שיטת הזרמים בחינוך

שיטת הזרמים בחינוך היא חלוקה של החינוך לזרמים אידאולוגיים מפלגתיים. היא הייתה נהוגה ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן בציבור היהודי מדינת ישראל מראשיתו של החינוך המודרני (בשנות העשרים של המאה העשרים) ועד לחקיקתו של חוק חינוך ממלכתי ב-12 באוגוסט 1953. היו שלושה זרמי חינוך מרכזיים - זרם העובדים, הזרם הכללי וזרם המזרחי, בנוסף להם זרם אחד שהוכר כרשמי לאחר קום המדינה - הזרם של אגודת ישראל. בנוסף, בתי תלמוד תורה ומוסדות כל ישראל חברים נותרו לא מזוהים מפלגתית.

רקע

החינוך המפלגתי הונהג בשנות העשרים, בתקופת המנדט הבריטי. אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל היו מעוניינים להנהיג חינוך שיעביר את האידיאלים ויקנה השכלה כללית לדור הבא. מאחר ששלטונות המנדט הבריטי לא הקימו מערכת חינוך מנדטורית, וטרם קמה מדינה ריבונית שתוכל להפעיל את מערכת החינוך, הפעילו המפלגות מערכות חינוך משל עצמן.

בתקופה זו נטלו על עצמן המפלגות תפקידים רבים שבמדינה רגילה הם מוטלים על מערכות המדינה או על ארגונים וולנטריים בלתי מפלגתיים. לדוגמה, המפלגות הקימו ארגוני ספורט (הפועל של תנועת העבודה, אליצור של הדתיים, בית"ר של הרוויזיוניסטים וכן הלאה) וכוחות ביטחוניים (ההגנה של תנועת הפועלים, והאצ"ל ולח"י של הזרמים הימניים).

הזרמים

הזרמים היו אוטונומיים למדי. הם נבדלו זה מזה ביחס לעקרונות שונים ובעיקר לדת ולסוציאליזם. כל זרם היה אחראי על הכשרת המורים וקביעת תוכנית לימודים ועקרונות פדגוגיים.

הזרם הכללי

הזרם המשמעותי והגדול ביותר בקרב הזרמים, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-50% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם הציונים הכלליים אם כי מבחינת התכנים היה אכן כללי, כשמו.

הזרם הכללי דגל בחינוך לאומי-מסורתי על בסיס "הקניינים הרוחניים המשותפים לכל חלקי העם" תוך כדי שילוב הישגי המדע. ראשי הזרם ייעדו אותו לכלל האוכלוסייה וקיוו שאת ספסלי בית הספר הכללי יפקדו דתיים וחילוניים מכל העדות. תוכנית הלימודים הושתתה על הדעה כי יש ליצור חברה אחת ומאוחדת וכי על החינוך להיות "כללי" באופיו ולא מפלגתי. על בסיס הזרם הזה הוקם מאוחר יותר, עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי, בית הספר הממלכתי.

זרם העובדים

נוסד בשנת 1923 וכלל בתי ספר של ההסתדרות הכללית. בתי הספר של רשת העובדים כונו בשם בית החינוך לילדי עובדים[1].

היה הזרם השני בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-30% מהיהודים. זוהה אידאולוגית עם תנועת העבודה והסתדרות העובדים הכללית. מבחינה מפלגתית זוהה עם מפא"י ומפ"ם[2].

זרם העובדים דגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי על ידי "עיצוב אישיות יהודית-חלוצית-עצמאית, חדורת חזון ציוני סוציאליסטי, המוכנה להגשים בגוף ובנפש את יעודה של תנועת העבודה העברית הסוציאליסטית בארץ". למעשה כיוונו בתי הספר של זרם העובדים את תלמידיהם ל"הגשמה" - התיישבות חלוצית בקיבוצים שהיו מושתתים על טהרת הסוציאליזם. כמו כן, בבתי הספר ניסו לכוון את התלמידים לפעילות בתנועות הנוער הסוציאליסטיות.

במוסדות החינוך של זרם העובדים הניפו שני דגלים - דגל ישראל לצד הדגל האדום שסימל את האידאולוגיה הסוציאליסטית. שרו את "תחזקנה" והאינטרנציונל לצד התקווה. אחד במאי היה יום שבתון והיחס אליו היה שווה ערך ליחס לחגים האחרים.

לזרם זה נלווה תת-זרם דתי שכונה זרם העובדים הדתי או הפֶשֶט הדתי.

זרם המזרחי

רעיון ההקמה של זרם חינוכי דתי-לאומי הועלה עם ייסודה של תנועת המזרחי על ידי הרב יעקב ריינס בווילנה, ולקראת יישומו יצא הרב יהודה לייב מימון בתרס"ה (1905) לארץ ישראל. ראשית החינוך ברוח זו היא בתלמוד התורה "אחווה" ביפו, שהפך ל"תחכמוני".

זהו הזרם השלישי בגודלו, בו התחנכו נכון לשנת 1948 כ-20% מהיהודים. זוהה אידאולגית עם המפלגות הציוניות דתיות, תנועת המזרחי והפועל המזרחי. עם ההכרה בזרם של אגודת ישראל, פתיחת זרם העובדים הדתי, תהליכי החילון והחלת החינוך האחיד על העולים, הלך וקטן אחוז התלמידים שלמדו במוסדות הזרם.

זרם המזרחי דגל בחינוך דתי אורתודוקסי בשילוב ציונות ומודרניזם. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. חשוב לציין שבניגוד לנהוג בבתי הספר החרדיים ובחדר לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול - מדעיים, הומניים ושפות. בזרם המזרחי למדו רוב הדתיים ורבים מבני עדות המזרח. חלק מהדתיים בחרו לשלוח את ילדיהם ללמוד דווקא בבתי הספר של הזרם הכללי וזאת בשל הזדהות עם המסר הא-מפלגתי.

בתי הספר של זרם המזרחי נקראו בשם "תחכמוני". על בית הספר הראשון שנשא שם זה כתב הרב קוק בתרס"ח (1908) אל חברי המזרחי באירופה:

"בעיר הקודש יפו כבר נמצא בית ספר אחד, אשר מטרתו מתאימה לחפץ כבודם, והוא בית ספר 'תחכמוני' שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית, בתור שפת לימודים, והוא נוסד כולו על פי חפץ שלומי אמוני ישראל, באופן שכל יראי ה' והחרדים את דברו יוכלו למצוא בו חפץ, והכל יכנס תחת שם בית ספר 'מזרחי'".

הזרם של אגודת ישראל

בניגוד לשאר הזרמים שהיו קיימים עוד מראשית ימיו של היישוב, הזרם של אגודת ישראל קיבל הכרה רשמית רק ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל, את ההכרה הובילו מאמציו הבלתי נלאים של נשיא אגו"י הרב יצחק מאיר לוין. זרם זה היה הרביעי בגודלו והוא זוהה עם המפלגות החרדיות הלא ציוניות - אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

ראשית ההכרה הייתה במכתב הסטטוס קוו שנשלח על ידי דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב פישמן מימון בקיץ 1947. הפנייה לאגודת ישראל שהייתה עד אז מפלגה אנטי-ציונית הייתה כדי לקבל את עזרתה בשכנוע הוועדה המיוחדת של האו"ם להמליץ על הקמת מדינה יהודית. במכתב הבטיח בן-גוריון בין השאר הכרה מלאה באוטונומיה של הזרם החינוכי המסופח לתנועה, פרט לדרישות לימודיות מינימליות בלשון, מדעים והיסטוריה. ההחלטה להכיר בזרם הבלתי ציוני של אגודת ישראל נבע משלושה גורמים מרכזיים:

  1. היישוב היהודי, נאמן לעקרונות הדמוקרטיה ההתאגדותית, ביקש ליצור קואליציה רחבה ככל האפשר לקראת הקמת המדינה הממשמשת ובאה. הוא ראה קואליציה כזו כהכרחית כדי להחיל את ריבוניות המדינה על כל חלקי הציבור. כך קיוותה הממשלה לחברת את הציבור החרדי למדינה שעתידה לקום ולהפוך את בניו לאזרחים נאמנים. כמו כן, הייתה תקווה שאגודת ישראל תפעיל את קשריה הענפים עם יהדות העולם ותניע אותה לתמיכה במדינה הצעירה.
  2. בקרב המפלגות הציוניות רווחה הדעה שלאחר קום המדינה תאמץ אגודת ישראל אידאולוגיה ציונית לחלוטין ומאפייני האנטי-ציוניים יעלמו.
  3. בקרב היהדות החילונית רווחה הדעה שרוחות המודרניזם יכחידו עד מהרה את החרדיות.

אגודת ישראל מצידה נימקה את השינוי האידאולוגי העמוק בנימוקים פרגמטיים-רציונלים - תמיכת המדינה תזרים תקציבים שיצילו את החינוך של התנועה המצוי בקשיים כספיים. לא כל הזרמים החרדיים הסכימו לדעתה של אגודת ישראל וחלקם נותרו אנטי ציוניים, כדוגמת העדה החרדית ונטורי קרתא.

במהלך השנים הבאות גדל מאוד זרם החינוך של אגודת ישראל וזאת בעיקר לאור שיעור הילודה הגבוה במיוחד במגזר החרדי, ונתמך גם מגל החוזרים בתשובה שחלקם הסתפחו לציבור החרדי.

ביטול הזרמים והחלת החינוך הממלכתי

לאחר הקמת מדינת ישראל מערכת החינוך עברה מאחריות הוועד הלאומי לאחריות הממשלה הזמנית. בשנת 1949 נחקק חוק לימוד חובה לפיו כל ילד מגיל 5 ועד גיל 13 מחויב ללמוד במוסד חינוך רשמי מתוך ארבעת הזרמים. בשלב זה המפלגות לא הגיעו עוד להסכמה לגבי הקמת בית ספר אחיד לכל ילדי ישראל. התומכים בכך היו מפא"י לצד מפלגות הימין והציונים הכלליים, המתנגדים היו מצד אחד המפלגות הדתיות והחרדיות אשר חששו מאופיו החילוני של בית הספר האחיד ומהצד השני מפלגות השמאל אשר חששו מפגיעה בערכי העבודה. מכיוון שחוק לימודי החובה לא חל על ילדי מחנות העולים, ילדי העולים התחנכו על ידי הסוכנות היהודית אשר הקימה רשת לחינוך אחיד, מה שהוביל לביקורת על כפייה אנטי-דתית מצד העולים מתימן ומינוי ועדת פרומקין. המשבר שנוצר בעקבות הוויכוחים על סמכות המפלגות הדתיות על החינוך הביאה להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה ונפילת ממשלת ישראל השנייה.

ב-12 באוגוסט 1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי אשר למעשה איחד רק את זרם הכללי וזרם העובדים. זרם המזרחי התמסד והפך לחינוך הממלכתי דתי. הזרם של אגודת ישראל נשאר אוטונומי וזאת בשל הסכם מכתב הסטטוס קוו והוכר כחינוך העצמאי של הציבור החרדי.

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

פורטל החינוך הוא שער למגוון נושאים הקשורים בחינוך ובהשכלה, בהם מוסדות, אישים, מושגים ועוד.

הערות שוליים

  1. ^ בתי חינוך לילדי עובדים - תנועת העבודה הישראלית
  2. ^ יצחק שור, ממשלת מפאי'י-ציונים כלליים העבירה בכנסת "חוק חינוך ממלכתי" ובכך חיסלה זרם העובדים וחיזקה הזרמים הדתיים, על המשמר, 30 באפריל 1968
דוד בן-גוריון

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע • עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה ראש הממשלה

הראשון של מדינת ישראל.

בן-גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר במפלגות פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי הראשון של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ומנהיגה הראשון של מפא"י.

בתפקידו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, עמד בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ובתפקידו כיושב ראש מנהלת העם, הכריז ב-1948 על הקמת מדינת ישראל.

עם הקמת המדינה, החל לפעול למען הממלכתיות, ובזמן מלחמת העצמאות החליט על פירוק המחתרות וחתם על הפקודה להקמת צה"ל. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה להפגיז את האניה אלטלנה ופירק את מטה הפלמ"ח.

הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור ומחצה עד 1963 (מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953–1955). בזמן כהונתו כראש הממשלה, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, נערך מבצע סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה ונקלטו מאות-אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב-1965 את רפ"י. ב-1970 פרש מהחיים הפוליטיים.

הבחירות לכנסת השנייה

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז ה'תשי"א - 30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה, והציונים הכלליים אמנם שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליציית מפא"י-דתיים.

החינוך האחיד

החינוך האחיד הוא שם שניתן לשיטת החינוך שהונהגה במחנות העולים מסוף 1948 ועד ל-1950, עת בוטלה בעקבות ועדת פרומקין. על החינוך האחיד הופקדה המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית (מחלקת התרבות) בראשותו של נחום לוין. השיטה הופעלה כחלק ממדיניות "כור ההיתוך", וספגה ביקורת, בטענה ששליחי המדינה הפעילו כפייה אנטי דתית כנגד העולים החדשים, שכללה אף מקרים של גזיזת פיאות.

היסטוריה של מדינת ישראל

מדינת ישראל קמה עם הכרזת העצמאות בארץ ישראל בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.

עם הקמתה התגוררו בה כ-716,000 יהודים, שהיו כ-7% מן העם היהודי באותה עת. מספר מדויק של ערבים אינו ידוע, ההערכה שכ-700,000 ערבים עזבו את הארץ בעת מלחמת העצמאות והיו לפליטים במדינות ערב וכ-156,000 נשארו במדינה. עלייה גדולה וריבוי טבעי הביאו את אוכלוסיית המדינה במאי 2016 ל-8.522 מיליון תושבים, כ-74.8% הם יהודים (כ-6.377 מיליון), כ-20.8% הם ערבים או דרוזים (כ-1.771 מיליון), וכ-4.4% אחרים, שהם כ-374 אלף נוצרים לא-ערבים, בני דתות אחרות וחסרי סיווג דת במשרד הפנים. המספרים אינם כוללים עובדים זרים אשר הערכת מספרם היא בכ־192,000.ישראל קמה כמדינה מוקפת אויבים, ומיום הקמתה עברה המדינה מלחמות אחדות, וחתמה על הסכמי שלום עם שכנותיה מצרים וירדן. הסכסוך העיקרי המעיב במאה ה-21 על ביטחון תושביה הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הכנסת הראשונה

הכנסת הראשונה (נקראה בתחילה האספה המכוננת) הייתה הגוף הנבחר הראשון במדינת ישראל, שתפקידה היה לכונן את חוקת מדינת ישראל. הרכבה נקבע בבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. במגילת העצמאות נקבע כי האספה המכוננת תקבע חוקה למדינה עד 1 באוקטובר 1948, שעל פיה יוקמו "השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה". בפועל התכנסה האספה לראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14 בפברואר 1949), ובתוך יומיים בלבד החליטה לשנות את ייעודה מאספה מכוננת לבית מחוקקים ושמו "הכנסת", המהלך שנוי במחלוקת עד היום.

ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת התקיימה בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. לאחר מכן עברה האספה לבניין קולנוע קסם בתל אביב, ואולם בדצמבר 1949 עלתה שוב לירושלים וישיבותיה התקיימו בבניין המוסדות הלאומיים. במרץ 1950 השתכנה הכנסת בבית פרומין.

הסתדרות המורים

הסתדרות המורים היא ארגון יציג של מורים וגננות במדינת ישראל.

הסתדרות המורים היא האיגוד המקצועי הוותיק ביותר בישראל. ההסתדרות הוקמה בשנת 1903 (תרס"ג), במסגרת אספה שהתקיימה בזכרון יעקב בשם "הכנסייה הארצישראלית", ומנתה נכון ל-2010 כ-150,000 עובדי הוראה וגמלאים.

הפשט הדתי

הפשט הדתי או זרם העובדים הדתי היה תת-זרם בחינוך בישראל בשנים הראשונות לקום המדינה, אשר הוקם בשנת 1949 כחלק מזרם העובדים. זרם זה היה שייך לסיעת "העובד הדתי" בהסתדרות, והיה מקורב למפא"י. הוא שאף לחינוך דתי ברוח תנועת הפועלים. בין מקימי זרם זה היו ישעיהו ליבוביץ ופרופסור בנימין זאב פרנקל. הזרם עורר את כעסה של תנועת המזרחי, אליה השתייכו מרבית בתי הספר הדתיים, והמחלוקות שליוו אותו היו מהגורמים לנפילת הכנסת השנייה. נגד תת-הזרם נטען כי הוא מחנך בעיקר לערכי תנועת העבודה, והחינוך הדתי בו משני בלבד.

הפשט הדתי בוטל בשנת 1954 עם אישור חוק החינוך הממלכתי, ובתי הספר של תת-הזרם אוחדו לתוך החינוך הממלכתי דתי.

חוק חינוך ממלכתי

חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 הוא חוק שאושר בכנסת ב-12 באוגוסט 1953, ואשר נועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך ולעבור לחינוך ממלכתי. החוק נחקק בעקבות דיון סוער שנערך ב-13 בפברואר במליאת הכנסת, ובסופו הורתה הכנסת לממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת".

חוק לימוד חובה

חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 הוא חוק שקובע כי כל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר).

חוק לימוד חובה תקף החל מגיל 3 בגן חובה ועד סיום כיתה י"ב או הגעת הנער לגיל 18 בתחילת שנת הלימודים. החוק מטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד החינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים. החוק אוסר על התיכון של התלמיד לסלקו מהמוסד מבלי לדאוג לו למסגרת לימודית חלופית. החוק אף קובע כי הלימוד במוסדות חינוך חובה יהיה חינם עד לסיום כיתה י"ב. חוק לימוד חובה קיים גם במדינות אחרות.

חינוך

חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות.

באופן זה ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות מכוונות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עצוב אישיותו.

הוראה עם מטה-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו.

הפדגוגיה היא תורת החינוך והיא חוקרת את השיטות באמצעותן ניתן להשיג את מטרת החינוך בצורה הטובה ביותר.

חינוך בישראל

החינוך הפורמלי בישראל הוא אותו חלק ממערכת החינוך הנמצאת באחריותו של משרד החינוך ומבוסס על תקציב המדינה.

מוסדות החינוך הפורמלי כוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בישראל תלמידים מחויבים להשתתף בלימודים במשך 13 שנים: השתתפות ב"גן חובה" ועוד 12 שנות לימוד (כיתות א' - יב'). משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה. רוב ההוצאה על חינוך (72.5%) היא עלות העבודה. בשנת 2011 87% משירותי החינוך ניתנו במוסדות חינוך של הממשלה, הרשויות המקומיות ומלכ"רים שרוב המימון שלהם ממשלתי כדוגמת רשת אורט ועמל.

מערכת החינוך בישראל מבוססת בעיקר על מערכת החינוך שהקים היישוב מראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה הוקם משרד משרד החינוך, ונחקקו חוקים המסדירים את מערכת החינוך, בהם חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 וחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953. בשנת 2013 השקיעה ישראל בחינוך כ-10% מהתל"ג. לצד מערכת "החינוך הרשמי", מוכרות בישראל מערכות חינוך אחרות, בעיקר במגזר החרדי, שמקובלות כתחליף לימודים לצורך "חוק לימוד חובה". רשתות "החינוך העצמאי" החרדיות מחנכות חלק גדול מאוכלוסיית התלמידים ללא פיקוח משרד החינוך ובתקציב חלקי מהמדינה.

כל לימודי החובה אמורים להיות ללא תשלום. בפועל, נגבים מההורים תשלומים רבים בכל מוסדות החינוך. ביוני 2007 יזמה שרת החינוך יולי תמיר את הסדרת נושא התשלום, וב-2007 התנהל דיון ציבורי על האפשרות לגבות תשלום כמס פרוגרסיבי מאוכלוסיית ההורים.

חינוך ממלכתי דתי

חינוך ממלכתי-דתי (חמ"ד) ניתן בישראל על פי חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 בבתי ספר המוגדרים בתור "ממלכתיים דתיים" ("ממ"ד") לעומת החינוך ה"כללי" החילוני. הוא הוקם על בסיס "זרם המזרחי" - זרם החינוך של תנועת המזרחי שהוקם בשנת 1902 ופעל כזרם חינוך רשמי בהסתדרות הציונית בתקופת המנדט הבריטי ועד לחקיקת חוק חינוך ממלכתי.

מיזוג גלויות

מיזוג גלויות היא מדיניות שהוביל ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל במטרה לקיים את קיבוץ הגלויות, היעד הלאומי החשוב ביותר שמשמעותו קליטתם המלאה של העולים מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית ומיזוגם המלא עם האוכלוסייה היהודית הוותיקה לעם אחד ומלוכד. תפיסה זו קשורה לתפיסה משיחית של גאולה ומהפכה, ריבונות וחירות, אחדות והרמוניה, לעומת התפיסה הקוטבית של הגלות המנוכרת והשסועה. לפיכך, מיזוג הגלויות ושיבת ציון הם הצלה משפל חומרי ורוחני בו נמצא עם ישראל בגלות.

דוקטרינת כור ההיתוך הייתה מאמץ קליטת המוני תלמידים מגלויות רבות ולעצבם על פי דפוסי חיים וחברה חדשים, ישראלים. מטרתה הייתה מיזוג העולים עם הישראלים הוותיקים על מנת וליצור תרבות ישראלית עברית חדשה לעם ישראל ששב לארצו. השלכות מגמה זו דרשה מן העולים להתנתק ממסורתם ולאמץ את התרבות הישראלית החדשה, דבר אשר פגע בעולים רבים אשר חשו כפייה וזלזול בערכיהם ובתרבותם.

מכתב הסטטוס קוו

מכתב הסטטוס קוו (או מסמך הסטטוט קוו) הוא מכתב ששלח בשנת 1947 דוד בן-גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, לאגודת ישראל ובו נקבע ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה במדינה שבדרך.

המכתב נשלח במטרה ליצור הבנה עם אגודת ישראל כדי שזו תסייע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בעדותה בפני ועדת אונסקו"פ - ועדת האו"ם שהמליצה בסופו של דבר על החלטת החלוקה ושבקרה באותם ימים בארץ. המכתב ציין את חובתה של המדינה שתקום להבטחת חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה וכי לא תהיה מדינה תאוקרטית. הוא לא הכיל התחייבות לגבי החוקה של המדינה שתקום והסביר את עמדת הסוכנות בארבעה נושאים הקשורים לדת ויחסיה עם המדינה שתקום:

שבת - "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת", ובני דתות אחרות יוכלו לשבות בחג השבועי שלהם.

כשרות - "יש לאחוז בכל האמצעים הדרושים למען הבטיח, שבכל מטבח ממלכתי המכוון ליהודים יהיה אוכל כשר".

דיני אישות - "ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים".

חינוך - "תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך", והמדינה תקבע את "המינימום של לימודי חובה" במקצועות כגון עברית, היסטוריה ומדעים.על המכתב, שנחתם ב-19 ביוני 1947, חתמו גם הרב יהודה לייב פישמן ויצחק גרינבוים, שהיו באותה עת חברי הנהלת הסוכנות היהודית.

ממלכתיות

ממלכתיות הייתה כינוייה של גישתו של דוד בן-גוריון - בתמיכת מפא"י ומפלגות הימין והמרכז - שצידדה בהעברת מרכז הכובד של ההכרעות שעניינן אופייה והתנהלותה של המדינה, ממוסדות המפלגות, התנועות וההסתדרות אל מוסדות מדינת ישראל.

הגישה נתנה למעשה ביטוי אידאולוגי להעברת מרכזי השליטה במדינה מהמוסדות החברתיים שניהלו את היישוב לממשלה ולביסוס ריבונותה של המדינה. שורשיה של הגישה נעוצים בתפיסה שדגלה במעבר "ממעמד לעם" והדגישה את תפקידיה הלאומיים של מפא"י על חשבון תפקידיה התנועתיים. פירוק הפלמ"ח, חקיקת חוק חינוך ממלכתי שביטל את שיטת הזרמים בחינוך והלאמת לשכות העבודה נתנו ביטוי למעבר מתנועתיות לממלכתיות.

ביטוי מעשי נוסף של גישה זו, בא לידי ביטוי ב"הפיכת הרעיון הלאומי הדיאלקטי של הערבות ההדדית ליסוד הממלכתיות".

בשנות ההנהגה של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין בכהונתו הראשונה, 1963-1977 אושררו ובוצרו עקרונות ממלכתיים אחדים, בעיקר כאלה הנוגעים לפן המשפטי של הממלכתיות וכאלה הנוגעים לזכויות אדם. כך למשל בוטל הממשל הצבאי, נחקקו חוקי יסוד שהסדירו את מעמד רשויות השלטון, כונן מוסדר ועדת החקירה הממלכתית ומעמדם של בג"ץ ושל היועץ המשפטי לממשלה התעצם.

בתחום הבריאות נשמר מעמדם של הגופים התנועתיים והמפלגתיים, ורק בשנת 1995 חל שינוי בתחום זה, עם כניסתו לתוקף של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שניתק את הקשר ההדוק בין ההסתדרות הכללית (ובעקיפין מפלגת העבודה) לקופת חולים כללית, ואת הקשר הדומה בין הסתדרות העובדים הלאומית לקופת חולים לאומית. צעד זה הרים תרומה חשובה להקניית מעמד ממלכתי לשירותי הבריאות, אם כי נמשכת אספקתם על ידי גופים עצמאיים (קופות החולים), ולא ישירות על ידי המדינה. קבלת שירותי בריאות מקופת חולים מסוימת חדלה להיות תלויה בחברות בארגון העובדים השולט בקופה. אספקת השירותים על ידי גופים עצמאיים אין בה כדי לפגוע בעקרון הממלכתיות, כל עוד ניהול של גופים אלה כפוף לשיקולים ממלכתיים ולא לשיקולים תנועתיים.

ממשלת ישראל הרביעית

ממשלת ישראל הרביעית, בראשותו של דוד בן-גוריון פעלה מ-24 בדצמבר 1952 עד 26 בינואר 1954, בזמן כהונתה של הכנסת השנייה.

שושנה פרסיץ

שושנה פֶּרְסִיץ (16 בנובמבר 1893 – 22 במרץ 1969) הייתה חברת הכנסת הראשונה עד השלישית מטעם סיעת הציונים הכלליים, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, מראשי הציונים הכלליים והאישה הבכירה במפלגה זו. מזכירת כבוד של האגודה הציונית 'חובבי שפת עבר', חברה במרכז ציוני רוסיה וצירה בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17, חברת מועצת עיריית תל אביב וראש מחלקת החינוך בה. מייסדת הוצאת הספרים העברית "אמנות", שהוציאה לאור ספרים בתרגום לעברית וספרי מקור לבני ובנות הנעורים. כלת פרס ישראל על פועלה בתחום החינוך (תשכ"ח).

תרבות ישראלית

תרבות ישראלית הוא השם המקובל [דרוש מקור] לתרבות ולאמנות שנוצרה בישראל החל מסוף המאה ה-19 ובמיוחד אחרי שנת 1948, בה הוקמה מדינת ישראל. כתוצר של חברת מהגרים, משלבת הישראלית בתוכה מגוון רחב ועשיר של השפעות ויצירה תרבותית, השאוב מהמדינות והתרבויות מהן הגיעו אליה המהגרים. מקור השפעה חשוב נוסף הוא לייבוא תרבותי ממדינות אחרות, כדי לספק את מגוון הצרכים התרבותיים.

ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.