קאסוטו, "שירת העלילה בישראל", ספרות מקראית וספרות כנענית חלק א, ירושלים: תשל"ב, עמ' 62–90.
  • נגה וגיא דרשן, המיתולוגיה הכנענית (מיתוסים 15), הוצאת מפה, תל אביב תשס"ט.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האלה ענת, עמ' 20
אוגרית

אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה של העיר נשכח, והיא נתגלתה מחדש כאשר חקלאית שחרשה שדה בשנת 1928 חשפה במקרה קבר עתיק, שהתגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך.

אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.

משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך.[דרוש מקור] הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי 8 אותיות נוספות, כך שאלפבית זה הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. לבסוף היורשים הפניקיים של התרבות האוגריתית הפיצו את האלפבית באגן הים האגאי.[דרוש מקור] בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.

אוגריתית

אוּגריתית היא שפה שמית שדוברה בעיר הנמל אוּגָרִית, הנמצאת כיום בשטח סוריה. שפה זו היא מהקרובות לשפה העברית, וספרותה קרובה לספרות המקרא.

אל (אל כנעני)

במיתולוגיה הכנענית, אֵל הוא שמו של ראש האלים בפנתאון ואחד מהאלים החשובים של העיר אוגרית. נקרא גם אִל, אלו, תור (שור) - סמל הכוח והפיריון, ו"קדוש" במובן של נשגב ונעלה.

בעל זבוב (אל)

בעל זבוב הוא שמו של אל כנעני או פלשתי, המוזכר מספר פעמים בתנ"ך.

דגון

דָּגוֹן (או דגן) הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, וכן האל הראשי של הפלשתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנו, באכדית בשם דאדגאנה או דאגונה, ובמיתולוגיה המסופוטמית בשם דגן.

הורוס

הורוס הוא אל המלחמה, ואחד מהאלים הראשיים במיתולוגיה המצרית. הורוס הוא שמו היווני, ובמצרית עתיקה הוא נקרא חוֹר או חֶר, שפירושו בז. הוא בנם של אוסיריס ואיסיס, ולאחר שגדל הוא נלחם בסת, דודו שרצח את אוסיריס (שהיה אביו של הורוס ואחיו של סת), וניצח אותו.

העלאה באוב

העלאה באוב או דרישה אל המתים הוא טקס מיסטי, שבו מנסים המשתתפים ליצור קשר עם נשמה של אדם שמת, ולקבל מסר ממנה. וריאציות של הטקס קיימות בתרבויות רבות. בין הנפוצות שבהן: רופא אליל או מדיום, המכניס עצמו למצב טראנס באופן טקסי בניסיון לתקשר עם המתים או ישויות רוחניות אחרות. התורה אוסרת ביצוע טקסי העלאה באוב, הנקראים "דרישה אל המתים" (ספר דברים, פרק י"ח, י-יא).

ים (אל)

יָם הוא אל הים, הנהרות ומקוואות המים במיתולוגיה הכנענית. בנו של אל ואחיו של בעל. מקבילם של פוסידון היווני ונפטון הרומי. ביקש לשלוט על העולם והציף את האדמה במלחמתו עם בעל.

ירח (אל)

יֶרַח (בכנענית, גם יַרַח או יֹרַח; באוגריתית: יָרִיחְ; בפיניקית: יַרְחִיבּוֹל) הוא אל הירח במיתולוגיה הכנענית. הכנענים והפיניקים האמינו כי ירח הוא ראש צבא הכוכבים ומאורות הלילה, וכן אל הקציר (בשל צורת החרמש של הירח). כמו כן ירח היה אחראי על הורדת הטל.

רעיתו של ירח הייתה האלה ניכל - אלת הפרדסים ונאות המדבר, ובזכות הטל שהוריד ירח פרחו פרדסיה.

פולחן האל ירח היה נפוץ באזור עמק הירדן עוד בתקופת האבן החדשה - באלף השמיני לפנה"ס[דרוש מקור] והערים יריחו ובית ירח נקראו על שמו.

פולחן האל כלל מדי חודש, במילואו של הירח, חתונה טקסית בינו לבין ניכל.

כושר וחסיס

כושר-וחסיס (כלומר: מיומן וחכם) היה אל האוּמנויות והטכנולוגיה הכנעני, היוצר דברים נפלאים. נחשב כאל חיובי העוזר לבעל, אל החיים. מקבילם של הפייסטוס היווני ווולקן הרומאי. בשירה האוגריתית הוא מכונה "חכם חרשים" ו"הין".

כמו מספר אלים זוטרים נוספים במיתולוגיה האוגריתית, שמו הוא שם כפול, ומראה על שני צדדים באישיותו.

באגדת אקהת מסופר עליו שיצר קשת מופלאה שאקהת הגיבור משתמש בה, וענת אלת המלחמה והציד חומדת אותה. בעלילות בעל וענת מסופר שהוא עוזר לבעל במלחמתו כנגד האל ים ויוצר עבור בעל כלי נשק מאגיים שמכריעים את ים לארץ. עוד מסופר עליו שם שהוא בנה את ארמונו המופלא של בעל בפסגת צפון במשך ששה ימים. כושר-וחסיס רצה ליצור לארמון חלונות וארובות, דבר שבעל התנגד לו, אך לאחר המעשה בעל השתכנע וביקש ממנו שיקרע בארמון חלונות.

כושרות

כושרות, אלות הפריון הכנעניות שמופיעות כסנוניות. מכונות בשם "הסנוניות - בנות הלל". היחידות בין האלים הכנענים שמופיעות כקבוצת אלות.

בשירה האוגריתית באגדת אקהת מסופר כי שופט הצדק דנאל הערירי שמתבשר כי ייוולד לו ילד, מבצע פולחן מקדים להתעברות של אשתו, שבו הוא מכניס לביתו את אלות הפריון וההריון - הכושרות, הסנוניות - בנות הלל, שוחט למענן פר כמקובל, מאכילן ומשקן במשך ששה ימים, וביום השביעי הוא שולחן מביתו, ומתחיל לספור את חודשי ההריון. לאחר תשעה חודשים נולד לו בן ששמו אקהת (לוח KTU 1.17).

בנישואי נכל ואיב עם האל ירח, הן מגיעות כמבשרות על לידת הבן של נכל ואיב - אלת הבוסתנים, ומודיעות "הלוא הנערה תלד בן." (לוח KTU 1.24)

עוד מופיעה שם השירה:

יש הסוברים כי הביטוי "הסנונית הראשונה" כמבשרת תופעה, קשור לאלות הללו, שכאמור מבשרות על ההריון.

בתנ"ך נמצא ביטוי זה באופן יחידאי, במה שיש מפרשים כקשור לזיווג. "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה" (תהילים ס"ח ז'). אך מהקשרו של הפסוק, הרי מדובר בפרק שעוסק ביציאת מצרים וסביר יותר לפרשו כפרשנות המקובלת כקשור למעמד של היציאה והאסירים הם למעשה ישראל, שיוצאים באזיקים או בזמן כשר.

מות

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. נקרא בשירה האוגריתית לעיתים בשם הכפול "מות-ויגון". מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.

מיתולוגיה כנענית

המיתולוגיה הכנענית היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי העמים השונים באזור ארץ כנען. באמונות הכנענים ניכרת השפעה תרבותית מגוונת ויש דמיון רב בין סיפורי עמי כנען לבין סיפורים מהתנ"ך.

סעודת מרזח

סעודת מרזח (נקרא גם: קיספום) היא טקס פולחני קדום שהיה נהוג בתרבויות המסופוטמית, הכנענית והפיניקית. סעודה חגיגית זו הייתה מתקיימת במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה.

ענת

ענת היא אלת המלחמה, הציד והפריון של המזרח התיכון העתיק, ממסופוטמיה ועד כנען ומצרים העתיקה. ענת מתוארת כנערה בתולה יפה, עזת נפש ובעלת תושייה. היא המקבילה הכנענית לאיזיס המצרית, והשפיעה כנראה רבות על עיצוב דמותה של האלה היוונית אתנה.

רשף

רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת.

רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.

הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים.

"לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות:

""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). דבר ורשף שבחבקוק ג מופיעים, על פי אחד הפירושים, כיישויות חיות המשרתות את ה' בלכתן לפניו, בעת הופעתו כאל לוחם. רשף שבחבקוק ג' אינו מופיע כאל גדול, אלא רק כישות תלויה באל, נלווית אליו וסרה למרותו. הוא ירד איפוא ממעלתו והפך למלאך התיאופניה.

הופעת שני אלים ההולכים לצידו של אל ראשי, לפניו או אחריו, ידועה מהמיתולוגיה של עמים רבים, כמו בדוגמאות מבבל וכנען. בתיאור הופעתו של אדד, אלוהי הסערה הבבלי, בעלילות גילגמש נאמר עליו, ששני אלים הולכים לפניו, בדומה לתמונה המתוארת בחבקוק. בטקסט אכדי אחר נאמר על מורדוך, בדומה לנאמר על ה' בחבקוק: "(מורדוך) לפניו אנליל, אחריו נרגל". מן הספרות האוגריתית ידוע שלבעל יש שני אלים משרתים והם שליחיו. בכתובת פיניקית מארסלאן טאש נאמר שבעל יצא, וגלען ורבען יצאו כמשרתים לפניו.

שחר (אל)

שחר הוא שמו של אל השחר (הזריחה) במיתולוגיה הכנענית. שחר היה אחיו התאום של שלם - אל השקיעה, ושניהם נולדו כתוצאה מיחסי מין בין ראש הפנתיאון הכנעני אל לבין אישה בת-תמותה. סיפורם מוזכר בשירה האוגריתית ב"שיר האלים הנעימים והיפים".

במקרא ישנם מספר תיאורים מואנשים של השחר, בלא ה"א הידיעה כאילו היה שם פרטי: "אעירה שחר", "כנפי שחר", "כעפעפי שחר". ייתכן שההאנשה המטפורית היא שריד לתפיסה קדומה יותר של שחר כאלוהות.ייתכן ששחר נזכר בתנ"ך בספר ישעיה: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ - חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם".ישעיהו מלגלג על מלך בבל, אשר ראה עצמו כצאצאו של שחר. השם "הילל בן שחר" תורגם בתרגום השבעים כ"הספרוס" (ἑωσφόρος) ובוולגטה כ"לוציפר", ובהמשך קיבל בנצרות את משמעות האנטיכריסט.

רש"י מפרש פסוק זה:

"הילל בן שחר - כוכב הנוגה המאיר אור ככוכב הבוקר זו הקינה על שרה של בבל נאמרה שיפול משמים;

נגדעת לארץ - אתה נבוכדנצר שהיית חולש על גוים מטיל גורל עליהם על המלכים מי מהם ישרתך ביום פלוני ומי ביום פלוני ורבותינו דרשוהו שהיה מטיל גורל על המלכים למשכב זכור".

ביהדות השם הילל בן שחר אינו כינוי לשטן כמו בנצרות.

שלם (אל)

שָׁלֶם (מהשורש ש.ל.ם) הוא אל השקיעה ואל היבוסים. במיתולוגיה הכנענית שלם היה אחיו התאום של שחר, ושניהם נולדו כתוצאה מיחסי מין בין ראש הפנתיאון הכנעני אל לבין אישה בת-תמותה. סיפורם מוזכר בשירה האוגריתית ב"שיר האלים הנעימים והיפים".

מניחים כי מקור השם "ירושלים", או במקור "ירושלם", הוא: 'ירה-שלם'. כלומר: "[העיר ש]יסד שלם". אפשרות אחרת, לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית, מפרש "אור-שלם", עירו של שלם. בספר בראשית מתואר מלכיצדק כמלך העיר שלם וככהן לאל עליון. בספר יהושע מסופר שאדוני צדק מלך ירושלים מגבש קואליציה של חמישה מלכים כנגד יהושע, ונוחל מפלה בקרב גבעון.

תרפים

במקרא תְּרָפִים הם אלילי-בית שהיו בצורת ראש אדם, ייתכן שהיו גולגולת מכויירת בטין של ראש המשפחה. התרפים נועדו לשם ניבוי עתידות וגילוי מידע נסתר באמצעות ניחוש.

סברה אחרת- תרפים היו נראים כאבר מין נשי: כך נאמר במסכת ברכות- "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף", ברכות – דף כ"ד עמוד א'. ראה להלן "אזכורים במקרא, רחל המפקיעה את התרפים מאביה - יושבת עליהם, בישיבה זו היא טומנת את התרפים במקום התורף, שבלשון חז"ל הוא אבר המין הנשי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.