שיט

שַׁיִט הוא תחבורה בנתיבי מים, לרבות בים הפתוח, בנהרות ובאגמים, בנמלים ובמעגנים או בנתיבי מים פנים-יבשתיים. שיט הוא אחד משלושת סוגי התחבורה הנפוצים ביותר בעולם לשימוש האדם לתובלה ולתנועה ממקום לייעודו.

PikiWiki Israel 14805 Geography of Israel
אוניות שטות בים גלי מול חיפה, 2011

היסטוריה

שיט ימי נחשב כאחת מדרכי התחבורה הקדומות ביותר. עדויות ראשונות לשיט מגיעות עוד מהתקופה הפרהיסטורית. שייטים ידועים בעולם העתיק היו הפניקים שהיו מפליגים בסירות משוטים על פני הים התיכון. הוויקינגים בנו סירות מפרש וניצלו את אנרגיית הרוח לשם התקדמות, וכך הגיעו עד אמריקה הצפונית בחיפוש אחר מקומות חדשים להתיישבות ולמציאת משאבים. בוונציה עד עצם היום הזה לא ניתן לנוע ממקום למקום ללא שיט, בדרך כלל באמצעות גונדולה. גם באזורים מרוחקים היה השיט חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הפולינזים היו משייטים מאי לאי ברחבי הארכיפלגים של האוקיינוס השקט, האינואיטים היו נעים באמצעות קיאק שהכינו מעורות ועצמות של בעלי חיים והאינדיאנים היו בונים להם קאנו מגזעי עצים גדולים.

עידן התגליות התרחש לאחר מסעות התגלית הימיים הגדולים שערכו ואסקו דה גאמה, ברתולומיאו דיאז, כריסטופר קולומבוס ופרדיננד מגלן בשם ספרד ופורטוגל. כשנודע על שטחי היבשה החדשים החל השיט להתפתח באופן מואץ ומספינות נהר החל מייצר האדם אוניות שיוכלו להבקיע דרכם בין גלי האוקיינוסים. כדי לחצות נהרות החלו בונים מעבורות במקום לבנות גשרים בכל מקום ומקום.

לא חלף זמן רב ועימותים בין מדינות החלו להתקיים גם על פני הים, בקרבות ימיים. אחרי כן החלה להתפתח משנה סדורה של לוחמה ימית. לאורך ההיסטוריה, עמים ומדינות הקימו להן צי במטרה לבסס את שליטתם באזורים מרוחקים. מדינות מקימות ציים של אוניות כדי לסחור עם אומות אחרות. כל ארץ השוכנת לחופי ים מקימה לה חיל ים שיגן על חופיה מפני פלישת אויב המתקיף מדרך הים.

גם כיום התובלה הימית היא הדרך הזולה והיעילה ביותר, ולעיתים קרובות גם היחידה, להובלת מטענים מסוגים שונים ממקום אחד למשנהו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אונייה

אונייה (בכתיב חסר: אֳנִיָּה) היא כלי שיט גדול, בעל סיפון, שנועד לשיט בים הפתוח, בנהרות, ואגמים. אוניות מלוות את האנושות מאז שחר התפתחותה, והיו גורם מפתח בהתפתחות הטכנולוגית והתרבותית של האדם: אוניות שימשו לתגליות, מסחר, דיג, לוחמה, הגירה, מסעות, ועוד. אוניות היו גורם מפתח בהתפתחותן של אימפריות, בהתפתחות הניווט ובתגליות מדעיות וטכנולוגיות רבות מספור, והיוו גורם מרכזי בגידולה העצום של האנושות ובהתפתחותה. מגוון עצום של טיפוסי אוניות, בגדלים רבים, התפתח במהלך הדורות; אוניות אלה נבנו ממגוון רב של חומרים, בדרכים שונות, הונעו באמצעי הנעה שונים, ונשאו כמעט כל סחורה ומצרך קיים. קיומם של צי סוחר, צי מלחמה או צי דיג מהווים לעיתים קרובות מרכיב קיומי ביכולתה של אומה או קהילה לשרוד, לפרוח ולהתפתח. למרות התפתחותם של אמצעי תעבורה שונים במשך השנים, ביבשה ובאוויר, נותרה התעבורה הימית דרך העברת הסחורות העיקרית בעולם גם בתחילת המאה ה-21.

מבחינה פורמלית, נחשבה אונייה בעת החדשה ככלי שיט בעל מערך תרונה ומפרשים במבנה מסוים. תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות אונייה ככלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים ותפוסתו ברוטו עולה על 100 טון. החוק הימי המסחרי מגדיר אונייה ככלי שיט המוביל מטענים או נוסעים בים.

ארבה (כלי שיט)

אַרְבָּה (ברבים: אֲרָבוֹת) בשימוש בן זמננו היא כלי שיט בעל תחתית שטוחה, בדרך כלל ללא אמצעי הנעה משלו, המשמש להובלת מטענים בנהרות, תעלות שיט או נמלים. המלה הארמית "אַרְבָּא" (צורת רבים: אַרְבֵּי) נזכרת בתלמוד בבלי, והוראתה סירת משא קטנה, מונעת במשוטים, שהובילה מטענים בעיקר בנהרות בבל ושימשה גם לפריקה ולהטענת ספינות העוגנות סמוך לחוף. לעיתים קרובות משתמשים במונח "דוברה" במקום "ארבה", אף שיש הבדל קל בין שני המונחים. ארבה הוא גם השם שניתן לסירת משוטים מעוטרת ומקושטת, לשימוש בטקסים דתיים או ממלכתיים, כמו למשל הארבות המלכותיות של תאילנד.

הדחק (כלי שיט)

הֶדְחֵק או דֶּחִי של אונייה (באנגלית: displacement) הוא משקל נפח המים שהיא דוחקת כאשר היא טעונה במלואה ומכלי הדלק שלה מלאים. ההדחק שווה למשקל האונייה כולה, מאחר שגוף צף דוחק מים שמשקלם שווה למשקלו. במילים אחרות, אם היינו ממלאים מים בכלי עד שפתו ומניחים בו את האונייה, משקל המים שהיו גולשים החוצה מן הכלי היה שווה למשקל האונייה כולה.

קיימים שני סוגים של הדחק:

הֶדְחֵק בְּטָעוּן (loaded displacement) מביא בחשבון את משקל האנייה כולל המטען, האספקה, הדלק, הנוסעים והצוות.

הֶדְחֵק בְּרֵיק (light displacement) הוא משקל האנייה גופה, לאחר ניכוי משקל המטען, האספקה וכו'.את גודלם של כלי שיט מלחמתיים מציינים בטון הדחק, שהיא יחידת משקל, בעוד שממדי כלי שיט מסחריים נקבעים על פי התפוסה (באנגלית: Tonnage) או נפח המטען שהם מסוגלים לשאת ונמדדים בטון-תפוסה שהיא יחידת נפח. 1 טון תפוסה = 100 רגל מעוקב.

חיל הים

חיל הים הישראלי הוא הזרוע הימית של צה"ל ומבצע את מרבית הפעילות בזירה הימית. בראש החיל עומד קצין בדרגת אלוף. מפקד חיל הים הנוכחי הוא אלוף אלי שרביט. בחודש אוקטובר 2014, קבע מפקד חיל הים, רם רוטברג, את המונח זרוע הים כשמו הרשמי של החיל.

היחידות המבצעיות בחיל הים הישראלי הן: שייטת ספינות הטילים (שייטת 3), שייטת הצוללות (שייטת 7), שייטת 13, פלגות הדבורים, היחידה למשימות תת-מימיות, יחידת סנפיר להגנת נמלים ויחידת אביר הים המפעילה כלי שיט בלתי מאוישים.

בעבר היו לחיל הים גם: שייטת המשחתות, שייטת הנחתות, שייטת הטרפדות, יחידה 707, יחידת הנצלה ימית ויחידה 788 שפעלה בכנרת.

בשנת 2004 שירתו בחיל הים 6,500 חיילים שמתוכם 880 קצינים. יחידות הקומנדו של חיל הים כללו כ-300 לוחמים.

מספר כלי שיט ללחימה בצי הישראלי הוא כשליש מחיל הים המצרי. במונחים גלובליים הצי הישראלי קטן מאוד, הן מבחינת גודלו הכללי והן מבחינת הדחק ספינותיו — הספינות הכי גדולות בו הן בגודל קורבטה (ספינת טילים מדגם סער 5). כשלושה אחוזים מתקציב הביטחון של ישראל מוקצים לחיל הים.[דרוש מקור]חיל הים היה שותף פעיל בכל מלחמות ישראל. עם מבצעי החיל נמנים: הטבעת "האמיר פארוק", שביית ה"איברהים אל אוול", פעולת פורט סעיד, קרב רומני, הפשיטה על האי גרין, מבצע אסקורט, מבצע אביב נעורים, קרב לטקיה והשמדת ספינות טילים מצריות באזור פורט סעיד במלחמת יום הכיפורים, תקיפת נמל ע'רדקה, הנחיתה בחוף אל-אוואלי במלחמת לבנון הראשונה (1982), לכידת ספינות שהובילו נשק לארגוני טרור ועוד רבים אחרים. כמו כן עוסק חיל הים במשימות של ביטחון שוטף לאורך חופי ישראל.

חיל הים ספג אבדות במספר מקרים שהתפרסמו: טיבוע המשחתת אח"י אילת בשנת 1967, טביעת הצוללת אח"י דקר בשנת 1968, אסון השייטת ב-1997 והפגיעה בסטי"ל אח"י חנית מטיל של חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. במלחמת ששת הימים פגעו בשוגג טרפדות ומטוסים של צה"ל באוניית ביון אמריקאית, "ליברטי", ששהתה בקרבת חוף סיני ונחשדה כאונייה מצרית. בתקרית נגרמו אבידות רבות לאנשי צי ארצות הברית.

מפקד חיל הים, עמי אילון, הגדיר את משימת החיל בסיסמה: "חוף בטוח וים פתוח". בשל מצבה הגאופוליטי, מייחסת ישראל חשיבות רבה לחופש השיט ממנה ואליה. כ-97% מהסחר הבינלאומי מישראל ואליה נעשה דרך הים. בנוסף, אזורי החוף בישראל מיושבים בצפיפות וחשופים לפגיעה מהים. לאור זאת מוגדרים תפקידיו העיקריים של חיל הים כהגנה על חופי המדינה והבטחת חופש השיט לחופי ישראל.

ים

יָם הוא מצבור גדול של מים מלוחים המחובר לאוקיינוס. אם מקווה מים גדול סגור מכל צדדיו ביבשה, אז הוא נקרא ימה ולא ים, אם כי בשפה הרווחת משמש המונח גם לתיאור אגמים גדולים הסגורים מכל עבריהם, כמו הים הכספי, ים המלח ואף ים כנרת.

קרוב ל-71% משטח כדור הארץ מכוסה במים. הצמחייה הימית מייצרת אחוז גבוה מהחמצן בכדור הארץ - בין 50% ל-70% לפי הערכות שונות. כמות המלח בים מגיעה לכ-3.5% בממוצע.

בכל ים זרמים רבים המשפיעים על הביומסה שבו. ישנם זרמי עומק המושפעים מגודלו ומאסתו של ים וכפיפותו לכוח קוריוליס, ישנם זרמים עליונים אשר מושפעים בעיקר מתנאי האקלים החיצוניים (רוחות, התאיידות) וישנם זרמים עולים ויורדים אשר מושפעים בעיקר מרוחות, כוח קוריוליס, המסוע הימי, והטופוגרפיה התת-ימית של קרקעית הים. זרמים אלו מזינים ומאכילים בתורם את כל הביומסה.

כלי שיט

כלי שיט הוא כלי תחבורה, המסוגל לנוע בים הפתוח, בנהרות ובאגמים, בנמלים ובמעגנים או בנתיבי מים פנים-יבשתיים.

תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מבחינות בארבעה סוגים עיקריים של כלי שיט, על פי ממדיהם:

אונייה: כלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו עולה על 24 מטרים או שהתפוסה ברוטו שלו עולה על 100 טון.

ספינה: כלי שיט המונע בכוח מנוע או מפרשים, שאורכו בין 7 ל-24 מטרים ותפוסתו אינה עולה על 100 טון.

סירה: כלי שיט שאורכו אינו עולה על 7 מטרים, והוא מונע במשוטים, במפרשים או על ידי מנוע.

ארבה: כלי שיט המסוגל לשוט אך אין לו אמצעי הנעה (כגון דוברה).התקנות הבינלאומיות למניעת התנגשויות בים (International Regulations for Preventing Collisions at Sea) כוללות בהגדרת כלי-שיט: "כלי-שיט מכל סוג שהוא, לרבות כלי-שיט חסרי-הדחק (רחפות וסנפיריות) ומטוסי ים, המשמשים או מסוגלים לשמש כאמצעי תובלה על פני המים". על כלי השיט הקטנים נמנים, מלבד סירות המנוע, המפרש והמשוט המוכרות, גם אופנועי ים.

מצר ים

מצר ים הוא מעבר ימי טבעי צר יחסית, המחבר בין שני גופי ים גדולים, ובכך שוכן בין שני גופי יבשה גדולים.

מְצרי ים שוכנים לעיתים בנתיבי ספנות חשובים, ובשל כך מהווים מקומות אסטרטגיים, שהשליטה בהם חיונית למעבר כלי שיט. מסיבה זו התחוללו לא אחת מלחמות שליטה על מְצרים. בנוסף, מיקומם האסטרטגי הביא להתפתחות ערים וערי נמל חשובות, כדוגמת סינגפור במצר מלאקה, גיברלטר במצר גיברלטר, ואחרות.

מצרים חשובים בעולם כוללים את תעלת למאנש המפרידה בין צרפת לבין האיים הבריטיים (תעלת למאנש היא מצר, למרות שהיא נקראת תעלה), מצר גיברלטר המחבר את הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, הוא שוכן בין ספרד למרוקו, הבוספורוס והדרדנלים המחברים את הים התיכון ואת הים השחור, ומצר מלאקה המחבר בין ים סין הדרומי לאוקיינוס ההודי.

על פי החוק הבינלאומי, כמנוסח באמנת האו"ם, מצרי ים הם נתיבי שיט בינלאומיים, והשיט בהם פתוח לכל כלי שיט מכל מדינה. בהקשר זה ידועה חסימתם של מצרי טיראן על ידי מצרים בימים שלפני מלחמת ששת הימים, שהייתה אחת הסיבות המרכזיות לפרוץ המלחמה.

מרד

מרד או מרי (התקוממות) הוא סירוב להכרה בסמכות. מונח כללי זה מקיף אוסף של התנהגויות, החל מאי ציות אזרחי ועד לניסיונות מאורגנים ואלימים להרוס סמכות מבוססת.

שימוש נפוץ במונח הוא כדי לתאר התנגדות חמושה כנגד ממשלה מבוססת, או שלטון כובש. אבל הוא יכול לתאר גם תנועת התנגדות לא אלימה. אלו המשתתפים במרידות מכונים "מורדים".

הסיבות הנפוצות ביותר לביצוע מרד הן תגובה לתנאי מחיה קשים או כחלק מהפיכה צבאית. מרד נחשב לעבירה חמורה על ידי השלטונות שכלפיהם הוא מופנה, וגורר עונש כבד מצדם, במיוחד בעת מלחמה.

נושאת מטוסים

נושאת מטוסים (נומ"ט) היא אוניית מלחמה עצומת ממדים, המשמשת כשדה תעופה נייד לכלי טיס. אורכה של נושאת מטוסים נע בין מעט יותר מ-100 מטר ומגיע עד ליותר מ־300 מטרים בדגמים הגדולים יותר (בעיקר נושאות המטוסים האמריקניות), והיא נושאת בעיקר מטוסי יירוט ותקיפה, אך גם מסוקים ומטוסים ללוחמה אלקטרונית. על נושאת מטוסים גדולה משרתים אלפי מלחים, והיא כוללת כל מה שנדרש כדי לקיים עיר קטנה, כולל תחנת טלוויזיה, רדיו פנימי, עיתון ובתי תפילה.

בעקבות מלחמת העולם השנייה, נושאות המטוסים נחשבות לאוניות המלחמה העיקריות בחילות הים שמפעילים אותן, בזכות חשיבותם של מטוסי הקרב. נושאות המטוסים נחשבות לפגיעות בגלל גודלן, ולכן הן שטות בליווי כלי שיט נוספים, כחלק מקבוצת קרב, הכוללת גם משחתות, פריגטות, צוללת אחת או שתיים, נחתות וספינות סיוע לוגיסטי. צי כזה משמש כזרוע אסטרטגית לתקיפת מטרות הרחק מחופי המדינה. ארצות הברית מפעילה מספר קבוצות קרב מסוג זה ברחבי העולם.

המדינות המפעילות נושאות מטוסים הן ארצות הברית, איטליה, בריטניה, צרפת, ספרד, רוסיה, סין והודו.

נחתת

נַחֶתֶת היא כלי שיט המאפשר הַנְחָתַת כוחות (כלי רכב משוריינים ולוחמים) על חופי אויב. נחתות שימשו את חילות הים בעולם במלחמות רבות, ומפורסמות בעיקר נחיתות במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי ובאיי האוקיינוס השקט. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה שיא בשימוש בנחתות ומספר רב של כלי שיט מסוג זה יוצרו בארצות הברית ובבריטניה, במגוון דגמים.

נחתות מלחמת העולם השנייה היו בדרך כלל בעלות קרקעית שטוחה וחרטומן היה שטוח אף הוא ומצויד בכבש מתרומם. צורתן זו הקשתה על היגוי הנחתות והן נטו להיטלטל מאד בים סוער. הגה הנחתת היה בדרך כלל בירכתיה, שם גם היו מנועי הנחתת.

סירה

סירה היא כלי שיט קטן וללא סיפון.

תקנות משרד התחבורה בישראל (רשות הספנות והנמלים) מגדירות סירה ככלי שיט שאורכו אינו עולה על 7 מטרים, אשר מונע בכוח מנוע, מפרשים או משוטים. לעיתים משתמשים במונח "סירה" לציון כלי שיט קטן בעל סיפון, כמו למשל "סירת נתב" בנמל.

סירות נועדו לשיט במימי החופים, בנהרות, באגמים, בנמלים ובנתיבי מים פנימיים, אך לא בים הפתוח. הן משמשות בעיקר לספורט, לפנאי ולדיג, אך לעיתים גם להובלת מטענים ואנשים למרחקים קצרים מאוד.

המלה "סירה" נזכרת בתנ"ך (ספר עמוס, פרק ד', פסוק ב'): "... כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם; וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת, וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה."

רש"י במקום מפרש: "היא ספינה קטנה של ציידי דגים ולפי שקטנה היא קורא לה סיר וקורא לה בלשון משנה דוגית בבבא בתרא".

ספורט

ספורט הוא ענף בידור ופנאי הכולל פעילות גופנית שבה מאמנים או משפרים מיומנויות או כישורים גופניים, ושמטרתה השתתפות בתחרות, בבידור עצמי או בהנאה ודרכים אחרות. בדרך כלל הספורט יכלול פעילות גופנית מאומצת, אך יש ענפי ספורט דוגמת שחמט שאין בהם פעילות גופנית רבה. קיימים מאות ענפי ספורט, מהם הדורשים השתתפות של זוגות בלבד המתמודדים אחד נגד השני ועד כאלו המתקיימים בקבוצות או אף מאות משתתפים בו זמנית.

עד עצם היום הזה מתנהל ויכוח בין מומחי הספורט, חוקריו והמעורבים בו בצורה זו או אחרת, באשר להכללתן של פעילויות מסוימות במונח ספורט. בהקשר זה עולה השאלה לגבי הכללתם של ענפי ספורט עממיים, מיתולוגיים, אתניים ואחרים.

ספינת טילים

ספינת טילים (בראשי תיבות: סטי"ל) היא ספינה, לרוב מסוג קורבטה או לעיתים רחוקות יותר פריגטה, המיועדת לתקיפת אוניות גדולות יותר ממנה או בסדר גודל שלה. עיקר החימוש שלה הוא טילים, ומכאן נגזר שמה. משמשת גם לסיור, ולשם כך יכולה להיות מצוידת גם בתותח. גודלה הקטן יחסית מעניק לה מהירות וכושר תמרון משופרים, ובכך מעניק לה עדיפות על ספינות גדולות ממנה.

צוללת

צוללת היא כלי שיט מאויש, המסוגל לנוע ולפעול מתחת לפני הים. רוב הצוללות בעולם משמשות למטרות צבאיות - בעיקר איסוף מודיעין צבאי, טיבוע אוניות, ירי טילים אל מטרות קרקעיות והובלת לוחמי קומנדו ימי, אך קיימות גם צוללות למטרות מחקר מדעי, לצורכי תיירות, להברחת סמים ולמספר מצומצם של שימושים מסחריים אחרים.

הצוללות יקרות בהרבה מכלי שיט אחרים בכל הקשור לבנייה ולתחזוקה, אך יתרונן ביכולת התחמקות ופעולה בחשאי מצדיק את ההשקעה בהן. מדיניות הגרעין של ארצות הברית ושל מדינות נוספות מתבססת על יכולת לשגר מהלומה גרעינית מצוללות, וכך לקיים מדיניות של השמדה הדדית מובטחת.

רעיון הצוללת קיים לפחות מהמאה ה-16. אחד מספריו הפופולריים של סופר המדע הבדיוני ז'ול ורן, 20,000 מיל מתחת למים עסק בצוללת בשם "נאוטילוס". עם זאת, לשימוש רחב הגיעו הצוללות רק במלחמת העולם הראשונה, בה שימשו כנשק אסטרטגי בידי הקיסרות הגרמנית במטרה להטביע חלק ניכר מצי הסוחר הבריטי ובכך לאלץ את בריטניה להיכנע לתכתיבים גרמניים.

צי ארצות הברית

הצי האמריקני (באנגלית: USN - United States Navy) - הזרוע הימית של הכוחות המזוינים של ארצות הברית והצי הגדול בעולם. נכון לאוגוסט 2019 הצי כולל 290 ספינות ומעל 3,700 מטוסים. משרתים בו 335,469 חיילים סדירים (מתוכם 55,485 קצינים), 101,583 חיילי מילואים ובנוסף עוד 274,854 אזרחים. ראשיתו בצי הקונטיננטלי שהוקם במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775–1783). הצי הקונטיננטלי היה כפוף למשרד המלחמה האמריקני עד להקמת משרד הצי (1798). משנת 1947 הצי כפוף למחלקת ההגנה.

קאנו

קאנוּ הוא סוג של סירה קטנת ממדים, ששטה על פי רוב על ידי משוטים, אך לעיתים גם בעזרת מפרשים. לקאנו שני קצוות מחודדים ובדרך כלל הוא פתוח בצדו העליון, אם כי קיימים גם קאנואות בעלי כיסוי.

קאנו החתירה מונע על ידי "משוטים אינדיאניים", כשמספר החותרים תלוי בממדי הסירה. החותרים פונים לכיוון השייט, בין שהם יושבים על חיזוקי רוחב של הגוף ובין שהם כורעים ומשעינים את ברכיהם ישירות על התחתית. זה ההבדל בין חתירה בקאנו לבין חתירה בסירה רגילה, אז פונים החותרים אל הירכתיים, נגד כיוון השייט. המשוט האינדיאני יכול להיות בעל להב אחד או שניים.

לקאנואות מפרשים מגוון רחב של מעטי-מפרשים. הדגמים הנפוצים של קאנואות המפרשים המודרניים הם בעלי מעטי מפרשים ששטחם 5 מטרים מרובעים. לקאנו המפרשים הבינלאומי שטח מפרשים של 10 מטרים מרובעים, והוא אחד מדגמי התחרות הראשונים והמהירים ביותר בעולם המערבי.

קיאק

קיאק הוא הכינוי המקובל לסירות המונעות בעזרת חתירה במשוטים, כאשר החותר יושב במרכז הסירה ופניו מופנות לכוון החתירה. לקיאק מספר מאפיינים ייחודיים: הוא בדרך כלל צר וארוך, הידרודינמי בצורתו ונמוך. בשל נמיכותו - מהירותו ותמרונו במים גבוהים, אך הבעיה העיקרית שלו היא כניסת מים לתוכו. לכן, החותר בקיאק לובש מעין חצאית האוטמת את התא בה הוא יושב ואינה מאפשרת את כניסת המים לקיאק.

החתירה בקיאק מתבצעת במשוט בעל שני להבים כאשר החותר גורף את המים בכל פעם בצד אחר של הקיאק.

תנועת חתירה זו מכונה באנגלית paddling בניגוד למונח rowing המציין בדרך כלל חתירה בשני משוטים שלכל אחד מהם יש רק להב אחד.

אף על פי שהקיאק מיועד בדרך כלל לחותר יחיד הרי שקימים גם קיאקים לזוג ואפילו לארבעה.

מקורו של הקיאק ומקור שמו הוא בשבטי האינואיטים והאלוטים (אסקימואים) שבאזור הארקטי והוא אומץ בחום על ידי שוחרי הרפתקאות וספורטאים בכל העולם.

בעבר שימשו הקיאקים בעיקר ככלי ציד הודות למהירותם וניידותם הרבה ואילו כיום משמשים הקיאקים הן לספורט (ובכלל זה הספורט האולימפי) והן לטיולים, משלחות והרפתקאות. יש דגמים רבים של קיאקים בהתאם לשימוש שלהם: לתחרויות, שיט בנהרות, גלישת גלים או חתירה בים הפתוח. כיום מבחינים בשני סוגים עיקריים של קיאקים: sit on top שהם בדרך כלל קיאקים רחבים שהחותר יושב עליהם ולא בתוכם; ו-sit in שבהם החותר יושב בתוך הקיאק - אלו הם הקיאקים המקצועיים יותר המאפשרים התקדמות מהירה ויעילה יותר במים.

החתירה והשליטה בקיאקים במיוחד הספורטיבים והמקצועיים דורש לימוד ואימון רב. אף על פי שקורסים לחתירה בקיאק מאפשרים לחותר לשוט בקיאק כבר אחרי מספר פגישות הרי ששליטה טובה בקיאק ויכולת התמודדות עם תנאי ים פתוח יכולה להיות מושגת רק לאחר חודשים של אימון.

הקיאקים נבנים כיום משלל חומרים כמו סיבי פחמן, פלסטיק, פיברגלס, עץ ובד - בהתאם לעלות ולשימוש הנדרש בהם.

קילומטר לשעה

קילומטר לשעה (קמ"ש) היא יחידת מידה למהירות, המציינת מעבר של קילומטר אחד במשך שעה אחת.

יחידת מידה זו היא יחידה מקובלת למדידת מהירותם של כלי רכב במרבית מדינות העולם. בארצות הברית מקובלת במקומה יחידת המידה מייל לשעה. למדידת מהירותם של כלי שיט מקובלת יחידת המידה קשר, שהיא 1 מיל ימי לשעה ושווה ל-1.8525 קילומטר לשעה.

בכתיב פיזיקלי המהירות קילומטר לשעה נרשמת בצורה קילומטר/שעה או קילומטר·שעה1−.

יחידת מידה מקובלת למהירות בקרב הפיזיקאים היא מטר לשנייה (מ/ש) - זו יחידת SI למהירות.

תנועה במהירות גבוהה מאוד נמדדת בקילומטר לשנייה. מהירות האור היא כ-300,000 קילומטר לשנייה, ומהירות המילוט מכדור הארץ היא 11.2 קילומטר לשנייה. למעבר מקילומטר לשנייה לקילומטר לשעה יש להכפיל את המהירות ב-3,600.

שיט תחרותי

שיט תחרותי הוא ספורט תחרותי המתנהל בין כלי שיט סירות וספינות משוטים ומפרש ע"פ דגם הכלי. תחרויות משפיעות רבות על רצון השייט לשפר את ביצועיו הפיזיים והטכניים כאחד. שיט תחרותי השפיע רבות על התפתחות ענף כלי השיט בעיקר סירות וספינות המפרש בכל המובנים, החל מעיצוב גוף כלי השיט, חומרי הגלם, תכנון וייצור מפרשים ועד לטכניקות חדשות של תרנים ומיתרי מתיחה בספינות סירות וגלשני רוח כמו טרפז והפלגה בפלנינג. השיט התחרותי וחוקיו כפופים לאיגוד השיט הבינלאומי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.