שייח'

שייח' (شيخ, תעתיק מדויק: שָיח') הוא תואר שניתן למנהיג בשבטים בדואיים וערביים. משמעות השם בערבית היא זקן, אף שהשייח' אינו בהכרח כזה.

הכינוי מתייחס לעיתים קרובות לאחד מזקני השבט, לאדם משכיל או לעולמא. למרות שהכינוי מתייחס בעיקר לגברים, קיימות בהיסטוריה מספר דוגמאות שבהן היו גם נשים שנשאו תואר זה. בקרב הסופים שייח' הוא כינויו של מנהיג המסדר (טריקה).

השייח' אחראי להתנהלותו הכללית של השבט, והוא הסמכות העליונה בנושאים כמו נישואין, סחר, נדידות, טיפול, משפט, טיפוח העדרים וכיוצא בזה. כיום, בעיקר בחברה הבדואית, מעמד השייח' הולך ונכחד ואין לו השפעה כפי שהייתה בעבר בהיותו חורץ גורלות ומיישב סכסוכים.

תפקיד או מעמד השייח' עובר בדרך כלל לאדם בירושה, מאביו או סבו ועבודתו היא בהתנדבות מלאה.

Bedouin Chief of Palmyra
שייח' בדואי מתדמור בסוריה. התמונה משנת 1875

אטימולוגיה ומשמעות

המילה בערבית נובעת משורש שלישוני הקשור לגיל ולזקנה: ش-ي-خ. מבחינה מילולית, פירוש המילה היא אדם אצילי בעל עוצמה אדירה, והוא משמש אך ורק למשפחות המלוכה של המזרח התיכון. המונח מתאר את המנהיג המשמעותי, הבכור או האצילי, במיוחד באזור חצי האי ערב, שם הפך השייחי לתואר מסורתי של מנהיג שבטי בדואי במהלך המאות האחרונות. בשל ההשפעה התרבותית של הציוויליזציה הערבית, ובמיוחד בזכות התפשטות האסלאם, המילה נטבעה כמונח דתי או ככבוד כללי בחלקים רבים אחרים של העולם, ובמיוחד בתרבויות המוסלמיות באפריקה ובאסיה.[דרוש מקור]

בעוד שהמוסלמים משתמשים בתואר בהקשר דתי כדי לתאר אדם מלומד, בתור מילה ערבית כשלעצמה היא למעשה נפרדת מהדת.

שימוש לפי אזורים

לבנון

בהר הלבנון, בקרב המשפחות הפיאודליות הדרוזיות והנוצריות לתואר שייח' היה את אותה המשמעות כמו בחצי האי ערב, עד לפלישה העות'מאנית בשנת 1516, משום שהיא ייצגה שליט יליד אוטונומי או מנהיג שבטי אוטונומי (בלטינית: "Sui iuris", בזכות עצמו).

דוגמאות למשפחות עתיקות בעלות התואר "Sui iuris":

  • שבט אל-חמור ששלטה משנת 1211 בקורה ובזע'רתא עד שנת 1747.
  • משפחת אבו הרמוש ששלטה בנפת שוף עד "קרב עין דרה" בשנת 1711.
  • משפחת שייח'-מוסא ששלטה בביירות.

לאחר השתלטות האימפריה העות'מאנית והטמעת שיטת ה"אילטיזאם" (בערבית:التزام, מס חוות שהונהג בימי האימפריה במאה ה-15) התואר קושר עם "מעמד האצולה", בניגוד לקונוטציה המלכותית שהייתה לו, מאחר שהוענקה לו סמכות גבוהה יותר - על ידי אמיר במקרה זה.

משפחות אחרות, שכיום פונים אליהן או מוכרות בתואר "שייח'ים", לא היו בדרך כלל שליטי המחוזות, אלא היו פקידים בכירים בשירותו של האמיר באותה העת.

חצי האי ערב

בחצי האי ערב, התואר שימש את משפחת המלוכה, כגון מלכים, נסיכים ונסיכות. לדוגמה, כך התייחסו במערב למנהיגי שושלת אל-סבח שבכווית,וכן ליתר מדינות המפרץ. המונח משמש כמעט כל זכר ונקבה (שייח'ה) החברים בבתי המלוכה במפרץ הפרסי.

המגרב

במגרב, בתקופת שושלת אל-מוואחידון, הח'ליף נבחר גם הוא על ידי מועצת השייח'ים. הם ייצגו את כל השבטים השונים באזור תחת שליטתם, כולל ערבים, בדואים, אנדלוסים וברברים. בנוסף, הם היו האחראים לגיוס קרוביהם במקרה של מלחמה.[1]

אפריקה

קרן אפריקה

באזורים המוסלמיים של קרן אפריקה, שייח' משמש לעיתים קרובות כתואר אצילי.

בחברה הסומלית, התואר שמור ככבוד למנהיגים ואנשי דת מוסלמים בכירים. להלן מספר שייח'ים שזכו לתואר:

  • עבדירהמאן בן אסמאעיל אל-ג'אברטי, מנהיג מוסלמי קדום בצפון סומליה.
  • עבאדיר עומר א-רידה, הפטרון הקדוש של הרר.
  • עבד אל-רחמן אל-ג'אברטי, שיח' בקהיר, אשר תיעד את פלישת נפוליאון למצרים.
  • עבד אל-רחמן בן אחמד אל-זאילאי, מלומד אשר מילא תפקיד מכריע בהפצת תנועת הקאדריה בסומליה ובמזרח אפריקה.
  • "השיח' סופי" (עבד אל-רחמן בן עבדאללה אל-שאשי), מלומד מהמאה ה-19, משורר, רפורמיסט ואסטרולוג.
  • עבדאללה אל-קוטבי, תאולוג ופילוסוף הידוע בעיקר בחמשת האלמנטים שלו, "האוסף המבורך".
  • מוחמד אל-סומלי, מורה במסגד אל-חראם במכה שהשפיע על רבים מחכמי האסלאם הבולטים כיום.

מערב אפריקה

במערב אפריקה, התואר משמש כשם משותף לחוקרים ולמנהיגים מוסלמים. בקרב הקהילות המוסלמיות בסנגל, ניז'ר וגמביה, המונח מבוטא בדרך כלל כ"צ'ייח'" (Cheikh).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Djibril Tamsir Niane, Africa from the Twelfth to the Sixteenth Century, . International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa, 1984
אסמאעיליה (עיר)

אִסמאעיליה (בערבית: الإسماعيلية, תעתיק: אלאִסְמאעיליה) היא בירת מחוז אסמאעיליה במצרים. באסמאעיליה (כולל פרבריה הכפריים) כ-750,000 תושבים. אסמעיליה שוכנת על גדתה המערבית של תעלת סואץ, בערך במחצית הדרך בין פורט סעיד בצפון לבין העיר סואץ בדרום. סמוך לאסמאעיליה עובר נתיב השיט של תעלת סואץ באגם תמסח, אחד מן האגמים המרים. העיר משמשת כמרכז מינהלי לרשות תעלת סואץ ונמצא בה ריכוז של בניינים בסגנון קולוניאלי אשר נבנו עוד בימי הקמת תעלת סואץ על ידי הצרפתים ובימי השלטון הבריטי. רוב הבניינים המפוארים בעיר עדיין משמשים בעלי תפקידים במנהלת תעלת סואץ. בזכות שדרותיה המטופחות וגניה הציבוריים זכתה העיר לכינוי "הגן של מצרים".

העיר, אשר הוקמה במהלך תקופת שלטונו של אסמאעיל פאשא, קרויה על שמו.

באסמאעיליה שוכן מטה הארמייה השנייה של הצבא המצרי.

בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

בתי אונגרין

בתי אוּנגָרִין (בלשון ארכאית: "בתי הונגריה"; ביידיש: אונגארישע הייזער) היא שכונה חרדית במרכז ירושלים, המהווה כיום חלק מן המתחם המורחב של שכונת מאה שערים.

גבעת רם

גבעת רם הוא אזור בירושלים בו שוכנים כמה ממבני הציבור המרכזיים והחשובים של מדינת ישראל. גבעת רם ממוקמת מעל לעמק המצלבה ובסמוך לשכונות ניות ונווה שאנן.

בין המבנים המצויים בגבעת רם:

הכנסת, קריית הממשלה, קריית הלאום, מבנה משרד החוץ, בית המשפט העליון ובנק ישראל.

קמפוס גבעת רם הקרוי על שם אדמונד י' ספרא של האוניברסיטה העברית הכולל גם את הספרייה הלאומית, האקדמיה ללשון העברית, האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ומכללת אורט. בסמוך לאוניברסיטה: ג'וינט ישראל, התיכון שליד האוניברסיטה ואצטדיון גבעת רם.

מוזיאון ישראל, מוזיאון ארצות המקרא ירושלים ומוזיאון המדע בירושלים.בגבעת רם מצויים גם הפארקים הציבוריים הגדולים בירושלים: גן סאקר וגן הוורדים.

הסיפור של זהרה

הסיפור של זַהרה (בערבית: حكاية زهرة, سيرة ذاتية, חכאית זהרה) הוא רומן אוטוביוגרפי ערבי משנת 1980 מאת חנאן אל-שייח', סופרת, עיתונאית ומתרגמת לבנונית, ילידת ביירות 1945, שהתפרסמה בעיקר ביצירותיה העוסקות במעמד האישה וקשייה בחברה הערבית המודרנית. הסיפור אינו רק סיפורה האישי של אל-שייח', אלא סיפורה של לבנון בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה בה.

ספר זה הוא ספרה השלישי של אל-שייח'. במהלכו היא מבקשת להתמודד הן עם המציאות החברתית-פוליטית הקשה הסובבת אותה והן עם נושאים רגישים אחרים אשר נחשבים לטאבו נפיץ בשיח הציבורי בעולם הערבי. נושאים שיש מעטים בלבד, ובהם רק נשים מעטות, שיש בידם להעיז להעלותם לשיח פומבי, בכלל זה דיון בחיים הפרטיים, לרבות נושא המיניות ומעמד האישה הערבייה. אף שמהדורתו הראשונה של הספר יצאה לאור בהוצאה עצמית, מאחר שלא נמצא מו"ל שיסכים לפרסמו, הרומן הפך לרב-מכר ערבי ובינלאומי, ואף נבחר לאחד ממאה הספרים הערבים הטובים,[דרוש מקור] ותורגם לשפות שונות. הספר תורגם לעברית על ידי המשורר והסופר מוחמד חמזה ע'נאים וראה אור בשנת 2004 בהוצאת אנדלוס.

הר המנוחות

הר המנוחות הוא בית הקברות היהודי המרכזי בירושלים החל מאמצע המאה ה-20. בית הקברות נפתח בשנת 1951, והוא נמצא על גבעת הר המנוחות, שמתנשאת לגובה 750 מטר, בצדה המערבי של ירושלים, מצפון מערב לשכונת גבעת שאול ומעל לכביש 1.

מזרחית להר המנוחות ממוקם בית הקברות גבעת שאול, השני בגודלו מבין בתי הקברות בירושלים.

הר חרמון

הַר חֶרְמוֹן הוא ההר הגבוה ביותר בישראל. ההר נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של ישראל, ומהווה קצהו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון, המפריד בין לבנון וסוריה.

שטח החרמון מחולק בין לבנון, סוריה וישראל. פסגת ההר היא בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224 מטרים מעל פני הים, ומצפון-מזרח לרכבל העליון שבאתר הסקי.

להר ארבעה שמות בעברית, שמקורם בתנ"ך: חֶרְמוֹן, שְׂנִיר, שִׂרְיֹן ושִׂיאֹן.

ואדי אל-ג'וז

וַאדִי אֶל-ג'וֹז (מערבית: وادي الجوز, "נחל האגוז") או ואדי ג'וז היא שכונה במזרח ירושלים מסביבו של ערוץ נחל קדרון עילי, מפינת החומה הצפון־מזרחית וצפונה עד למרגלות הר הצופים במזרח העיר. מרבית השכונה שוכנת ברום של כ-750 מ' מעל פני הים.

גבול השכונה בצפון אזור מערת שמעון הצדיק ושכונת נחלת שמעון, בדרום חומת העיר העתיקה ומוזיאון רוקפלר. השכונה מתפרשת משני עברי ערוץ הנחל: ממזרחו - על המורדות המערביים של הר הזיתים והר הצופים וממערבו על המורדות המזרחיים של הרכס המוגבה שבמרכזו עוברת דרך שכם וגבעת שייח' ג'ראח. שוכנת בוואדי ג'וז (נחל קדרון עילי) ומכאן שמה.

נחלת שמעון

נחלת שמעון היא שכונה יהודית במזרח ירושלים בין שכונת שייח ג'ראח ושכונת בית ישראל. השכונה הוקמה ממערב לכביש שחיבר בין שכונת שייח' ג'ראח והמושבה האמריקאית לבין הר הצופים. שמה הוענק לה עקב קרבתה למערת שמעון הצדיק, אשר נמצאת ממזרח לאותו כביש.

נשר (עיר)

נֶשֶׁר היא עיר השוכנת בשיפולים הצפון־מזרחיים של רכס הכרמל, ובדרום־מזרח מישורי מפרץ חיפה, בגבול עמק זבולון והכרמל, כשישה קילומטרים דרומית־מזרחית לחיפה. היא ממוקמת על כביש 752, בסמוך לכביש 75, ושייכת מבחינה מנהלית לנפת חיפה, מחוז חיפה.

ראשית היישוב שלובה בהיסטוריה של בית החרושת למלט, שנקרא גם הוא "נשר". הצריפים הראשונים של שכונת הפועלים, המסמלים את ייסוד היישוב העברי במקום, נבנו בסוף שנת 1923 ובתחילת שנת 1924, כיוזמה מקומית של פועלי בית החרושת "נשר". השכונה ששם המפעל דבק בה הוקמה במישור לצד המפעל ובמדרון ההר, כדי להימנע מיוממות מחיפה דרך כפרים ערבים עוינים על כביש חיפה–נצרת.במהלך מלחמת העצמאות איכלסו עולים חדשים את היישובים הסמוכים בלד א-שייח' וחוואסה, לאחר שאלו התרוקנו מתושביהם הערבים. יישובים אלה התקיימו תחילה בנפרד ונוהלו על ידי ועדות מקומיות. שמה של בלד א-שייח' שונה לתל חנן, ואילו שמה של חוואסה נותר על כנו עד ששונה לבן דור. בשנת 1949 החלה להיבנות על צלע ההר שכונת גבעת נשר כהרחבה למתחם המגורים של פועלי בית החרושת בסמוך למפעל. תושבי שלוש השכונות שאפו להצטרף כשכונות לעיר חיפה, אך משרד הפנים התנגד לכך. ב־22 ביולי 1952 התקיימו בחירות בשלושת היישובים למועצה מקומית מאוחדת, והוקמה המועצה המקומית נשר המאגדת את שלוש השכונות. עם השנים הורחב היישוב, ובמעלה הכרמל נבנו שכונות חדשות: שכונת גבעת עמוס, שכונת רמות יצחק ושכונת "רחוב התאנה" ליד שכונת דניה בחיפה נשר הוכרזה כעיר בשנת 1995.

נכון ל-24 בדצמבר 2017, מספר תושבי העיר הוא 24,856 תושבים. הרכב האוכלוסייה הוא כ־89% יהודים והשאר מזהות אחרת. גילם של כ-60% מתושבי העיר הוא עד 45 וכ-25% מהם עד גיל 20.

סואץ (עיר)

סוּאֵץ (בערבית: السويس, תעתיק מדויק: אלסויס, תעתיק חופשי: אַ-סּוּאַיְס) היא עיר נמל במצרים. אוכלוסיית העיר מונה כחצי מיליון תושבים. העיר ממוקמת בחוף הצפוני של מפרץ סואץ, ליד הקצה הדרומי של תעלת סואץ, ויש לה את אותם גבולות כמו למחוז סואץ.

בעיר יש שני נמלי-ים, פורט איברהים ופורט תאופיק, שהם נמלים מפותחים מאוד. מסילות רכבת וכבישים מהירים מחברים את העיר עם קהיר ופורט סעיד. בעיר יש מפעל פטרוכימי, ולמזקקות הנפט שלה יש קווי-צינורות הנושאים את התוצר הסופי לקהיר.

סואץ היא תחנת דרך עבור עולי-רגל מוסלמים הנוסעים אל מכה וממנה. במאה ה-7 עיר ליד המיקום של סואץ של ימינו היה הקצה המזרחי של התעלה שחיברה בין נהר הנילוס לבין הים האדום. במאה ה-16 סואץ הייתה תחנה ימית של האימפריה העות'מאנית. חשיבותה כנמל גדלה לאחר שתעלת סואץ נפתחה ב-1859. העיר ננטשה במהלך מבצע קדש וכמעט ונחרבה עד היסוד במהלך מלחמת ההתשה (מבצע אבוקה) ומלחמת יום הכיפורים בין מצרים וישראל. הבנייה מחדש של סואץ החלה זמן קצר לאחר שהמצרים פתחו מחדש את תעלת סואץ, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

פסגת שארם א-שייח' (2005)

פסגת שארם א-שייח' (בערבית: قمة شرم الشيخ) התקיימה ב-8 בפברואר 2005, כאשר המנהיגים של מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים וירדן התכנסו בעיירה שארם א-שייח', בקצה הדרומי של חצי האי סיני, במטרה להכריז על מחויבותם להביא לסופה של האינתיפאדה השנייה, אשר נמשכה למעלה מארבע שנים, החל מאוקטובר 2000. בוועידה השתתפו ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון; נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס; נשיא מצרים, חוסני מובארק, ומלך ירדן, עבדאללה השני.

שארם א-שייח'

שארם א-שייח' (בערבית: شرم الشيخ, תעתיק מדויק: שרם אלשיח') היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים.

נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות (כגון הוועידה נגד הטרור ב-1996).

בעיר מתגוררים 35,000 תושבים.

שייח' באדר

שייח' באדר (בערבית: شيخ بدر תעתיק מדויק: שיח' בדר) היה כפר ערבי במערב ירושלים, שנחרב במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה שימשו בתי הכפר למשרדים של משרד החוץ, ועל שטחו הוקמו מבני ציבור כגון בנייני האומה ומלון קראון פלזה ואחר כך פרויקט "משכנות האומה".

שייח' ג'ראח

שֵׁייח' גָ'רַאח (בערבית: الشيخ جراح) היא שכונה במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית. השכונה נקראת על שם חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אלג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי, שבנה במקום זאווייה ונקבר בה לאחר מותו בשנת 1201.[דרוש מקור]השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות כגון: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושוודיה; ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני.

בסמוך לשכונה הוקמה קריית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

מספר התושבים בשכונה הוא 15,435, נכון ל-2014.

שייח' מוניס

שייח' מוניס (בערבית الشـَّيْخُ مُوَنِّس, תעתיק מדויק: א־שּיח' מֻוַנִּס) היה כפר ערבי במישור החוף התיכון בגבול מישור חוף יהודה, כ-3 קילומטרים צפונית-מזרחית לשפך הירקון, שנוסד במאה ה-18. בחודש מרץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נמלטו תושבי הכפר ממנו, בתי הכפר חולקו לעולים חדשים ולחיילים משוחררים ואדמותיו צורפו לשטח המוניציפלי של תל אביב-יפו. לימים הוקמו עליהן אוניברסיטת תל אביב ומספר רחובות משכונות עבר הירקון.

שייח' סעד

שייח' סעד היא אחת משבע שכונות המשנה של ג'בל מוכאבר בדרום מזרח ירושלים. לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשכונה חיים 2,278 תושבים נכון ל-2017. על פי רשויות מדינת ישראל, בשכונה מתגוררים כ-1,500 נפשות, כמעט מחציתם נושאי תעודות זהות כחולות, תושבי קבע בישראל.

שכונת נשאשיבי

שכונת נשאשיבי היא שכונה בירושלים שהקימה משפחת אל נשאשיבי, משפחה ערבית ירושלמית בסוף המאה ה-19. בני משפחת נשאשיבי היו סוחרים ובעלי קרקעות בכפרים יאלו וזכריא, שאותן החכירו לפלאחים אריסים, תמורת ממון ותוצרת חקלאית.

הגאוגרף יהושע בן אריה מתאר את "הגרעין העיקרי" של שכונת שייח' ג'ראח ב"בתיהן של משפחות נשאשיבי וג'ראללה". ראשיתם בשטח בן 50 דונם אותו רכש ח'אג ראשיד אל נשאשיבי מתושב הכפר ליפתא בעבור סוס גזעי ו-120 לירות טורקיות. בשטח זה בנה בית מאבן ירושלמית; כמקובל בבנייה אז, עובי הקירות, הגיע למטר וחצי ובין האבנים הונחו עפר וסיד; ותקרת הקומה הראשונה של הבית הייתה מקומרת, וחוזקה בתמוכות ברזל (רילסים; אנגלית: rails), והגג כוסה ברעפים. לימים הבית נהרס, וכיום ניצב בו "מלון אמבסדור". במשך השנים, הצטרפו קרובי משפחה, בהם בניו, אחיו וקרובים נוספים, לבנייה בסמוך אל הבית, ועל כן נקרא המתחם "שכונת נשאשיבי".בני נשאשיבי הקימו בתי פאר ענקיים, גם במערב ירושלים באזור שכונת החבשים: בין הרחובות אתיופיה (בשמו כיום), והנביאים; באחד מבתי נשאשיבי, ברחוב אתיופיה 11, התגורר במשך מספר שנים עד מותו ב-1922 אליעזר בן-יהודה. גם בית מספר 13 ברחוב אתיופיה היה אחד מבתי נשאשיבי, ובמרכז העיר נבנה בית הגא ראשיד נשאשיבי, הידוע כיום כבית טיכו.

שכונת שמעון הצדיק

שכונת שמעון הצדיק היא שכונה בצפון ירושלים הסמוכה למערת שמעון הצדיק ולשכונת נחלת שמעון. השכונה הוקמה בשנת 1890, ונעזבה במהלך מלחמת העצמאות.

בראשית שנות האלפיים, לאחר מאבק משפטי ממושך, התיישבו באזור, שנמצא בשולי השכונה הערבית שייח' ג'ראח, תושבים יהודים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.