שיכון עובדים

שיכון עובדים בע"מ היא חברה הסתדרותית לבניית שכונות פועלים עבריות בארץ ישראל. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 בנתה החברה כ-55,000 דירות, וכ-25% מחברי ההסתדרות התגוררו בבתים שנבנו על ידיה. מרבית הבתים שנבנו על ידיה (כ-75%) נבנו בשכונות הפועלים הגדולות במושבות וב"קריות" - ביניהן: קריית חיים, קריית משה, קריית עמל, קריית עבודה, קריית שלום, קריית בורוכוב, קריית אליעזר וקריית היובל. במרבית הבניה נעשתה על אדמה בבעלות לאומית או אדמה של קק"ל. רבים מהמשתכנים במפעלי החברה התאגדו במסגרות ארגוניות של "אגודות שיתופיות". עד שנות ה-80 ביצעה החברה כרבע מכלל הבניה הציבורית בישראל.

לאור המשבר הכלכלי שתקף את חברת העובדים בסוף שנות ה-80, הוחלט ב-1989 לאחד את החברה עם החברה ההסתדרותית "סולל בונה" לחברת "שיכון ובינוי". בשנת 1996 נמכר חלקה של ההסתדרות בחברה לעובדי החברה ולחברת "אריסון השקעות" (בבעלות תד אריסון), במסגרת הפרטה רחבת היקף של נכסי ההסתדרות.

Shikunandbinuy1975
שלט על בניין באילת

היסטוריה

שיכון עובדים 2
בניין שנבנה על ידי החברה בקריית חיים המערבית

בתקופת העליות הראשונה והשנייה הופנו עיקר מאמציהם של הפועלים העבריים לאפיקי החקלאות וההתיישבות. התעשייה טרם הייתה מפותחת בערים ובמקצוע הבניה עבדו בעיקר פועלים ערבים. עם תחילת העלייה השלישית התפתח היישוב העירוני העברי, ואיתו הגיעה תעשייה יהודית רחבה יותר שפתחה אפיקים להתיישבות פועלית עברית בערים. גם מקצוע הבניה הלך ונכבש על ידי הפועלים העבריים שמספרם גדל בהתמדה. פועלים רבים יותר ויותר ראו בעיר את יעדם. בין השנים 1923-1925 אומנם נסתמנה עלייה בהיקף הבנייה בארץ ישראל, אך במקביל עלה מחירן, ונסתמנה מצוקת דיור בקרב ציבור הפועלים העירוניים. כ-85% מן המשפחות העובדות בעיר התגוררו בדירת חדר אחד, והצפיפות הממוצעת בקרב מעמד זה עמדה על 3 נפשות בחדר. החל בשנת 1921 החלו לדבר בהסתדרות ובתנועת העבודה על יצירת פתרונות דיור אפשריים, והרעיון של יצירת שכונות עובדים שמטרותיהן הן פתרון למצב הקיים והן יצירת מרכזים פועליים של תרבות פועלית בעיר - מרכזים עירוניים של תנועת העבודה. בקיץ שנת 1922 הוקמה שכונת העובדים הראשונה - שכונת בורוכוב, שנבנתה על ידי פועלים שיצאו מתל אביב ומנתה 22 בתים. השכונה גדלה לאט וכעבור 6 שנים מנתה 80 בתים. בשכונה ראשונה זו נתבטאו כבר כמה מהעקרונות שהנחו את שיכוני העובדים בהמשך:

Frug
חזית מעונות הוד בפינת הרחובות פרוג ופרישמן (2007), תל אביב

בין השנים 1924-1925 נעשו ניסיונות נוספים להתארגנות של מאות פועלים לבניית שכונות עובדים אך קשיים בהשגת קרקעות, חוסר ניסיון והיעדר טיפול מרוכז הכשילו רבים מניסיונות אלו. בקיץ 1927 הוחלט בהסתדרות על הקמת גוף שירכז את הטיפול בהקמת שכונות העובדים - "המרכז לשכונות עובדים" (ליאו קדמן עמד בראשו). בתחילה נבנו שכונות הפועלים במתכונת של בתים פרטיים עם משק עזר על מגרשים של כחצי דונם. בתל אביב הוקמו כתשע שכונות שכאלו. כאשר מחיר הקרקע העירונית עלה החליטו במרכז להתחיל בבניית בנייני מגורים. בניין המגורים הראשון נבנה בתל אביב בשנת 1931 ונקרא בשם שהציע דוד רמז "מעונות עובדים". רבים ממנהיגי תנועת העבודה היו מהראשונים לעבור למסגרת מעונות העובדים - ביניהם דוד רמז עצמו ובן-גוריון. בשנת 1934 כבר נבנו כ-400 מעונות עובדים. בשלב זה חלו כמה שינויים משמעותיים במפעל הבינוי:

  • מעבר מבניית "מעונות עובדים" בודדים בערים - לפרויקטים של הקמת שכונות בסדר גודל של אלפי משפחות, שכללו בתוכם מבני ציבור ומוסדות שאפשרו להן עצמאות תרבותית. פרויקטים אלו נקראו "קריות".
  • בשנת 1934 הוחלט בוועדה הרביעית של ההסתדרות כי ההתיישבות הפועלית בערים תתבסס על יצירת "אגודות שיתופיות" - קואופרטיבים שבבעלותן יהיה הרכוש ושיקיימו זיקה לחברת העובדים.
  • את "המרכז לשכונות עובדים" תחליף חברה הסתדרותית בעלת יכולות כלכליות גדולות יותר, ששמה נבחר לפי הצעתו של דוד רמז - "שיכון".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו במפעלי "שיכון" כ-3,270 משפחות. בתקופת המלחמה נעצרה הבניה בארץ, אולם "שיכון" הכשירו את הקרקע להגברה מאסיבית של הבניה עם סיום המלחמה, על ידי רכישת קרקעות וגיוס כספים לבניה של כ-10,000 יחידות דיור חדשות וכן על ידי הכשרת הקרקעות וארגון העובדים העתידים להשתכן בהן. בשנת 1945 בנתה "שיכון" כ-1,000 דירות להשכרה לעולים, והיו לגוף הראשון שבנה בהיקף רחב על מנת להשכיר דירות לעולים בדמי שכירות וללא תשלום דמי מפתח. בין יולי 1945 למועד הקמת המדינה נבנו עוד כ-3,300 יחידות דיור.

נוה עובד

בשנת 1943 הוקמה חברת "נוה עובד" במושבות, על ידי חברת העובדים והמרכז החקלאי. בעיית הדיור במושבות התעוררה זמן רב לאחר שהיא התעוררה בערים - רק לאחר התרחבות ענף הפרדסנות שמשך ציבור פועלים גדול שביקש להשתקע בקירוב למקום עבודתו, וגדילת המושבות בייחוד באזור השפלה. פעולי המושבות ביקשו לא רק ליצור מבני מגורים - אלא גם להגדיל את מקורות פרנסתם על ידי הקמת "משקי עזר". עד הקמת המדינה היה היקף הבניה של חברת נוה עובד קטן יחסית - כ-1,200 יחידות דיור, אולם בין 1949 ל-1954 בנתה החברה כ-70 שכונות ב-31 יישובים, בנייה שמנתה כ-14,000 בתים ודירות.

מיזוג חברות השיכון

הקמת מדינת ישראל, ופתיחת שערי הארץ לעליה הגבירה באופן דראסטי את ביקוש הדירות. הממשלה עמדה מול בעיה גדולה של שיכון מאות אלפי עולים חדשים - ועם זאת - לדאוג לתנאי הדיור הנמוכים של המתיישבים הוותיקים. ההסתדרות נרתמה למשימה והחליטה על איחוד שתי חברות השיכון של חברת העובדים - "שיכון" ו"נוה עובד" לחברה הסתדרותית אחת - "שיכון עובדים בע"מ" שהחלה לפעול בראשית 1955.

שכון העולים

במהלך מלחמת העצמאות פנה מנהל חברת "שיכון" זליג לבון אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון בהצעה לתכנון תוכנית ארצית לשיכון ציבורי לעולים, לצד תוכנית לשיכון החיילים שישתחררו עם תום המלחמה.[1]

מתוך ניסיונה בבניית דירות להשכרה עבור עולים, הציעה חברת "שיכון" לממשלה להקים חברה ממלכתית שתעסוק בעניין. הצעה זו הייתה הבסיס להקמת חברת "עמידר". חברות השיכון ההסתדרותיות, היו שותפות במשך תקופה מסוימת בהנהלת החברה הממשלתית ואף בנו עבורה אלפי דירות. מלבד זאת הם הוסיפו גם בבנייתן העצמית של דירות למטרה זו והקימו כ-22,000 דירות למטרת השכרה לעולים. גישתה של "שיכון עובדים" לסוגיית השיכון לעולים הייתה שונה משל שאר הגופים שעסקו בפתרון סוגיה זו. הדירות שנבנו עבור עולים במסגרת מפעלי "שיכון עובדים" לא נבנו בשיכונים נפרדים - אלא יחד עם דירות המתיישבים הוותיקים, וזאת על מנת לעודד אינטגרציה וקליטה. כמו כן כלל הדירות שנבנו עבור עולים נבנו במתכונת של בתי קבע בגודל של דירה רגילה.

שיכון ותיקים

מלבד הצורך בבניה עבור עולים חדשים, נותרו גם רבים מבני העלייה השלישית, ואף חלק מעולי העלייה השנייה, ללא פתרון דיור ראוי. ההסתדרות החליטה להקים מפעל שיכון לוותיקי ההסתדרות, והטילה את המשימה על "שיכון עובדים" בשיתוף עם "סולל בונה". מפעל זה נערך בין השנים 1950-1952 ובמסגרתו נבנו 10,300 דירות (מתוכן: 5,350 בערים, 1,500 במושבות ו-3,500 בקיבוצים). הדירות נבנו במתכונת של 2 וחצי חדרים ומרפסת שירות, ועלו 1,000-1,500 ל"י (מתוכן 500 נתנו כמשכנתא מהמדינה). במסגרת מפעל זה נבנו גם כ-1,000 דירות לבקשת צה"ל למשפחות חיילי הקבע.

השיכון העממי

1950's residential buildings in Ramat Aviv
בתי "שיכון עממי" בשכונת רמת אביב א'

לאור הצלחת מפעלי השיכון, החליטה הממשלה להמשיך ולפתח בניה לשם שיכונם של אלו שלא נכללו במפעלים עד כה. הממשלה קיבלה את הצעת חברת "שיכון עובדים" להקמת מפעל שיכון עממי (שבהמשך נקרא "שיכון בחיסכון"). עד סוף 1959 נבנו במסגרת מפעל זה כ-13,000 דירות, ועוד כ-12,000 נבנו במסגרת של שיכון פועלים רגיל.

"תוכניות הדגל" של מפעלי ה"שיכון העממי" ו"שיכון ותיקים", היו בשלוש שכונות "הסתדרותיות" באזור חיפה: קרית-עמל שבטבעון, קרית-חיים מזרחית ובתל אביב - שכונת יד-אליהו, אשר כונתה "קריית אליהו".[1]

לקריאה נוספת

  • מאמר: ליאו קדמן, שיכון עובדים, מתוך קובץ "מועד - 40 שנה להסתדרות", הוצאת ההסתדרות, 1960 (עמ' 674-680)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 דן קריסטל, "'שלמת בטון ומלט' - מדיניות השיכון הציבורי בישראל בעשור הראשון כביטוי למדיניות רווחה", עבודת תיזה, השלמה לדוקטורט - החוג לתולדות ישראל. אוניברסיטת חיפה, 2006
אברהם עופר

אברהם עופר (1 בינואר 1922 – 3 בינואר 1977) היה שר וחבר כנסת מטעם סיעת המערך. התאבד לאחר שהועלו נגדו חשדות לשחיתות, אך לאחר מותו שמו טוהר מבחינה ציבורית.

אזורים

אזורים היא חברת בנייה ישראלית אשר הוקמה באפריל 1964 על ידי חברת שיכון ופיתוח הממשלתית והכשרת הישוב.

בנה ביתך

בנה ביתך היא מדיניות ממשלתית בישראל שבבסיסה הקצאת קרקעות לבנייה של בתים פרטיים צמודי-קרקע, לפי תכנון פרטי של המשתכן.

בנק משכן

בנק משכן היה בנק למשכנתאות שפעל כחברת בת של בנק הפועלים עד שמוזג בשנת 2004.

הקריות

הקריות הוא שמו של גוש יישובים השוכנים בעמק זבולון, לחופי מפרץ חיפה, מצפון-מזרח לחיפה, המונים נכון ל-2019 קצת יותר מ-200 אלף תושבים.

בקריות נכללות הערים (מצפון לדרום) קריית ים, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית אתא. כמו כן, נכללות בקבוצה זו גם השכונות החיפאיות קריית חיים, וקריית שמואל, שהיא שכונה בעלת אופי דתי.

אף שכל אחד ממרכיבי הקריות הוא יישוב בפני עצמו, מתקיימת התייחסות נרחבת לגוש היישובים השלם. תושב הקריות, למשל, יציג את עצמו לעיתים כמי שבא מהקריות, מבלי לפרט את היישוב הספציפי שממנו בא.

המקומונים הפונים לתושבי הקריות הם "הד הקריות", "זמן קריות", "ידיעות המפרץ" והחינמון "חדשות הקריות".

מרבית הקריות הוקמו במסגרת פרויקטים גדולים של חברת שיכון עובדים ההסתדרותית.

התחנה המרכזית של טבריה

התחנה המרכזית של טבריה היא מסוף האוטובוסים המרכזי של העיר טבריה ושוכנת ברחוב הירדן בעיר. בתחנה 14 רציפים ויוצאים ממנה אוטובוסים ליעדים שונים בצפון ובמרכז הארץ.

התיישנות בנזיקין

התיישנות בנזיקין הוא מונח הקובע כי אף בדיני נזיקין חלים מגבלות הזמן להגשת תובענה, שאינם זהים לדיני ההתיישנות הכלליים.

טבריה

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا - טַבָּרִיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2016 בכ-43,100. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

יצחק כ"ץ (ראש עירייה)

יצחק כ"ץ (19 באוקטובר 1911 - 19 במרץ 2011) היה מתמטיקאי ומהנדס, ראש העיר השני של רחובות.

יצחק כ"ץ נולד בשבלי, בליטא, אז חלק מהאימפריה הרוסית וב־1924, בגיל 13, עלה לארץ ישראל עם משפחתו והתיישבו בתל אביב. הוא למד בגימנסיה העברית "הרצליה" ובסיום לימודיו היה פעיל במסגרת תנועת הנוער הלומד. ב־1930 נסע ללימודים באוניברסיטת סורבון בפריז, צרפת. הוא התקבל ללימודי פיזיקה ומתמטיקה וסיים תואר ראשון תוך שנתיים. הוא חזר ארצה והתפרנס ממתן שיעורים במקצועות אלה. כעבור זמן שב לפריז וסיים לימודים בבית ספר לעבודות ציבוריות בהנדסה. הוא חזר ארצה והתקבל לעבודה בחברת סולל בונה, ששלחה אותו לבצע פרויקטים של בנייה בסוריה, בלבנון ובבחריין. במלחמת העולם השנייה הוא גויס, יחד עם מהנדסים נוספים, לצבא הבריטי לביצוע עבודות באיראן.

ב־1947 עבר לעיר רחובות ומונה למנהל הסניף המקומי של סולל בונה. בהיותו חבר במפא"י הוצע לו מטעמה להתמודד על ראשות עיריית רחובות ולאחר הבחירות שנערכו ב־1955 זכה בכהונה. הוא המשיך בבחירות נוספות וכיהן והכיהן בתפקיד זה עד 1967.

לאחר סיום כהונתו כראש עיריית רחובות שב יצחק כ"ץ לעבודה בסולל בונה ונשלח מטעמה לעבוד בזמביה לתקופה של שנה וחצי. בשנים 1969–1977 היה מנהל שיכון עובדים בסניפי באר-שבע ואשדוד. בשנים 1977–1986 עבד עבור משרד הביטחון. בשנים 1987–1992 היה דירקטור מטעם הציבור בחברת "מינרב אחזקות".

היה נשוי לנצה בת המורה ואיש הציבור הפתח תקוואי אליהו ירקוני (גרינפלד).

כפר גנים

כפר גנים היא שכונה גדולה בפתח תקווה המחולקת למספר אזורי משנה שהייתה בעברה מועצה מקומית עצמאית. היא השכונה הגדולה ביותר בעיר במספר תושביה.

מעונות עובדים

מעונות עובדים הם שיכונים ובהם בלוקים של דירות מגורים הבנויות בקומות בסגנון הבינלאומי, שהוקמו במסגרת מפעל השיכון ההסתדרותי, שהחל בבניית בבתים פרטיים בני קומה אחת, והחל משנת 1933, עם גידול העלייה לארץ ישראל, עבר לבניית בתי קומות.

שיכוני מעונות עובדים נבנו בעיקר בחיפה ובתל אביב, והידועים שבהם הם מעונות עובדים ח', מעוז והוד שבתל אביב.

קדמו למעונות עובדים שכונת בורוכוב בגבעתיים, קריית חיים בחיפה, קריית עמל בטבעון, קריית עבודה ושכונות הפועלים בצפון הישן של תל אביב.

נאות אפקה

נאות אפקה היא שכונה בצפון-מזרחה של העיר תל אביב, בעברו הצפוני של נחל הירקון.

סולל בונה

סולל בונה היא מחברות הבנייה הגדולות בישראל, והוותיקה שבהן.

רמת אשכול

רמת אשכול היא שכונה יהודית בצפון ירושלים, שנבנתה לאחר מלחמת ששת הימים. השכונה וכביש "שדרות אשכול" הסמוך לה נקראים על-שם לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. הם נבנו במסגרת תוכנית שכונות הבריח ליצירת רצף התיישבות עברי בין ירושלים המערבית והר הצופים, אשר נותק מהעיר במלחמת העצמאות. רמת אשכול, שבנייתה החלה ב-1968, היא השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מעבר לקו הירוק לאחר איחוד העיר. נכון ל-2017, מתגוררים בשכונה כ-8,975 איש.

רפאל אדרי

רפאל (רפי) אדרי (נולד ב-10 בספטמבר 1937) הוא פוליטיקאי לשעבר שכיהן כחבר הכנסת וכשר בממשלת ישראל.

שיכון

שיכון הוא סוג של בניין מגורים, אשר את בנייתו יוזמת לרוב הממשלה המקומית, או גוף ציבורי אחר. זאת, במטרה לספק פתרון דיור יעיל לאוכלוסיות גדולות, על פי אינטרסים וצרכים ציבוריים. לרוב, מוקמים שיכונים באזורים עירוניים עבור אוכלוסייה מעוטת-יכולת, אוכלוסייה עובדת הדורשת מקומות מגורים רבים בקרבת העיר, או במקרים מסוימים של צורך דחוף במגורים באזור כלשהו. השיכונים הנבנים ביוזמה ממשלתית, נמכרים לבסוף בעלות נמוכה ואף מסובסדת או משמשים לאחר מכן כדיור ציבורי.

המושג "שיכון" מתייחס הן לטיפוס מבנה המגורים והן לשכונות שלמות הכוללות גם שטחים פתוחים, כבישים, ומבני ציבור קהילתיים (בתי ספר, גני ילדים, מרפאות וכדומה) כחלק מפרויקט בינוי שלם. המילה "שיכון" בעברית נתרמה על ידי דוד רמז - ממקימי חברת "שיכון עובדים" ההסתדרותית.

דיור ציבורי (או דיור סוציאלי) הוא מונח גג המתייחס לדיור להשכרה אשר עשוי להיות בבעלות ומנוהל על ידי המדינה, על ידי ארגונים ללא כוונת רווח, או על ידי שילוב של שניהם, בדרך כלל במטרה לספק דיור בר השגה. במדינות מסוימות, לדוגמה: ברזיל וספרד, משפחות העומדות בתנאים אלו יכולות לרכוש דיור סוציאלי לעומת האפשרות להשכירו. הדיור הסוציאלי נתפס לעיתים כתרופה פוטנציאלית לאי שוויון בדיור. למרות שהמטרה המשותפת של הדיור הציבורי היא לספק דיור בר השגה, הפרטים, הטרמינולוגיה, ההגדרות של העוני וקריטריונים אחרים להקצאת דיור זו מגוונות.

שיכון ההסתדרות (בני ברק)

שיכון ההסתדרות הוא שכונה בעיר בני ברק, שהוקמה על ידי הסתדרות העובדים והשתכנו בה חברי ההסתדרות. בשכונה נמצא בית החולים מעייני הישועה.

שיכון ובינוי

שיכון ובינוי בע"מ היא קבוצה עסקית בינלאומית, שבסיסה בישראל, הכוללת חברות תשתיות, נדל"ן, זכיינות, אנרגיה ומים. חברות שיכון ובינוי פועלות בכעשרים מדינות ברחבי העולם.

תד אריסון

תאודור (תד) אריסון (באנגלית: Ted Arison;‏ 24 בפברואר 1924 - 1 באוקטובר 1999) היה איש עסקים ישראלי-אמריקאי, בבעלותו היו חברת האוניות קרניבל וקבוצת הכדורסל מיאמי היט מליגת ה-NBA.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.