שיטת הפלפול

שיטת הפִּלְפּוּל[1] היא תופעה שרווחה בעולם היהודי בתקופות שונות, ונפוצה במיוחד בימי הביניים. להבדיל מהמונח "פלפול" הרווח במשנה ובתלמוד, "שיטת הפלפול" הוא כינוייה של תופעה שרווחה החל מבעלי התוספות, עבור למעטים בין הראשונים, והתגברה במיוחד בתקופת האחרונים – בייחוד ביהדות אשכנז.

תופעה זו לבשה צורות שונות בתקופות השונות, אך עם זאת, התאפיינה לרוב בצורות חשיבה והנחות יסוד דומות; בהן, הלכדה של התורה שבעל פה תוך השקפה כי כולה מקשה-אחת, עיסוק בחשיבה תאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה ונטייה לחידוד וחריפות לשמן. תופעה זו הייתה סלע מחלוקת שנים רבות, וזכתה מצד רבנים וחכמים לגינוי בצד עידוד.

הפלפול המוקדם

במשנה ובספרות המדרשית נעשה שימוש בפלפול בעיקר תוך לימוד הפסוקים ובעימות של הלכות שונות זו מול זו. פלפול מוקדם זה אופיין בדרך חשיבה הפכפכה: כשמו כן הוא, "פל-פל" – הטיית הדעה אנה ואנה; צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת הלוגית המופשטת לטעון אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. בנוסף, פלפול מוקדם זה החל לרוב בדיון הלכתי שטמן בחובו השלכות מעשיות, על אף שהמשך הדיון יכול ליסוב גם על נושאים תאורטיים לחלוטין. מאוחר יותר, הפכה המשנה עצמה למושא שיטה זו, וסוג חדש של פלפול התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי – אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה.[2]

הפלפול בימי הביניים

הפלפול המאוחר יותר החל להתפתח לאחר כתיבת התלמוד, שהפכה ליסוד משמעותי בחשיבה הפלפולית והמסורתית. אירוע זה של כתיבת התלמוד הציב הנחות-יסוד חדשות בבסיס הפלפול – הנחות שחלקן אף הפכו לעקרונות אידאולוגיים. כך לדוגמה, היו שדגלו בגישה של הרמוניזציה כלל-הלכתית לכל התורה שבעל פה, וסברו כי ההלכה אובייקטיבית ואינה תלויה במקום ובזמן או בדעות שונות – גישה שלפיה לא תיתכן סתירה בהלכה, הגם שזו סתירה בין שני מקורות מרוחקים מאוד זה מזה – כרונולוגית או גאוגרפית.[3] יתרה מכך, התלמוד עצמו הפך למושא לפלפול, וכך רווחה הגישה כי התלמוד כולו מקשה אחת ללא סתירות, ושיש להתאמץ כדי ליישבן.

הנחות יסוד אלה לגבי התלמוד כללו את זו שכל התנאים והאמוראים הכירו את מכלול ההלכות שהתחברו בתקופתם, ומכאן שבמקרה של סתירה יש ליצור 'חילוק' – אבחנה דקה ככל שיידרש, כדי להסביר את ההבדל בין שני המקרים. רעיון זה אומץ על ידי בעלי התוספות בחיבורם על התלמוד, ובהקדמה לספר "ים של שלמה" כותב המהרש"ל הגדרה מפורסמת לשיטתם של בעלי התוספות, המתארת בדיוק את גישת ההלכדה של התלמוד:

שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר.

הקדמת "ים של שלמה" על מסכת בבא קמא, בפסקה ונחזור לראשונות[4]

בעלי התוספות החלו לפעול במאה ה-11 וה-12, כשמונה מאות שנים לאחר כתיבת התלמוד, ואין לדעת באיזה שלב בדיוק התחילה גישה מפולפלת זו, אך עם זאת ניתן להבחין מתשובות בהלכה מתקופת הגאונים, כי באותה תקופה רווחה עדיין שיטה פשטנית העוסקת בעיקר בפסיקת הלכה.[5]

במסורת ניתן למצוא הדים לגישה מכלילנית זו כלפי התורה שבעל פה כולה, בדבריו של ריש לקיש, שאמר: "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש (רבי לוי בר חמא בשמו של רבי שמעון בן לקיש): מאי דכתיב – 'ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'? לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זו מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זו גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני" (מסכת ברכות, דף ה', א'). וברוח דומה נכתב במדרש: "בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה' (שמות כ', א); אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה אותה שעה." (מדרש שמות רבא, פרק מ"ז, א'.[6] )

מאפיינים

עבודת המפלפלים כללה השוואות בין הטקסטים השונים, סיווגם, יישוב סתירות ביניהם, והמצאת חילוקים רבים בין נושא למשנהו – גם אם היה צורך להמציא המצאות מופלגות ללא בסיס טקסטואלי. שיטת לימוד זו הובילה לעיסוק בחריפות לשמה והשעשוע האינטלקטואלי שבלימוד פלפלני הפך לערך בפני עצמו, דבר שהוביל להתרחקות מפסיקת הלכה, ועיסוק בלימוד לשם ההנאה האינטלקטואלית שבכך.

שיטת ה'חילוקים'

המצאת שיטת הפלפול של ימי הביניים מיוחסת לרב יעקב פולק שהיה ראש ישיבה בקראקוב. למרות הערפול סביב ייסוד שיטת הפלפול המאוחר – שיטת החילוקים – ידוע כי מקורה הוא באשכנז, בישיבות ששכנו בערים אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, וכי באזור זה הפיץ הרב פולק את שיטתו המסוימת שכונתה "שיטת החילוקים", ושהתפתחה לכיוונים שונים בדורות שאחריו. תלמידו, רבי שלום שכנא, המשיך את דרכו של רבו בשיטת החילוק והפלפול בישיבתו הפופולרית "ישיבת חכמי לובלין".[7] הרב פולק לא כתב שום חיבור,[8] ואין יודעים במדויק במה דגל, והאם תמך בשיטתו בקיצוניות דומה לזו שהתפתחה בדורות שלאחר מכן. כך, רבי ברכיה בירך שפירא מהלל את שיטת החילוקים של פולק, אך מתנגד נמרצות לקיצוניות שאליה הגיעו הדורות שלאחר מכן.[9]. המהר"ם מלובלין מביא בחידושיו[10] פלפול אך כותב:"ואפסיק מזה, כי אין כוונתי לזה בחיבור זה ולא כתבתי זה אלא כדי להלהיב את לב התלמידים...".

מאפיינים

ערים אלה, אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, היוו מרכז חשוב של תלמידי-חכמים שלמדו על-פי שיטת הפלפול, ואף היו דרכי חשיבה אופייניות שכונו על שם ערים אלה; דרכי חשיבה שהתאפיינו בהתמקדות בפריסת כל האלטרנטיבות שמתאפשרות מבחינה לוגית.
כך לדוגמה, "נירנבורגר" הוא כינוי לקושיה המתעוררת כאשר מקשים ממקור אחד נגד אחר, אך מתעלמים מכך שקיים מקור נוסף בעניין המניח הנחת יסוד שונה. דוגמה ל"פלפול נירנברגר", היא סוגיית ריבית, שבה קיימת מחלוקת אמוראים בין רבי אלעזר לרבי יוחנן, האם ריבית קצוצה – ריבית קבועה – יוצאת בדיינים, כלומר, נלקחת בכוח מהמלווה, או שההלוואה וההתחייבות לריבית בעינן עומדות ובית-דין אינם מתערבים. התלמוד מקשה על אמוראים אלה משתי ברייתות שונות, מהאחת מוכח כי חלה חובת השבה ומהאחרת מוכח כי אין חובת השבה, אך אם התלמוד ידע מראש על קיומן של שתי הברייתות, מדוע הוא הביא בתחילה רק אחת מהן כדי להקשות, והעלים את השנייה?! בסוג זה של קושיות, התאפיין בין השאר הפלפול הנירנברגאי.[11] סוג נוסף של פלפול נירנברגר הוא כשאמורא מקשה שאלה על שתי שיטות, לחפש שיטה שלישית שתתאים לעמדת האמורא השואל.

"רגנסבורגר" הוא כפי שמגדיר הרב מרדכי מארדוש, מבאר חידושי המהר"ם שיף: "רעגשבורג היינו כשחוזר בעל האיבעיא ומקשה על הפשיטות מברייתא; קשה, מאי מיבעיא ליה – הא ידע הברייתא!"; כלומר, מצב בו אדם שואל שאלה, ולמרבה התמיהה לאחר שנענה, הוא מוכיח ממקורות כאחד הצדדים, כך שעולה תמיהה מדוע שאל אם ידע את המקור שהוא עצמו הביא.[12]

שיטות נוספות הן "אויסברענגר" ("הבאת הכל") המדקדקת בציטטות של ברייתות, למה הובאה כל הברייתא אם רק חלקה הקטן נצרך, ושיטת "בלויזר" (שיבוש של "בלא זאת") המפרשת שני חלקי תוספות שלכאורה אינם קשורים אחד לשני.

ההתנגדות לפלפול

רבים התנגדו לשיטה זו, חלקם באופן עקיף ובהתייחס לצורך "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", וחלקם התנגדו באופן ישיר כאשר ראו את תוצאותיה של השיטה בקהילותיהם שהובילה להספק לימוד דל, לעיסוק ממושך בנושאים מצומצמים ולעיוותים אינטלקטואליים.

בין המתנגדים לשיטה היו גדולי האחרונים כמו המהר"ל מפראג, רבי שלמה לוריא (מהרש"ל), רבי ישעיה הלוי הורוביץ (מחבר ספר השל"ה) החת"ם סופר ואחרים. למעט רבי יעקב פולק היו תומכים נוספים לשיטה, אם כי באופן מסויג יותר, ביניהם המהרש"א, מהר"ם שיף, היעב"ץ והפני יהושע.

המהר"ל מפראג כתב: "אך הטיפשים בארצות אלו דרכיהם הפך זה. מלמדים עם הנער מקרא מעט... ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא מיד. יצפצף הנער בקול דברים בלבד ותמונת הפשט לא ידע להבין אף דבר מה ממנו... ויכלו בהבל ימיהם ושנתם בבהלה לעסוק בפלפול של הבל."[13]

הרמב"ם קדם למהר"ל בהתנגדותו הנחרצת לפלפול, וראה בשיטה זו בזבוז זמן (באיגרתו לתלמידו ר"י בן יהודה). ואכן בארצות בהן הושפעה היהדות מהרמב"ם ניכרה מגמה של לימוד תלמוד על מנת לפסוק הלכה – "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא".

מהר"י ברונא, שהיה ראש הישיבה ברגשנבורג כותב[14] על דרך לימוד זאת שיש להזהר לפסוק הלכה על פיה:"כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוספות[15] אז אנו רגילין למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחלוקים דקים במיעל פילא בקופא דמחטא, אבל לפסוק הדין או להתיר איסורין אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות מתוך פשטי סוגיה דשמעתתא ולא מתוך הדקדוק כהאי".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ למקורו האטימולוגי של המונח, ראו הערך פלפול.
  2. ^ ראו לדוגמה את רבי מאיר ש"היה אומר על טמא – טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא, ומראה לו פנים" (מסכת עירובין, דף י"ג, ע"ב); ובהרחבה ראו: פלפול#מאפייני הפלפול המדרשי.
  3. ^ ראו: אברהם פרימן, דיני ישראל בארץ ישראל (122) – "לוח הארץ", ה'תש"ו.
  4. ^ ראו: בעלי התוספות#יצירתם וכתיבתם.
  5. ^ ראו פלפול, באנציקלופדיה "דעת".
  6. ^ וראו גם: תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב', פסקה ד'.
  7. ^ אביעזר בורשטיין, אדירי דעה, הפרק על המהרש"ל.
  8. ^ למעט הגהות לספר פסקיו של הרב מרדכי בן הלל, שגם היו לעיני רבי משה איסרליש בעת שכתב את חיבורו ההלכתי.
  9. ^ בספרו זרע ברך, חלק ב'.
  10. ^ בבא בתרא, קמ"ח עמוד א'
  11. ^ הסוגיה מופיעה במסכת בבא מציעא, דף ס"א, ב'; ראו גם בחידושי המהר"ם שיף שם, המתייחס לסוגיה זו כאל "פלפול נירנברגר".
  12. ^ בבאור הרב מרדכי מארדוש על חידושי המהר"ם שיף, מסכת שבת, דף קט"ו, ב'.
  13. ^ גור אריה על התורה, ספר דברים, פרשת ואתחנן (עמ' מ'-מ"א), הוצאת "יהדות", תשל"ב.
  14. ^ שו"ת סי' כ"ט.
  15. ^ זמן המיועד ללימוד פלפול, להבדיל מ"זמן פירוש" המיועד ללימוד הפשט וההלכה.
אבטליון בן שלמה מקונסיליו

רבי אַבְטַלְיוֹן בֶּן שְׁלֹמֹה מִקּוֹנְסִילְיוֹ (~ה'ש', 1540 - י"ג בתשרי ה'שע"ז, 24 באוקטובר 1616) היה רב איטלקי במאה ה-16, אשר התפרסם בשל פרשת המקווה ברוויגו שהסעירה בשעתו את העולם הרבני באיטליה.

רבי אבטליון היה תלמידו המובהק של רבי שמואל יהודה קצנלבוגן מפדובה, ואף הציב את תמונתו בבית מדרשו. הוא היה משוללי שיטת הפלפול.

בשנת ה'שמ"ט, 1589, עורר את פולמוס המקווה ברוויגו כאשר פסל בפסק הלכה מנומק את המקווה העירוני. המקווה שכן בביתו ונוהל על ידו במשך עשר שנים תוך הקפדה על שיטת הפעלה מסוימת, אך כשעבר לרשות אחיו, ר' יקותיאל, שונתה שיטת ההפעלה ולדעתו נפסל המקווה לשימוש. פסילת המקווה עוררה סערה בדעת הקהל, סערה שהתעצמה כאשר רבנים אחדים חיוו דעתם להיתר, ורבנים אחרים גיבו את פסקו של ר' אבטליון. שלושה ספרים נדפסו אז בעטיו של פולמוס זה. הספר "פלגי מים" (ונציה שס"ח) מיוחס לו בידי חלק מן המקורות.

אחרונים

אחרונים הוא כינויים, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד וגם בתולדות עם ישראל בכלל, של הרבנים והיוצרים שפעלו באשכנז מן המאה ה-14 ואילך ובתפוצות יהודי ספרד מן המאה ה-16 ואילך. בתקופת האחרונים כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו יחד עם נושאי כליהם, פשטה הקבלה בכל תפוצות ישראל, שיטת הפלפול עלתה ושקעה, וקמו החסידות וההתנגדות לה. אחרוני האחרונים התמודדו עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (בעברית: הסקת השמועה לפי ההלכה) או בקיצור אליבא דהלכתא, היא אחת מדרכי הלימוד של התורה שבעל פה. בשיטה זו, נלמדת הסוגיה מתוך התפיסה שמטרת הלימוד היא להגיע לפסיקת הלכה למעשה, ולא להסתפק בלימוד תאורטי בלבד. מקור הביטוי הוא במספר מקומות בתלמוד, אך על פי פירוש רש"י לתלמוד המשמעות המקורית של הביטוי היא אמירה של דין אשר מתקבל הלכה למעשה על ידי פוסקים אחרים.

דרכי לימוד התלמוד

התלמוד הבבלי הוא הטקסט הנלמד ביותר מתוך התורה שבעל פה מאז נכתב ועד ימינו. שכיחות לימוד התלמוד, תפוצת הלומדים בארצות שונות ומגוון הלומדים הובילו להתפתחות סגנונות שונים של לימוד ופרשנות שלו ולדרכים דידקטיות רבות.

אופני הלימוד נבדלים זה מזה בסגנון ובכמה שאלות עקרוניות: שינון הטקסט כפי שהוא לעומת חירותו של הלומד להוסיף ולחדש חידושים משלו; התמקדות בלשון הטקסט ודקדוק בו לעומת פרשנות חופשית לפי רוח הטקסט; קושיות ממובאה למובאה לעומת שאלות של הבנה מהותית יותר; דרכים שונות להבחנה ולחילוק בין מקרים דומים, ועוד.

שיטות הלימוד עוצבו בהתאם לאופי הלימוד של תלמידי חכמים שפיתחו כיוון משלהם על פי נטייה אישית או סיבות חברתיות. מכיוון שעד העת החדשה תלמידים למדו אצל רבנים שבתחום מגוריהם, דרכי לימוד רבות הן מבוססות מיקום גאוגרפי. כיום הגבולות בין השיטות מטושטשים יותר והלומדים משלבים בין סגנונות. הדבר נובע מכך שכיום המגבלה הגאוגרפית כמעט אינה קיימת, וכי רוב תלמידי החכמים קרובים זה לזה ומושפעים האחד מהאחר.

בחלקה השני של המאה ה-20 התפתחו גישות העוסקות בלימוד התלמוד בדרכים חדשות מתוך עקרונות מטא-פרשניים ואקדמיים, שהבולטת שבהם היא שיטת הרבדים.

החתם סופר

הרב משה סופר (שרייבר) (ז' בתשרי ה'תקכ"ג, 24 בספטמבר 1762 – כ"ה בתשרי ה'ת"ר, 3 באוקטובר 1839), נודע בכינוי החתם סופר או חת"ס (על שם ספריו), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית-אורתודוקסית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

חוג בריסק

חוג בריסק (בעגה החרדית: בריסקערס) הוא זרם בציבור החרדי ליטאי, של תלמידי בית בריסק. הזרם מורכב ממספר מעגלים, שהמצומצם שבהם מונה בעיקר את משפחת רבי יצחק זאב סולובייצ'יק. זרם זה מתייחד בהחמרה הלכתית, השקפת עולם מחמירה ודרך לימוד ייחודית. השפעת חוג בריסק, נפוצה באופן בולט בקרב יהדות ארצות הברית הליטאית.

יהדות נירנברג

היישוב היהודי בעיר נירנברג (בגרמנית: Nürnberg), העיר השנייה בגודלה בבוואריה שבגרמניה, הוא עתיק יומין.

יונה תאומים-פרנקל

רבי יונה תאומים-פרנקל (פראג, שנ"ו 1596 - מץ, ט"ו בניסן תכ"ט, 1669). היה מגדולי מרביצי התורה בדורם של הש"ך וה"תוספות יום טוב", מנהיג ציבור בתקופת גזרות ת"ח ות"ט, ורבן של הערים נמירוב, לובומל, בלז, הורודנה ופינסק. לאחר חורבן הקהילות כיהן כרבה של מץ. נודע בספרו קיקיון דיונה על התלמוד הבבלי, מספרי תקופת שיטת הפלפול שעדיין נלמדים בבתי המדרש ובישיבות.

יעקב פולק

הרב יעקב בן יוסף פולק (לעיתים פולאק; סביבות 1460–1470 – כ"ג בסיוון ה'ש"א, 1541) היה מראשוני החכמים שתרמו להיווצרותו של מרכז התורה בפולין. כונה "בעל החילוקים" בגין דרכו בלימוד ותמיכתו בשיטת הפלפול.

שהה תקופה בפראג ושימש בה דיין וראש ישיבה, עד שנאלץ לעזוב בעקבות המחלוקת על המיאון.

ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש

ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש היא רשת ישיבות חסידות חב"ד בעולם שראשיתה בישיבת תומכי תמימים שנוסדה בט"ו באלול ה'תרנ"ז (12 בספטמבר 1897) בעיירה לובביץ' על ידי רבי שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי בשושלת. הנהלת הרשת שוכנת במרכז חב"ד העולמי - 770, בברוקלין, ניו יורק. רוב הישיבות ברשת נקראות בשם זה.

ישיבת תורת חיים (ורשה)

ישיבת תורת חיים (ורשה) - ישיבה בעלת צביון ליטאי, שהתקיימה בוורשה בין שתי מלחמות העולם, בראשות הרב צבי דב גליקזון - חתנו של רבי חיים סולובייצ'יק. לישיבה הייתה זיקה היסטורית למוסדות החינוך של רבי יצחק (איטשה) גרודזינסקי שנשאו את אותו השם, והיא נתפסה במידת מה כהמשך המפעל שלו.

הישיבה נבנתה במתכונת הישיבות הליטאיות, כראשיה כיהנו בנו וחתנו של הרב חיים סולובייצ'יק רבה של בריסק, ובשיא פריחתה למדו בישיבה כשלוש מאות בחורים, מהם שיצאו להוראה ורבנות בקהילות חשובות, היא התקיימה עד מלחמת העולם השנייה.

מהר"ל מפראג

רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לֵב הגבוה"), היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (בחלוקת התקופות המקובלת בספרות הרבנית, המהר"ל משתייך לתחילת תקופת האחרונים).

מהר"ל, שיצר גשר בין הגות ימי הביניים להגות הרנסאנס, נולד כשני עשורים בלבד לאחר גירוש ספרד והגעת קולומבוס לאמריקה, בתקופה שבה פרחה הקבלה בארץ ישראל. שימש כאב בית הדין וכראש ישיבה בערים פוזנן שבפולין, ניקלשבורג (ניקולסבורג; כיום מיקוּלוב) שבמוראביה ופראג שבבוהמיה (שתי האחרונות חלק מכתר בוהמיה, ומצויות בצ'כיה של ימינו).

מעבר לבקיאותו הרבה של מהר"ל בתלמוד, בספרות האגדה ובקבלה, היה גם בקי בפילוסופיה (בפרט האריסטוטלית), וכן באסטרונומיה ובשאר המדעים של תקופתו. כמו כן, היה מנהיג רוחני-פוליטי ובעל מהלכים אצל רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

תורתו השפיעה רבות הן על תנועת החסידות והן על תנועת ההתנגדות, שקמו למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר מותו, ספריו נחשבים כבסיס (תפארת ישראל, נצח ישראל) שמקנה הסתכלות תורנית נכונה על עולם התורה וקניית אמונה. ספרו נתיבות עולם, פותח צוהר להבנת מידות נפש האדם. אישיותו המיוחדת, אשר בה רב הנסתר על הנגלה שימשה כר פורה לסיפורים ואגדות על מעשיו למען יהודי פראג כגון זו על הגולם שיצר.

פלפול

פִּלְפּוּל הוא מונח נפוץ במשנה ובתלמוד, המתאר חריפות יתרה והבנה עמוקה בדברי הלכה. בניגוד לשיטת הפלפול לה קמו מתנגדים רבים במהלך ההיסטוריה היהודית, הפלפול מובא בתלמוד לרוב בהקשרים חיוביים. המילה "פלפול" מציינת חריפות, ומקובל לחשוב כי מקורה האטימולוגי הוא מהמילה פלפל, כפי נכתב במסכת סופרים: "נמשלה התורה כמלח והמשנה כפלפלין" (פרק ט"ו); אך דעה זו כנראה שגויה, והמשמעות של הביטוי הוא "פל-פל", כלומר, צמד הברות המבטאות היפוך לכאן ולכאן; הלוך ושוב, קושיה ותירוץ, הבעת דעה וחזרה ממנה.

פרשנות התלמוד הבבלי

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה-11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה-12 למאה ה-14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום.

צבי הירש ביאלה

רבי צבי הירש בן נפתלי הירץ אשכנזי ("חריף"), מכונה גם רבי צבי הירש ביאלה (~ה'ת"ל, 1670 - ליל ד' בתשרי ה'תק"ח, 25 בספטמבר 1748) היה רב וראש ישיבה אשכנזי-פולני מן האחרונים. רבן של ביאלה והלברשטאדט ומחבר שו"ת עטרת צבי וספרי "כוס ישועות" על התלמוד הבבלי.

שלום דובער שניאורסון

רבי שלום דובער שניאורסון (כ' בחשוון ה'תרכ"א, 5 בנובמבר 1860 - ב' בניסן ה'תר"פ, 21 במרץ 1920), המכונה "האדמו"ר הרש"ב", היה האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד־ליובאוויטש (בדורו התקיימו ענפים נוספים של החסידות מלבד ליובאוויטש), שעמד בראשה משנת ה'תרמ"ג (1882) ועד לפטירתו בשנת ה'תר"פ (1920). מייסד ישיבות תומכי תמימים ותורת אמת.

שלום שכנא מלובלין

הרב שלום שכנא מלובלין (סביב ה'רנ"ה 1495 (השערה) - א' בכסלו ה'שי"ט, 1558) היה תלמידו של רבי יעקב פולק יוצר שיטת הפלפול, והחליפו כראש ישיבה בלובלין. ממפתחי שיטת לימוד המכונה "חילוקים" ששימשה כשיטת לימוד מועדפת במשך שנים אחריו.

היה רבם של רבי שלמה לוריא (מהרש"ל)[דרוש מקור], של רבי חיים בן בצלאל (אחיו של המהר"ל מפראג) ושל הרמ"א (שהיה גם חתנו). לא ידוע על חיבורים הלכתיים או פסקי הלכה שהשאיר אחריו.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.